שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 184

ו) וכן מוכח מראי' שהביא סמ"ג הובא בהגהת מיי' מקורא במגילה הכתובה בין הכתובים יצא. ומהא נמי איכא למילף דאין צריך כתיבה לשמה. אך כבר כתבתי בסימן תקט"ז אות י"ז לפרש ראיית הסמ"ג דאף דבכתובים נמי אם לא הי' לשמה אין בו קדושת כתובים. מכל מקום כיון שאין בהם מצוה לקרות מתוכם בציבור. וקריאה גרידא הא מותר אפילו אין בהם קדושה כמ"ש הרמב"ם פרק י' מהלכות ספר תורה הלכה א' בעשרים דברים שהספר תורה נפסל. מכל מקום מותר לקרות בהם ביחיד כמו חומשים. ואם כן מסתמא לא דקדק בכתובים שיהי' לשמה: ז) אך ראי' זאת לרמב"ם לטעמי'. אבל תוספות ריש פרק כל כתבי (דף קט"ו:) סד"ה מגילה דכשפסול לא חזי לקריאה גם כן. ועל כן במגילה דלית בה אזכרות אין מצילין מדליקה עיין שם. ועל כרחין דלא חזי לקריאה אף ביחיד דאי לאו הכי הי' מותר להציל כמו תורה שבעל פה בזמן הזה. ומה שדימה רמב"ם לחומשין לטעמי' דחומשים אין קדושתו קדושת ספר תורה והא דבגמרא אין קורין בחומשין מפני כבוד ציבור. היינו דאין כבוד לקרות בספר שאין בו קדושת ספר תורה. אבל אנן קיימא לן באורח חיים סימן קמ"ג ברמ"א סוף סעיף ד' כר"ן דאין חומשין מעכבין זה את זה. וחומש שלם יש בו קדושת ספר תורה על כן מותר לקרות בו ועל כן גם כתובים בעי לשמה כדי שיהי' מותר לקרות בהם ואין ראי' משם כלל: ח) מכל מקום יש להכשיר מטעם ספק ספיקא מחמת טעם הר"ן דאינו ניכר. דמטעם זה אין חילוק בין כתיבה לעיבוד. וזה נראה הטעם שלא נהגו הסופרים לומר או לחשב שכותב לשם קדושה. ולא נזכר בשום מקום: ט) אך לאחר עיון יש לחלק בין הא דפסחים דשאני קרבן דסתמא לשמו קאי רק הפסול כשמחשב שלא לשמו. וזה אינו ניכר. מה שאין כן סת"ם דבעינן כתיבה לשמה. וסתמא פסול.

וכשלא כתב במחשבה לשמה הרי הפסול בעצמותו ולא במחשבתו פסלו רק שלא הכשירו במחשבתו ונשאר פסול הגוף דסתמא לאו לשמו: י) ועל כן יש לומר דאפילו לדעת רמב"ם דמכשיר עיבוד שלא לשמה במגילה לטעמי' דאפילו במזוזה מכשיר עיבוד שלא לשמה וכמו שביאר הטעם בתשובה משום דלא בעינן עיבוד לשמה אלא בחובת הגוף התדירה כמבואר בכסף משנה פרק א' מהלכות תפילין הלכה י"א עיין שם. והכי נמי במגילה שאינה תדירה ואינו חובת הגוף לבד כמו תפילין רק חובת פורים גם כן וכמו מזוזה שחובת בית גם כן. וגם דומה למזוזה דלא בעי עיבוד לשמה משום שיכול לפטור ממנה שלא ידור בבית. הכי נמי יכול לפטור ממנה שלא ידור בי"ד בעיר ובט"ו לא ידור בכרך ויפטור כמבואר בירושלמי הביאו הריא"ז לפסק הלכה בן כרך שעקר דירתו תחילת ליל ט"ו לעיר נפטר כאן וכאן. וכבר ביארתי כן בתשובה. וכל זה בעיבוד דאינו רק הזמנה. אבל בגוף כתיבת מזוזה דודאי בעי כתיבה לשמה (רק לרמב"ם דסבירא ליה סתם כתיבה לשמה קאי. ולא הוזכר דעתו בזה בשלחן ערוך] ואינו דומה לעיבוד שהיא רק הזמנה. ועל כן מקילין בדיעבד בספרים ותפילין בחושב לבד מה שאין כן בכתיבה. ועיין בשלחן ערוך הרב ז"ל מלאדי סימן ל"ב סעיף ל"א. שפיר יש לומר שאפילו במגילה פסול כמו במזוזה: יא) והנה במגילה שכתבו גוי ואפיקורס דפוסל הרמב"ם. ובספר ברכי יוסף כתב להכשיר בכתבו אשה וקטן. ותמוה דגוי נמי נתמעט מוקשרתם וכתבתם כמו אשה. ומאי שנא גוי פסול ואשה כשירה. ובסימן תקט"ז דחיתי מטעם זה דברי הברכי יוסף. וכעת נתיישבתי דמחוייבין ליישב דבריו. דזה שהזכיר הרמב"ם גוי ואפיקורס ולא הזכיר אשה משמע כדבריו. והנה בגוי אין לומר משום דאדעתא דנפשי' עביד.

שהרי הרמב"ם לא הזכיר פסול שלא לשמה בסת"ם רק באזכרות כמבואר בדבריו פרק א' מהלכות תפילין הלכה ט"ו ופרק י' הלכה א'. ובמגילה שאין שם אזכרות למה יפסול כתיבה שלא לשמה: יב) אך הנה לכאורה דעת רמב"ם תמוה במה שאינו מצריך כתיבה לשמה בסת"ם מהא דגיטין (דף מ"ה:) בהא דנכרי שהי' כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו [דלא דריש וקשרתם וכתבתם] ומקשה רשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי. ואין לומר דמקשה משום האזכרות. שהרי מעיבוד יליף. ועיבוד אינו משום האזכרות. דלא מצינו חיוב עיבוד מצד האזכרות. רק משום הספר בעצמו שפסול על הדפתרא. אבל קדושת השם אפילו כתוב על ידות הכלים. ועל כרחין סבירא לי' להש"ס בכל הפרשה צריך כתיבה לשמה ולא אמרינן סתם כתיבה לשמה קאי. ובאמת תוספות הקשו שם דילמא סתם כתיבה לשמה קאי והניחו בקושיא: יג) והנראה לי בדעת רמב"ם דהנה בפסול אפיקורוס פירש"י משום שסתמו לע"ז. אבל הרמב"ם פרק ו' מהלכות יסודי התורה הלכה ח'. וזה לשונו אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים. והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם. ומצוה לשורפו כדי שלא יניח שם לאפיקורוס ולא למעשיהם. אבל גוי שכתב את השם גונזין אותו. ובספר מחנה אפרים למד מדברי רמב"ם אלו דכל שמתכוון לכתוב השם אף שלא נתכוון לקדשו קדוש ואסור למוחקו. רק אפיקורוס שאינו מאמין והוא אצלו כמו שאר הדברים חשיב כאילו לא נתכוין לכתוב שם ודו"ק: יד) והנה הא ודאי דגוי נמי אינו דבר ברור שמאמין בקדושת השם רק שמא מאמין על כן יגנז. אי אפשר שפשוט שאינו מאמין. ומכל מקום לא ישרפנו שדוקא באפיקורוס ישרפנו שלא להניח שם למעשיהם טו) והנה בריטב"א פרק קמא דסוכה דסת"ם מסברא דינו כקדשים לענין לשמה.

ועל כן כמו השוחט קדשים וסבור שהוא חולין דהוי מתעסק ופסול הכי נמי בגוי אם אינו מאמין בכתבי קודש שיש בהם קדושה, דחשיב כאילו לא נתכוין לכתוב כתבי קודש רק כאילו נתכוין לכתוב כתבים דעלמא ועלה בידו כתבי קודש. שדומה לשחט קדשים וכסבור חולין שהם פסולין ושפיר מקשה לרבן שמעון בן גמליאל דאף שסתם לשמו פסול משום מתעסק. ובמילה דכשר בגוי למאן דאמר אף דשלא לשמה פוסל ומשום דסתם לשמה קאי. היינו משום שאינו קדשים ולא פסול בו מתעסק. מה שאין כן בסת"ם דקדשים נינהו ופוסל בו מתעסק כדברי ריטב"א הנ"ל. ועל כן מגילה נמי שכתבו אפיקורוס פסול משום מתעסק. וכן גוי דשמא אינו מאמין בקדושת מגילה. או אפשר דחשיב ודאי אינו מאמין. והא דמפיק גוי מוקשרתם וכתבתם נפקא מינה לגר תושב: טז) והנה לפי זה בנידון דידן שחושב שהיא כמו מגילה הנדפסת על הנייר שאינו מטמא הידים כדאיתא במגילה (דף ט'.) ואין בו קדושה חשיב כמו כסבור שהוא חולין דהוי מתעסק ופסול אפילו לדעת רמב"ם דמכשיר כתיבת סת"ם שלא לשמו לבד האזכרות. מכל מקום בנידון דידן פסול משום מתעסק: יז) ולכאורה יש לדחות דספרים הנדפסים על כל פנים קדושה זוטא אית בהו כמו תורה שבעל פה הואיל וניתן לכתוב משום עת לעשות לה' וכמו שכתב בתשו' משאת בנימין סימן ק'. ואם כן יש לדמותו לשוחט עולה וכסבור שהוא שלמים דכשר אף דקדושת שלמים קלה מקדושת עולה. אך אינו דמיון משני טעמים. הא' עולה ושלמים שניהם גוף קדושה. אבל תורה שבעל פה אינו גוף קדושה רק תשמיש קדושה שעומד ללמוד בו [וכמו שהארכתי בזה בתשובה חלק יורה דעה הלכות ספר תורה בענין אם מותר לחבוש ספרים בתוך דפין נדפסים יעוין שם]. הב' דעולה ושלמים שניהם פסול בהם מתעסק. וכסבור שהם חולין. על כן אף שחשב שהם שלמים. הרי ידע ששוחט קודש שפוסל בו מתעסק.

מה שאין כן הנדפס ומוכשר משום עת לעשות לד' ואין צריך כוונה כלל ואף מתעסק כשר בהם. על כן אין ידיעתו מקדושה זו מעלה ומורדת כלל. על כן נראה לי שמגילה זו אין בה קדושת מגילה: יח) מכל מקום יש לדון להכשיר לאנשים היודעים פירוש המלות כמו מגילה הכתובה בלשון לעז דכשירה למכירים. אף שאינה מטמאה את הידים ואין בה קדושה [עיין תוספות מגילה ח':] ואף דיש דברים שאין מבינים כגון אחשתרנים יהי' דברים אלו מה שקורא מתוך מגילה שאין בה קדושה כאלו קראם בעל פה. והא הקורא רובה מתוך הכתב ומיעוטא על פה שהשמיט הסופר יצא: יט) אך שתי תשובות בדבר. הא' כי בתשו' הר"ן המובא בתשו' ריב"ש סימן ש"צ מפורש דהטעם משום דרואין כאילו גם המיעוט הי' כתוב כמו הרוב. ולפי זה אין כאן קולא בנידון דידן שכולה אין בה קדושה: כ) ועוד נראה דאף דמגילה בלעז אינה מטמאה את הידים. מכל מקום קדושה יש בה. רק לענין טומאת ידים הענין משום שנוגע במה שאין ראוי ליגע מגיע לו הטומאה בעצמו וכמו שביאר זה המהר"ל ז"ל בגור ארי' פרק קמא דשבת בשמעתא די"ח דבר. והענין דסת"ם ומגילה הכתובה בלשון הקודש שיש בהם סודות עמוקים ונעלמים עד שאין לשכל אדם נגיעה בהם על כן גם גוף הספר אין לאדם ליגע בגשמיותיו. כיון ששכלו אין לו נגיעה ברוחניותיו. וכל זה בסת"ם ומגילה הכתובה בלשון הקודש שכשר אף לאין מבינים על כרחין יש בו קדושה גם מצד הסודות הנעלמים שבו. אבל הכתוב בלשון לעז שאין כשר רק למכירין. אם כן אין בו קדושה גם מצד הסודות הנעלמים שבו. שהרי אינו מכירם והיא אינה כשירה רק למכיר, ואינה קדושה רק מחמת דברים הידועים ושכלו משיגם. אם כן מותר ליגע בו על כן אינה מטמאה הידים. ולעולם קדושה יש בה. אבל מגילה זו שאין בה קדושה. פסולה לקרות בה אפילו למכיר. כן נראה לי: הק' אברהם סימן תקיט.

א) מגילה (דף ח') רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית והכי קיימא לן ודעת תוספות רי"ד דלרשב"ג אף מגילה אינה כשירה בלשון אחר חוץ מלשון הקודש ויוונית. אך הכל חולקים עליו דרשב"ג לא פליג אברייתא (דף י"ח.) דגפטית לגפטים. וטעם הדבר כתב הריטב"א מדכתיב אל עם ועם כלשונו. והר"ן ז"ל כתב דזה מסברא דראו חכמים שיותר יש פרסום נס בלשון שמבין אף שאינו לשון הקודש. ועל כן אינו יוצא רק מי שאינו מכיר לשון הקודש וכדעת הירושלמי. אבל הריטב"א פסק כהגאונים דאף המכיר לשון הקודש יוצא בלשון לעז שמבין. והיינו דאזיל לטעמי' דנפקא לי' מקרא. ולשיטת הירושלמי כתב הריטב"א ז"ל הטעם משום שאינו יודע בלשון אשורית שמא לא ימצא אדם שיודע בלשון אשורית על כן התירו לו לקרותה בלשון שמכיר: ב) ובירושלמי כתב עוד דמי שיודע אשורית ויודע לעז אינו יכול להוציא בלעז את מי שיודע לעז לבד. ייבא כהדא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא רבים ידי חובתם. ופירש הר"ן דהוא הדין דכיון שאינו יכול להוציא עצמו בלעז אינו מוציא אחרים גם כן בלעז. אבל הריטב"א הקשה על זה דזה דומה להא דכל המצוות כולן אף על פי שיצא מוציא. על כן פירש הטעם דכיון דלא התירו לו בלשון לעז אלא משום שמא לא ימצא מי שיקרא בלשון הקודש. אבל אם המקרא יודע בלשון הקודש. למה יתירו שיוציאנו בלעז כיון שיכול להוציאו בלשון הקודש. וזה לפי שיטתו כנ"ל. אך לדעת הר"ן דהתירו לו משום דיותר יש פרסום נס בלשון שמבין. צריך לפרש כיון שאינו יכול להוציא עצמו אינו יכול להוציא אחרים): ג) ויש לעיין לדעת הר"ן אם הלועז יוצא במגילה הכתובה בכתב שאינה אשורית ויוונית.

דבזה אינו שייך טעם פרסומי ניסא, דמה נפקא מינה באיזה כתב היא כתובה רק שיבין הלשון אבל לא הכתב [היינו צורת אותיות] ויש לומר להיפוך כיון דמדינא גם לשון אחר פסול ובדוחק הכשרוהו משום פרסומי ניסא. שוב אין נפקא מינה אם גם הכתב אינו כדינו בלשון הקודש או יוונית. ד) אך זאת נראה ברור דלחכמים דכשר בכל לשון וכתב הר"ן דלדידהו אפילו מכיר בלשון הקודש יוצא בכל לשון שמבין דכיון דמדינא כל לשון כשר. די שנמעט מככתבם וכלשונם שאר לשונות בשאינו מכיר אבל במכיר נשאר ההכשר כמו בשאר ספרים. והנה הא דכשר לרבנן בכל לשון היינו דוקא לשון. אבל כתב בעי אשורית דוקא כדמשני אביי לעיל ב בגופן שלנו הא בגופן שלהן. אם כן למה נכשיר כתב אחרת ללא דבר. והא דגפטית לגפטים בלשון גפטית דוקא אבל לא כתב גפטית. ה) וראיתי לריא"ז ריש פרק ב' דמגילה שכתב וז"ל וכן אם היתה כתובה בלשון יווני יצא השומע ואף על פי שאינו מכיר באותו לשון שלשון יווני הרי היא כלשון הקודש. ואף על פי שהכשירו שאר לשונות במגילה הכתובה צריכה שתהא אשורית שהוא כתב לשון הקודש ולא כתב יווני ולא שאר כתיבות [אפי' למכיר דלאינו מכיר אפילו שאר לשונות פסולים] כמבואר בקונטרס הראיות. שאר ספרים נכתבים אפי' בכתב יווני אבל לא בשאר כתיבות עכ"ל. וקשה לי טובא דמדכתב שאר ספרים הכשירו בכתב יווני ולא בשאר כתיבות. מכלל דפסק כר' שמעון בן גמליאל וסבירא לי' דלר' שמעון בן גמליאל כתב יווני גם כן כשר. וכן נראה מפשט הסוגיא דפרק קמא (דף ט') דמקשה ואי ר' שמעון בן גמליאל האיכא יוונית ולמה לי אשורית דווקא ואשורית אכתב קאי כמפורש בסוגיא דמקשה ואי בגופן שלהן אפי' מקרא שכתבו מקרא נמי אינו מטמא את הידים דהא קתני עד שיכתבנו אשורית עיין שם.

הנה דעד שיכתבנו אשורית למעט כתב אחר וכן פירש"י שם] הנה דלר' שמעון בן גמליאל גם כתב יווני כשר וכן פסק הרמב"ם [והא דקאמר ולא בשאר כתיבות הוא הדין דולא שאר לשונות כיון דפסק כר' שמעון בן גמליאל וכן בתחילת דבריו דלעז יווני במגילה לכל כשר הוא כר' שמעון בן גמליאל כמבואר בסוגיא] ואם כן כיון דכתב יווני הוא כלשון יווני. ולשון יווני לכל כשר. ולמה פסק במגילה דאף שהכשירו כל לשונות במגילה [היינו במכיר] המגילה הכתובה צריכה שתהא אשורית שהיא כתב קודש ולא כתב יווני ולא שאר כתיבות. והתינח מה שפסל שאר כתיבות משום שאינה כשירה אלא לאינו מכיר לשון הקודש ויש לומר כטעם הר"ן משום פרסומי ניסא כנ"ל. והתינח בלשון. אבל כתב דלית בי' משום פרסומי ניסא כנ"ל פסול אבל כתב יווני למי פסול. כיון שלשון יווני פסק דלכל כשר וכתב יווני כלשון יווני בספר תורה. למה לא יהי' גם במגילה כך: ו) ונראה ליישב דהנה (דף ט'.) בהא דמשני כאן במגילה כאן בשאר ספרים מגילה טעמא מאי דכתיב ככתבם וכלשונם. תמהתי דהאי ככתבם וכלשונם לאו במצוות קריאה כתיב רק באגרת אחשורוש הנשלחים. ומה זה ענין לכתיבת מגילה. ועיינתי בטורי אבן וראיתי שתמה כן. וכתב דהאי וכלשונם ט"ס ומככתבם לבד דכתיב במגילה קפיטל ט' פסוק כ"ז. להיות עושים וגו' ככתבם וכזמנם וגו'. והביא ראי' מהא דפ"ב דמגילה (י"ח) אי אמר הלכה כר' שמעון בן גמליאל הוה אמינא הני מילי שאר ספרים אבל מגילה דכתיב בה ככתבם אימא לא קמשמע לן. הנה דמככתבם לבד נוכל למעט לשון אחר עכ"ד: ז) ולפי זה יש לומר דמסיק הש"ס קמשמע לן היינו דמככתבם לא נמעט רק כתב ולא לשון. והא דממעטין בפרק קמא (דף ט') שאר לשון היינו לרבנן [ודברי תוס' שם ד"ה כאן תמוהים. דלעולם מתניתין כרבנן. והא דלא תני מגילה בהדי תפילין ומזוזות.

משום דמגילה כשירה בלשון לעז למכיר. וכבר תמה בזה הפנ"י. וכן בטורי אבן חולק על התוס' וגם תירוצם דאתי כר' שמעון בן גמליאל דווקא תמוה. דלמה נמעט לר' שמעון בן גמליאל טפי יוונית ממה שנמעט לרבנן שאר לשון] כיון דלדידהו גופן שלהן פסול גם בספרים על כן ממעטין מככתבם שאר לשון. דאם אין ענין לכתב אומה אחרת דאפי' בספרים פסול תנהו ענין ללשון לעז. אבל לר' שמעון בן גמליאל כיון דכתב יווני כשר בספר תורה. הא איצטריך ככתבם למעט כתב. אבל לשון יווני לא נתמעט. מכל מקום כתב יווני נתמעט מככתבם. ובזה עלו פסקי ריא"ז כהוגן: ח) והרמב"ם פרק ב' הלכה ג' כתב הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקודש ובכתב הקודש אף על פי שאינו יודע מה הן אומרים כשר. וכן אם היתה כתובה יוונית יצא אף על פי שאינו מכיר ואפי' הי' השומע עברי עכ"ל. משמע מדבריו דאפי' בכתב יווני. ואזיל לטעמי' בהלכה ד' זה לשונו הי' כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגוים לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון לבד. ומשמע מדבריו דאפי' מכיר לשון הקודש גם כן יצא וכן כתב הר"ן בשמו. ואם כן אי אפשר לומר דמסברא כמו שכתב הר"ן משום פרסומי ניסא או כמו שכתב ריטב"א שמא לא ימצא מי שיקראנה לו. שהרי מכיר לשון הקודש. וקשה מאי שנא משאר ספרים [והא ודאי אין לומר כיון שנקראת אגרת מסברא כשר בכל הלשונות ולא ממעטינן מקרא אלא באינו מכיר כמו שכתב הר"ן לרבנן. דזה אינו שהרי נקראת ספר גם כן. ואם כן לבתר דגלי קרא דככתבם ודאי אמרינן שהשוהו הכתוב לשאר ספרים. וכן הוא להדיא בר"ן דלר' שמעון בן גמליאל אין מכשירין כלל משום שנקראת אגרת. רק דהוה אמינא להכשיר משום שנקראת אגרת]. ועל כרחין דילפינן לה מקרא דאל עם ועם כלשונו כמו שכתב ריטב"א. ואף דכתיב באגרות ילפינן מינה למגילה.

ואם כן אי אמרת מקרא דככתבם ממעט כתב יווני נמעט נמי מקרא דכלשונם לשון יווני. ולמה לעז יווני לכל כשר. אלא ודאי לא ממעט רק שאר כתב ולשון ולא כתב ולשון יווני. אבל ריא"ז אפשר סבירא לי' כירושלמי דאינו כשר אלא לאינו מכיר לשון הקודש וכן מוכרח שפסל שאר כתובות אפי' למכיר לעז אי אפשר לומר דיליף מקרא דאל עם ועם ככתבו וכלשונו דאם כן נכשיר נמי שאר כתיבות דכתיב ככתבו. אלא ודאי לאו מקרא יליף. אלא מסברא דפרסום ניסא דלא שייך בכתב. ואם כן שפיר יש לומר דלא ילפינן נמי לפסול כתב יווני מקרא דככתבם וכלשונם דאגרות רק מקרא דככתבם דכתיב במצוות קריאה וכמ"ש: סימן תקכ. א) הרי"ף כתב ברייתא דיוונית ליוונים וחלקו עליו הרז"ה והרמב"ם דאנן קיימא לן לעז יווני לכל כשר כיון דקיימא לן כר' שמעון בן גמליאל ורב ושמואל אמרו לעז יווני לכל כשר משום דסבירא להו כר' שמעון בן גמליאל. ואם כן כיון דקיימא לן כר' שמעון בן גמליאל לא הי' לו להביא ברייתא דיוונית ליוונים. והרמב"ן ז"ל השיב דכיון דחזינן פרק קמא דממעט מככתבם וכלשונם ממעט נמי יוונית. ואם תאמר למעט שאר לשונות אתא להא לא אצטריך כיון דאפי' בספרים פסול. והר"ן ז"ל השיב עליו. שהרי על כורחין רב ושמואל מודים דלרבנן ממעטינן שאר לשון מקרא דככתבם וכלשונם ואף על פי כן לר' שמעון בן גמליאל לא ממעט יוונית ולמה לא נאמר כן לדידן: ב) ונראה ליישב דהנה במתני' דעד שתהא כתובה על הספר בדיו מנלן אתיא כתיבה כתיבה כתיב הכא ותכתוב אסתר המלכה וכתיב התם מפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר בדיו. ולכאורה למה צריך גזירה שוה תיפוק לי' דבכל הספרים הדין כן כדתנן בפרק קמא אין בין ספרים לתפילין ומזוזות כו' ותנן נמי במס' ידים ומייתי לה בגמ' בפרק קמא אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית על הספר ובדיו.