שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 183

אלא דכיון דספק תורה יש עליו אינו יכול לצאת בתקיעת ספק. והכי נמי בנידון דידן. ואין צריך לדברי בעל טורי אבן שם. ויש כמה ראיות לזה: כח) על כן נראה להלכה בספר תורה שכתבו בן י"ג שנה ולא נבדק משערות כשר לקרות בו. ויש סניף גם כן דבקטן שהגיע לחינוך שכתב ספר תורה אינו ברור בעיני הש"ך שפסול לקרות בו כנ"ל. אבל במגילה אין לקרות במגילה שכתבה בן י"ג עד שנבדק משערות: ידידו דו"ש באהבה הק' אברהם. סימן תקיז. ב"ה יום ב' שופטים תרנ"ג לפ"ק פה סאכטשאב שנית להרב הנ"ל הנה הובא לפני את חיבורו בכורי שלמה אשר הדפיס. ובו תשובה אשר השיבותיו בעת הייתי בקראשניוויץ וגם אשר שלח אלי תשובה על מכתבי. לא ישרה בעיני על אשר הדפיס דברי תשובתי בלי רשותי. טרם אשים עיני עליו. אם ראוי להפיצו על פני תבל. וידוע דברי רמב"ם בתשובה. במה שאמרו בגמרא שהאומר דבר בצבור צריך לעיין בה בינו לבין עצמו ארבעה פעמים אך כאשר יפיץ על פני תבל אף אלף פעמים מעט. בשגם כי בעת כתבתי אליו ידעתי כי לא הלכה למעשה נתכוין רק לפלפולא בעלמא. לא כן כשיודפס יורו ממנו הלכה למעשה. אך מה שעבר אין. ויען ביקש ממני להשיבו על דבריו. הנני לעשות רצונו. הגם שסתירת דבריו רובו מבואר בתשובתי עצמה. מכל מקום אשיבהו על סדר אותיות מה שנוגע לדבריי: א) והנה מה שכתב באות א' כוונתו להשיג דכיון דאין למזוזה רק מעלה של תדיר ושוה בכל אבל אינה חובת הגוף ונגד זה יש למגילה גם כן המעלה דהיא שוה בכל. ועוד יותר דהיא חובת הגוף דעדיף מתדיר דחובת הגוף ושוה בכל לא גרע מחובת הגוף התדירה כמו ספר תורה ותפילין. ואם כן אמאי מגילה אין צריך עיבוד לשמה. אע"כ כמו שכתב הרב המגיד בדעת הרמב"ם דלא השווה לכל דבר לספר תורה. ב) אך באמת הרמב"ם לאו משום חומר וקל אתי עלה.

רק משום דתפילין חובתם תלוי' בעצמם. ולא כמו מזוזה דחובה תלוי בבית. לזה הוסיף תיבת תדירה דאם לא כן הי' החיוב תלוי בזמן והי' דומה למזוזה שחובתו תלוי בבית והוא חובת בית כמו כן תפילין הוא חובת היום לזה כתב ותדירה. ואם כן מגילה שאינו אלא בפורים הוא חובת פורים: ג) ובזה נסתר מה שכתב באות ב' דהרמב"ם נתכוין במלת תדירה שהוא גם במפרשי ימים. ואין בידו לפטור עצמו. דאם לא כן מה שייכות תיבת תדירה לחלק בין תפילין למזוזה. ויפה אמר כ"ת. אך לפי מה שבארתי כוונת הרמב"ם שהי' צריך להוסיף מלת תדירה לחלק בינו למזוזה דלולי זה כמו שמזוזה אין חובתו תלוי בגופו לבדו רק בצירוף הבית שדר בו כמו כן תפילין לא הי' חובתו בו לבדו רק בצירוף הזמן וכמו שמזוזה חובת בית כן תפילין הי' חובת היום [עיין יומא דף ג' סוכה נ"ו] ע"כ הוסיף תיבת תדירה: ד) ואף לפי הבנת כ"ת בתיבת תדירה ברמב"ם. היינו שאינו יכול לפטור עצמו. מה שאין כן במזוזה שאם יפרוש לים ולא ידור בבית לא יתחייב. גם לפי זה יהי' מגילה דומה למזוזה שאם ירצה יהי' בי"ד בכרך ובט"ו בעיר ויפטור לגמרי כדאיתא בירושלמי פ"ב דמגילה ה"ג וז"ל בן כרך שעקר דירתו ליל ט"ו נפטר מכאן ומכאן: ה) עוד כתב כ"ת באות י"א י"ב י"ג על מה שכתבתי דאם תמצא לומר טעם הרמב"ם בפסול גוי שכתב משום דאדעתי' כתב ולא לשמה הוא אם כן גם בקטן אם אין גדול עומד על גביו יפסול מטעם זה. ועל זה כתב מעלתו דסתם כשר בכתיבת מגילה וקטן דינו כסתם. ושוב הקשה לעצמו דאם כן גוי נמי יוכשר דנהי דאדעתיה דנפשיה לא גרע מסתם ותירץ דגוי משום דאינו בר קשירה כו'. והוא תמוה דאם כן לא השיב כלום על מה שאמרתי דאם תמצא לומר דפסול גוי משום לשמה גם קטן פסול:

ו) עוד האריך מאות י"ט עד אות כ"ה על מה שהשגתי על הפמ"ג שהכשיר אשה לכתיבת מגילה משום שחייבת במגילה והשגתי עליו דבמזוזה משנה שלימה שחייבת ואף על פי כן פסולה לכתוב משום שאינה בקשירה. ובזה האריך ליישב משום דמגילה ל"ת מלא תסור לא איתקש לתפילין. אין זה ענין לכאן דספר תורה נמי לא איתקש רק מזוזה ואף על פי כן פסול. וטעם מזוזה אינו משום דאינה במזוזה שהרי מחויבת במזוזה רק מגזירת הכתוב. ואם כן ספר תורה מנלן. אך הענין דילפינן מקרא שאינו כשר לכתיבת פרשיות התורה להמשיך קדושה באותיות רק מי שישנו בקשירה שיש לו התקשרות דפרשיות זה יכול להמשיך קדושה. אבל מי שאינו בקשירה אינו יכול לקדש האותיות. וכן במגילה שמקודשת דברוח הקודש נאמרה ומטמא הידים אינו כשר לזה רק מי שישנו בקשירה. וזה סברת רבינו תם בלולב שאין אשה כשירה כיון שאינה מחויבת בלולב דבלולב שאין בו קדושה רק שכשר למצוה על כן תלוי במי שמחויב במצוה מה שאין כן מזוזה שיש קדושה בפרשה מלבד המצוה ואפילו מגילה שיש בה פ"ה אותיות מטמא הידים על כן אינו מועיל מה שמחויבת במצות מזוזה שתוכל להמשיך קדושה באותיות וצריך לזה מי שיש לו התקשרות בפרשיות התורה. ודוק היטב: ז) ומה שכתב באות כ"ט עד אות ל"ד. להשיב על מה שכתבתי דגוף קדושת המגילה מן התורה כי מספרי קודש היא. ועל זה הביא כ"ת דברי הרב ראש יוסף דספר תורה יראה לכאורה דיש בו קדושה מדין תורה ואסור לנהוג בו בזיון וכל שכן להשתמש עליו תשמיש של חול ושל גנאי. וראי' מהא דמחויב לעמוד מפני ספר מקל וחומר מפני לומדי' עומדין מפני' לא כל שכן. מוכח שקדושת ספר תורה חמור מכל המצות שזה מדברי תורה וזה מדרבנן. והני מילי בספר תורה שלם אבל חסר אות אחת כו' אין בו רק קדושת ספרים משטחיות דבריו מבואר דספרים אין בהם קדושה מן התורה.

ויפה אמר לפי פשט דברי ראש יוסף. אבל אין הדבר מתקבל על הלב לומר דספרי נבואה ורוח הקודש לא יהי' בהם קדושה מן התורה: ח) ויען יש עוררין אביא ראיה שהרי הר"ן כתב דבה"כ יש בו קדושה מדבריהם הואיל ועשאוהו לומר בה דברים שבקדושה. והנה אם תמצא לומר דספרים אין בהם קדושה מן התורה על כרחך דמטפחות ותיבה של ספר תורה אין בהם קדושה מן התורה. שהרי במשנה דבני עיר מכרו תיבה לוקחין בדמיו מטפחות. מטפחות לוקחין בדמיו ספרים ובירושלמי אפילו מטפחות תורה לוקחין בדמיו ספרים. ואם איתא דמטפחות ספר תורה מן התורה וספרים עצמם מדרבנן הוה לי' הורדה מקדושה. אלא ודאי מטפחות תורה מדרבנן אף דס"ת עצמה דאורייתא ממילא מטפחות נבואה שהם עצמם מדרבנן הוה תרי מדרבנן ובה"כ שיש בו קדושה מדבריהם הואיל ועשוי' לומר בו דברים שבקדושה חד דרבנן. ואם מכרו בית הכנסת אין לוקחין מטפחות דמשמע אפילו מטפחות נביאים הוה לי' הורדה מקדושה מחד דרבנן לתרי מדרבנן אלא ודאי קדושת ספרים עצמם דאורייתא: ט) האומנם שיש לדחות ראי' זו ולומר דמטפחות יש עליהם קדושת בית הכנסת גם כן דכל כלי בית הכנסת הם כבית הכנסת מכל מקום הסברא בעצמה לומר ספרי נביאים אין בהן, קדושה מן התורה קשה לקבלה וכן משמע ממה שהקשה הרמב"ן במכירת בית הכנסת מ"ש מאבני מזבח דאין להם פדיון ומכח זה נחית רמב"ן לומר דבית הכנסת אין בו קדושה רק הם תשמישי מצוה והר"ן תירץ דבית הכנסת אין בו קדושה מן התורה רק מדרבנן. מבואר דרמב"ן בקושייתו הוה סבירא לי' דיש לבית הכנסת קדושה מן התורה עיין היטב בר"ן ותראה שכן הוא. ממילא מובן דרמב"ן ור"ן בבית הכנסת הוא שחידשו לומר דחשוב רק תשמיש מצוה. או קדושה מדבריהם. הא בשאר דברים כגון ת"ק וכל שכן ספרים עצמם מן התורה.

והרב ראש יוסף לא נתכוין רק שאין איסור מן התורה להשתמש בהם. והרב ז"ל מלאדי בש"ע שלו דעתו דקדשים קלים אין איסור להנות בהם מן התורה. אף שקדשים הם. ותדע שהרי גם בספר תורה כתב רק לכאורה ובראי' מהעומדין מפני'. אף שזה פשוט שיש בו קדושה מן התורה רק לענין להנות בו קאי. ואם תמצא לומר כוונתו שאין בהם קדושה כלל מן התורה אין שומעין לו דבר זה בלא ראי': י) ומה שכתב בספר בית אפרים דמגילה אינו דומה לשאר ספרי קודש שניתנו ללמוד בהם בתורת דברי קבלה כדברי תורה מה שאין כן במגילה לא ניתנה ללמוד ואינו מקיים מצות תלמוד תורה בקריאתה. הנה זה אינו נוגע לענינינו. דמה נפקא מינה אם ניתנו ללמוד או למצות קריאה. סוף סוף נאמרה לכתוב ברוח הקודש. וגוף הדברים שכתב בשם הבית אפרים לא אאמין שיצאו דברים אלו מפי אותו צדיק שלא יקיים תלמוד תורה בלימוד מגילה ואם כן בחנם טרחו חז"ל בעלי הש"ס והמדרש שפירשו כל דברי המגילה ודרשו בה דרשות. ולפי דבריו היו כל יגיעם לריק חס ושלום כי מצוה קריאה ודאי מקיים אפילו אינו יודע כל הדרשות האלה ואפילו לא ידע פי' המלות מקיים המצוה מידי דהוי אחשתרנים בני הרמכים. ומי התיר להם זה לבטל מדין תורה ולעשות מדרש מגילת אסתר. אלא ודאי מגילת אסתר תורה כמו נביאים וכתובים כי יש בה כמה למודים בכל קוץ וקוץ הן בנגלה הן בנסתר. והרי מגילת אסתר מכלל ספרי קודש שצריך תלמיד חכם להיות בקי בהם. ועוד הרי הקורא מגילה הכתובה בין הכתובים בצבור לא יצא. ואם כן למה כתבה למגילה זו כלל כיון שאינו יוצא בה. ודוחק לומר דלקרות בה בימיד כתבה. שהרי מצוה לקראה בצבור. והרי מבטלין תלמוד תורה ועבודה לשמוע מגילה בצבור. אלא ודאי כתבה ללמוד בה כמו משאר כתובים:

יא) ומה שכתב כ"ת לפרש דברי הברכי יוסף שהוכיח מדנקטו התוספות ספר תורה תו"מ ולא נקטו ספרים. אינו כלום. דהתוס' נקטו לשון הגמרא. ומשום דהגמרא לא נקיט שאר ספרים משום דאין נפקא מינה לדינא כמו שבארתי בארוכה בתשובתי הקודמת על כן גם התוס' לא נקטו שאר ספרים: יב) ואשר הקשה באות ל"ט על מ"ש להוכיח דקטן פסול לכתוב נביאים וכתובים ממתניתין דאין בין וכתב מעלתו דאם כן יקשה נמי על הרמב"ם דלא מצריך עיבוד לשמה במזוזה. אשתמיטתי' דברי המלחמות ה' פ"ק דסוכה דסבירא לי' תפילין אין צריך עיבוד לשמה ומתניתין דאין בין. חומרי דתו"מ תני קילי לא תני. אך מה שהקשה דתו"מ פסולין שלא כסדרן וספר תורה כשר שלא כסדרן. גם לי קשה מכמה שנים וצ"ע: יג) ומה שכתבתי להביא ראי' מירושלמי ומעלתו דחה מדברי רש"י שבנ"ח פסקו. הנביאים אנכי הרואה שלא עיין כלל בדבריי בזה כי סתירת דבריו מבואר היטב בתשובתי הקודמת ואין לכפול הדברים: יד) ומה שכתב שעל כן הוקשה להם רק במגילה משום שנאמרה ברוח הקודש מפי הקדוש ברוך הוא רק בזה יש ב"ת. והנה דברים אלו הם היפוך דברי הרמב"ן שכתב בכל מחדש מצוה יש ב"ת אך בלא דברי הרמב"ן אי אפשר לומר כן דלמה לא הוקשה להם התקנה שיתרמו מפירות תרומות ומעשרות כדאיתא בספר עזרא ונאמרה גם כן ברוח הקודש כמו מגילה. ובשלהי מכות שלשה דברים תקנו בית דין שלמטה והסכימו בית דין שלמעלה עמהם מקרא מגילה דכתיב קימו וקבלו [מזה מוכיח הש"ס במגילה דאסתר ברוח הקודש נאמרה] קימו למעלה מה שקבלו למטה ושאלת שלום בשם והבאת מעשר עיין שם הראיות שהביא בגמרא על אלו. ואם כן למה לא הוקשה דברים אלו. אלא ודאי מוכרח כמו שכתבתי שהוקשה להם רק משום שהשוו מקרא מגילה לשל תורה:

טו) אך מה שכתב מדברי רשב"א בשם הרמב"ן דחכמים שקראו המגילה בי"ד וט"ו בספיקא דטבריא ממדת חסידות. דמן הדין הוה לי' ספיקא דרבנן. אמת שדברי רמב"ן אלו נשמטו ממני באותו שעה ודברי רמב"ן אלו הם בחי' למס' מגילה. אולם אחר העיון אין ראי' מדברי רמב"ן אלו דהנה מה שלמד הירושלמי חיוב מקרא מגילה מכתוב זאת זכרון בספר, הנה בגמרא דידן למדו מקל וחומר ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה וכו'. ולפי לימוד זה הוא רק מדרבנן שאין זה קל וחומר גמור שיהי' מחויב בין לפרש"י שאמרו שירה על הים. הנה גם שם לא הי' עליהם חובה ועוד אינו קל וחומר גמור וכמו שכתב הט"א שם בין לפירוש ט"א שהוא ההלל שאומרים ביום טוב ראשון של פסח מתקנת נביאים. אם כן אינו מדאורייתא וצדקו דברי הרמב"ן לפי גמרא דידן. אך לדעתי יש להשוות גמרא דידן עם הירושלמי. דהנה קשה על גמרא דידן למה קראה על פה לא יצא. דיו לבא מן הדין. להיות כנידון כמו ביציאת מצרים שאמרו שירה ואמרו הלל הכל בעל פה. וגם על טעם הירושלמי מדכתיב כתוב זאת זכרון. הגם שלא נזכר רק הכתיבה צריך לומר דסבירא לי' כמו גמ' דידן רפ"ב דמגילה בהא דקראה על פה לא יצא מנלן אתיא זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר. ופריך ממאי דהאי זכרון קריאה הוא דילמא עיון בעלמא לא ס"ד דתניא זכור בפה כו'. הנה דלפי האמת האי זכרון בפה ומזה למדו קריאת המגילה בפה מתוך הספר כדכתיב זכרון בספר. אך דקשה טובא דאם כן לא הי' צריך לקרות רק מה שרצה המן לעשות כמו בזכירת עמלק שאין חיוב לזכור רק מה שעשה. ויוצאין בפ' זכור שלא נזכר שם הנצחון שנצחו ישראל רק מה שעשה לעורר איבתו ולזה צריך טעם הקל וחומר לומר שירה על הנס.

וזה לא קשיא דאם כן לא יהי' צריך מתוך המגילה רק מה שרצה לעשות והנס יקרא על פה. דזה ודאי אינו ראוי לחלק המגילה קצתו בכתב וקצתו על פה. על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה לקרותה כולה מתוך המגילה. ועל כן הקילו בהשמיט סופר אותיות או פסוקים וקראם על פה. דודאי אף בקריאה מתוך הכתב ישאר כדי לצאת ידי חובת זכירה במה שרצה המן לעשות. לפי זה אם המגילה נכתבת בפסול הוא מבטל הזכירה המוכח מתוך הכתוב. אך אם יקרא המגילה שלא בזמן כגון שיקרא בן עיר בט"ו או בן כרך בי"ד יצא ידי חובת זכירה כמו בזכירה דעמלק שאין חוב לקרוא בזמן שבא עמלק וצדקו דברי הרמב"ן אף על פי הירושלמי: טז) אך העיקר. דירושלמי וגמרא דידן לדעת רמב"ן פליגי דהנה רמב"ן סוף פ' תצא תחילה רצה לומר שיהי' מצוה לקרות פ' זכור בצבור. ונמצינו למדין מן התורה בשני' זכור וסוף דבריו שאינו רק שלא לשכח ולספר לבנים כך עשה לנו הרשע ואם כן גם מדכתיב כתוב זאת זכרון בספר לא נלמד לקרותו בכתב. ואם כן לפי גמרא דידן אין לימוד על המגילה רק הקל וחומר וקריאת המגילה מתוך המגילה אינו רק תקנת חכמים. אך לפי מה שהעלה התה"ד והבאים אחריו דפ' זכור דאורייתא וכדבריהם משמע בגמרא. דפריך אקרא דזכרון בספר ממאי דהאי זכרון קריאה הוא ומסקנא דקריאה הוא וכתוב זכרון בספר היינו שיקרא מתוך הספר. ועל כן יליף לזכירה דמגילה דגם כן מתוך הספר. הנה משמע להדיא דצריך לזכור מה שעשה עמלק מתוך הספר. שפיר יש לומר דמגילה מן התורה משום זכירת מעשה המן שרצה לאבד. וכן מבואר בר"ש משאנץ על הת"כ בזכירת עמלק בפה. היינו ללמוד מס' מגילה יע"ש. הנה דלזכור מעשה המן הוא מ"ע דזכור ויותר מזה אף ללמוד המס': יז) מכל מקום לענין דינא ראיתי באחרונים חולקים על מג"א שפוסל בן י"ג שלא נבדק וכתב תפילין בדיעבד.

והם חולקים דווקא חליצה שבא להוציאה מחזקת זקוקה. ואף שבתשובת ר' עקיבא איגר מחמיר לומר דחזקת חיוב כחזקת זקוקה. אינו מוכרח כלל ואם ק עכ"פ אין להוסיף חומרא גם במגילה. אך לכתחילה ודאי נכון שלא יכתוב עד שיובדק: נאום הק' אברהם. סימן תקיח. שאלה. סופר אחד כתב מגילה ולא נתכוין לקדשה וחשב בדעתו כי הוא כמו מגילת אסתר הנדפס בחומשים. מגילה זו כשירה לקרות בה או לא: א) תשובה. הנה ידוע דעת רמב"ם מגילה אין צריך עיבוד לשמה. ובר"ן פרק ב' דמגילה ביאר טעמו משום דלא הוקש לספרים רק לדברים שבגופה ועל כן הקילו בתפירה יען אינו דבר שבגופו לגמרי. ועל כן פסול שאינו מעובד לשמה שאינו ניכר לא חשיב פסול שבגופו ואינו פוסל במגילה יעוין שם. והרמב"ן הקשה עליו מירושלמי. והר"ן כתב עליו שלא ידע מה קושייתו עי"ש: ב) והנה יש להביא ראי' דפסול שלא לשמה חשיב אין פסולו מגופו. מהא דפסחים (דף ס"א.) בין מחשבת שינוי בעלים בין מחשבת שינוי קודש לא חשיב פסולו בגופו משום דפסול מחשבה הוא. וכן פרש"י שם וזה לשונו פסול מחשבה לא מיקרי פסול הגוף עיין שם. ובפסח שני דפסול שלא לשמו. [יעוין בתוספות (דף צ"ה.) דמקשו מתוספתא דלא תני ביקור ולא תירצו תני ושייר שלא לשמו. אלמא שלא לשמו בשני נמי פסול] וכן איצטריך קרא [בדף צ"ו] שלא יהי' טעון ביקור אף שאינו ניכר בין מבוקר לאינו מבוקר. כיון שזה וזה אין בהם מום. אף דלא אתרבי השבתת שאור בפסח שני משום שהוא חוץ לגופו. לא קשה מידי דהתם אתרבי נמי מצוות שעל גופו כגון על מצות ומרורים. ופסולים אלו נהי דלא חשובים בגופו. מכל מקום חשובים על גופו. אבל פסול מגילה דאפילו שעל גופו כגון התפירה אינם פסולים רק משום שמחובר לגופו חשיב קצת כגופו על כן צריך ג' חוטי גידין [אבל פסח שני דאפילו מצות ומרורים שעל גופו ממש נתרבה.

הוא הדין פסול מחשבה פסול. והוא הדין ביקור אי לאו דנתמעט מקרא] אבל פסול מחשבה שאינו ניכר בגופו כלל אינו פוסל: ג) והא דפסל רמב"ם מגילה שכתבה גוי ואפיקורס אף שאינו ניכר במגילה מי כתבו. מכל מקום בשעת כתיבה ניכר. שידוע שזה הכותב גוי ואפיקורוס ובמטמא דחשיב היזק שאינו ניכר כתבו התוספות בבא קמא (דף ק':) ד"ה חייב דאף שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב ניכר. דמי יודע אם הוכשרו. אבל אם הי' ידוע. הי' חשיב היזק ניכר. וכאן שהוחזקו גוי ואפיקורס חשיב ניכר. וכיון שבשעת כתיבה לא הוכשרה המגילה. איך תחול קדושה עלי' אחר כך: ד) והנה לפי שיטה זו הוא הדין כתיבה שלא לשמה כיון דפסול מחשבה בעלמא היא לא פסול במגילה. [הג"ה. לא זכיתי להבין דאם כן שוה דין העיבוד לדין הכתיבה דגם העיבוד יהי' פסול על ידי גוי ואפיקורס משום דניכר. ושלא לשמה כשר גם בכתיבה. אם כן למה כתב הרמב"ם דין דאין צריך לשמה בעיבוד. ופסול דגוי ואפיקורס בכתיבה. לערבינהו וליתנינהו. או לכל הפחות איפכא הוה לי' להביא. והיינו ידעינן מכח קל וחומר. שהרי כתיבה לעולם חמיר מעיבוד. והראי' ממזוזה דעיבוד לשמה לא בעי וכתיבה לשמה בעי כמ"ש לקמן אות י'. אולם בלאו הכי הא לא קאי כמ"ש לקמן אות ט'. המגיה] כן הי' נראה לכאורה להכשיר מגילה זו בראי' מש"ס פסחים הנ"ל ולהכריע לאפוקי מהחולקים עליו: ה) עוד יש לצדד להכשיר משום ספק ספיקא. שמא כרמב"ם וחד תירץ בתוספות מנחות דכתיבת סת"ם סתם לשמו ואין צריך להתכוון בפירוש לשמו רק באזכרות. ממילא במגילה שאין בה אזכרות אין צריך לשמה. ואם תמצא לומר דבסת"ם צריך כתיבה לשמה. שמא הלכה כהרמב"ם דאין צריך עיבוד לשמה וכטעם הר"ן משום דאינו ניכר, והוא הדין דמטעם זה גם כתיבה לשמה לא בעי: