שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 182

ולדידי דבריו תמוהים. במה שהכשיר אשה לכתיבת מגילה מטעם שמחויבת בשמיעה. שהרי במזוזה חייבת לגמרי כמו איש. ומשנה שלימה שנינו במס' ברכות והוא ש"ס ערוך בפרק קמא דיומא ואף על פי כן פסולה לכתיבת מזוזה. והכל תלוי בחיוב תפילין דמי שפטור מתפילין פסול לסת"ם מהקישא דוקשרתם וכתבתם אף שמחויב במזוזה. והוא הדין במגילה דאף שאשה חייבת במגילה כיון דפטורה מתפילין פסולה לכתיבה מגילה: ה) ואמת שצריך להבין דברי רבינו תם ז"ל שהביאו התוספות בפרק השולח שלמד מכאן דאשה אינה יכולה לעשות ציצית ולאגוד לולב כיון שאינה מחוייבת בציצית ולולב. ולכאורה הא אין הטעם כלל דמצוה שאינה מחוייבת אינה יכולה לעשות דמזוזה תוכיח כנ"ל. וצריך לומר לשיטת רבינו תם דדוקא סת"ם תלה התורה בתפילין שהם גם כן פרשיות שבתורה והם מלבוש האדם ובטלים אל האדם ויש לו שייכות בהם יותר ממה שיש לו אל המזוזה וספר תורה. אבל בשאר מצוות בתר חיובא דידהו אזלינן. כן צריך לומר לשיטת רבינו תם. ועל כל פנים זה ברור דבסת"ם בתר חיובא דתפילין אזלינן והוא הדין במגילה שדומה לסת"ם בכל הדינים כנ"ל: ו) והנה על פי הדברים האלה יש להכשיר קטן שהגיע לחינוך לכתיבת מגילה. דמגילה דרבנן. והרי מדרבנן מחויב בתפילין ואינה דומה להא דקיימא לן דקטן שהגיע לחינוך אינו יכול להוציא את הגדול בקריאת מגילה דשם כתבו התוספות הטעם דגדול חד דרבנן וקטן תרי דרבנן. והתינח אם הי' הפסול תלוי' במה שפטור ממגילה גם כן. היינו יכולין לומר דלא מקרי בר חיוב לגבי הגדול שיוכל לכתוב מגילה אל הגדול. אבל כאן דתלוי בפטור התפילין. ובתפילין מחויב הקטן מדרבנן והוא חד דרבנן כמו הגדול במגילה שפיר כשר קטן לכתיבת מגילה דרבנן: ז) איברא דכד מעיינין. הא מילתא ליתא. והוא דודאי אף שמגילה דרבנן היינו החיוב קריאה.

אבל קדושת המגילה הכתיבה כהלכתה היא מן התורה ככל כתבי הקודש למה דפסק הרמב"ם ז"ל אסתר מטמא הידים. ובמסכת מגילה (דף ז') כתוב זאת מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים. דברי ר' יהושע ר' אליעזר המודעי אומר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים. בספר מה שכתוב במגילה. אמר שמואל אסתר אינה מטמאה את הידים ובמסקנא דסבירא לי' כר' יהושע דאמר בספר מה שכתוב בנביאים. ולדידן דקיימא לן שמטמאה את הידים על כרחין סבירא לן כר' אליעזר המודעי. ולדידי' כתיבת מגילת אסתר נכתבת בתורת משה. ואף שאין כל אחד מחויב לכתוב לו מגילה כמו שאין מחויב לכתוב לו שאר ספרי קודש. מכל מקום ילפינן מקרא ששם כתובים עלי' וקדושתה דבר תורה. ועל כן קטן שאינו מחויב בתפילין ילפינן מקרא דאם כתב סת"ם אין קדושתו עליו. ועל כן כיון שחכמים חייבו לקרות המגילה מתוך המגילה הכתובה כהלכתה. כל שאין קדושת מגילה עלי' ככל מגילות שיהי' קדושה דבר תורה אינו יוצא ידי חיוב דרבנן. ואין דומה כלל להא דקטן שאכל כדי שביעה מוציא גדול שמחוייב רק דרבנן. דהתם אם יאמר בעצמו אמר בר חיוב דרבנן ויוצא כמו כן אם שמע מקטן בר חיוב דרבנן. שומע כעונה בעצמו. שהי' עניית עצמו בר חיוב דרבנן פוטרתו. כמו כן אם שמע מקטן בר חיוב דרבנן. אבל הכא אין יוצא אלא במגילה הכתובה כהלכתה שיהי' קדושתה דבר תורה: ח) וראי' דאם לא כן אם קטן שהגיע לחינוך כתב ספר תורה יהי' כשר לקרות בו [ולהדיא כתב הש"ך ביורה דעה סימן רפ"א סק"ז דפסול] שהרי קריאת התורה מתקנת עזרא לבד. אלא ודאי כיון דמכל מקום קדושת ספר תורה דאורייתא לא מהני קטן לקדושתו. ושוב אינו יוצא בה אף מדרבנן. כיון דאינה קדושה כקדושת ספר תורה מן התורה.

הן שהש"ך כ' שהביאו ד"ז בשם נראה כו' וכן משמע בט"ז עי"ש. ולא כתבו בפסק הלכה ברורה [ועיין בעירובין (דף י"ג.) נראין איתמר]: ט) והנה יש מקום להכשיר בספר תורה שכתבו קטן שהגיע לחינוך לשיטת הר"ן בפרק ב' דמגילה שהכשיר ספר תורה שהשמיט בה הסופר אותיות. ודחה דברי הרמב"ן שהביא ראי' לפסול ממתניתין דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות כו'. דהתם לענין מצוותו מן התורה ואתם כתבו לכם וגו'. אבל לענין קריאתו שהוא מתקנת עזרא לבד אין לנו עיין שם. הרי דאף שאין בו קדושת ספר תורה כשר מן התורה אף על פי כן יוצא בו ידי תקנת עזרא. והכי נמי יש לומר בנידון דידן בכתבו קטן שהגיע לחינוך: י) אולם באמת אין מדברי הר"ן ראי'. שהוא הכשיר רק מדאיתא בגיטין (דף ס'.) ספר תורה שחסר יריעה אין קורין בו משמע הא פחות מיריעה קורין בו. הא בשאר דברים אין לנו. ופשיטא שאין ללמוד משם. דהתם מכל מקום מה שכתוב קדושת ספר עליו ומגילה שנשתיירה בה פ"ה אותיות כויהי בנסוע הארון מטמא הידים מה שאין כן בשכתבו כולו מי שאינו בר חיוב בתפילין מן התורה. גם לא קיימא לן שם כהר"ן. יא) נשוב למה שכתבנו בתחילה דאף לדעת הרב המגיד בשיטת הרמב"ם דמגילה אין דינו כסת"ם אלא למה שהשוה. מכל מקום הא פסל הרמב"ם בפירוש מגילה שכתבו גוי ואם תמצא לומר דמשום דגוי אדעתא דנפשי' עביד. הא קטן נמי לאו בר כוונה הוא: יב) והנה יש מקום בזה להכשיר על פי דברי ירושלמי דתרומות פ"א הלכה א' הביאו התוס' פרק קמא דחולין (דף י"ג.) שהקשו אהא דחרש שוטה וקטן פסולים לכתוב הגט משום דבעי לשמה. ויהי' מעשה שלהם מוכיח על מחשבתו. פירוש דהא חרש שוטה וקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה וכתיבת הגט הוי מעשה. ומשני משום דזה כותב וזה מגרש פירוש שאחר מגרש.

והמפרש לירושלמי פירש משום ובעי שליחות ולאו בני שליחות נינהו. ולי נראה לפרש דבגט אם לא צוהו הבעל לא מהני לגרש בו ואפשר שכתבו רק להתלמד. ועל כן אף אם באמת עשהו שליח. על כל פנים אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ואם כן בסת"ם ומגילה שפיר יש לומר דמשום דבעי לשמה אין לפוסלו. שהרי מעשה שלו מוכיח. ובודאי כתבו לשם קדושה שיהי' כשר לקרות בו: יג) איברא דהירושלמי מדמי לה לההיא דמעלה פירותיו לגג מפני הכנימה. וחרש שוטה וקטן תפש בו בטל פירש המפרש שהיפך בו דמעשה שלו מוכיח וטמא. ובגמרא דידן בחולין (דף י"ג.) מבואר דטמא רק מדרבנן דמעשה גמור מהני מדאורייתא. אבל הא דמעלה פירותיו לגג והיפך בו חשיב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דמהני רק מדרבנן. וכיון דמדמי כתב גט לההוא. אם כן אף כתיבה לא הוי מעשה גמור. רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דמהני רק מדרבנן ולא מהני לקדושת מגילה שקדושתה דבר תורה כנ"ל. ושוב אינו יוצא בה אף שחיוב מגילה דרבנן כנ"ל: יד) אמנם ראיתי להרב ברכי יוסף או"ח סי' תרצ"א בשם התוס' גיטין דדווקא ס"ת שכתבו אשה וקטן כו' פסול אבל לא בנביאים. ואם הי' זה אמת שהתוס' כתבו כן. הי' מוכח דקדושת נביאים עליו מן התורה ולא הי' מקום לפסול במגילה רק משום חיוב קריאה שיש במגילה יתר על הנביאים. והרי חיוב קריאה מדרבנן הי' מקום להקל בקטן שהגיע לחינוך משום דמחוייב בתפילין גם כן מדרבנן. אבל באמת חפשתי בתוס' גיטין ולא מצאתי: טו) ויש ראי' להיפוך ממתני' דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא כו' משמע דבשאר דברים שוים. וכשם שבתפילין ומזוזות אם כתבם אחד מהפסולין פסול. כמו כן בספרים. וכבר כתב רש"י ספרים היינו תורה נביאים כתובים. ומבואר דאף נביאים וכתובים אם כתבם מי שאינו בקשירה פסולין כמו תפילין ומזוזות.

וכהאי גוונא דייק הרמב"ן לענין אם חסר אות אחד בספר תורה פסול ממתני' דאין בין כמו שפסול בתפילין ומזוזות. הוא הדין דמצינן למילף אם כתב הפסול לתפילין ומזוזות ספרים היינו נביאים וכתובים פסולין. וכן דייק החכ"צ בתשו' סי' צ"ז דנביאים וכתובים צריכין לתופרם בגידין מפרש"י במתני' הנ"ל דספרים היינו גם נביאים וכתובים: טז) והא דבברייתא דגיטין (דף מ"ה:) ספר תורה ותפילין ומזוזות שכתבן כו' ולכאורה לפי מה שכתבתי מאי שנא ספר תורה דווקא דנקט טפי משאר ספרים. ונראה לי משום דשאר ספרים אין חייב לא לכתבם ולא לקרות בהם. ואין נפקא מינה אם קדושתם עליהם או לאו לענין הכשר. דאפי' אין קדושתו עליו מותר לקרות בו [הגה. אך דעת התוס' שבת (דף קט"ו:) דאם אינה כתובה בספר ובדיו לא חזי לקריאה. על כן אין מצילין מפני הדליקה. משמע שאף ביחיד אין קורין דאם לא כן הי' מצילין מהדליקה כמו תורה שבעל פה בזמן הזה אף דלא שייך בהו קריאה בציבור. ומה שדייק רמב"ם מחומשים. אינו הוכחה לדעת הר"ן סוף פרק הניזקין דאין חומשים מעכבין זה את זה. והוא דיעה שני' ביו"ד סימן רפ"ג סעי' א'. ורמב"ם לטעמי' סוף פרק ז'. והוא דיעה ראשונה שם. ולהלכה קיימא לן באו"ח סי' קמ"ג סעי' ד' ברמ"א כר"ן. וקם דינא כתוספות שבת הנ"ל] כמו שכתב הרמב"ם פרק י' מהלכות ספר תורה הלכה א' שחשב שם עשרים דברים שהספר תורה נפסל בהם. ואף על פי כן כתב שם שמותר ללמד בהם לתינוקת אף שפסק בפרק ז' אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בהם. מכל מקום כשהספר שלם אף שאין בו קדושה מותר להתלמד. ואם כן בנביאים שאין חייב לא לכותבם לא לקרות בהם ברבים אין נפקא מינה אם קדושתם עליהם או לענין הכשר ודו"ק.

יז) וזה שכתב הסמ"ג ראי' להרמב"ם שכתב דמגילה שכתבה על גבי עור שאינו מעובד לשמה כשר מהא דהקורא מגילה הכתובה בין הכתובים יצא אף דכתובים לא בעי עיבוד לשמה. נראה לי דמכל מקום אף בכתובים אם אין העור מעובד לשמה אין קדושת כתובים עליהם. ונלמד גם כן ממתני' דאין בין. אלא דמכל מקום בכתובים בודאי לא קפדי שיהי' קדושתם עליהם כיון דעומדין רק להתלמד בהם וכיון דבלא עיבוד לשמה מותר לקרות בהם. [הגה. לפי מה שכתבתי לעיל. ראיית סמ"ג לרמב"ם הוא לרמב"ם לטעמי' דמותר לקרות בספר תורה שיש בו כל הפסולים. אך לדעת תוס' שבת הנ"ל אזדא ראייתו. ויפה פסק מהר"ם מינץ הובא במג"א סי' תרצ"א דצריך עיבוד לשמה] לא קפדי שיהי' מעובד לשמה דווקא. ומכל מקום קאמר בש"ס אהא דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות. הא לתופרם בגידין זה וזה שוין. ואף דבלא תפרם בגידין גם כן מותר לקרות בהם כמו שכתב הרמב"ם פ"י מהלכות ספר תורה ונביאים הכשרים רק לענין שיהי' מותר לקרות בהם וספרים דמתני' נביאים וכתובים נמי בכלל לענין לתופרם בגידין וכמו שכתב החכ"צ בתשו' סי' צ"ז. אלא דמתני' מיירי לענין שיהי' קדושת נביאים וכתובים עליהם לזה בעי תפירה בגידין דווקא יח) ובזה מיושב מה שהקשה החכ"צ על הרא"ם שהקשה על ראיית הסמ"ג דלדידי' ניחא הא מגילה בעי תפירת גידין. ואמאי יצא בכתיבה בין הכתובים. והקשה החכ"צ על קושיית הרא"ם דהא כתובים בעי נמי תפירה בגידין. ולהנ"ל לא קשה דלא בעי תפירת גידין אלא שיהי' בהם קדושה. אבל לא קפדי בהא כיון דבלאו הכי מותר לקרות. וזה כוונת הסמ"ג בעיבוד שלא לשמה גם כן כנ"ל. והוא הדין בכתבה קטן ואשה שאין בהם קדושה. והקורא בהם לא יצא ידי חובת קריאת מגילה: יט) והנה ראיתי להרב ברכי יוסף שיצא להכשיר מגילה שכתבה אשה וקטן וראייתו מדברי הרב המגיד להרמב"ם.

וכבר דחינו זה בטוב טעם אפי' לדעת הה"מ. בשגם שאין דברי הה"מ מוכרחים בדעת הרמב"ם. עוד ראיתי שהביא ראי' ממה שהכשיר הפר"ח אם כתב מגילה בשמאל בדיעבד. והנה ראיתי הפר"ח דרש דין זה כמשה מפי הגבורה בלי נתינת טעם לדבריו. אולם כוונת דבריו מאחר שגם בתפילין קיימא לן בסי' ל"ב דאם אין לו תפילין אחרים מניח אותם שכתב בשמאל. על כן במגילה דרבנן סמך על המתירין. ומה זה ענין לקטן ואשה שפסולם מפורש בש"ס בלי שום מחלוקת. סוף דבר הלואי שיהי' כל שמעתתן מחוורין בידן כהדא שאשה וקטן פסולין לכתוב מגילה: כ) ועתה נבא לבאר, דין בן י"ג שנה שכתב מגילה ולא בדקוהו בשערות. ומעלתו כתב בסוף דבריו משום דמגילה דרבנן סמכינן אחזקה דרבא כדברי המג"א סי' נ"ג וסי' נ"ה. ויפה אמר וגדולה מזו אני אומר דאף בספר תורה אם כתבו בן י"ג שנה שלא בדקוהו בשערות מותר לקרות בו בציבור כיון דקריאת התורה הוא רק מתקנת עזרא ונביאים. ובדרבנן סמכינן אחזקה דרבא. ובזה אין לומר כלל כיון דקדושת ספר תורה דאורייתא. ובדאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא. דליתא. דבשלמא התם שבוודאי אינו בר חיוב מן התורה. ובוודאי אין בו קדושה מן התורה. על כן אינו יוצא בו אף החיוב דרבנן. שחכמים חייבו לקרות במגילה כשירה כהלכתה שיהי' קדושה עלי' מן התורה. אבל בבן י"ג שלא נבדק אם יש לו שערות בדרבנן סמכינן אחזקה דרבא שהביא שערות ויש עליו קדושה מן התורה: כא) וכל זה בספר תורה אבל במגילה יש מקום עיון. ומעלתו חשב מגילה קיל מספר תורה ואני חושבו חמור. דהנה הרמב"ם ריש הלכות מגילה דכל מצוות של תורה נדחין מפני מקרא מגילה. ומשמע דאפי' לא יוכל אחר קריאת המגילה לעשות המצוה של תורה. וכן כתב הט"ז בדעתו ז"ל. אבל הר"ן כתב דבאי אפשר לקיים שניהם אין שום מצוה של תורה נדחה מפני מקרא מגילה דרבנן.

והט"ז דחה דברי הר"ן שדעת רבינו תם דברי קבלה כדברי תורה דמי ולדידי אין צריך לזה: כב) ונראה לי ראי' לדעת הרמב"ם מירושלמי דמגילה דקריאת המגילה עשאוהו כשל תורה ממש, וזה לשון הירושלמי (פרק א' הלכה ה' דף ז') שמונה וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערין על הדבר כתיב אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר. לא זזו משם ונשאו ונתנו בדבר עד שהקב"ה האיר עיניהם מן התורה כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב בנביאים. בספר מה שכתוב במגילה. והרמב"ן בפירוש התורה פ' ואתחנן בפסוק לא תוסיפו על הדבר כתב דלאו דווקא כשמוסיף על גוף המצוה כגון חמש ציצית חמש מינין בלולב. אלא המחדש מצוה אחת נוסף על המצוות שנצטוינו עובר משום בל תוסיף. והביא ראי' מירושלמי הנ"ל. והביא דברי הירושלמי וסיים הרי שהיתה זאת המצוה אסורה להם. אם כן הוא בכלל לא תוסיף עליו. אלא שלא למדנו למוסיף מפי נביא אלא מן הכתוב שאמר אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ומה שתקנו חכמים משום גדר כגון שניות לעריות וכיוצא בהם. זו מצוה מן התורה ובלבד שידע שהוא משום הגדר הזה. ואינן מפי הקב"ה בתורה עכ"ד: כג) והנה מבואר מדברי הרמב"ן בפירוש הירושלמי שהוקשה להם משום בל תוסיף אלא שהביא הירושלמי קרא דאלה המצוות. דאם לא כן הוה אמינא דעל פי נביא מותר. וקשה טובא מאי שנא מכל מצוה דרבנן נר חנוכה וכדומה שאין בהם סייג לתורה. ואין בהם משום בל תוסיף וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות ממרים דאין בל תוסיף אלא כשאומר שהוא מן התורה. וצריך לומר כמו שכתב המהר"ל ז"ל בגור ארי' על התורה דמצוות דרבנן אין נקרא הוספה דאין הוספה אלא כשמוסיף להיות שוה עם התורה אבל מצוות דרבנן לא ישוו עמהם.

וכל זה בשאר מצוות דרבנן אבל מקרא מגילה שמצוות של תורה נדחין מפני' הרי עשאוהו להיות שוה עם התורה על כן הוקשה להם: כד) והנה מוכח מהירושלמי שעשאוהו כשל תורה להיות שוה עם מצוות של תורה וכדעת הרמב"ם. ועל כן אף שהיא תקנת הנביאים כמו שכתב הרמב"ם ריש הלכות מגילה. וכן להדיא בש"ס ריש מגילה מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנינהו. מכל מקום תקנום להיות שוה לשל תורה. וזה הי' אסור לולי שמצאו רמז בתורת משה לתקן זה. וכן לשון הש"ס מ"ח נביאים עמדו להם לישראל ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. ומדקרי לי' הוספה מוכח ששוה לגמרי למצוות של תורה כנ"ל: כה) ואמנם שקשה להכריע בין הראשונים ז"ל בראיות מהגמ' ואינהו הוי בקיאי בגמ' טפי מינן. אולם כפי הנראה הי' דברי הירושלמי האלו בהעלם דבר מרבינו הגדול הר"ן ז"ל דבריש מגילה הביא הר"ן דברי הרמב"ן ז"ל שמתחילה עשו הפרזים מעצמם יום טוב. ולאחר שהאיר הקב"ה עיניהם מן התורה עמדו מרדכי ואסתר ותקנו אותו על כל ישראל. והשיב עליו הר"ן ז"ל שמה שכתב לאחר שהאיר עיניהם מן התורה לא ידעתי מה הוא שבגמ' לא הוזכר אלא לכתוב מגילה. וכוונת הר"ן ז"ל להא דאיתא בש"ס דילן (דף ז':) שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות כו' אולם כוונת הרמב"ן ז"ל לדברי הירושלמי הנ"ל דמוכח להדיא דעל מצוות פורים מצאו בתורה שעל זה הוקשה להם מאלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש בה דבר. דאילו כתיבת מגילה אין בכלל אין נביא רשאי לחדש וכל נביא כתב ספרו אלא ודאי על קביעת יום טוב של פורים הוקשה להם. והרי לשון הרמב"ן לאחר שהאיר הקב"ה עיניהם מן התורה. כדמותו בצלמו כתב בירושלמי שהעתקנו לשונו. וברור שהרמב"ן כיון לדברי הירושלמי ההיא שהביאו הרמב"ן בפי' התורה גם כן. והרי להדיא שהי' בהעלם דבר מהר"ן ז"ל דברי הירושלמי ההם.

ועל כן יש לומר שאילו הי' רואה הירושלמי הי' מודה להרמב"ם שמצוות של תורה נדחין מפני מקרא מגילה: כו) גם בהא דחזקי' קרי בהוצל בארביסר ובחמיסר הקשה הר"ן דהוי ספיקא דרבנן. והוצרך ליישב דלחומרא בעלמא עביד. והרמב"ם פסק דקורא בשני הימים. הרי דסבירא לי' דמעיקר הדין מחויב בשני הימים. ואזיל לטעמי' דנתנו לו חומר של תורה. גם המג"א הוכיח דדווקא מת מצוה ממש דוחה מקרא מגילה אבל לא בזיון קטן. ומצוה דרבנן נדחה מפני בזיון קטן כדמוכח בכמה מקומות בש"ס מבית הפרס ואבנים מקורזלות דבית הכסא ובשאר מקומות. יעי' בתומים סי' כ"ח סוף ס"ק י"ב. והמחבר פסק דאין קטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול. ובנר חנוכה הביא דעת בעל העיטור דהקטן שהגיע לחינוך מדליק נר חנוכה. והמג"א הקשה עליו יע"ש. אולם הדבר ברור דאזיל לטעמי' דפסק כהרמב"ם דכל מצוות של תורה נדחין מפני מקרא מגילה. הרי דנתנו להם חומר של תורה. ועל כן אין קטן שחיובו מדרבנן יכול להוציא. וכיון דכל הני מוכחי שדינו כשל תורה ממש. אם כן הדבר ברור דלא סמכינן על חזקה דרבא: כז) ואין לעשות ס"ס שמא כהר"ן דמקרא מגילה דרבנן וכן התוס' סוברים כן. שהרי הוקשה להם למה אין קטן שהגיע לחינוך יכול להוציא והוצרכו ליישב משום דהוי תרי דרבנן. וספק שמא הביא שתי שערות והוי לענין דאורייתא ספק ספיקא. ולענין דרבנן נסמוך על חזקה דרבא. ומצינו כהאי גוונא בפסחים (דף ט'.) בחבר שהניח מגורה מלאה פירות דלענין דאורייתא הוי ספק ספיקא שמא כדר' אושעיא ולענין דרבנן סמכינן אחזקת חבר עיין שם. דליתא, דכיון דהשתא ספק תורה יש עליו אינו יכול לצאת במגילה ספק פסולה לעשות ספק ספיקא לכתחילה. וזה טעם המשנה דטומטום אינו מוציא את מינו ולא אמרינן שמא הוא נקיבה ואם תמצא לומר זכר שמא חבירו גם כן זכר.