שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 180

היינו שמקבלין ז' מצוות ומסים ושיעבוד. ומה שהערימו יושבי גבעון מפני שרצו שיכרות להם יהושע ברית: ב) וקשה לי דאף אם בז' אומות מועיל השלמה. מכל מקום בעמלק מנין. שהרי בסוטה (דף מ"ה:) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא למדת שאם הי' חוזרין בתשובה מקבלין אותם. ודעת רש"י שם דקאי על אותם שבחוץ לארץ. ודעת התוספות שם דאפילו אותם שבארץ ישראל רק קודם שהתחילו במלחמה. והרמב"ם נהי שמפרש דאפילו אותם שבארץ ישראל ואפי' לאחר המלחמה. ולא נאמר לא תחי' כל נשמה רק אם לא השלימו. מכל מקום מדאיצטריך קרא בשבעה אומות ממילא בעמלק דליכא קרא מנלן. ואין לומר דילפינן עמלק משבעה אומות. דליתא דשאני שבעה אומות דטעם שמחרימין אותם כדי שלא ילמדו לעשות. אבל עמלק שאינו בארץ ישראל וטעם מחייתו משום ויבא עמלק וגו' מנלן דמהני השלמה ותשובה: ג) והנראה לי בזה דשניא ז' אומות שחוטאים בעצמם ועושים כל התועבות ונתחייבו מיתה. והוה אמינא שלא יועיל תשובה. כמו כל חייבי מיתות בית דין שאין נפטרים מחיובם על ידי תשובה, אבל זרע עמלק שנענשין בעון אבותם. ולכאורה הא כתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. אך שגלוי וידוע לפני הקב"ה ששנאתם טמונה בלבם. פוק חזי מעשה המן האגגי. ובאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כתיב פוקד עון אבות על בנים. אבל אם עשו תשובה וקיבלו שבע מצוות. הא אין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ושוב אין נענשין בעון אבותם) ד) ובמה שכתבתי יש ליישב מה דקשה על הרמב"ם ז"ל ממכילתא סוף פרשת בשלח בשעה שבא המבשר ממיתת שאול ואמר גר עמלקי אנכי.

באותה שעה נזכר לדוד מה שנאמר למשה רבינו אם יבוא מכל האומות שבעולם והתגייר שיקבלוהו ומביתו [היינו מבית עמלק] שלא יקבלוהו [וכן הוא בפרקי דר' אליעזר שנשבע הקב"ה בכסאו שאין מקבלין גרים מזרע עמלק] והרגו עד כאן הנה שאף גרים גמורים אין מקבלין מזרע עמלק. כל שכן קבלת ז' מצוות לבד: ה) אך לפי האמור יש ליישב על פי מה שכתב בתנא דבי אליהו פרק כ"ד שצוה אליפז לעמלק בנו שידע שעולם הבא אינו מתוקן אלא לישראל. לך וסייע אותם בחפירות בארות וכדומה ותזכה עמהם. כיון ששמע רישומו של דבר נעשה שונא ורודף לישראל עד כאן. הנה שזהו שורש חטא עמלק שאינו רוצה בשום אופן להיות נכנע לישראל. ועל כן אף שמתגייר. אין זה עוד הוכחה שרוצה בהכנעה. שהרי נעשה ישראל בעצמו ואין צריך להיות נכנע וטפל. ואם יזדמן שיראה מעלה בישראל מה שאין בו ובעל כרחו יצטרך להיות נכנע יהי' שונא ורודף כעמלק אביו. ועדיין אין לנו הוכחה שאיננו בכלל אוחזין מעשה אבותיהם. בידיהם. אך בשעת כיבוש שאז צריך לקבל עליו מסים ושיעבוד שיהיו נבזים ושפלים ולמטה ולא ירימו ראש בישראל וגם שיעבוד. הנה שמתרצה להיות נכנע זה אינו אוחז מעשה אבותיו בידו. ואין מחויב מיתה. סימן תקט. א) כתב החינוך סוף פרשת תצא שאין נשים מצוות במחיית עמלק רק זכרים שהם בני מלחמה [ועל כן גם בזכירה פטורות] ותמוה. שהרי בהריגת ז' עממים כתב במצוה תכ"ה שנוהג בזכרים ובנקיבות. וכבר רימז בזה המשנה למלך בהגהותיו: ב) והנראה בזה דהנה החינוך כתב שגם על כל יחיד יש חיוב אם בא לידו אחד מזרע עמלק שיהרגנו. וזה מצוי גם באשה כענין סיסרא ויעל. ולמה כתב שהמצוה רק בזכרים שהם בני מלחמה. אך יש לומר דהוי מצות עשה שהזמן גרמא שאינו בשבת דלא חמור חיוב מיתה דעמלק משאר חייבי מיתות שאין דוחין שבת.

בשלמא בשעת מלחמה נאמר עד רדתה אפי' בשבת. אך כיון דלאו בנות מלחמה הן רק אם אם יבוא יחיד לידי' ואז לא ידחה שבת, וכיון דשבת לאו זמן מצוה זו בנשים חשוב שאינו זמנו כלל כדמוכח במשנה דכריתות פ"א בהמפלת אור לשמונים ואחד שמדמים ב"ה למפלת ביום שמונים שחל בשבת וב"ש לא השיבו רק משום ששבת ראוי לקרבן ציבור. אבל אם לא הי' חזי לשום קרבן הי' דומה ללילה. ואין להקשות כיון דזמן מצוה זו באנשים בשעת מלחמה. לא קשיא דקיימא לן נשים עם בפני עצמם. וכיון דלנשים אין מחיית עמלק כלל בשבת. לא חשיב לגבייהו זמן מצוה זו כלל והוה לגבייהו זמן גרמא [ועי' בספר הקנה בעניני מילה]: ג) אבל הריגת ז' עממים לא מבעיא לדעת הראשונים פרק קמא דקידושין דכשיש גם לא תעשה גם בעשה חייבין. הכא נמי הא איכא לא תעשה לא תחי' כל נשמה. אך גם לפי הנראה מפשט תוס' קידושין (דף ל"ד) להיפוך הלא הריגת ז' עממין הוא למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות. ודומה להריגת המזיקין. דחשיב מלאכה שאין צריכה לגופה דלרוב הפוסקים פטור והוא נוהג מן התורה גם בשבת: ד) ולכאורה יש לומר דכיון דהריגת ז' עממין נוהג בשבת. חשוב זמן מצוה גם לגבי הריגת עמלק. כמו שחשוב זמן קרבן יחיד משום שראוי לקרבן ציבור. אך אינו דמיון דהריגת עמלק על העבר לנקום ממנו והריגת ז' עממין על העתיד למען אשר לא ילמדו. ולאו בני בקתא חדא נינהו: סימן תקי. ב"ה יום ג' תצוה תרס"ג לפ"ק פה סאכטשאב שלום וכל טוב לכבוד בן אחי המופלג החריף הבקי מו"ה יצחק מנחם נרו יאיר משעדליץ: א) אשר הקשית להרא"ש בשם רבינו תם שפירש י"ג זמן קהילה לכל הוא שהכל מתאספין לומר סליחות בתענית אסתר. אם כן י"א נמי כיון שחל פורים ביום א' ונדחה התענית ליום ה'. י"א נמי לא צריך קרא עכ"ד:

ב) הנה הר"ן ז"ל הביא דברי הרבינו תם באופן אחר זמן קהילה לכל הוא בימי מרדכי ואסתר שהיו מתענין ביום המלחמה כמו שהי' מתענין במלחמת עמלק הראשונה בימי משה. אך פירוש הרא"ש משום תענית אסתר שתלוי במנהג קשה וכי משום זה לא צריך קרא הרי אז עדיין לא הוקבע המנהג. וצריך לומר שדעת הרא"ש כמ"ש הר"ן סוף פרק ב' דתענית בשם ראב"ד כאשר קיבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם כשם שקיבלו עליהם להתענות בי"ג כך קיבלו עליהם לעשות יום טוב בי"ד והוא חיוב גמור מדברי קבלה להתענות בי"ג: ג) והנה הא ודאי אין החיוב מדברי קבלה בנדחה שהרי בהא דרבי ביקש לעקור תשעה באב הקשו בתוס' הא אין בית דין יכול לבטל אלא אם כן גדול וכו' ותירצו דלא רצה לבטל לגמרי רק מחומר שיש בו יותר משאר תענית. וקשה למסקנא דתשעה באב שנדחה הי' ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה. והא ודאי פירושו לגמרי הואיל ונדחה משבת לגמרי. והא אין בית דין יכולין לבטל אלא אם כן גדול וכו' וצריכין לומר דזה לא הי' מתקנת הנביאים. ומעיקר התקנה כשחל בשבת אין לו תשלומין. רק חכמי דורות שלאחריהם הם תקנו התשלומין כמו שכתבו תוס' לענין חומר שיש בו משאר תענית. מעתה גם תענית אסתר תחילת התקנה לא הי' אם יחול בשבת שידחה על יום ה' ושפיר צריך קרא לרבות. והי' בזה שלום: דברי דודך דורש שלומך והצלחתך הק' אברהם. סימן תקיא. א) שיטת בה"ג ותוס' דנשים מוציאות נשים אך אנשים משום דחיוב נשים משום שהיו באותו הנס אינו אלא בשמיעה ולא בקריאה. אבל אנשים חייבים בקריאה אלא ששומע כעונה: ב) להבין שורש הדברים אלה נראה. דהנה בסנהדרין (דף ע"ד:) דמקשה והא אסתר פרהסיא הוה ומשני אביי אסתר קרקע עולם היא. ואינו מובן. שהרי האשה חייבת גם כן מלקות וחטאת על כורחין משום דהנאה חשיב מעשה וכמו שכתבו התוס' בבא קמא (דף ל"ד.):

ג) ואמרתי ליישב על פי מה שכתב רמב"ם פרק ה' מהלכות שבועות הלכה כ"ב דמה שאינו ידוע אלא לחכמים לא חשיב ניכר לג' בני אדם הכא נמי כיון דמה שהנאה חשובה מעשה אינו ידוע רק לחכמי התורה לא חשיב מעשה בפרהסיא. והכי נמי מה ששומע כעונה אין פרסום נס במה שהוא כעונה כיון שזה אינו ידוע לכל. ואף להשומע אם אינו חכם אינו יודע זה ולא הוי פרסום נס אפי' לו במה שחשוב קריאה על ידי ששומע כעונה. רק בשמיעתו לבד ואם כן כיון דקריאת מגילה משום פרסומי ניסא. לכאורה אין שום חיוב בקריאה רק בשמיעה. שאם הי' חייבין בקריאה לא היו יוצאין במה ששומע כעונה: ד) אך באמת יש בקריאת מגילה משום זכירת עמלק לזכור שהשנאה טמונה בלבם לדורותם. ועל כן ימח זכרם כדמוכח בירושלמי פרק קמא דמגילה הי' מצטערים על דבר הזה שאמרו אלה המצוות וכו' ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר היא מקרא מגילה עד שמצאו קרא דכתיב זכרון. והובא ברמב"ן פ' ואתחנן ועיין תשב"ץ ח"ג סי' רצ"ז שפירש בזה דברי חדושי רמב"ן שכתב לאחר שהאיר הקב"ה עיניהם על חיוב מגילה. והר"ן השיג עליו שלא מצינו בגמ' רק על הכתיבה בספר וכתב התשב"ץ שדברי הרמב"ן ירושלמי היא [ולא כקרבן עדה שנדחק ליישב גם הירושלמי על הכתיבה] וכן משמע בש"ס דידן פרק בני העיר במה דאמרינן כי היכי דלא לקדים זכירה דעמלק לעשי' דפורים והיינו מדכתיב נזכרים ונעשים שמע מינה דהני זכירות דעמלק ודהמן חדא נינהו ולאו משום פרסום נס לבד קורין המגילה. על כן משום הזכירה חייב בקריאה אלא ששומע כעונה. אבל נשים לא מבעיא לדעת החינוך שאינם בחיוב זכירה דעמלק. אך חוץ מזה הלא זכירה דהמן דוגמת זכירה דעמלק שאינו זכירת הנס. רק מה שהי' רוצה לעשות לישראל.

על כן אין לחייב הנשים משום שהיו באותו הנס ואין חיובם רק משום פרסום נס על כן אין חייבין בקריאה רק בשמיעה: ה) מכל מקום נראה ברור דאשה חרשת יוצאת בקריאה כמו איש חרש דבקריאה לבד נמי איכא פרסומי ניסא. ואם לא כן לא הי' חרש יכול להוציא אחרים. דלענין חיוב פרסומי ניסא לא הי' חשיב מחוייב בדבר. אלא ודאי בקריאה לבד הוי פרסומי ניסא. ואף אשה יוצאת בזה. ומה שאינה מוציאה את אנשים אף שהיא יוצאת גם כן בקריאה לבד. היינו משום דחיוב קריאה אינו חיוב גמור עלי' כמו על האנשים שהאנשים אינם יוצאים רק בקריאה ובשומע כעונה. והנשים אף בשמיעה לבד בלא שומע כעונה יוצאים. ואין הקריאה עלי' חיוב גמור. ודומה לזה שלהי פסחים בירך על הזבח לא פטר של פסח לר' ישמעאל משום דפסח בשפיכה דווקא וזבח אי בעי בזריקה אי בעי בשפיכה וחיוב שפיכה בפסח חיוב גמור אבל בירך על פסח פטר של זבח דאין שום חיוב על זבח יותר דזבח בשפיכה כמו פסח נמי יצא]: סימן תקיב. א) כתב הרי"ף פ"ק. גרסינן במס' סוכה מפני מה אין לולב דוחה שבת ביום טוב ראשון הלא מצוה מן התורה אפי' בגבולין. ואוקימנא משום דלא ידעינן בקביעא דירחא והיינו טעמא דמגילה. והשיג בעה"מ ז"ל פרק לולב וערבה דהא מגילה אינה מן התורה ואפי' בקיאין בקביעא דירחא לא דחי שבת ולא דחתה מגילה שבת מעולם אפי' בזמן המקדש שבקיאין בקביעא דירחא ולולב הי' דוחה אז שבת ועיין בר"ן שדחה ישוב רמב"ן ז"ל והוא ז"ל יישב דברי רי"ף כיון דצריך טעם דלא בקיאין ללולב וטעם זה מספיק גם למגילה כתב גם במגילה זה הטעם: ב) ולדידי אין זה מספיק. דהתינח אלו הי' טעם זה מספיק במגילה לכל הזמנים. אבל כיון שבזמן המקדש צריך לטעם דמדרבנן למה נאמר טעם חדש בזמן הזה. וזה עיקר השגת בעה"מ דמגילה מעולם לא דחתה שבת.

וצריך לומר כיון דהרי"ף בהלכותיו אין לו עסק רק בדינים הנוהגים בזמן הזה ובזמה"ז הרי מספיק טעם שבלולב. והוא דוחק קצת: ג) ולפי עניות דעתי נראה ליישב דברי הרי"ף ברווחא בעז"ה. דהנה דעת הרמב"ם דמגילה דוחה עבודה וכן כל מצוות של תורה אפי' אי אפשר לקיים אחר כך. וכן דעת פסקי תוס' ריש ערכין וכן כתב הטורי אבן מעתה אין הטעם דמגילה דרבנן מספיק לענין דיחוי שבת מאחר שלענין דיחוי עבודה עשאוהו כשל תורה. על כן כתב הרי"ף הטעם משום דאין בקיאין: ד) אך קשה לפי זה בזמן המקדש דבקיאין בקבוע דירחא ידחה את השבת. ונראה ליישב שהרי חגיגה אינו דוחה שבת משום דיש לו תשלומין כל שבעה. [ולב"ש מהאי טעמא עולת ראי' אפי' יום טוב אינו דוחה] והכי נמי מגילה כיון שאם לא ידחה שבת יתקיים המצוה לפני פורים בי"ג או בי"ב על כן אינו דוחה שבת. דמה לי אם אפשר לקיים אחר כך או לפניו. וכל שאפשר לעשותו מערב שבת אינו דוחה שבת: ה) אך יש לדחות ולומר כיון שמה שאין קורין המגילה בשבת אינו מתקנת אנשי כנסת הגדולה רק מתקנת חכמים שאחר אנשי כנסת הגדולה כמו שכתב רש"י (דף ה.) בד"ה ערב שבת זמנם. ואם כן אם יקראו לפני פורים לא יקיימו תקנת אנשי כנסת הגדולה שהוא דברי קבלה ועשאוהו כשל תורה ולדעת רבינו תם כל דברי קבלה כשל תורה דמיא] אבל ימים שלפניהם מתקנת חכמים שאחר אנשי כנסת הגדולה הוי חיוב דרבנן. והרי כל הקושיא כיון דעשאוהו כשל תורה ידחה. ולזה אינו מספיק התירוץ דאפשר בימים שלפניהם דימים שלפניהם לא יהי' כשל תורה. והרי החיוב תורה אי אפשר להתקיים מאתמול:

ו) אך בהא דהמפרש ויוצא בשיירא קורין בי"ג וכתב בעה"מ בשם ר' אפרים ז"ל דווקא בי"ג דאיתא גם בזמן הזה כשחל בשבת אבל לא בי"א ובי"ב דהא בטלו להו ובעה"מ חולק דכדאי רע"ק שסובר שגם בזמן הזה יש הקדמת ימי הכניסה לסמוך עליו בשעת הדחק עיין שם. מכל מקום לחכמים [דקיימא לן כוותייהו] גם בעה"מ מודה]: ז) והנה לאחר שתקנו חכמים שאחר אנשי כנסת הגדולה שלא לקרות בשבת אף אם לא הי' מתקנים מחדש לקרותה מערב שבת. מכל מקום הי' הדין כמו במפרש ויוצא בשיירא. דכיון שאי אפשר להם לקרותה בזמנה מקדימין וקורין הכא נמי כיון שאי אפשר לקרותה בשבת מקדימין וקורין. אך הני מילי בזמן המקדש דזמנים המוקדמים שתקנו אנשי כנסת הגדולה קיימים. אבל בזמן הזה לולי התקנה שתקנו חכמים שאחר אנשי כנסת הגדולה לקרות קודם שבת לא יקדימו כמו מפרש ויוצא בשיירא דלא מקדמי בי"א ובי"ב כיון דבטלו להו. הכי נמי כשחל בשבת לא יקראו אף בי"ג כיון דזמנם שתקנו אנשי כנסת הגדולה בטלו. על כן הוצרכו לתקנת חכמים שאחריהם להקדים כשחל בשבת לבזמן הזה. דמחמת חיוב אנשי כנסת הגדולה לא הי' קורין מערב שבת רק מחמת תקנת חכמים שאחר אנשי כנסת הגדולה: ח) העולה מזה דכשחל בשבת שקורין מערב שבת יש חילוק בין בזמן המקדש לבזמן הזה. דבזמן המקדש הקריאה מערב שבת גם כן נחשב כשל תורה לדחות מצוות של תורה בפני' כמו הקריאה בזמנה. כיון שהחיוב בהקדמה גם כן מחמת דברי קבלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה. אבל בזמן הזה הקריאה מערב שבת הוא חיוב דרבנן לבד: ט) מעתה מיושבין דברי הרי"ף דבזמן המקדש לא קשיא שידחה שבת. כיון דאפשר בלא דיחוי. דכשלא ידחה שבת יהי' הקריאה מע"ש חשוב כמו מצוה של תורה. כמו הקריאה בשבת שחשוב כשל תורה אך בזמן הזה דהקריאה מע"ש מצוה דרבנן לבד קשה.

ובזה אתי שפיר תירוץ הרי"ף דבזמן הזה הא לא בקיאין בקביעא דירחא: סימן תקיג. א) מגילה (דף ה.) ערב שבת זמנם פירש"י דזמנם משמע שהוא זמן הקבוע מאנשי כנסת הגדולה על כן קשיא לי' והא שבת זמנם הקבוע רק חכמים שלאחריהם תקנו משום דרבה. והקשה בטורי אבן דילמא כר' יוסף סבירא לי' דטעם דאין קורין בשבת משום דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה ולדידי' על כרחך אנשי כנסת הגדולה תקנו לקרות מע"ש דחכמים שלאחריהם לא יכלו לבטל כו' כיון דליכא דררא דאיסורא. דמה אולמא מצוות עשה דמתנות לאביונים ממצות עשה דקריאת מגילה ועוד כו' עיין שם: ב) ונראה לי לפי מה שכתבו הפוסקים ביוצא לדרך ואי אפשר לקרות בזמנו קורא בימים שלפני פורים מי"א ואילך כיון שתיקנו חכמים זמנים אלו לכפרים ועיר שאין שם עשרה בטלנין שקשה להם לקרות בזמנם קורין קודם לכן. הוא הדין היוצא לדרך שאי אפשר לו לקרות בזמנו וחל עליו חיוב אנשי כנסת הגדולה לקרותה קודם. על כן שפיר תקנו חכמים שלאחריהם שלא לקרותה בשבת רק בערב שבת. מה אמרת הא אין בית דין יכול לבטל כו' כיון דליכא דררא דאיסורא ומה אולמא דמתנות לאביונים ממגילה לא קשה מידי דכיון שתקנו שלא לקרותה בשבת ואי אפשר לקרות בשבת. שוב חל חיוב אנשי כנסת הגדולה לקרותה קודם. וזמנים הקודמים הם מתקנת אנשי כנסת הגדולה ורוה"ק כמו בזמנו. ולא יפסידו מצוות מגילה כלל. ושפיר תקנו כן משום מצוות מתנות לאביונים: ג) ואף שכתב בעה"מ בשם ר' אפרים דהאידנא דבטל קריאת הכפרים בי"א וי"ב. גם היוצא לדרך אינו קורא רק בי"ג משום שנשאר בשבת. ממילא קודם שתקנו חכמים שלאחריהם לקרות בשבת בטלו ימים שלפניהם לגמרי. ושוב לאחר שתקנו שלא לקרות בשבת אין בקריאה שמערב שבת מצוות אנשי כנסת הגדולה שנאמרה ברוח הקודש.

ושפיר יפסידו עיקר חיוב קריאת מגילה שנאמרה ברוה"ק: ד) מכל מקום יש לומר דחכמים שתקנו שלא לקרות בשבת הי' בזמן הבית שהי' אז הקדמת יום הכניסה וחל חיוב אנשי כנסת הגדולה שאם יחול בשבת יקראו מערב שבת ואף אחר חורבן נשאר חיוב זה. דאף שעקרו חכמים אז הקדמת הכניסה משום שמסתכנין בה. מכל מקום חיוב זה שאם יחול בשבת יקראו מע"ש לא עקרו ונשאר חיוב אנשי כנסת הגדולה, ולא דמי ליוצא לדרך שהוא דבר מקרה ותחול בשעה שיוצא לדרך. בזה אמרינן שבטלו ימים הקודמין ולא יחול חיוב עליהן. מה שאין כן שבת שהוא דבר הקבוע שפעמים חל בשבת ומאז בזמן הבית חל החיוב, ובסי' הקדום בישוב שיטת הרי"ף ל כתבתי כן]: ה) ובמה שכתבתי מיושב קושיית הט"א על פרש"י בזמנה מתוך שהכל קורין בו איכא פרסומי ניסא ביחיד. אם כן מה מקשה הש"ס מערב שבת. הא בערב שבת הכל קורין ולמה שכתבתי דעיקר דקריאתם מערב שבת מעיקר חיוב אנשי כנסת הגדולה לקרות בכפרים. וכיון שתקנתם בכפרים אינו אלא בעשרה. ממילא אם קורא ביחיד אינו מקיים תקנת אנשי כנסת הגדולה כלל: סימן תקיד. דין פורים שחל בשבת מתי עושין הסעודה. א) הנה בירושלמי הובא בר"ן פרק קמא דמגילה פורים שחל בשבת אין עושין אותה בשבת דכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה יצא שבת ששמחתו בידי שמים על כן עושין אותה באחד בשבת. והקשו הראשונים מאי שנא מקריאה שנדחה לפניו ולא לאחריו משום דכתיב ולא יעבור. ואפילו בי"ד שחל בשבת מאי שנא מקריאה דעל כורחך הטעם או די"ד וט"ו אית בי' גם כן משום ולא יעבור או משום דזמנו של זה לא כזמנו של זה והכי נמי בסעודה. והר"ן תירץ דולא יעבור ליתא רק בקריאה שקבעה תורה זמנים אחרים אמרה תורה ולא יעבור שזמנים אלו יהי' לפניהם ולא לאחריהם. מה שאין כן בעשי' שלא קבעה לה תורה זמנים אחרים.