שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 179

דההיא סתירה בנין מיקרי [כן פירש המרדכי הביאו הטורי זהב בהלכות בית הכנסת סימן קנ"ב סע"ק ג' לענין נותץ אבן מבית הכנסת] שלא במקומו פטור דמכל מקום באותו דבר הוי מקלקל והכא נמי החילוק בסוכה כשמעביר ממנה על מנת לברך אחר כך אכסא דקידושא לא חשיב בתחילה פגם כיון שכוונתו לתקן אותו דבר עצמו. מה שאין כן בנר חנוכה חשיב כסותר על מנת לבנות שלא במקומו ומקלקל הוא ואסור: ג) ודע דאיסור אין מעבירין על המצוות כתב רש"י ביומא (דף ל"ג סוף ע"א) דילפינן לה במכילתא מושמרתם את המצות קרי בי' את המצוות. מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. ומזה נלמד דלאו דוקא כשמעביר מחפץ מצוה לחפץ אחר אלא הוא הדין כשמעביר מזמן אחד לזמן אחר. שהרי זה עיקר דין המכילתא. וע"כ מבואר בפוסקים בעשיית סוכה שיעשנה ויגמרנה תיכף ביום שאחר יום הכיפורים. וכן בפדיון הבן כתב הרא"ש סוף בכורות ואחר שלשים יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה כמו שאמרו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. ופסק כן בשולחן ערוך שוב מצאתי הדבר מפורש בפרק קמא דמגילה. בשלמא ראבר"י מסתבר טעמא דאין מעבירין על המצוות. הרי מפורש דמעביר מזמן אחד לזמן אחר נמי חשיב מעביר: ד) וראיתי שם בספר טורי אבן דהאי לישנא דאין מעבירין לאו דוקא דלא שייך אלא במעביר ממצוה אחת לחבירתה או לדבר הרשות. והנה הרגיש שהתוספות שם סבירא להו דהוי אין מעבירין ממש וחולק על התוספות כדרכו. אבל מדברי רש"י יומא שפירש אעיקר דין אין מעבירין הנ"ל מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה מוכח דעיקר דין אמעביר מזמן אחד לחבירו. ואין לנו לשמוע לו נגד רש"י ותוספות: ה) והנה הטורי אבן הביא ראי' לסברתו דלא שייך אין מעבירין אלא בהעברת מקומו או שכבר התחיל בה ולא העברת זמן. מהא דאמרינן בעלמא כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצוות.

ובודאי שזו אין ראי' של כלום. דודאי אין חילוק בין מעביר מזמן למעביר מחפץ. ואדרבה עיקר דין אין מעבירין במעביר מזמן כנ"ל מפירש"י. וזה במעביר לזמן אחר אבל במילה הרי מלו באותו יום ואינו זז מיום ההוא כלל. ואף שעושה באותו יום כמה מעשים קודם לכן לית לן בה כיון שאינו מעביר ממנו וע"כ כתבו הפוסקים בפדיון הבן שיפדנו מיד ביום שלשים ואחד משום מצוה הבאה לידך כו' והוא דין אין מעבירין כנ"ל בשם רש"י ובודאי שאינו מחויב לפדותו מיד בבקר רק שלא לדחותו ליום אחר וכן מעשים בכל יום וברור: ו) עוד ראיתי שם שהביא ראי' מההיא דפרק קמא דחגיגה (דף ז') ואין נראין חצאין סבר ר"י למימר מאן דאית לי' עשרה בנים לא ליסקו האידנא ה' ולמחר ה'. פשיטא הי מינייהו משוית להו פושעים הי מינייהו משוית להו זריזין. הרי דקרי להו רק זריזין שמע מינה דבמאחר אין בו אלא משום זריזות לבד. ולא ידענא מאי קאמר דהא קרי להני דמאחרי פושעים ושם על כרחך יש איסור אחר משום נוגי ממועד אספתי כדאיתא בחגיגה: ז) עוד ראיתי שם שהביא ראי' לסברתו מדלא הביא הש"ס שם במגילה לדריש לקיש ובכל דוכתא מייתי לדריש לקיש שמע מינה דהכא אין ענין לדריש לקיש רק הלשון אחד והענין מתחלף. ובמחכת"ה נעלם ממנו סוגיא דמנחות (דף ס"ד ע"ב) מצוות העומר להביא מן הקרוב לירושלים ומפורש בש"ס הטעם משום דאין מעבירין על המצוות. ושם יש העברת מקומו ולא מייתי לדריש לקיש: ח) מיהו בההיא דחגיגה מספקא לי אם יש בו משום אין מעבירין. וטעמא דידי מדאמרינן בזבחים (דף צ"ז) ופנית בבקר והלכת לאהליך הכתוב עשאן כולן בוקר אחד. ואף דפריך עלה וכי אין נותר ברגל. מכל מקום כתבו התוספות בראש השנה (דף ה') דיתכן דלענין קרבנות הרגל עשאן כולן כיום אחד.

ואם כן הוה כמביא באותו יום [והחילוק בין אותו יום ליום אחר יתבאר לקמן]: ט) עוד יש לי ליתן טעם שלא יחשב מעביר כיון דכולן תשלומין דראשון ואפילו הביאן ביום אחר כאלו הביאן בראשון ולאו מעביר הוא ודו"ק. אך זה אינו דמכל מקום שנותק מאותו יום ליום אחר הוי מעביר ומה שמשלים אחר כך והוא כחוזר לאותו יום מכל מקום הוי מעביר כמו בעובר ממקום למקום וחוזר אחר כך למקום הראשון: י) חוזרני לדבריי שחילקתי בין מעביר ליום אחר דאסור מדר"ל בין מאחר רק לאחר שעה והטעם דכל היום הכל זמן אחד מה שאין כן יום אחר וראי' לזה מדברי הש"ס ר"ה כיון שעברו שלשה רגלים בכל יום עובר עליו בבל תאחר לא אמר בכל שעה עובר בבל תאחר דלא הוי איחור אלא ביום, וכן לשון הרמב"ם בהלכות מילה פרק א'. משיגדיל כל יום שעובר עליו ואינו מל עצמו עובר בעשה. ובמנחות (דף מ"ח) עמוד חטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן עמוד חטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן ופריך ובחדא מילתא מי אמר והתניא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן אם הי' שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב ואמאי לימא עמוד חטא בשביל שתזכה. עמוד חטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן עמוד חטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן. הנה המקשן הי' סובר דכיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום כיום אחד די והוי חדא מילתא ומשני דמכל מקום כיון דהשתא שבת ובערב חול כשני דברים דמי. ואין חוטאין בזה לזכות בזה. ומכל מקום נראה מכאן גם כן דזמן אחר כדבר אחר דמי: יא) והנה מסוגיא זו גם כן ראי' למה שחילקתי תחילה בין מעביר מנר חנוכה זה לברך על נר אחר בין מעביר מלברך על הסוכה בשעת עשייתה כדי לברך עלי' אחר כך אכסא דקידושא דבסוכה הוא מעביר כדי לזכות באותו דבר עצמו דמותר ובנר חנוכה הוא לזכות בנר אחר כנ"ל ודו"ק:

יב) ואין להביא ראי' דמותר להעביר על המצוה כדי לעשות המצוה בשלימות יותר מהא דמגילה (דף ו':) דמפרש טעמא דקורין המגילה באדר השני משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף. הרי דמעבירין משום זה מאדר ראשון. לא קשה מידי דהתם תקנו חכמים משום זה הזמן קריאה באדר ב'. ושוב לא הוי מעביר כלל. ופשוט: סימן תקז. א) שבת (דף כ"ד ע"א) איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון כיון דמדרבנן הוא לא מדכרינן או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן. ומפרש"י נראה דבתפלה לא מבעיא לי' דפשיטא לי' דהא דקבעום ימים טובים בהלל ובהודאה פירוש שקבעו על הנסים בברכת הודאה זה פירוש בהודאה וברכת הודאה לא מצינו אלא בתפלה דברכה שניה שבברכת המזון ברכת הארץ מקריא. ומכל מקום מבעיא לי' דנהי דחכמים לא תקנו בברכת המזון מכל מקום יהי' מחויב להזכיר כמו שצריך להזכיר כל מעין המאורע. רק בתפלה מלתא אחרימא דהוא חובת חנוכה [לומר על הנסים אלא שקבעוה בהודאה] כמו הלל ולא כשאר מעין המאורע שהוא חובת התפלה או הברכת המזון: ב) וראי' דהא אם שכח לומר יעלה ויבא במנחה של ראש חודש מתפלל ערבית שתים אף שבערבית לא יאמר יעלה ויבא. מכל מקום צריך לחזור ולהתפלל כיון דלא יצא ידי תפלה במה שהתפלל ביום בלא יעלה ויבא: ג)ומהאי טעמא ניחא לי הא דאם שכח להזכיר של שבת ערבית דפשוט דצריך לחזור להתפלל. ולא מדמינן להבדלה דאם שכח להבדיל בתפלה דאין מחזירין אותו כיון שיכול להבדיל על הכוס. והכא נמי הרי הוא מזכיר בלאו הכי בקידוש. דשאני הבדלה שאינו חובת התפלה כשאר מעין המאורע כיון שעתה הוא חול רק החיוב להבדיל וקבעוה בתפלה בחונן הדעת. וע"כ אין מחזירין אותו כיון שיכול להבדיל על הכוס.

מה שאין כן בתפלה של שבת נהי דידי קידוש יצא מכל מקום ידי תפלה לא יצא שלא הזכיר בה מעין המאורע של שבת, וכמו בראש חודש דאף על גב דליכא חיוב לקדש מכל מקום צריך להזכיר מעין המאורע וכל זה פשוט: ד) ומהאי טעמא תמוה לי על המגן אברהם סימן קפ"ח סקי"ג שכתב דאם שכח בברכת המזון של שבת וראש חודש רצה לבד ויעלה ויבא לא שכח ופתח בהטוב והמטיב דצריך לחזור לראש דצריך להזכיר נמי של ראש חודש דמכל מקום הרי מחויב בברכת המזון משום שבת ודומיא דיום שנתחייב בארבע תפלות אבל בחנוכה כיון דמדינא אינו צריך להזכיר לא יזכיר בברכת המזון הב' של חנוכה עיין שם, ותמוה לי דלמה לי טעמא דיום שנתחייב בארבע תפלות תיפוק לי' דהוה כאילו לא בירך כלל ולא משום שבת לחוד צריך לחזור ולברך שהרי בתפלה אם לא הזכיר בתפלה במנחה של שבת צריך להתפלל ערבית שתים אף שבערבית לא יזכיר של שבת. דמכל מקום צריך לחזור משום דלא יצא ידי תפלה וכיון דצריך לברך משום חיוב ברכת המזון אפילו בלא שבת פשוט דצריך להזכיר גם של ראש חודש והוא הדין על הנסים: ה) נחזור לענינינו דבתפלה פשיטא דצריך לומר על הנסים דחובת חנוכה היא כנ"ל. וזה שכתב רש"י דעיקר מילתא דחנוכה כו'. ופשיטא דקבעוה בתפלה. דברכת הודאה לא נקרא רק ברכת מודים דמסיים בהודאה וזהו שם הברכה. מה שאין כן בברכת המזון. וזה מבואר בדברי רש"י שכתב מה תפלה בברכת הודאה ובברכת המזון כתב בהודאה בברכת הארץ. והנה לשיטת רש"י לכאורה נראה דבפורים הבעיא בתפלה כמו בברכת המזון דשם לא היתה התקנה לומר על הנסים רק משום דצריך להזכיר מעין המאורע שוב יש להסתפק כיון דמדרבנן כו' והא דלא בעי בפורים משום דבחנוכה קאי: ו) אך בתוספתא שהביאו התוספות מפורש דאף בפורים מזכיר על הנסים בתפלה. וצריך לומר דגם בפורים תקנו לומר על הנסים בהודאה.

ובתוס' כתבו דבתפלה איכא פרסומי ניסא טפי משום דבציבור היא ע"כ פשיטא לי' בתפלה דמזכיר. והא דלא כתבו בפשטות דבתפלה פשיטא לי' דמזכיר אף דמדרבנן כמו תענית ומעמדות דמזכיר בתפלה. ועיין בתוספות ד"ה דתני ודו"ק. דמכל מקום הוה לי' למבעי ולמפשט כדבעי בראש חודש ולפי זה נראה פשוט דאף להתוספות אפילו אם מתפלל ביחיד חייב לומר על הניסים בתפלה כמו בתענית ומעמדות דחייב להזכיר בתפילה אפילו בלא טעמא דפרסומי ניסא: ז) ויש לעיין. התוספות למה הוצרכו לטעם זה דהא ודאי דצריך לומר על הנסים דהא קבעום ימים טובים בהודאה. ומסברא ודאי תפלה חמיר כדחזינן ביעלה ויבא דבתפלה מחזירין אותו ובברכת המזון אין מחזירין אותו משום דאי בעי לא אכיל כדאמרינן בברכות (דף מ"ט ע"ב). ונראה דהתוספות סבירא להו דדוקא לאחר שתקנו חכמים להזכיר. החיוב בתפלה חמיר משום דלא מצי פטר נפשי' מהזכרה. מה שאין כן לענין תחילת התקנה וקל להבין עוד נראה לי דאם נאמר דהתקנה יהי' לומר על הניסים בברכת המזון יהי' מחויב לאכול כדי לומר על הניסים כיון דחובת חנוכה הוא לומר על הניסים ואינו דומה לשאר מעין המאורע וכמו שכתבתי לעיל ברש"י וזה רחוק]: ח) אמנם לולי פירושם הי' נראה לי פירוש אחר בגמ' ברכות דכיון דאי בעי לא אכיל אין הזכרה דברכת המזון חיוב חמיר כל כך וראי' לזה דאם לא כן קשה מה בכך דאי בעי לא אכיל מכל מקום השתא דאכיל מחויב הוא. וכמו שכתבו התוספות והרא"ש לענין שיכול האחד לפטור את חבירו מברכת המזון דאינו דומה לברכת הנהנין דלאו ערבין זה לזה דאי בעי לא אכיל. דכיון דכבר אכל מחויב היא ודומה לשאר ברכות מחוייבות. עיין בתוס' ברכות (דף מ"ח ע"א) סוף ד"ה עד שיאכל כזית דגן ובהרא"ש שם.

אבל לפי מה שכתבתי ניחא דהא אמרינן לקמן המפטיר בנביא בשבת אין צריך להזכיר של ר"ח שאלמלא שבת אין נביא בראש חודש. וקיימא לן הכי אף דקיימא לן כר' יהושע בן לוי דאמר יום הוא שנתחייב בארבע תפלות דשאני הכא דנביא בראש חודש ליכא כלל כמ"ש הר"מ וכן פסק בשלחן ערוך. והכא נמי אלמלא שאכל ליכא חיוב ברכת המזון ואין החיוב ברכת המזון בא על ידי ראש חודש לבד, דמצד ראש חודש ליכא חיוב ברור רק על ידי האכילה ולולי שאכל ליכא חיוב ברור כלל ביום זה. ולכתחילה מחויב להזכיר דמכל מקום ביום ראש חודש יש אפשרות חיוב דאי בעי אכיל ולא דמי למפטיר בראש חודש דאי אפשר שיתחייב כלל בלא השבת. רק לענין מחזירין אותו בעינן דוקא חיוב ודאי וזה בא רק מחמת שאכל מכבר לא מחמת היום לבד ועל כן אין מחזירין אותו: ט) ובזה ניחא ליישב קושיית הרא"ש דביום טוב אמר שם דמחזירין משום דמחויב לאכול. ובסוכה משמע דאין חיוב בסוכות רק בלילה ראשונה, משום סוכה וע"כ ביום מיירי דומיא דראש חודש דמיירי ביום. דבלילה אפילו בתפלה אין מחזירין בראש חודש דאין מקדשין החדש בלילה. ולמ"ש ניחא דכיון דאיכא חיוב ביום זה שוב אפי' בשאר סעודות דאין חיוב רק מחמת אכילה מחזירין אותו. דומיא דיום הוא שנתחייב בד' תפלות כיון דאיכא תפלה ביום זה. והכא נמי איכא חיוב ברכת המזון ביום זה בלילה מחמת סוכה ולילה מהני ליום דהא אמר יום הוא שנתחייב בארבע תפלות ובלא תפלת לילה ליכא אלא שלש בשבת או ראש חודש של חנוכה. ולפי זה למה דקיימא דבכל יום טוב איכא חיוב שני סעודות. נראה דאף אם יאכל עוד כמה פעמים מחזירין אותו כיון דאיכא חיוב ברכת המזון ביום זה. וניחא דהש"ס מילתא דפסיקא נקט דבשבת ויום טוב לעולם מחזירין אותו:.

י) ונראה לי דמה שהתוספות שם לא כתבו כן משום דסבירא להו כה"ר יוסף [ועיין בטור סימן קפ"ח ובמגן אברהם שם סע"ק י"ב ובלבושי שרד שם. המגי'] שהביא הטור דמשום יום שנתחייב בארבע תפלות אין מחזירין. וכן כתב המרדכי [ועיין בבית יוסף סימן תרכ"ג ובמגן אברהם שם סע"ק ב'. המגיה] בשמעתין והרשב"א דסבירא לי' בתשובה דאם שכח יעלה ויבא בשבת של ראש חודש מחזירין אותו. ומוכח דסבירא ליה דמשום הא מחזירין שהרי שם חיוב אכילה משום שבת. ואף על פי כן כתב בפרק שלשה שאכלו דבשבת בסעודה שלישית אין מחזירין אותו. לא קשה מידי דע"כ סובר כהרא"ש ורש"י בשמעתין דאף דבראש חודש ליכא חיוב כלל אף על פי כן מהני הא דמחויב משום שבת. ואם כן אין חילוק בין ראש חודש דעלמא לסעודה שלישית דשבת כמובן. אולם לדעת הפוסקים דמפטיר בנביא אין צריך להזכיר של ראש חודש. ופוסקים יום הוא שנתחייב בד' תפלות מחזירין יש לומר כמו שכתבתי ודו"ק: יא) הא דאמר ר' יהושע בן לוי יום הוא שנתחייב בד' תפלות אף דבהדי תפלת ערבית איכא ה' ביום הכיפורים ולעיל בבעיא דמהו להזכיר חנוכה במוספין קאמר יום שנתחייב בד' תפלות וקחשיב תפלת ערבית נראה לי דריב"ל לשיטתי' דסבירא לי' ריש פרק תפלת השחר תפלות כנגד תמידין תקנום. ותפלות ערבית כנגד איברים ופדרים שניתותרו מביום. וע"כ תפלת ערבית שייך ליום שלפניו ועל כן לא חשיב תפלת ערבית של כניסת שבת שאינו שייך ליום שבת. ושל מוצאי שבת לא כיון שאינו מזכיר בה של שבת. ואין להקשות לומר לפי מה שכתבתי דתפלת ערבית שייך ליום שלפניו אמאי אין מזכיר בשל מוצאי שבת ומזכיר בשל כניסת שבת איפכא מבעי לי' לא קשה מידי דהא אם שכח מנחה מתפלל במוצאי שבת שתים של חול. אף דהתפלה הוא חובת יום אתמול מכל מקום אזלינן בתר השעה שמתפללה.

כל שכן בנידון דידן שהיא חובת עכשיו אלא שהיא בכלל יום שלפניו, וכמו שהיא בקדשים שהלילה הולך אחר היום: יב) הרא"ש בשמעתין פסק דהמפטיר בנביא בשבת צריך להזכיר של ראש חודש, ומכל מקום כתב דאינו חותם אלא בשבת לבד דלא עדיפא משלש תפלות הקבועות בו דאינו חותם בשל ראש חודש אלא שמזכיר רק באמצע ברכת רצה. ומבואר מדבריו דאף שהי' יכול לחתום בשבת ובראש חודש ולא הי' צריך להוסיף ברכה בשביל ראש חודש ואינו דומה ליעלה ויבא שאין יכול לחתום בהמחזיר שכינתו לציון ובמקדש ראשי חדשים יחד] אף על פי כן אינו חותם רק בשל שבת לבד. ולכאורה קשה דהא אמרינן בברכות דאם שכח יעלה ויבא בברכת המזון ונזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב דמברך ברכה בשביל ראש חודש. ופסק שם הרא"ש דחותם בה גם כן. ומאי שנא הכא דאינו חותם בשל ראש חודש. וצריך לומר כמו שכתב הבית יוסף בשם הרשב"א בטעמא דצריך לומר הברכה בשם ומלכות אף דיעלה ויבא אומרה בלא שם ומלכות. דשאני יעלה ויבא דאומרה באמצע ברכה שיש בה שם ומלכות. וע"כ הכא אינו צריך לחתום כיון שאומרה באמצע ברכה שיש בה חתימה אבל התם אם לא יחתום לא יהא בברכה חתימה כלל על כן צריך לחתום בשל ראש חודש: יג) ולפי זה לא קשה מידי מה שהקשה המגן אברהם סימן קפ"ח על המחבר שפסק דאם שכח להזכיר של שבת ושל ראש חודש דכוללם שניהם בברכה אחת וחותם בשל שבת לבד והקשה המגן אברהם כיון דלהרא"ש צריך לחתום בשל ראש חודש ולדעת החולקים אין הפסד אם יאמר אחר שסיים מקדש השבת וראשי חדשים ולמה לא יזכיר לצאת ידי הרא"ש ומה שתי' באבן העוזר מדברי התרומת הדשן. אינו. דהתרומת הדשן לא אמר רק להוסיף באמצע ברכה. אך להנ"ל ניחא דבזה אף הרא"ש מודה דאינו חותם בשל ראש חודש כיון דיש בברכה חתימה בשל שבת די בכך דמוכח בהרא"ש בשמעתין כנ"ל:

יד) בשלחן ערוך סימן תרפ"ב סעיף א' פסק דאם שכח לומר על הניסים בברכת המזון כל זמן שלא אמר השם אפילו אמר כבר ברוך אתה כל זמן שלא אמר השם חוזר. ותמוה לי דהא כתבו התוספות סוף פרק תפלת השחר דאם שכח לומר על הניסים בתפלה או יעלה ויבא בראש חודש ערבית ונזכר לאחר שגמר הברכה שצריך להזכיר בה אף שעדיין לא התחיל ברכה אחרת אינו אומר שם על הנסים או יעלה ויבא. ואינו דומה לנזכר בברכת המזון בין בונה ירושלים להטוב והמטיב דהתם ליכא חשש הפסק כיון שגמר הג' ברכות שהם עיקר ברכת המזון מה שאין כן בתפלה אם יחזור במקום שאמרו אין מחזירין הוי הפסק עיין שם היטב. וכן פסק בשלחן ערוך בכ"מ. הרי דאף דלולי חשש הפסק הי' מחויב להזכיר דהא בברכת המזון כשנזכר בין בונה ירושלים להטוב והמטיב מזכיר שם של ראש חודש והוא חיוב מכל מקום משום הפסק אינו מזכיר בעל הנסים שהוא רשות ומדינא אינו מזכיר. כל שכן שאינו חוזר אף שלא אמר השם משום הפסק שע"כ יצטרך לומר פעם שנית שני תיבות ברוך אתה ונמצא שברוך אתה שאמר בתחילה הוי הפסק: טו) ואפשר לומר דגם מה שאמר על הנסים במקום הראוי הוי הפסק ואף על פי כן נתנו רשות להזכיר דחיובו גדול מחויב אם שכח יעלה ויבא ונזכר בין בונה ירושלים להטוב והמטיב. ומכל מקום לא חייבו להזכיר כמו בראש חודש הנ"ל משום הפסק ומכל מקום כיון דחיובו תמיד מהתם נתנו רשות להזכיר ולא דמי לשכח יעלה ויבא בראש חודש ערבית ונזכר בין רצה למודים דאסור להזכיר כמו שכתבו התוספות שם. ולפי זה יש לפרש הא דאמר בגמרא כיון דמדרבנן לא מדכרינן פי' דמשום חנוכה דרבנן לא מפסקינן בברכת המזון דאורייתא. והשתא ניחא דבתפלה לא מבעי' לי' כיון דתפלה הוא גם כן מדרבנן וצריך עיון בזה: סימן תקח. הלכות מגילה א) דעת הרמב"ם דז' אומות ועמלק אם השלימו מקבלין אותם.