שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 17

ואין שבועה דוחה אפילו איסור דרבנן בקום ועשה ע"ש. וכ"כ בתשו' ראנ"ח ח"ב (סימן מ"ג) יע"ש. הרי דאף שמפסדת כתובה במה שאינה רוצה ללכת עמו. מכל מקום לא הותר משום זה לגרש בעל כרחה. וקל וחומר עוברת על דת בלא התראה דאינה מפסדת כתובה. כל שכן דלא הותר חרם דרבינו גרשום: יא) מ"מ בשביל קו' ודמויי מילתא למילתא לא נדחה דברי רבותינו. וכל קו' יש לה תי'. ואף בקו' זו יש לומר כי אינו יכול לגרשה בעל כרחה משום עלייתו לארץ ישראל לאחר זמן שמא לא יעלה. ואם יעלה דלמא לא מיתדר לי'. וכל שאין דעתו להשתקע אינה מחוייבת לעלות עמו כמ"ש בתשו' ראנ"ח שם. אבל לענין חיוב כתובה אם לא יעלה אחר כך ותרצה לחזור ולהכנס לו והוא לא ירצה באמת יתן כתובה. ודוקא בחרם דרבינו גרשום שהאיסור בשעת גירושין לא יועיל מה שדעתו לעלות להתיר האיסור עכשיו. מה שאין כן חיוב כתובה אחר גירושין הוא עולה ופוטר עצמו מכתובה יב) מ"מ אף שכן נראה. לבי מהסס דאפשר יש לחלק בין אשה לאיש דאשה פרוצה כל שרוצה לזנות תמצא נואפים. וגדולה מזה כתבו התוס' ריש שבת במופקרת לזנות חשובי כאונסין מאחר שהיא מחזרת אחריהם. מה שאין כן איש מזנה. מי יימר שימצא זונה מבנות ישראל כמאמרם ז"ל כתובות (דף ס"ד:) צער גברא קשה מדאיתתא. צא ולמד משוק של זונות. ואם תאמר שיזנה עם נכרית דסתמא זונה היא. כיון שלא נחשד רק על אשת איש. אפשר שאינו חשוד על נכרית דמסכת בכורות (דף ל') החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות וכן להיפוך כיון שיש בכל א' חומר שאין בחבירו. הכא נמי כיון שיש חומר בנכרית שאינו באשת איש מה שהולד גוי כמו שכתב הרמב"ם (פי"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ז') יעיי"ש. אם כן יש לומר דנחשד על אשת איש אינו חשוד על נכרית. אך לשון הש"ע החשוד על איסור חמור חשוד על קל ממנו בעונש.

והרי עונש הנכרית קל עשר ידות בעונש מאשת איש. ודוקא מעשר ושביעית דשניהם בעשה. דמעשר קודם שראה פני החומה אינו אלא בעשה דוצרת הכסף בידך. רק מעשר חמור דבעי חומה. נגד זה שביעית חמור דלית לי' פדיון חשוב כל אחד חמור לגבי שני ואינו נחשד מאחד לחבירו אבל חשוד על אשת איש ודאי חשוד על נכרית. ואם כן נראה דאפילו יחיד יכול למחות להעבירו: יג) מ"מ נראה שאם אין עדים על פריצות ולא קול שאינו פסיק על זנות רק קלא דלא פסיק על פריצות ויחוד וכהאי גוונא אין ראי' שיכולין להעבירו זה הנ"ל בדינים אלו: יד) וכ"ז להתלמד. אבל בחזן זה אין רצוני להורות מאחר שאינני יודע המעשה כהווייתו ממש. וכבודו ידין בדבר כפי ידיעתו בטוב המעשה. ואם הי' מקום לפשר בטוב מרצון שתי הכתות וליתן להשליח ציבור סך מסויים שיעשה לו עסק ויתפרנס ממנו הי' טוב גם לפני החזן. כי לפי הנראה בא זה להשליח ציבור מחמת בטילה. וכשיהי' טרוד בעסק יהי' כשאר ישראל הכשרים. מה צורך לו להיות חזן דוקא טוב פת חריבה ושלוה בה. כ"ד ידידו הדו"ש וש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן כט. ב"ה א' וישב תרו"ן לפ"ק. שוכ"ט לכבוד הרב המאה"ג כו' כש"ת מו"ה חיים זעליג נ"י האבד"ק לובראנץ: א) מכתבו הגיעני על דברי ריבות בשעריו. אשר עמד אחד להתפלל לפני התיבה מחמת אבילות ר"ל. ואמר י"ג מדות ווידוי בבהמ"ד אשכנזית והרבה מבעה"ב עמדו כנגד זה באמרם כי אסור לשנות מנהג קבוע. בשגם שהי' שם רבנים גדולים ומופלגי תורה ולא נהגו כך. ומעלתו החזיק בעדם מירושלמי דאף ששלחנו לכם נוסח תפלה אל תשנו ממנהג אבותיכם: ב) ואני אומר כי אין זה ענין לכאן כלל שהרי מבואר בגמרא וכל הפוסקים דאחר תפלה יכול להתפלל מה שירצה. ועל כן אומרים אלקי נצור כו' ואפילו בא לומר וידוי כסדר יום הכיפורים אומר. הנה נתבאר דאף שאינו מחויב מן הדין.

מכל מקום היא רשות. מעתה מה זה זלזול בכבוד ראשון שלא אמרו רק מה שמחויב. ואף הם הי' מודים שאם רוצה לומר אומר, וכן בענין י"ג מדות מאחר שבציבור מותר לומר י"ג מדות הרי זה כשאר תפלה שמותר לומר לאחר תפלתו ואין זה ענין לירושלמי שהיא באמצע תפילה. והמג"א (סימן ס"ח) הביאו לענין הפיוטים שאומרים באמצע התפלה. אבל לא בוודוי וי"ג מדות שאומרים אחר התפלה: ג) גם אין לפקפק משום שי"ג מדות הם שבחו של הקב"ה ואסור לספר בשבחו של הקב"ה. דלא מבעי' לדעת רש"י דזה בתוספת ברכה. אך גם לדעת מהר"ל בנתיבות עולם פי"ב מנתיב העבודה דאפי' בלא ברכה אסור. מכל מקום כתב שם דזה דוקא אם כוונתו רק לשבח בזה החילוק בין אחר התפלה דאסור בין תוך התפלה דמותר דבתוך התפלה כוונתו בשביל תפלתו. וכן בזה שמתפלל להתנהג עם י"ג מדותיו אין בזה חשש כלל: ד) ולהיפוך אם יעמוד מתפלל בבית המדרש שמתפללים שם ווידוי עם י"ג מדות. ועמד זה והתפלל בלא זה יש בזה שינוי המנהג לא מיבעי' אם כך מנהגם משנים קדמוניות. אף גם אם מקרוב חדשו מנהג זה הלא קבלו עליהם חובה ודומה לתפלת ערבית רשות דאם התפלל איזה פעמים שוי' עליו חובה. והאידנא קיבלו עליהם חובה. אבל להיפוך במקום שלא נהגו לאומרו ונמלכו לומר אין בזה שינוי מנהג כלל: ה) מיהו שליח ציבור שאומר שלא מדעת ציבור. ודאי אינו ראוי לעשות כן. כי אין לשליח לעשות יותר ממה ששלחו. ואין לו להאריך עליהם. ושמא אין חפצים בכך. וגם בענין ווידוי יש טעמים שלא לומר גם כן. עיין רשב"א ריש חולין ברבוי קרבנות דיש חשש שעל זה יסמוך לחטוא. כן יש לומר ברבוי ווידויין. וגם כי מבואר בספרים קדושים כי המתודה ואחר כך עובר מעורר קטרוג. סוף דבר אין לשליח ציבור לעשות כן שלא מדעת ציבור:

ו) אך אם ירצו רוב ציבור מדעת רב שבעיר להתנהג מכאן ולהבא לומר י"ג מדות עם ווידוי אין בזה חשש כלום. ואין זה תלוי בספרד ואשכנז. והרבה בתי מדרשים שמתפללין אשכנזים ואף על פי כן אומרים ווידוי עם י"ג מדות. אך כל זמן שלא חדשו מנהג לא יתפלל שליח ציבור לא ווידוי ולא י"ג מדות. ויוכל להיות שאם גדול העיר שהכל סומכין על דעתו ירד לפני התיבה רשות בידו לומר י"ג מדות גם ווידוי שמסתמא מתרצים. אבל אינש דעלמא לא יעשה כן כלל. ואם לא יציית ראוי לגעור בו. מעתה הקולות יחדלון. ואין כאן מקום למחלוקה והי' בזה שלום: הק' אברהם. סימן ל ב"ה ה' תבא תרנט"ל. לק"ק בלאשקע יצ"ו. א) בדבר השאלה שיש להם בעלי תפלות על ראש השנה שנים בני תורה ויראי שמים. ועוד שנים גם כן בני תורה ויראי שמים כמותם. ויש להם קול ערב יותר. אך יש פגם במשפחתם. אחד הי' אביו שו"ב בשני כפרים. ושני רבנים העבירוהו מחמת שלא הוטבו סכיניו בעיניהם. והלך לכפר אחד במדינות פרייסין ושחט שם והשני יש לו אח מאב ומאם שהמיר ר"ל. איזו יקחו לבעלי תפלות על ימים הנוראים: ב) נראה לי שיקחו אותם שקולם ערב. דאף דודאי תפלת צדיק בן צדיק נשמעת יותר. מכל מקום במה ששחט בפרייסין יש ללמד זכות עליו. כי ידוע ענין השחזת הסכינים משונה מדינה אחת מחברתה והסכינים אשר מדינת ליטא משתמשים בהם. אנחנו לא היינו מכשירים אותם לכתחילה. ובמדינת פרייסין שמעתי גם כן ששוחטים בסכינים עבים. ואפשר שבפרייסין הי' סכינו טוב. ומלתא דלדידן הוי מומא לדידהו לא הוה מומא. ואין להרחיק את בנו בשביל זה: ג) והשני שיש לו אח כו'. הנה אף שהרמב"ם כתב גבי תעניות שלא יהי' בקרוביו בעל עבירה, ובכל הנלוים אליו.

ודאי כוונתו באלו אשר הי' יכול להוכיחם ולהחזירם בתשובה כמו בגמרא פרק קמא דיומא באחיו הכהנים אי איכא מאן דאית בי' מילתא מידע ידע לי' ומהדר לי' בתשובה. דאם לא כן מה טעם בכל הנלוים אליו. כן פי' בני מהר"ש נ"י. ועוד יש לפרש קרובים במחפה עליהם כהא דשבועות (דף ל"ט) במשפחה דנשבע לשקר. ודנותן מזרעו למולך. אך בנידון דידן שכתבתם שהם יראי שמים חלילה לו לחפות על המומר. ואם מחפה אינו ירא שמים. זולת אם פשע תחילה במה שלא הוכיחו ואפשר הי' חוזר בתשובה למוטב ולא עשה תשובה ע"ז אין לקבלו לבעל תפלה. אך אם אינו כן אין להרחיקו בשביל אחיו. ואפילו במדה טובה המרובה אין זכות רק מאב לבנו לא לאחיו כמ"ש מהר"ל בג"א בראשית י"ט פסוק כ"ט וזה לשונו דאי משום קרוביו לא מצינו במדת השי"ת רק שזוכר חסדי אבות על בנו שיצא ממנו אבל לוט בן אחיו לא שייך בזה זכירה. ואם אין זכות בשביל אחיו. כל שכן שאין חובה בשביל אחיו. על כן נראה לי שאם בתורה וביראת שמים שקולים [ולא פשע בהמרות אחיו] יקבלו השנים שקולם ערב ושלום על ישראל: הק' אברהם. סימן לא הלכות נשיאת כפים. ב"ה ב' תבא ששון לפ"ק. שוכט"ס לכבוד אהובי הרב החריף הבקי המפורסם מו"ה משה נתן נטע הכהן נ"י האבד"ק קשונז. א) דבר כהן אשר נקטע כף ידו השמאלית אם אינו מעכבו בברכת כהנים. והנה חקר בזה ג' חקירות. א) אם נשיאת כפים מעכבת את הברכה. ב) אולי די ביד אחד. ג) כיון דבקרא לא כתיב כף רק יד גם הקנה והזרוע חשובים יד כמו לענין תפילין: ב) ונשיב על ראשון ראשון. הא ודאי נשיאת כפים מעכב שהרי דרשו כה תברכו בנשיאת כפים. וכה משמע עיכובא. וראי' לזה ממתניתין (סוטה (דף ל"ב.) מצוות חליצה דבלשון הקודש גזירה שוה מה להלן בלשון הקודש. אף כאן בלשון הקודש. ר' יהודה אומר ואמרה ככה עד שתאמר כסדר הזה.

גמרא ורבנן האי ככה מה עבדי לי' לדבר שהוא מעשה מעכב. ור"י מכה ככה. ורבנן כה ככה לא משמע להו והיינו דסבירא להו דאי אפשר לדרוש מכה לשון הקודש ומככה לעיכוב. דכה וככה הכל אחד. ואי אמרת בשלמא שגם כה משמע עיכוב כמו ככה שפיר דכה וככה הכל אחד. וכיון דצריך כה משום לשון הקודש. שוב לא נוכל לדרוש מיני' לעיכוב. אלא אי אמרת דוקא ככה משמע עיכובא. אם כן שפיר נוכל לדרוש מדלא כתיב כה דלא משמע עיכובא. וכתיב לשון דמשמע עיכוב. שמע מינה לעכב. אך בתוס' (שם ל"ח.) ד"ה ור"י כתבו אבל לרבנן לא משמע לעיכובא כה אלא ככה עד כאן לשונם. לפי זה יש לומר לכאורה דאין נשיאת כפים מעכב: ג) אך נראה דמסברא מעכב כיון שנשיאת כפים מן התורה. דלא בעינן שינה עליו הכתוב לעכב אלא בקדשים. וכן משמע בריטב"א סוכה (דף ל"א.) בשם הרמב"ן במ"ש שם דלרבנן דסבירא להו לולב אין צריך אגד ליכא בל תוסיף בלולב רק מדרבנן. ואפי' אגיד לי' כיון דאין צריך אגד אמרינן האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי. והוקשה להרמב"ן דאם כן למה איכא בל תוסיף בברכת כהנים לימא כל ברכה לחודי' קאי ותירץ זה לשונו שאני התם שצריך פרישת כפים וכיון שהכל עושה עם פרישת כפים הוה לי' כלולב לר"י שצריך אגד עי"ש. ואי אמרת נשיאת כפים לא מעכב. אם כן אדרבה הוה לי' כלולב לרבנן. דאף דמצוה לאוגדו כיון דלא מעכב לית בי' משום בל תוסיף והאי לחודי' קאי וכו': ד) וא"ל שאני התם דאף לכתחילה אין צריך אגד. רק משום ואנוהו דלאו קרא דכתיב בגופי' הוא ואינו מעיקר מצוות לולב. רק שיהי' נאה שזה בכל מצוות ולא שייך זה למצוות לולב. ליתא דנהי דאגד קשר רק מאנוהו ילפינן. מכל מקום אגד יד שיהי' השלשה מינים ביד אחד מיתור הווין ילפינן שצריך לכתחילה ביד אחד.

ובאתרוג דלא כתיב וי"ו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו כמבואר להמעיין שם בגמרא ובירושלמי. וכבר ברירנא בס"ד בדוכתי'. ואם כן יהי' בל תוסיף משום אגד יד כמו משום אגד דפרישת כפים. אלא ודאי מה שאינו מעכב אינו מועיל שלא יחשב האי לחודי'. ומדמועיל נשיאת כפים גבי ברכת כהנים לשווי' בבל תוסיף שמע מינה נשיאת כפים מעכב את הברכה: ה) והנה אם די ביד אחת רצה כבודו להביא ראי' מפרק קמא דכתובות דאיתא שם הארץ נברא ביד אחת דכתיב אף ידי יסדה ארץ והכתיב יבשת ידיו יצרו ידו כתיב עי"ש. ולא אזלינן בתר קרי רק בתר הכתיב. והכא נמי הואיל דכתיב בלא יו"ד די ביד אחת. אך לכאורה ראי' זו מופרך דעל כרחין מעשה שהי' באהרן שתי ידים הוה. דאם לא כן האיך נשיאת כפים לכתחילה בשתי ידים, ועל כרחין בשתי ידים הוה והקרי עיקר: ו) אך בסוף פרק שתי מדות (דף צ"ג:) סמיכה בשתי ידים מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא וסמך אהרן את שתי ידו. כתיב ידו וכתיב שתי. זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שתים ותמוה דהא קרינן ידיו והאיך ילפינן לסמיכה בעלמא דבין קרי בין כתיב הוא ידו. והתינח למאן דאמר יש אם למסורת ואזלינן בתר הכתיב דכתיב ידו ומכל מקום פירושו שניהם. אבל למאן דאמר יש אם למקרא ידיו קרינן. ומה ראי' להיכא דקרינן גם כן ידו: ו) וצ"ר על פי מה שכתבו תוס' סנהדרין (דף ד'.) גבי מצות כתיב מצוות קרינן. דאפילו למאן דאמר יש אם למקרא הכא ס"ל דחייב בחתיכה אחת. משום דמקרא ומסורת אין מכחישין זה את זה. דחייב בין בחתיכה אחת בין בשתי חתיכות יעי"ש. [ואף דקיימא לן דאינו חייב בחתיכה אחת יש לומר דהיינו טעמא דאם איתא דחייב בחתיכה אחת דלא איקבע איסורא. כל שכן דחייב בשתי חתיכות.

ומקרא למה לי] ועל כן בידו דסמיכה בשעיר המשתלח יש לנו לקיים שתיהם דמצוה לסמוך שתיהם אך אם לא סמך רק יד אחת גם כן הוה מצוה. ונפקא מינה היכא שאין לו רק יד אחד שיוכל לסמוך בה דשני' נתייבשה ואין בה כח וסמיכה בכל כוחו בעינן. ומכל מקום לא נחשב בעל מום ויוכל להיות כהן גדול לסמוך בשעיר המשתלח כדמשמע בירושלמי יומא (פ"ב הלכה ג') באחד שיבשה ידו ולא הניח מלהקטיר קטורת יע"ש. סמך ביד א' אין צריך לסמוך עוד באותו יד רק בשני'. דאי הוה אמרי' דביד אחת לא הוה מצוה כלל לא יועילו בזה אחר זה כמ"ש ר"ת בד' מינים שבלולב כיון דמצוה אחת הן האיך יועילו בזה אחר זה. כן יש לקיים המסורת גם כן ומדכתיב שתי דאחת לא הוה מצוה כלל. מוכח דאף ידו פירושו שתיהן. דאי ידו פירושו אחת הי' לנו לקיים גם המסורת ידו לומר דאחת גם כן מצוה ח) מעתה גבי נשיאת כפים דכתיב ידו וקרינן ידיו לכאורה למאן דאמר יש אם למסורת לא ישא רק יד אחת. ומשתי לא ילפינן רק סמיכה דבהמה כדאיתא במנחות שם ועל כרחין לומר דמקיימין שתיהן המקרא והמסורת. המקרא. דלכתחילה צריך לישא שתיהן. והמסורת דבאחת גם כן מצוה. ונפקא מינה שאם בירך בנשיאת יד אחת בדיעבד יצא. או שאם אין לו אלא יד אחת נושא כפיו באחת. וממילא גם למאן דאמר יש אם למקרא הדין כך כיון דאפשר לקיים גם המסורת. וכמו למאן דאמר יש אם למסורת נושא כפיו בשניהם כיון דאפשר לקיים גם המקרא. שיתחייב לישא כפיו לכתחילה בשתיהן. הכא נמי למאן דאמר יש אם למקרא מקיימים גם המסורת. שאם אין לו רק יד אחת נושא אחת: ט) ואף דבמנחות (דף ל"ו:) תנו רבנן ידכה זו שמאל. והכא לא נשתייר רק ימין. הא איכא ר' יוסי החורם ור' נתן דלא סבירא לי' ומפקי מקרא אחרינא עי"ש.

ואפילו לתנא קמא הא הקשה תוס' שם דהא יליף הש"ס מנחות (דף יו"ד.) יד יד דמצורע לאגמירי על יד דקמיצה דהיינו ימין. ונילף נמי ליד דתפילין דהוא ימין. ותי' משום דהתם יד ממש ובתפילין הוא הזרוע. ואם כן ביד דנשיאת כפים דהוא יד ממש שוב נילף מיד דמצורע דהיינו ימין: י) גם מ"ש מעלתו דיש לומר הכתיב ידו היינו שיגביה יד ימין על השמאל. אינו. דלא איתמר בש"ס בשום מקום. גם בהגמיי' לא כתב בלשון חיוב רק יש להגביה: יא) מ"מ יש לומר דתלוי בהני תרי נפקותות שכתבנו בהא דמנחות (דף צ"ג:) האחת היכי שיבש יד אחת מכל מקום אי לאו דכתוב שתי הי' סומך באחת. ואף דאינו ראוי לסמיכת שתיהן. הכא נמי אף שאינו ראוי בשתיהן דהא אין לו. מכל מקום נשיאת כפים באחת. אך לפי הנפקא מינה אחרת בסמך ביד אחת. יש לומר דוקא בכהאי גוונא דראוי לסמיכת שתיהן. אבל באין לו אלא יד אחת אין צריך קרא דשתי. ופשוט שאינו סומך והוא הדין שאינו נושא כפיו. משום דאינו ראוי לסמיכת שתיהן. וכמו דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. אולם בענין ראוי לבילה כתב במגיה של המל"מ שאין לומר אין ראוי לבילה במקום דלא איתמר בש"ס להדיא. וזה ענין ארוך אין לי כעת פנאי לברר: יב) גם יש לומר לפרש הכתוב והקרי כי באמת עיקר יד לברכת כהנים הוא הימין הרומז לחסד מדת הכהן וזה ידו כתיב. אך יד שמאל צריך גם כן לצמצם השפע שלא יקבלו ממנה החיצונים [וירמזו חכז"ל זה במה שאמרו ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם כי תרגום רומז לנוגה] ועל כן צריך דוקא שתי ידים יג) ולדעתי נכון שישא כפיו בלא ברכה שלפני' אשר קדשנו במצותיו וצונו. ויסמוך על מה ששומע ברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו מכהן אחר שיתכוין להוציאו. ותניא בתוספתא עשרה שעושין מצוה אחת ברכה אחת לכולן. וברכת כהנים יברך בעצמו: יד) חקירה שלישית.

אם הקנה והזרוע חשובים יד לברכת כהנים כמו בתפילין. אין בזה שום ספק כיון שהגמרא אמר כפים אין לנו אלא כפים, והחילוק שבין זה לתפילין דלכאורה מה ענין יד לברכה שמברך בפיו, אך היד היא לקבל וליתן על כן בברכה היד מקבל הברכה מלמעלה ונותנה לישראל ועל כרחין אין זה אלא כף היד שהיא המקבל והנותן. ועל כן לא קשה מה שהקשה מעלתו בערכין (דף י"ט:) דמקשה הש"ס מקידוש ידים שאינו אלא בכף היד אתפילין שהיא בקיבורת, יקשה מנשיאת כפים אם איתא דאינו רק בכף היד. ולא קשה מידי כמ"ש. ומה דמקשה מקידוש ולא משני משום דאינו עובד עבודה רק בכף היד על כן אין צריך לקדש יותר, כהא דספרי פ' קרח טעם קידוש ידים ורגלים. ידים שעובד בהם ורגלים שעומד בהם על הרצפה, יש לומר שהרי צריך לקדש גם יד שמאל אף שפסולה לעבודה אלא משום דשני ידים חשובים כאחת ואינו יכול לקדש יד אחת בלא חברתה, וכל שכן שאינו יכול לקדש הכף בלא הקנה והזרוע אם איתא שהקנה והזרוע בכלל יד: כ"ד הדוש"ת בלונ"ח הק' אברהם. סימן לב. הלכות בית הכנסת ב"ה ח' תבא תרנ"ו. יכתב לחיים בספר. עת יתקע בשופר. כבוד הרב החריף מו"ה אברהם מתתי' נ"י מו"צ בק"ק פלאצק: א) בדבר המנין שרוצים לעשות להתפלל בחדר שעל גבו דר ישראל ועל גבי הישראל דר נכרי. וכ"ת אוסר מחמת דברי הט"ז או"ח סימן קנ"א שאם דבר טינוף או עכו"ם מפסיק בין מקום שמתפללין בין השמים אין התפלה יכולה לעלות וכל עכו"ם יש לו ע"ז בביתו, והט"ז מדמה להא דסימן נ"ה ביש הפסק בינו ובין המקום שאומרים בו קדושה אם יש במקום ההפסק דבר טינוף או עכו"ם אינו עונה עמהם. דאף דמחיצה של ברזל אינה מפסקת. אבל מקום שאסור להתפלל שם מפסיק, והוא הדין שמפסיק בין המנין לשמים. כנים דבריו: ב) האומנם שט"ז אוסר אפילו ישראל דר שם עם ביתו.