שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 178

ועל כרחך שכל המצוה נעשה בשעת הדלקה ולכן אם כבתה אין זקוק לה: יב) ובזה יש ליישב קושית הנר מצוה למהר"ל ז"ל על הר"י דלדידי' דהזמן אינו בזמן הזה א"כ גם מדת השמן לא יהי' ולמה צריך ליתן בו שמן כשיעור. ולהנ"ל ניחא דבאין בו שמן כשיעור לא מקרי נר כלל כנ"ל: יג) אך עוד יש לדחות הראי' שהבאתי מעושה סוכתו על גבי אילן דיכול להיות דשם נמי אם יעשה סוכה בחוה"מ על גבי אילן שכשר. ומשום שאז אינו מחוייב יותר. וכיון שהסוכה ראוי' לכל מה שמחוייב עוד כשר. ומכל מקום אם עשאה קודם החג פסולה גם לחול המועד דהוי תעשה ולא מן העשוי. דבשעת עשייתה הי' מחויב לעשותה גם ליום טוב ולא היתה אז ראוי' לכל המצוה רק שממילא נכשרת לאחר יום טוב שוב הוי תעשה ולא מן העשוי: יד) ונראה לי ראי' לזה מהא דכתב הרמב"ן ליישב הא דיושב בשמיני בסוכה ילקה שלא יקשה מההיא דסנהדרין דאי לולב אין צריך אגד האי לחודה קאי והאי לחודה קאי ולא עבר בבל תוסיף. וכתב ליישב משום דשבעת ימי החג אגודים יחד. וקשה דהא משמע שם בסנהדרין דאי אין צריך אגד אף שאגדן לא עבר בבל תוסיף עיין שם בציצית אי קשר עליון לאו דאורייתא האי לחודה קאי. אף שמכל מקום עשה הקשר לקיים הדרבנן. וכן מבואר בפוסקים דעל כן מותר להוסיף הדסים וערבות בלולב משום דאין צריך אגד והאי לחודה קאי ואף שאגדן. מכל הלין מוכח דכיון דא"צ אגד אפי' אגד לית לן בה כיון שאין האגד מצוה. ולפי זה יקשה על הרמב"ן שהרי בסוכה גם כן אין צריך לאגד ימי החג שהרי עושין סוכה בחולו של מועד אף שחסר מהימים. ועל כרחין לומר כיון שאז אינו מחוייב יותר דמה שעבר עבר אין יום שעבר מעכב. ובאמת אם יצא באמצע סוכות מהסוכה במזיד ולא הי' מצטער ולא נכנס בסוכה אחרת ביטל מצותה למפרע.

וכן מוכרח לדעת הרמב"ן והר"ן הנ"ל דלפי שיטתם אין חיוב בל תוסיף אלא כשמגרע המצוה וכמו שכתב להדיא בחידושי הר"ן סנהדרין. ועל כרחך דלמאי דסלקא דעתך דהישן בשמיני ילקה דתתבטל מצותו כיון דמאגד אל השבעת ימים עוד יום אחד ומכל מקום יש לומר דמכל מקום הסוכה צריכה שתהי' ראוי' לכל שבעה: טו) ולדעת הרי"ף והרמב"ם דסבירא להו דשני תירוצים אינם חולקים זה עם זה ותרווייהו איתניהו לדינא. אין צריך לכל זה אלא אף על גב דהשיעור לעיכובא היינו שאם לא נתן אלא חצי שיעור ביטל חצי המצוה אבל מכל מקום חצי מצוה קיים. ועל כן אם לא הדליק בשקיעה תיכף מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק ולאחר שעבר השיעור בטל המצוה לגמרי. רק לדעת התוס' והרא"ש דלאחר השיעור מדליק גם כן לשינויא בתרא ומשמע דשיעור אינו אלא לכתחילה והרי כתב הרא"ש בעצמו דאם לא נתן שמן כשיעור לא יצא. ועל כרחך לומר כתירוצים הנ"ל דשיעור מעכב כשאינו ראוי. אי משום דאינו ראוי לבילה כו'. אי משום שדומה ללולב כנ"ל: טז) ועל כן הא דכתב המגן אברהם דאם עבר זמן מה אחר שקיעת החמה אין צריך ליתן שמן רק שידליק עד שתכלה רגל מן השוק זה נכון לדעת הרי"ף והרמב"ם. אך לדעת התוס' לפי מה שכתבו בתירוץ הב' הדין להיפוך. ומכל מקום כן נכון לדינא. שהרי הסמ"ג והאו"ז ור"ת סוברים דבדרבנן סמכינן אלישנא קמא דלא בעינן שיעורא. אך אם כבר כלה רגל מן השוק. דאז להרי"ף ולהרמב"ם אינו מדליק כלל. רק על התוס' סמכינן שכתבו בדרבנן לסמוך על תירוצא בתרא. ולדידהו כבר כתבנו בתירוץ הב' דאף לאחר זמן צריך לתת כשיעור. על כן מחוייב להשים שמן כשיעור שיהי' על כל פנים נכון לדעת התוס': יז) נחזור לדברינו באות ב' דאם כבה באמצע אף שחזר והדליק חשוב כאלו לא נתן שמן כשיעור כיון שחסר מקצת זמן בין כיבוי להדלקה.

דלכאורה זה אינו ואין חשש אם כבה קצת זמן בין כבוי להדלקה כדברי הר"י פורת דאין חשש אלא שלא יאחר יותר מדאי. אך לפי מה שבארתי כל זה אינו אלא למאן דאמר כבתה אין זקוק לה דאין צריך שיעור אלא בשעת הדלקה. על כן יש לומר דבראוי לבילה סגי. או דצריך שיהי' בנר כדי לקיים בו כל המצוה כמו בלולב. או דיש לומר דללישנא קמא לא בעינן שיעורא. אבל למאן דאמר כבתה זקוק לה הרי דאף דבתחילת זמן הי' ראוי לבילה גם הי' בו לקיים כל המצוה. ואף על פי כן אינו יוצא כשכבתה בתוך הזמן ובעינן שיעורא על כן ליתא לכל זה. ובודאי לדידי' צריך להדליק תיכף בשקיעת החמה ודברינו נכונים והוא פשוט: יח) כבר הובא לעיל אות ד' דברי הסמ"ג והאו"ז דללישנא קמא לא בעינן שיעורא. וקשה לי טובא דודאי למאן דאמר כבתה זקוק לה שיעורא בעינן. דהשתא אם כבתה בתוך השיעור זקוק לה כ"ש כשמתחילה לא נתן כשיעור דלא קיים המצוה. דאי לא הוי בעינן שיעורא הרי קיים המצוה במה שדלק מקצת הזמן ולמה אם כבתה בתוך הזמן זקוק לה. ועל כרחין סבירא להו שיעורא בעינן. ואם כן מהיכא תיתי דנפליג על רב הונא בהא. דאף דקיימא לן אין זקוק לה על כרחך אין הטעם משום דלא בעינן שיעור. דאם כן אם כבה בשבת קודם שקיעת החמה הרי לא דלק אף מקצת הזמן בחיוב ומכל מקום אין זקוק לה. ובודאי אפי' למאן דאמר לא בעינן שיעורא צריך לתת שמן בשבת שידליק על כל פנים קצת זמן אחר שקיעת החמה. כמו לדידן דצריך להשים שמן בערב שבת שידליק עד כדי שתכלה רגל מן השוק. ועי' בתרומת הדשן הובא בט"ז שכתב דאם כבה בערב שבת קודם שקיעת החמה דאין זקוק לה והוכיח כן מהתוס'. והטעם כתב משום דמשמע בפרק קמא דיבמות דהכשר מצוה חשיב כמו מצוה עצמה.

וכיון דאי אפשר שידליק משחשיכה אלא אם כן הדליק מבעוד יום חשוב מבעוד יום הכשר מצוה שדינו כמצוה עצמה. ואם לא יתן שמן עד שידליק קצת משחשיכה לא יה' הכשר מצוה ועל כן צריך להשים שמן שידליק קצת משחשיכה ואף על פי כן אם כבה קודם משחשיכה אין זקוק לה. הרי דאין הטעם דאין זקוק לה משום דיצא במקצת הזמן אלא משום דהדלקה עושה מצוה וכבר הותחלה המצוה בכשרות שהי' ראוי שידליק משחשיכה. ואם כן אין שום משמעות בדבריו דלא בעינן שיעורא. ואם כן מהיכי תיתי דנפליג על רב הונא במה דסבירא ליה שיעורא בעינן: יט) והנראה לי בזה לדעת הסמ"ג והאו"ז דללישנא דלא בעינן שיעורא. שורש מחלוקת בדין כבתה אם זקוק לה או אין זקוק לה תלוי אם בעינן שיעור. דאם בעינן שיעור בודאי אמרינן דלא נתקיים המצוה עד שדולק והולך כל השיעור ולא נתקיים המצוה בהדלקה לחוד במה שראוי שיודלק כל השיעור רק צריך שיהי' דולק ממש כל הצורך. אבל למאן דאמר דלא בעינן שיעור ומכל מקום פשיטא דכל מה שדולק בכל השיעור הוא מצוה דאם לא כן איך אסור להשתמש לאורה הלא נתקיים כל המצוה תיכף כשהדליק ושוב הוא לאחר זמן מצוותו. וכן הא דאיתא בפסיקתא דהנותר מהשמן עושה לו מדורה דהוקצה כל השמן. ועל כרחך דכל מה שדולק מצוה היא. ומזה מוכח דהמצוה נתקיים בהדלקה שהדליק בתחילה כל השיעור שראוי שיודלק ושפיר קיים המצוה בכל השמן שראוי שיודלק בכל השיעור אף דיוצא במקצת. ודומה לכל הני דתנן בריש פיאה אלו דברים שאין להם שיעור. ואף שיוצא ידי חובת פיאה בכל שהוא. עם כל זה אם נתן הרבה בבת אחת הכל פטור ממעשר. והכא גם כן עשה המצוה בכל השמן בשעת הדלקה וכל השמן נעשה מוקצה ואסור להשתמש בכל השיעור שעשה מצוה מתחילה בכל השיעור במה שראוי שיודלק כל השיעור.

אלא אי אמרת כבתה זקוק לה על כורחין אין הצצוה נתקיים אלא בשעה שדולק ממש [כמדומה שכאן חסר ונשמט דיבור שלם] הרי מה שדולק ממש אחר שדלק מקצת זמן היא לאחר שנפטר ויצא כבר ידי חובה ושוב לאו מצוה היא כלל ודומה לנתן פיאה וחזר והוסיף דאין במה שהוסיף תורת פיאה עליו וחייב במעשר כיון שכבר נפטר. והכא נמי כבר נפטר ואמאי אסור להשתמש לאורה ושמן שכבה מוקצה. אלא ודאי כבתה אין זקוק לה והמצוה נתקיים בשעת הדלקה בכל השמן שראוי שיודלק ונעשה כל המצוה בבת אחת. ועל כן אפי' בשבת וכבה קודם הזמן שקיעת החמה אין זקוק לה דכבר קיים המצוה בשעת הדלקה: סימן תקה. א) בענין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שהרמב"ם סובר דאין מדליקין מנר לנר על ידי קינסא ועל כן כתב פ"ג מ"ה תומ"ס הי"ד במנורה דאסור על ידי קינסא משום בזיון. והראב"ד התיר אפילו קינסא. ונ"ל דכל אחד הולך לשיטתי'. דהנה הדבר מבואר שדין זה תלוי בשני תירוצי התוס' דשמעתין ד"ה מאי הוה עלה דלתירוצא קמא שאינו תופס דברי רבה עיקר אסור ע"י קינסא. מקל וחומר למאן דאמר הנחה עושה מצוה. ולתירוצא בתרא פשיט לי' כיון דהדלקה עושה מצוה על כרחך פליגי בקינסא וכיון דרבה עבד כשמואל ממילא אפילו בקינסא מותר: ב) והנה קשה לדעת הרמב"ם פ"ט מה' כלי המקדש הלכה ז' שאם הטיב הכהן הנרות והוציאן לחוץ והדליקן זר כשירות. ועל כרחך סבירא ליה הנחה עושה מצוה במנורה. דאי הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומו בעינן. אם כן מה קאמר אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר. אם קן תקשי ממנורה דהא במנורה נמי הנחה עושה מצוה ואף על פי כן מדליקין בפתילות ארוכות. וצריך לומר שדעתו כדעת הרמב"ן והרשב"א שגורסים בסוגיא למאן דאמר הנחה עושה מצוה מדליקה ומניחה מיבעיא לי'. שצריך שיהי' הנר דלוק בשעת הנחה.

ועל כן למאן דאמר הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר דעל כרחך א שידליק קודם הנחה ובשעת הדלקה אינו מצוה. ולא דמי למנורה שבתחילה הי' הנחת שמן ופתילה ואחר כך הי' מדליק ונעשה הנר מצוה תיכף בשעת הדלקה: ג) אך לפי זה אי אפשר לפרש כפירוש השני של התוס' דאי הנחה עושה מצוה יש לומר בקינסא מודה שמואל. דכיון דמדליק קודם הנחה והמצוה בשעת הנחה אם כן דומה ממש לקינסא. וכמו סלע מעשר שני דאסור לשקול כנגדו אף שאחר כך מחלל עליהם כיון דבשעה ששוקל עדיין אינו מצוה דמי לקינסא. ואף לדעת הרמב"ם שכתב בהא דסלע של מעשר שני גזירה שמא יכוין לעשות ממנו משקלות וכתב הלחם משנה דסבירא לי' לרמב"ם דלפי האמת כיון דאינהו גופייהו מצוה לא דמי לקינסא. ומכל מקום נראה לי ברור שאין לחלק בין הנחה עושה מצוה לדעת הרשב"א בין קינסא. דהנה בברכות (דף נ"ג ע"א) בענין נר ששבת להבדלה דמקשה שם אהא דתנן התם ישראל שהדליק מכותי מברכין עליו. הא לא שבת. וכי תימא דאיסורא אזל לי' והא אחרינא הוא. אלא הא דתניא המוציא שלהבת לרשות הרבים חייב. מה שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר. ומשני לעולם דאיסורא נמי איתי' וכי קמברך אתוספת דהתירא מברך עיין שם היטב. והנה מוכח מקושיית הש"ס דמדמי הדליק נר מנר לאותו נר לאחר שעה. דאי בנר מנר חשוב נר אחר הוא הדין באותו נר לאחר שעה. דאם לא כן לא מקשי מידי וק"ל. ומסקנא דבשניהם יש משלהבת ראשון ויש עוד תוספות. אם כן אי אמרת דמותר למאן דאמר הנחה עושה מצוה להדליק מנר לנר ואחר כך יניח משום דאותו נר עצמו נעשה נר מצוה הוא הדין בקינסא כשמדליק ממנו נר אחר חשוב השלהבת דקינסא עצמו נעשה מצוה.

ואי אמרת דנר שמדליק מקינסא הוי נר אחר אם כן למאן דאמר הנחה עושה מצוה בשעת הנחה אינו אותו נר שהדליק מנר חנוכה ודו"ק הנה נתבאר דהרמב"ם לשיטתי' דבמנורה הנחה עושה מצוה. על כן על ידי קינסא אסור: ד) [ויש מקום עיון במה שתירץ הלחם משנה דעת הרמב"ם בסלע של מעשר שני דכיון דאותו סלע נעשה מצוה לא דמי לקינסא. דאם כן למאן דאמר הנחה עושה מצוה למה אין מדליקין הא אותו נר נעשה מצוה. ואין לומר דאפילו בשעת הנחה אין השלהבת מצוה גמורה וכשיטת רש"י דשוב יקשה ממנורה כיון דלהרמב"ם במנורה הנחה עושה מצוה כנ"ל. ונראה ליישב לפי הש"ס ברכות הנ"ל דבנר בכל שעה שדולק יש תוספת ויש מנר ראשון גם כן. ועל כרחך שאין נר ראשון קיים לגמרי. דאם כן הי' הנר מתרבה והולך בכמותו בכל שעה. ונראה בחוש שאינו כן. ועל כרחך שיש גרעון באור הראשון. ועל כן אסור למאן דאמר הנחה עושה מצוה כיון שאין האור שמדליק עכשיו קיים בשעת הנחה. ודומה לקינסא דאף ששלהבת דקינסא יש בנר שני כבש"ס הנ"ל מכל מקום כיון שאין כולו בנר שני אסור. והכי נמי למאן דאמר הנחה עושה מצוה להרשב"א כיון שמדליק קודם הנחה ואין אותה שלהבת קיים לגמרי בשעת הנחה אסור ודו"ק]: ה) אך להראב"ד שם שחולק על הרמב"ם שמפרש הדלקה לאו עבודה שיהי' מותר לכתחילה לזר להדליקו ועל כרחך היינו בחוץ דבפנים אי אפשר לזר ליכנס. והראב"ד שם חולק ופירש רק לענין דיעבד ואם כן אפשר דדווקא בפנים דהדלקה עושה מצוה. ושפיר יש לפרש כפירוש רש"י למאן דאמר הנחה עושה מצוה בתחילה מניח ואחר כך מדליק ובשעת הדלקה נתקיימה ונגמרה המצוה אלא דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי כמו שפירש רש"י. ומכל מקום לא דמי לקינסא: ויש לפרש כפירוש שני של התוס' ולמסקנא דהדלקה עושה מצוה אפילו על ידי קינסא שרי:

ו) שוב נתיישבתי דמה שכתבתי לדעת הרמב"ם דבמנורה הנחה עושה מצוה צריך לומר כהרשב"א דאי הנחה עושה מצוה מחוייב להדליק קודם ואחר כך להניח. דוחק לומר כן. דכל סברת הרשב"א כיון דהנחה עושה מצוה צריך שיהי' הנחה כשהוא דלוק. והא חזינן במנורה דאף דהנחה עושה מצוה מהני כשמניח ואחר כך מדליק ולמה לא יועיל גם כן בנר חנוכה: ז) על כן נראה לפרש דהרמב"ם על כרחך גורס כגירסת רש"י ותוס'. ומכל מקום לא קשה ממנורה. דהנה צריך לעיין למאי דסלקא דעתין דבמנורה מדליק על ידי קינסא והא איתא ביומא (דף מ"ה ע"ב) דאסור להדליק המנורה רק מאש שעל מזבח החיצון וילפינן לה מקרא דאש תמיד תוקד וגו' אש שנאמר בה תמיד יהי' מעל מזבח החיצון ואיך ידליק מקינסא שלא הי' על מזבח החיצון. בשלמא למאי דמשני בפתילות ארוכות יש לומר כמו שכתב הראב"ד פ"ג מה' תמידין ומוספין הל' י"ג דלא מיעט קרא אלא שלא יביא ממזבח פנימי או מבית כירים אבל כל שאפשר מיני' ובי' טפי עדיף אבל למה דס"ד על ידי קינסא קשה: ח) אך לסוגית הש"ס ברכות הנ"ל לא קשה מידי דאף אם מביא אש ממזבח החיצון כשמביא אותו להיכל איננו אותו אש לגמרי דבכל רגע ניתוסף שלהבת חדש רק שיש בו ממזבח החיצון גם כן ואם כן הוא הדין בקינסא שמדליק ממנורה שיש בו גם כן מאש מזבח החיצון כמבואר בש"ס הנ"ל שאין חילוק בין נר מנר בין אותו נר לאחר זמן כנ"ל ביתר ביאור עיין שם ולפי זה אין צריך לסברת הראב"ד דמיני' ובי' טפי עדיף אלא דאש המנורה כיון שהודלקה פעם ראשונה ממזבח החיצון הרי חשיב שיש בו ממש מזבח חיצון והתורה לא הצריכה שיהי' כל האש ממזבח החיצון כנ"ל: ט) [הן אמת דמה שהוכחתי מש"ס ברכות דאותו נר לאחר שעה לא חשוב נר ראשון לגמרי ואם כן מוכח שלא הצריכה תורה כל האש ממזבח החיצון.

יש לדחות דהתם קאי לענין מוציא שלהבת לרשות הרבים דמוקי לה במס' ביצה (דף ל"ט) דשייפי' למנא משחא ואחלי בי' נורא או בהוציאו בקיסם ולית שיעורא במנא ובקיסם רק משום שלהבת חייב, על כן פריך שפיר דהאי שלהבת אחרינא ומשום קיסם לחוד לא מחייב. אבל באש שלקח ממזבח החיצון הלא השלהבת שבא אחר כך הכל מכח האש שלקח ממזבח החיצון ולא ניתוסף דבר מבחוץ רק שמתחילה הי' גחלת ועכשיו נעשה שלהבת. והרי בין גחלת בין שלהבת אש מיקרי ואם כן הוא אותו האש שלקח ממזבח ומה בכך שנשתנה מגחלת לשלהבת. ודווקא במוציא בקיסם מקשה שפיר דאותו שלהבת שהניח בשעת עקירה הי' קיסם ולא מחייב עליו ואם כן במדליק על ידי קינסא דאותו קינסא לא הי' במזבח החיצון שפיר יש לומר דלא חשוב ממזבח החיצון אך סוגיית הגמ' דס"ד דמדליק על ידי קינסא על כרחך לומר כמו שכתבתי]: י) ובזה יתיישב הקושיא ממנורה לעיל אות ב'. דהנה צריך לומר לשיטת רש"י הנחה עושה מצוה מניח תחילה וזה עיקר מצוה והדלקה שאחר כך סגי אפילו בחרש שוטה וקטן דלאו מצוה היא כולי האי ומשמע דילפינן לה ממנורה דהנחה עבודה והדלקה שאחר כך לאו עבודה וכשירה [ובמקום אחר ביארתי בטוב טעם טעמא דקיימא לן הדלקה עושה מצוה] בזר וצריך להבין מ"ט אין מדליקין מנר לנר דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי הא גם נר ראשון שדולק לאו מצוה כולי האי שכבר קיים מצותו בהנחה. וצריך לומר דכשמדליק בנר חשיב משתמש בשמן שבנר כיון שהוא בעין בשעת הדלקה ומהאי טעמא פירש רש"י אכחושי מצוה שנראה כשואב מלחלוחית שמנו. ועי' בתוס' פסחים (דף כ"ב ע"ב) בד"ה מניין והשמן שבנר הוא עיקר מצוה שבו הי' הנחה ועל כן הוא משתמש מהנחה עיקר מצוה להדלקה דלאו עיקר מצוה. והתינח בנר חנוכה.

אבל במנורה אין לאסור משום שמשתמש בשמן שבנר שהניח להדלקה שהרי מה שכשר להדליק במנורה הוא רק משום שהדליקו בתחילה מאש מזבח חיצון ויש בו מאש מזבח החיצון וא"כ הוא משמש רק בשלהבת שיש בו ממזבח חיצון אבל לא בשמן שלא הי' במזבח חיצון וזה אין צורך אליו אל המצוה וכל כוונתו ומחשבתו רק להדליק מאש מזבח החיצון שיש בשלהבת וזה אינו מצוה יותר מהדלקה שמדליק עכשיו ודו"ק היטב: סימן תקו. א) שבת (דף כ"ג ע"א) רב ירמי' אמר הרואה נר חנוכה צריך לברך. פירש"י למי שלא הדליק עדיין בביתו. משמע מלשונו דאפילו עתיד להדליק בביתו מברך. וחילקו עליו דימתין עד הדלקה דומיא דר' כהנא מסדר לכולהו אכסא דקדושא סוכה (דף מ"ו ע"א) [ועי' בב"ח סי' תרע"ו]: ב) ולפי עניות דעתי נראין דברי רש"י משום דאסור לעבור מנר שרואה מלברך עליו דאין מעבירין על המצות. ובמצוה דאורייתא היא איסור תורה כדמוכח מקושיית התוס' בכמה מקומות בש"ס למה לי קרא דאל פתח אהל מועד תיפוק לי' דאין מעבירין וכו']. ואף דבעושה סוכה והולך ממנה ואינו מברך זמן נמי חשיב מעביר על המצוה אף שחזר אלי' אחר כך. כדמוכח ביומא בדישון מזבח הפנימי קודם להטבת שתי נרות משום דאין מעבירין. ומכל מקום מסדר לכולהו אכסא דקידושא. נראה לי דהתם היינו טעמא דמכל מקום כיון דטפי עדיף אכסא דקידושא מותר לעבור כיון דפגם באותו סוכה שמעביר ממנה ומתקן באותה סוכה עצמה כשחוזר ומברך עלי' אכסא דקידושא. מה שאין כן בנר חנוכה שמעביר מנר זה ומברך על נר אחר ואין התיקון באותו נר. ודומה להא דאמרינן בשבת סותר על מנת לבנות במקומו חייב.