שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 177

וטעמו של דבר נראה על פי גירסת רש"י לקמן (דף כ"ג.) למאן דאמר הנחה עושה מצוה מניחה ומדליקה וסבירא ליה דאף למאן דאמר הנחה עושה מצוה מניחה ואחר כך מדליק. [ויש הוכחה לזה מדמייתי הש"ס ראי' דהדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק. ולא מייתי ראי' מדמניחין ואחר כך מדליקין. מכלל דאף למאן דאמר דהנחה עושה מצוה מניח ואחר כך מדליק.] ולכאורה קשה מה מצוה יש בנר כשמניחה כבוי ולמה לא ידליק ואחר כך יניח כמו שסובר הרשב"א באמת: ד) ונראה דדומיא דמנורה תקנוה שהי' תחילה הנחת שמן ופתילה ואחר כך הדלקה. ועל כן למאן דאמר הנחה עושה מצוה סבירא ליה דתיקנו כנגד הנחת שמן ופתילה במנורה שהי' עבודה ופסולה בזר. אבל הדלקה לאו עבודה היא. וכתב הרמב"ם שכשירה בזר. ועל כן כיון דבמנורה הנחה חמורה טפי דעבודה היא. גם בנר חנוכה תיקנו עיקר מצוותה הנחה. ומאן דאמר הדלקה עושה מצוה סבירא ליה דאדרבה מהאי טעמא גופי' תיקנו רק הדלקה. דהנה לכאורה קשה מה הועילו בנס שיהי' להם שמן טהור הלא כולם הי' טמאי מתים והי' צריכין הזאת שלישי ושביעי כמו שכתב הר"ן. ומבואר בפ' כיצד צולין (דף ע"ט) דהיכא דגברא טמא שוב לא מהדרינן שהבשר יהי' טהור ומשום דטומאה דגברא חמורה וכיון דבין כך ובין כך צריכין לדחות טומאה דגברא אין נפקא מינה אם ידחה גם כן טומאת בשר. והכא נמי שוב אין נפקא מינה אם השמן הוא טהור. אך יש לומר דבאמת טומאה דחוי' בציבור והי' אפשר לו לבוא למקדש בלאו הכי. וכיון דהדלקה לאו עבודה היא וכשירה בזר וכמו כן הי' כשירה בטמא כמו שחיטה דכשירה בטמא כמו בזר אף בלא טעמא דדחוי': ואם כן הי' מתקיים מצוות הדלקה בשלימות בלא שום דחיית טומאה במעשה הדלקה על כל פנים אבל אם הי' השמן טמא לא הי' מתקיים המצוה כתקנה. וכל זה במעשה הדלקה.

אבל בהנחת שמן ופתילה כיון דעבודה היא ופסולה בטמא כמו בזר לא הועילו בנס. כי סוף סוף צריכה טומאה לדחות בזה. וכיון שלא הי' הנס אלא בהדלקה על כן גם המצוה לא קבעו אלא בהדלקה. ועל כן למאן דאמר הנחה עושה מצוה הדלקה נמי מצוה היא אלא דלאו מצוה היא כולי האי שהרי במנורה הי' הדלקה גם כן מצוה. אבל למאן דאמר הדלקה עושה מצוה. הנחה לאו מצוה היא כלל כיון שלא הי' הנס בהנחה כנ"ל: ה) ונחזור לענינינו דעל כן למאן דאמר הנחה עושה מצוה זקוק לה כיון דהדלקה גם כן קצת מצוה כנ"ל. ומכל מקום כשירה בחרש שוטה וקטן [כמבואר בגמרא שם דקאמר והשתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. מבואר דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה מהני הדליקה חרש שוטה וקטן] והוא הדין הדליקה מאלי' וכיון שכשירה מאלי' הוא הדין דכבתה מאלי' מבטל להדלקה דמאלי'. וכשם שאם כיבה במזיד מבטל הדלקה דבכוונה הוא הדין כיבוי דממילא מבטל הדלקה דממילא. ואפי' הדליקה בידים לא מהני כיון דאינו תלוי במעשיו דאפי' מאלי' נמי כשירה: ו) ולכאורה יש לומר דגם מצוות הנחה נתבטלה דהא פשיטא דאם הניח ולא הדליק אחר כך גם מצוות הנחה לא קיים ואף דהנחה היא עיקר המצוה מכל מקום דוקא כשמדליקה אחר כך. וכן הי' במנורה אם לא הדליקה אחר כך הנחה למפרע לאו מצוה היא. וכן נראה פשוט. ועל כן כשכבה אחר כך ונתבטלה הדליקה דמאלי' בטלה גם כן הנחה. אך יש לומר כיון דסוף סוף כשהודלקה וחייל מצות הנחה שוב לא אתי כיבוי דממילא ומבטל להנחה דבמעשה וזקוק לה רק משום קצת מצוה דדהדלקה. וסיוע לסברא זו מלשון הש"ס זקוק לה משמע דזקוק לאותו הנר דווקא ולמה.

אך לפירוש רש"י דלמדנו מדבריו דמאן דאמר כבתה זקוק לה סבירא ליה הנחה עושה מצוה ועל כן זקוק למצות הדלקה דנתקיימה אפי' מאלי' והוא הדין דנתבטלה מאלי' אבל מצות הנחה דהיא עיקר מצות נר חנוכה כבר נתקיימה בנר זה ואם כן פשוט דצריך להדליק נר זה דווקא. וקרוב לומר שאם נאבד נר זה אין תקנה בנר אחר כיון שבנר האחר לא יהי' מצות הנחה כלל שהיא עיקר מצותה ואינו נר חנוכה כלל: ז) מעתה מיושב פירש"י שפירש שמא פשע ולא מתקן לה ולא פירש שמא ישכח. דסבירא ליה לרש"י כיון דהא דזקוק לה הוא רק משום קצת מצוה דהדלקה. אינו בדין לחוש בשירי מצוה לספק. ועל כן בשבת הוצרך רבא לטעמא דמותר להשתמש לאורה דלא חיישינן בשירי מצוה שמא יכבה. [וכבר ביארנו שאפשר שידלוק ואין בודאי שיכבה דאם לא כן אפי' למאן דאמר אין זקוק לה לא הי' מועיל דהוי כאלו לא נתן שמן כשיעור וכאילו נתנו בפני הרוח דלא מהני כמבואר בפוסקים]: ח) והא דבחול חיישינן שמא יפשע יש לומר דהנה בבבא קמא (דף מ"ח.) הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות וחפר בורות שיחין ומערות בעל החצר חייב בנזקי בור כיון דאית לי' להאיך למלויי' ולא מליי' כמאן דכריי' דמי. וכן בתוס' בבא קמא (דף כ"ב.) אשו משום חציו לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו. והיינו כיון שיש לו לכבות האש שלא יצא ויזיק כאילו הבעיר בעצמו האש. וכן בב"ק (דף ק':) מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתייאש ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו. אף שלא עשה כלום דעל היאוש אין לחייבו דמחשבה גרמא בעלמא היא כמו שכתב רש"י גיטין (דף נ"ג סוף ע"א) דאמחשבה לא מחייבינן לי' עיין שם. ועל כרחך דהחיוב הוא משום דמחויב לגודרה ולא גדרה כמאן דפרצה בידים דמי.

[והא דהיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם פירש הרמב"ן בדיני דגרמי משום דאינו מחויב להעיד אלא מתורת גמילות חסד]. והכי נמי כיון שמחויב לחזור ולהדליקה והוא פשע ולא הדליק כמאן דכביי' בידים דמי. וכיון דבפשיעה לא הדליקה וכמאן דכביי' בפשיעה דמי בכהאי גוונא אפי' לדעת הרשב"א אף לדידן זקוק לה. נמצא שאף מצוות הנחה נתבטלה ע"כ חיישינן: ט) אבל שמא ישכח לא חיישינן כלל דאפי' תימא דאף בכהאי גוונא כמאן דכביי' דמי הרי הי' בשוגג והרי כתב הרשב"א דאם כביי' בשוגג אין זקוק לה. ואפי' למהרש"ל דסבירא לי' דאם כיבה אותה בשוגג זקוק לה. מכל מקום נראה דבשוגג לא חשבינן לי' כאילו כיבה בידים. שהרי בהא דנתייאש ולא גדרה אינו חייב באחריותו עד שיאמר לו גדור. דווקא שהתרה בו. ואם לאו לא חשבינן לי' למזיד ולא חשוב כאילו פרצה בידים. דאם איתא דאפי' בשוגג חשוב כפרצה בידים הלא אדם מועד לעולם. וכן בתוס' (דף כ"ב:) שהעתקנו לעיל דכל מקום שפשע ולא שמר גחלתו וכו' מבואר דאם הי' בלא פשיעה לא חשבינן לי' כמזיק בידים. וממילא למאן דאמר זקוק לה מצות הנחה לא נתבטלה ובשירי מצוה לא חיישינן לספק כנ"ל. רק דילמא פשע חיישינן דאז יחשב כאילו כיבה במזיד וכנ"ל: י) ואין לפקפק ולומר כיון דאינו מחויב להדליקה רק משום קצת מצוה דהדלקה לא חשבינן לי' לגבי מצות הנחה כמאן דכביי'. ודווקא בהנך דלעיל דהחיוב הי' משום שלא יזיק ע"כ חשבינן לי' לגבי היזקו כמאן דעביד בידים. משא"כ הכא לא חשבינן לי' לגבי הנחה כמאן דכביי' כיון דמשום הנחה לא הי' מחויב להדליקו שנית.

ליתא שהרי בהא דנתייאש ולא גדרה כתבו התוס' ב"ק שם בד"ה אומר לו גדור וז"ל פי' לבעל הכרם דהוה המזיק דד' אמות שאמרו בשביל עבודת הכרם כדתנן בלא יחפור לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ד' אמות ומפרש בגמרא ד' אמות שאמרו בשביל עבודת הכרם אפי' לר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו הא מודה ר"י בגירי' דילי' והכא גירי דבעל הכרם הם דחשדינן לי' שלא יביא מחרישתו בשדה חבירו לפיכך צריך להרחיק ד' אמות או לעשות כותל עכ"ל. הרי דאף דהא דמחויב לעשות כותל לאו משום איסור כלאים הוא אלא מחשש דחשדינן לי' וכו' מ"מ כיון דסוף סוף מחויב הוא ולא עשה חשבינן לי' כאילו פרצה. והכא נמי כיון דמכל מקום הי' מחויב לחזור ולהדליקה מחמת קצת מצוה דהדלקה. כשלא הדליקה חשבינן כמאן דכביי' ואפי' לגבי מצות הנחה ודו"ק: יא) מעתה מיושב קושיית התוס' דבשבת דאינו מחויב ואסור לו אחר כך להדליקה שוב לאו כמאן דכביי' בידים דמי. ואי משום קצת מצוה דהדלקה שלא יוכל להדליקה משום קצת מצוה לא חיישינן לספיקא. ואף שהרי"ף הביא ראי' מהא דמדליקין בשבת שמע מינה דאי כביא לא מזדקיק לה. זה הוא לדידן דאפסק הלכתא הדלקה עושה מצוה והביאה הרי"ף ז"ל בהלכותיו. ואם נאמר דאף על פי כן כבתה זקוק לה שפיר יקשה למה מדליקין בשבת ואתי שפיר: סימן תקד. א) אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהם בחנוכה בין בשבת בין בחול. אמר רבא מאי טעמא דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. ופרש"י זקוק לה וכו' דילמא פשע ולא מתקן לה: ב) ולולי דבריו הי' נראה לפרש דהנה זה לשון הטור פתילות ושמנים וכו' מדליקין בהם בחנוכה אפי' בשבת ולא חיישינן שמא יכבה ויחזור וידליקנה כיון דכבתה אין זקוק לה עכ"ל.

ונראה לדקדק מדברי הטור שכתב ולא חיישינן שמא יכבה וכו' ולא כתב שמא יטה כדי שלא יכבה כמו שחוששין בנר של שבת. מוכח מזה שבהטייה לא יתקן המצוה כלל כיון שאינו דולק מכח הדלקה ראשונה. וכמו במקדש שאין מדליקין בהפסולים משום שנאמר להעלות וכו' שצריך שיהא דולק מכח ההעלאה שהוא הדלקה ראשונה ולא מכח תיקון והטיי' שלאחר כך. דהאי לאו הדלקה מיקרי אף שחייב עלי' בשבת משום מבעיר מכל מקום הדלקה לא מיקרי. וכעין שכתב הרא"ש בהדליק ולא הי' בו כשיעור ואחר כך הוסיף שמן לכשיעור לא יצא ולא חשבינן נתינת השמן להדלקה אף שהנותן שמן לנר בשבת חייב עלי' משום מבעיר. מכל מקום לאו הדלקה היא. וכמו כן הטיי' לאו הדלקה מיקרי. וזה ביאור דברי הש"ס בהא דאין מדליקין בהם במקדש ופשוט. והוא הדין בחנוכה מהאי טעמא לא יועיל הטיי' שאחר כך. רק למאן דאמר כבתה אין זקוק לה שפיר דמי. כיון דעל כרחך צריך אתה לומר שאפשר שידליק מאליו בלי תיקון והטיי'. שהרי מותר לדידי' להדליק בהפסולים אפי' בשבת אף שאי אפשר להטות. ואם לא הי' אפשר כלל שידליק בלי הטיי' הי' נחשב כאילו לא נתן בו שמן כשיעור. אלא ודאי שאפשר שידליק בלי הטיי' כלל. ועל כן יוצא כיון שבכח הדלקה הי' שידליק כל השיעור מאליו. ולדידי' העיקר היא ההדלקה ומה שנעשה אחר כך לא איכפת לן. ודווקא במקדש אסור להדליק בהפסולים דמפורש במנחות [דף פ"ח ע"ב גבי נר שכבתה דפרש"י בחצי הלילה] דבמנורה כבתה זקוק לה. ולפי הנ"ל יש לומר דלמאן דאמר דגם בנר חנוכה כבתה זקוק לה לכן אין מדליקין בחול כמו בשבת דעל הטיי' אין לסמוך דמה שידליק מחמת הטיי' אינו מועיל בחנוכה כמו במקדש. ואין אנו צריכין כלל לטעמא דילמא פשע ולא מתקן לה. וכן משמעות התוס' ד"ה ומותר להשתמש לאורה.

שהקשו מנא לי' לרבא דסבר רב הונא מותר להשתמש לאורה דילמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת עכ"ל. ומדלא כתבו ואין יכול להטות בשבת מכלל דהטיי' גם בחול לא מהני וכמו שכתבתי אלא דבחול מדליק אחר כך: ג) אך לפי זה יש להקשות דלמה בחול אסור הלא יוכל לחזור ולהדליקנה ובזה יקיים המצוה. ויש לומר דהנה צריך שיודלק משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק וחייב להדליקה עם שקיעתה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל והש"ע. ואם מקצת מזמן זה הי' כבה ביטל קצת מהמצוה. ואם יכבה ויחזור וידליקנה שוב בין כיבוי להדלקה ביטל קצת מצוה. ועל כן במקדש הי' אסור להדליק בהפסולים ולא סמכו שיחזור וידליקנה אחר כיבוי כיון דבעינן שידליק כל הלילה. והכי נמי בנר חנוכה כיון דבעינן שידליק כל השיעור אם כבה באמצע אף שחזר והדליק חשיב כאילו לא נתן שמן כשיעור כיון שחסר מקצת זמן משעת שכיבה עד שהדליק שנית: ד) איברא דיש לעיין בדברי הר"י פורת לקמן ע"ב בד"ה דאי לא אדליק מדליק. וזה לשונו אומר הר"י פורת דיש ליזהר להדליק מיד שלא יאחר יותר מדאי ומכל מקום אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויא אחרינא עכ"ל. וקשה טובא בדבריו במה שכתב שלא יאחר יותר מדאי הא אפי' אם איחר קצת ביטל גם כן קצת מצוה כאילו לא נתן בה שמן כשיעור דמה לי חסר בתחילה מה לי חסר בסוף. וכן כתב הרמב"ם ז"ל באמת דצריך להדליק עם שקיעתה ממש. ועוד מה שכתב אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויא אחרינא. והיינו הא דמשני א"נ לשיעורא הלא כשהדליק אחר זמן אין כאן שיעור כלל. דמה יועיל אם יתן שמן כשיעור שידליק משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק אם כבר כלה רגל מהשוק. ואפי' מקצת מהשיעור אין כאן: ה) ויש לומר דהאי לשיעורא סבירי להו להתוס' דאינו אלא לכתחילה דצריך לתת בה שמן כשיעור.

ומכל מקום אם עבר השיעור לא נאמר בשביל זה שלא ידליק כלל וסבירא להו גם כן כמו שכתב הסמ"ג והאו"ז דלשינויא קמא לא בעינן שיעורא כלל, על כן אין צריך ליזהר רק שלא יאחר יותר מדאי כי יש לסמוך בדרבנן בפרט בדבר שרק לכתחילה על תירוץ הראשון דאין צריך שיעור. ואם איחר מדליק מספק דשמא כתירוץ השני. והשיעור אינו מעכב. על כן מדליק אף שאין שיעור כלל: ו) איברא דמה שכתבתי דשיעור אינו מעכב ואינו רק לכתחילה לא משמע כן בהרא"ש וטוש"ע שכתבו כיון דהדלקה עושה מצוה אם בירך והדליק ואחר כך הוסיף שמן לא יצא ידי חובתו. ומדכתבו לא יצא ידי חובתו שמע מינה דאפי' בדיעבד לא יצא כל שכן כשלא הוסיף: ז) וליישב דברי הר"י פורת נראה עפ"י דברי הרשב"ם בב"ב (דף פ"א ע"ב) בהא דאמר שם כל שאינו ראוי לקריאה קריאה מעכבת בו. והקשה הרשב"ם דאם כן בכל הני דתנן מביא ואינו קורא נימא הכי. ותירץ דהנהו כיון דאינם חייבין בקריאה אין הקריאה מעכב רק היכי דמחוייב ואינו ראוי לקריאה עיין שם. וכן הענין גם כן בנר חנוכה דחכמים חייבו לכתחילה שיהא דולק חצי שעה. ועל כן צריך ליתן בה שמן לכשיעור הזה. ואם לאו כיון דאינו ראוי להדליק כשיעור הזה. השיעור מעכב בו ואפי' בדיעבד לא יצא. אבל לאחר שעבר הזמן ואז אינו מחוייב ליתן שמן כשיעור יוצא אף בלא השיעור. וכהנהו דמביאין ואין קוראין. ואף שתחילה נתחייב להדליק כשיעור מכל מקום דומה למביא ביכורים אחר החג דמביא ואינו קורא דשוב אינו זמן שמחה. ואף שנתחייב בביכורים קודם החג להביאם בקריאה מכל מקום אינו מעכב. ודווקא בהפרישם קודם החג ועבר עליהם החג ירקבו כיון דנתחייבו בקריאה אבל בחיובא דגברא לא איכפת לן. ועל כן בתחילה אין צריך ליזהר רק שלא יאחר יותר מדאי דאם מדליק בתוך הזמן אפי' לשינויא בתרא אינו עובר רק על לכתחילה.

דאין לומר כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. דכיון שעבר מקצת הזמן שוב אינו מחוייב על מקצת זמן ראשון דמה שעבר אין ועל כן יש לסמוך בדבר שאינו אלא לכתחילה על תירוץ הראשון דלדידי' אין צריך שיעורא כדברי הסמ"ג והאו"ז כנ"ל: ח) איברא דמה שכתבתי דכיון שעבר מקצת זמן חשוב אינו מחוייב במקצת זמן ההוא ודומה להני דמביאין ואין קוראין. לא משמע כן בסוכה סוף פ' הישן לר' אליעזר דסבירא ליה אין יוצאין מסוכה לסוכה ואם יצא איבד גם מצותו של ראשונה. ואין עושין סוכה בחולו של מועד ויליף לה מדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים שיעשה סוכה אחת לשבעת הימים. ומכל מקום גר שנתגייר בחול המועד וכן קטן שנתגדל בחול המועד עושה סוכה בחול המועד כיון שלא הי' מחוייב מתחילה הרי דבישראל מעכב מה שהי' מחוייב מתחילה עד עכשיו. ואינו דומה לעבר החג דביכורים דעכשיו אינו זמן קריאה ומצות קריאה אינה נוהגת עכשיו. מה שאין כן הכא שעדיין הזמן ההוא קיים ועדיין בתוך הזמן רק שעבר מקצתו. והכא נמי כיון שעדיין בתוך הזמן שפיר יעכב מה שעבר מקצת הזמן ולא הדליק עד עכשיו. ואין לומר דשאני סוכה דגלי קרא דכל האזרח לגוי שנתגייר וקטן שנתגדל בחול המועד וקרא דשבעת ימים דאין עושין סוכה בחול המועד. זה אינו דהא איכא לאוקמי קרא דשבעת ימים דאין יוצאין מסוכה לסוכה דכיון דמחוייב לישב בימים האחרונים באותו סוכה מעכב. אבל מכל מקום יהי' מותר לעשות סוכה בחול המועד כיון דעכשיו אינו מחוייב יותר אלא ודאי כדכתיבנא: ט) אמת דמשמעות הרמב"ן והריטב"א והר"ן דסבירא להו דחיוב בל תוסיף אינו רק כשמגרע המצוה על כרחין לומר דהישן בשמיני בסוכה לשם מצוה מגרע המצוה למפרע והוא הדין כשלא ישב במזיד בשביעי וכל שכן היא ואף על פי כן הא סבירא להו לרבנן עושין סוכה בחול המועד.

על כרחין דמה שעבר אינו מעכב על להבא כיון שעתה אינו מחוייב וניחא בנר חנוכה וגם יש לומר דעל כן אינו מחוייב להדליק מיד רק שלא יאחר יותר מדאי אף שהשיעור מעכב. בדרבנן סמכינן אלישנא קמא דאין צריך שיעור וכן כתב בהגהות מיימוני להדיא בשם ר"ת עיין שם: י) ועוד יש לומר דהא מילתא דמיא למתניתין דלולב הגזול דשיעור לולב הוא כדי לנענע בו. ואף דנענוע אינו מעכב מכל מקום אינו מיקרי לולב כלל אם אינו ראוי לכל מצותו. וכן בחנוכה אף דהשיעור אינו מעכב שהרי עבר כל זמנו מדליק לתוס' והרא"ש או עבר זמן מה אחר שקיעת החמה דמדליק לכולי עלמא. מכל מקום באין בו כשיעור לקיים המצוה בשלימות לא מיקרי נר חנוכה כלל. ועל כן אם נתן בו שמן כשיעור שפיר יוצא המצוה במה שדלק במקצת זמן ואם כבתה אחר מקצת זמן אין זקוק לה ועל כן נראה לי דאפי' עבר זה הזמן או בתוך הזמן לאחר שעבר קצת זמן צריך לתת בו שמן כשיעור כל הזמן. ואף דעכשיו אינו ראוי לקיים בו המצוה בשלימות כיון שעבר הזמן. מכל מקום בנר עצמו אין בו חסרון רק מחמת הזמן: יא) ומצינו כיוצא בזה סוכה כ"ג בעושה סוכתו על גבי אילן דפוסל. ר' יהודה [ואף לדידן הי' פסול אי לאו משום דמדאורייתא מיחזי חזי] ומשמע דאף בחול המועד לא יצא כיון שאינה ראוי' ליו"ט. ואף דכבר עבר יום טוב ומה דהוה הוה וקיימא לן עושין סוכה בחולו של מועד ועל כרחין דהחילוק הוא כמו שכתבתי דהסוכה בעצמותה צריכה שתהי' ראוי' אף ליום טוב שעבר ואף שעשאה אחר יום טוב לית לן בה. וכמו כן בנר חנוכה צריך שיהי' בה לקיים המצוה מתחילה ועד סוף ואף שעשאו לאחר שעבר מקצת זמן לית לן בה. והוא טעמא דמאן דאמר כבתה אין זקוק לה שהרי השמן לעולם פוחת והולך. ונמצא דמה שדולק אחר כך אינו נר כשר שהרי אין בו כשיעור ובאין בו כשיעור לא מקרי נר כלל.