שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 176

[ואף שחתני נ"י כתב הקושיא בשם הפני יהושע וחתם סופר. בחתם סופר לא עיינתי ובפנ"י עיינתי ולא מצאתי] אך זה אינו ברור: ו) מה שהוקשה לך לדעת הרשב"א דלמאן דאמר מותר להשתמש לאורה מניחה על שלחנו ויוצא בו גם ידי חנוכה. אם כן לרב הונא הא על כרחין יש לו נר אחר ויקחנו גם לחנוכה. אינני מבין הקושיא כלל. אין הכי נמי. ואם הי' מותר להדליק נר חנוכה בגרוע הי' מניחו על פתח ביתו מבחוץ כמצווה. ועכשיו שאסור באמת מניחו על שלחנו ויוצא בו ידי נר חנוכה. גם בלא זה אין הבנה לקושייתך. ומה שכתבת דנפקא מינה ביש לו מדורה מהגרועים שיוצא בו ידי נר שבת. ליתא דבמדורה אינו יוצא ידי נר שבת דצריך נר דוקא רק שמותר לעשות מדורה אבל לא שיוצא בו: ז) מה שכתבת בשם הגר"א ז"ל בהא דאין מדליקין בשבת בשמנים פסולים אפילו בנר שאינו על השלחן. נלמד מהא דאין מדליקין בהם בחנוכה אף דנותנין על פתח ביתו מבחוץ. דברי הבית יוסף הם עיין שם. וקושייתך אין לו הבנה. והראי' שהבאת מהא דמותר לעשות מדורה בין על גבי כירה בין על גבי קרקע משמע דכיוצא בזה בנר אסור הוא ראי' טובה. ולראבי' החולק צריך לדחוק כגון שאין לו נר ואוכל אצל המדורה. עלה והצלח בתורה: הנני חותן זקינך דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן תקב. א) שבת (דף כ"א.) אמר ר' הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול. אמר רבא מאי טעמא דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. ופרש"י בד"ה זקוק לה דדילמא פשע ולא מתקן לה. וקשה היכא שמעינן לחוש בדרבנן לספק ספיקא. שהרי ספק שמא לא יכבה. ואם תמצא לומר שיכבה שמא לא יפשע. דע"כ אינו דבר ברור שיכבה. דאם כן אפילו למאן דאמר אין זקוק לה לא הי' יוצא בשבת שהרי לא יוכל לתקנה.

וכיון שאי אפשר שידלוק הוי כאילו נתנו בפני הרוח באופן שבודאי יכבה קודם השיעור דמבואר בפוסקים דלא יצא. ועל כרחך לומר שאפשר שלא יכבה. ואם כן יש ספק ספיקא לקולא ואיך נחוש בדרבנן לספק ספיקא: ב) ונראה לפרש. ותחילה נפרש טעמא דכבתה אין זקוק לה דכתב הרשב"א והשולחן ערוך סימן תרע"ג סעיף ב' משום דהדלקה עושה מצוה ומצות הדלקה כבר עברה. איברא דהיא גופא קשיא כיון דצריך ליתן שמן כשיעור למה לא נאמר דהמצוה היא כל זמן שדולק והולך דהכל נחשב הדלקתו כיון שהכל דולק מכוחו ועוד דמשמע קצת מלשונם דדוקא משום דהדלקה עושה מצוה. ואם הי' הדין דהנחה עושה מצוה הי' הדין דזקוק לה. ולמה. ועיין בטורי זהב ס"ק ח': ג) וליישב זה נקדים מה דאיתא בזבחים (דף כ"ז:) אמר ר' אלעזר מזבח הפנימי מקדש פסולין פירש"י שאם עלו לא ירדו. ואף על גב דלא כתיב קרא אלא בחיצון. ואותיב מברייתא ומשני תריץ הכי קטורת זרה שעלתה על גבי מזבח החיצון תרד שאין מזבח החיצון מקדש אלא הראוי לו. והפנימי מקדש בין ראוי לו בין אינו ראוי לו. מאי טעמא האי רצפה והאי כלי שרת. ובתוספות שם ועדיף מכלי שרת דכלי שרת אין מקדשין פסולין ליקרב ומזבח מקדש. והנה דין זה ודאי אינו מקרא דנלמד פנימי מחיצון דהא חיצון גופי' אינו מקדש אלא הראוי. ואיך נלמד מחיצון דין שאינו מחיצון. אלא ע"כ דמסברא הוציאו דין זה. ואף דשאר כלי שרת אין מקדשין ליקרב היינו משום דאין מקום גמר עשייתו בכלי שרת אלא במזבח. אבל במזבח הפנימי שהוא כלי שרת ושם הוא מקום הקרבה שאין עוד אחריו שום עשיי' שפיר מקדש. ולפי זה נראה דמנורה גם כן מקדש שמן פסול כיון דהוא כלי שרת ושם הוא גמר עשייתו שהרי שם ישרף. והא דלא מצינו דין זה בש"ס. דמנורה גם כן מקדש כמו מזבח הפנימי. משום דלא משכחת לה אינו ראוי לו דאינו אלא להדלקה:

ד) והנה בפ' ב"ש (דף מ"ג:) אמר ר' יוחנן הפיגול והנותר והטמא שהעלן על גבי המזבח פקע איסורא מהם. אמר רב חסדא מזבח מקוה טהרה בתמי' אמר ר' זירא שמשלה בהן האור. מתיב ר' יצחק בר ביסנא אחרים אומרים וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו יצא בשרו שאין טומאה פורחת ממנו ואם איתא הרי טומאה פורחת ממנו על ידי האור אמר רבא על ידי מקוה קאמרינן. ועוד מתרץ שם תירוצים אחרים ולדברי כולם נשאר דבר זה במסקנא דטומאה פורחת על ידי שמשלה האור [ומשלה בו האור היינו כל דהו כפרש"י (דף פ"ה:) אהא דעולא דמשלה בו האור יעלו] ולעיל מינה אהא דעולא דקומץ פיגול שעלה על גבי המזבח פקע פיגולו ממנו דמוקי לה במשלה בו האור מסיק הלכך האי קומץ פיגול דפלגי' מחית אארעא ופלגי' אסקי' אמערכה ומשלה בו האור מסקינן לכולי' אפילו לכתחילה. ולפי מה שהעליתי דמנורה דינו כמזבח הפנימי דעדיף מחיצון אם כן כל שכן דשמן טמא שהדליקו במנורה דפקע טומאתו ממנו קל וחומר ממזבח החיצון דאינו מקדש אלא הראוי לו. וכשמשלה האור במקצתו פרח טומאתו מכולי' ומסקינן לכולי' לכתחילה. כל שכן מנורה דמקדש אפילו שאינו ראוי לו אלא דלא משכחת אינו ראוי לו דכל שמן ראוי לו מקרי] דכיון שנתלה בו האור פרח טומאתו מכולי' וזה מה שרצינו לבאר: ה) והנה בנס דחנוכה הקשו הפוסקים דמה בכך שטמאו כל השמנים הלא טומאה דחוי' בצבור. ותירצו כיון דדחוי' ומהדרינן אטהרה עשה להם הקב"ה נס זה שיהי' בטהרה להראות חביבתם. והנה הדבר ברור שתקנו חכמים בנר חנוכה נגד מה שהי' הנס במנורה. והרי במנורה לא הי' הנס אלא עד לאחר הדלקה שבלא הנס הי' בטומאה. אבל לאחר שהדליקו ואחז בו האור אף אם הי' השמן טמא מתחילה [כיון שע"כ הי' מדליקין שהרי טומאה דחוי' בצבור] אחר כך הי' נטהר והי' דולק בטהרה וכיון שלא הי' הנס במה שדולק והולך.

גם בחנוכה לא תקנו בזה כלום רק ההדלקה לבד ואם כבתה אחר כך אין זקוק לה: ו) אך יש לפקפק בזה דהא קיי"ל אשו משום חציו. וכתב הנמוקי יוסף בבבא קמא בהא דמדליקין נר של שבת אף שדולק והולך בשבת מכוחו, הוא משום דבשעת הדלקה נעשה הכל וכאילו עשה כל הדלקה שדולק בשבת הכל בערב שבת בשעת הדלקה. ואם כן במנורה נמי נחשוב הדלקה שדולק כל הלילה כאילו נעשה הכל בשעת הדלקה, ואז עדיין טמא הי' ושפיר הי' נס אף לענין מה שדולק אח"כ מאליו, אך באמת זה אינו דהא אח"כ דולק שמן טהור, וא"כ אף אם נחשוב הדליקה שאח"כ כאילו עשהו בשעת הדלקה, הרי חשוב כאלו עשה אז המעשה שאח"כ בשמן טהור: ז) וראי' לזה מדברי התוס' עבודה זרה (דף נ"ה.) ביין שדרך הנכרי וירד לבור אף שלא נגע בו משירד לבור ונעשה יין אף על פי כן אסור כיון שמכח דריכתו ירד לבור ואסור מטעם כוחו של נכרי [כמו יין שיצק הגוי מכלי דאסור מה שיצא מהכלי] ואף שבשעת דריכת הנכרי עדיין לא הי' יין כלל עד שירד לבור, ואם נחשוב הירידה לבור שאח"כ כאילו עשהו בשעת דריכה הרי אז לא הי' יין כלל, ועל כורחין כיון דאחר כך הוא יין ובשעת דריכה הי' עומד להיות יין אחר כך חשבינן כאלו בשעת דריכה יצק היין דהמעשה שאחר כך שהוא ביין חשבינן בשעת דריכה ג"כ ביין [וכן משמע בשבת (דף צ"א.) באבעיא זרק כזית תרומה לבית טמא מהו עיין שם בתוס' ד"ה כגון] והכא נמי כיון שאחר כך דולק והולך שמן טהור חשבינן בשעת הדלקה גם כן מעשה שאחר כך בשמן טהור, וע"כ לא הי' הנס רק במצוות הדלקה ממש לא במה שדולק והולך אחר כך מכוחו, על כן בנר חנוכה נמי לא נחשוב המצוה מה שדולק אחר כך מכוחו [ואם כבתה ולא דלק אחר כך מכוחו לא נאמר שלא קיים המצוה ויהי' זקוק לחזור ולהדליקה] על כן כבתה אין זקוק לה:

ח) ובזה ניחא דדוקא למה דקיימא לן הדלקה עושה מצוה כבתה אין זקוק לה, דהנה כבר ביארנו במקום אחר דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה תקנו נר חנוכה נגד הנחת שמן במנורה, ולענין הנחה שפיר נחשב הנס במה שמונח אח"כ השמן מאליו כל הלילה משום דחשיב כאילו עשה כל הנחה שבכל הלילה בשעת הנחה והרי בשעת הנחה טמא הי', ובזה אין לומר דכיון שאחר כך הי' טהור הרי בשעת הנחה עשה הכל בטהרה, דהא בשעת הנחה עדיין לא הי' עומד להיות טהור אחר כך דהא הטהרה לא הי' עד שעת הדלקה רק בהדלקה נעשה טהור ונמצא שבעת הנחה עשה פעולת הנחה שיהי' מונח כל הלילה בטומאה, ואף שבהדלקתו טהרו. מכל מקום עבודת הנחה שקודם הדלקה הי' על כל הלילה בטומאה, ושפיר הי' הנס אף על שמונח אחר כך יהי' הדין כבתה זקוק לה, על כן דווקא משום הדלקה עושה מצוה כבתה אין זקוק לה: ט) העולה מזה דלמאן דאמר אין זקוק לה לא תקנו חכמים אלא הדלקה לבד בשעת הדלקה, אבל מה שדולק אחר כך מכוחו לא תקנו חכמים, כיון דבזה לא הי' הנס במנורה, רק אם נתנו במקום שאי אפשר שידליק כל השיעור לא הוה השמן הנשאר שאי אפשר שידליק מכלל הנר. אבל כיון שאפשר שידליק והוא מכלל הנר שפיר מקיים המצוה בהדלקה: י) ובזה נבוא לביאור טעמא דרב הונא דאין מדליקין בחול משום דכבתה זקוק לה. דהנה לקמן ע"ב איתא אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קבלה. משמי' דר' יוחנן וקבלה. ופריך למאי נ"מ ומקשין העולם הא כשסבר מתחילה מותר להשתמש לאורה אפשר שהשתמש ובא לכלל איסור ח"ו. ושפיר קאמר אי זכאי. ונראה לי דהא דלא קיבל משמי' דר' ירמי' היינו רק הדין דכבתה אין זקוק לה. דהנה כבר ביארנו הטעם דכבתה אין זקוק לה משום דהדלקה עושה מצוה. ומצוות הדלקה כבר עברה. והנה יש לומר הטעם למאן דאמר זקוק לה אף דסבירא לי' נמי דהדלקה עושה מצוה.

והוא משום דקיימא לן אשו משום חציו וכל מה שדולק אחר כך חשוב שהוא הדליק כל החצי שעה. וזה לדידי' הפירוש הדלקה עושה מצוה שהדליק כל השיעור וכשכבה בטל מצוותו למפרע. אך למאן דאמר אשו רק משום ממונו ע"כ שכל המצוה היא ההדלקה לבד דמה שדולק אחר כך לאו כאילו הדליקה הוא. והוי כהדליקה חש"ו על כרחך לדידי' הפירוש הדלקה עושה מצוה שעת הדלקה לבד לא דליקת כל השיעור. ועל כן כבתה אין זקוק לה ודו"ק. ועל כן כששמעה משמי' דר' ירמי' לא קבלה שיהי' הלכה כן דשמא סבירא לי' כריש לקיש דאשו משום ממונו ועל כרחך המצוה הוא רק בשעת הדלקה על. כן כבתה אין זקוק לה. אבל למה דקיימא לן אשו משום חציו יש לומר דכבתה זקוק לה. אבל אחר כך ששמע דאפי' ר' יוחנן דסבירא לי' בבבא קמא אשו משום חציו סבירא לי' גם כן כבתה אין זקוק לה. קבלה שפיר. כן נראה לי לפרש בדרך פילפול: יא) על כל פנים זאת נראה לי ברור דלמאן דאמר כבתה זקוק לה. ולמאן דאמר אשו משום חציו וחשוב כאילו דולק והולך מכחו כל החצי שעה. אם יארע שרק הדלקה ראשונה יהי' מכחו ואחר כך יהי' דולק מעצמו לא יצא. דחשוב השאר כאילו הדליקה חרש שוטה וקטן דודאי לא יצא וחשוב ככבתה והדליקה שוב חש"ו. ועל כרחך היינו טעמא דאסור להדליק למאן דאמר כבתה זקוק לה בשמנים הפסולים. כיון שאפשר שידלוק בלא הטיי' ותיקון כדמוכח מהא דמדליקין לדידן בשבת כנ"ל. ואפשר נמי שיכבה. נמצא שאם אחר כך לא תכבה ותדלוק יפה יפה לא יצא ידי חובת חנוכה. שהרי כתבו התוס' ב"ק (דף כ"ב:) בד"ה חציו דחרש הן. דלמאן דאמר אשו משום חציו בעינן שיהי' קרוב לודאי כעין חציו. והכא אינו קרוב לודאי שידלוק שאפשר שיכבה מאחר שאינו נמשך אחר הפתילה. ועל כן אם הי' מתכבה והוא מטהו ומתקנו טפי עדיף דנמצא שהוא דולק מכוחו.

רק למאן דאמר אין זקוק לה והחיוב עליו אינו רק הדלקה לבד וזה עשה בעצמו ושפיר מקרי נר חנוכה מאחר שאפשר שידלוק ולא יכבה וחשיב נתן שמן כשיעור ואף שאי אפשר שיהי' הדלקה שאח"כ מכחו מאחר שאינו קרוב לודאי שידלוק כנ"ל לית לן בה שהרי במקדש לא הי' הנס רק בהדלקת מקצתו דשוב ממילא כל השמן נטהר כמו בקומץ פיגול דאפי' פלגא דמחית אארעא נטהר. ואם כן גם בנר חנוכה יוצא בהדלקת קצתו. רק שכל השמן יהי' ראוי שידלוק כדי שיחשב מכלל הנר. אבל אין צריך כלל שהוא יפעול בכל השמן דזה לא הי' הנס במנורה פעולתו בכל השמן שדולק כל הלילה דבלאו הכי הי' נחשב שפועל בשמן טהור כנ"ל אות ה': יב) ואפשר שגם דעת רש"י כן שאם הי' דולק בלא תיקון לא יצא. רק דקשה לי' שיטה תמיד עד שלא יהי' מקום כלל לכבות ועל זה תירץ שפיר חיישינן שמא יפשע דודאי זה זריזות יתירה להטות תמיד אפי' לא יתחיל לכבות, דאם ימתין כשיעור שיהי' אפשר לכבות ולא נתכבה לא יצא כנ"ל, ובזה ודאי חיישינן דילמא פשע: יג) ובזה נכון היטב ברייתא דרמי ב"ת דאין מדליקין בהן במקדש, דלכאורה אם אין לו פתילות אחרים ידליק בהפסולים דשמא ידלוק בלי תיקון והטיי' כנ"ל מדמדליקין לדידן בשבת, ולהנ"ל ניחא טפי דכ"ש אי ידליק בלא הטיי' דלא יצא דבמנורה כבתה זקוק לה כדמפורש במנחות (דף פ"ח:) נר שכבתה פרש"י בחצי הלילה: יד) כל דברינו הנ"ל לפרש כבתה זקוק לה דאם כבה ולא חזר והדליקה לא יצא כלל ידי חובת חנוכה, אך מדברי הרמב"ן בחידושיו לא נראה כן שתירץ על קושיית התוס' שהקשו דמנא לי' לרבא דסבר רב הונא דמותר להשתמש לאורה שמא משום דכבתה זקוק לה ולא יוכל להדליק בשבת. ותירץ הרמב"ן דבשבת שאסור להדליק לא שייך כבתה זקוק לה. ונראה לפרש לשיטתו דאף רב הונא מודה דידי חובתו יוצא בהדלקה ושוב אינו חייב באחריותו.

והוא כקרבן לאחר זריקת דם דאם אחר כך נאבד אינו חייב באחריותו. ומכל מקום כל זמן שהוא קיים מחוייבין להקריבו, וכמו נדבה דאם אבד אינו חייב באחריותו וכל זמן שהוא קיים עובר עליו בבל תאחר אם אינו מקריבו כמפורש ריש ראש השנה, כמו כן בנר חנוכה דנהי דנפטר מחיובו בהדלקה. מכל מקום כיון דכל זמן שדולק מצוה היא שהרי אסור להשתמש לאורה לבטל ההיכר או לכבותה בתוך הזמן, על כן אפי' אם כבתה כיון שעדיין הנר קיים מחויב להדליקה כיון שהוא נר חנוכה. ואין הכי נמי דאם נאבד הנר דאינו מחויב להדליק אחר. ומדוקדק הלשון זקוק לה. שזקוק לאותו הנר. דאם ידליק נר אחר אינו כלום כיון שכבר יצא ידי חובתו. ונר האחר חול, וע"כ שפיר קאמר דבשבת מותר להדליק אי לאו טעמא דמותר להשתמש לאורה. דגוף המצוה יצא בהמעשה הדלקה ואי דנחוש שיבטל המצוה אחר כך ולא יוכל להחזיר ולהדליקה. הא בשבת אין חיוב. ומתחילה לא הי' חייב אלא בהדלקה וחובת הנר לא חל עליו רק לאחר הדלקה ודומה להא דכתב המרדכי דבשבת מותר ללבוש בגד בלא ציצית כיון שאסור להטיל ציצית בבגד בשבת לא חשיב מבטל מצוה כלל. כנ"ל נכון בדעת הרמב"ן [וקרוב הדבר שזה דעת רש"י שפירש דילמא פשע ולא שמא ישכח דס"ל כדעת הפוסקים דשכחה חשוב אונס ולא יעבור במה שישכח אחר כך ולא ידליקנה וגוף המצוה יצא]: טו) אך עדיין קשה קושיית התוס' דבשבת יהי' אסור להדליק בשמנים הפסולים שמא יכבה בין השמשות ולא יוכל להדליקה, ושמא הוא יום וצריך להדליקה. דומה לזה אמרו כוי אין שוחטין ביום טוב כיון שלא יוכל לכסות דמו מספק ולא אמרינן שיהי' מותר לשחוט כמו שמותר ללבוש בגד שאינה מצוייצת בשבת כיון שאסור להטיל ציצית בשבת וע"כ כיון דאי הוה ידעינן דחי' הוא הי' מחויב לכסות.

וכן משמע בירושלמי ספ"ח דפסחים נטמא בספק רשות היחיד משלחין אותו לדרך רחוקה הרי דאף דמספק אינו יכול לעשות וחשב עובר בספק פסח. והכא נמי בנר חנוכה נחוש שמא בין השמשות יום ויחשב מבטל מצוה: טז) ויש ליישב דבידו לקבל שבת עליו קודם בין השמשות כמצוה ושוב לא יהי' מחויב להדליק בין השמשות. ואין להקשות שיתחייב תיכף לאחר הדלקתו דאז חל עליו חובת הנר] ויכול להוסיף שמן כל שהוא כדי שידלוק יפה ולא יכבה. דמכל מקום צריך רבא לטעמא דמותר להשתמש לאורה משום פתילות דלאחר שהדליק שוב אינו תקנה: יז) ובזה מיושבין דברי הרי"ף שכתב מדמדליקין בהן בשבת שמע מינה דאי כביא לא מזדקיק לה ולשיטת הרמב"ן דבשבת לא אמרינן כבתה זקוק לה מה ראי', ולפי מה שכתבתי ניחא ראיית הרי"ף מדמותר להדליק אפי' לא קיבל שבת ושמא יכבה בין השמשות ועוד מדמדליקין בשמנים פסולים ותיכף שהדליק חל עליו החיוב להוסיף שמן כדי שלא יכבה וכנ"ל. ודו"ק: סימן תקג. א) שבת (דף כ"א.) אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול אמר רבא מאי טעמא דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. פירש"י דילמא פשע ולא מתקן לה ויש להבין למה לא פירש שמא ישכח דמהיכי תיתי שנחשדי' לפושע. גם ליישב קושיית התוס' שהקשו דמנא לי' לרבא דמותר להשתמש לאורה דילמא הא דאין מדליקין בשבת משום דכבתה זקוק לה ואי אפשר להדליק בשבת וביותר קשה לדברי הרי"ף שהוכיח דכבתה אין זקוק לה מדמדליקין בשבת וא"כ מנלן דמותר להשתמש לאורה. גם ליישב לשון השולחן ערוך סי' תרע"ג הדלקה עושה מצוה לפיכך כבתה אין זקוק לה. משמע דאם הי' הדין הנחה עושה מצוה הי' הדין דכבתה זקוק לה. ואינו מובן למה.

ובאמת גם מפירוש רש"י נראה כן שפי' כבתה זקוק לה לתקנה ולא פירש להדליקה משמע דסבירא ליה דטעמא דמ"ד זקוק לה משום דסבירא ליה הנחה עושה מצוה ע"כ (נראה שנשמט איזה תיבות] ומסייע למשמעות השולחן ערוך הנ"ל. אך צריך ביאור איך תלוי זה בזה: ב) וליישב כל זה נראה דהנה הרשב"א בתשובה כתב דאם כשבא לתקנה כיבה אותה בשוגג דינה ככבתה מאלי' דקיימא לן דאין זקוק לה, ומהרש"ל בתשובה סי' פ"ה חולק ואומר דבכה"ג זקוק לה ומדליק בברכה. ובמזיד נראה דאפי' להרשב"א זקוק לה. וכן משמע בשולחן ערוך שכתב הדין רק בשכיבה בשוגג. וטעם מחלוקתם נראה דטעמא דכבתה אין זקוק לה דכיון דקיים המצוה במעשה כראוי. וקיומו תלוי במעשה. דאם הדליקה מאלי' או הדליקה חרש שוטה וקטן לא מהני. לא אתי כיבוי דממילא ומבטל למעשה מצוה שעשה. ועל כן אם כיבה בידים סבירא ליה למהרש"ל דזקוק לה, וטעם הרשב"א דכיון דלא נתכוין לכבות וכהאי גוונא במצוה כשלא נתכוין להדליק לא יצא. דאפי' למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה מכל מקום מתעסק שלא נתכוין למעשה כלל לכולי עלמא לא יצא. והוא הדין דאם הי' מתעסק בכיבוי דלא מבטל למעשה מצוה. ועל כן אם כיבה במזיד דלאו מתעסק הוא שפיר מבטל להדלקה בכוונה: ג) ועל כן ניחא הא דאין זקוק לה תלוי בהדלקה עושה מצוה. דהנה רש"י פירש לקמן (דף כ"ב:) בד"ה אי הדלקה עושה מצוה. אי המצוה של חנוכה תלוי' בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה. ואי הנחה עושה מצוה. ועיקר מצותה תליא בהנחה אין מדליקין מנר לנר דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי עד כאן לשונו. מבואר דלמאן דאמר הדלקה עושה מצוה הנחה לאו מצוה היא כלל. ולמאן דאמר הנחה עושה מצוה הדלקה גם כן מצוה אלא דעיקר מצוותה תליא בהנחה.