שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 173

אף דלפי טעם זה הי' בין השמשות מוקצה. משום דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר והר"ן בירא לי' פרק קמא דביצה דמוקצה מחמת מצוה חמיר ואמרינן אפי' מחמת יום שעבר. על כן הוצרך לומר בפרק ד' דסוכה דאף בין השמשות מותר] ואף דלשאילתות לא נאסר יום ראשון בין השמשות אין להקשות למה הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר. הא לא נאסר אלא באמצע יום בשעת לקיחה ואין מוקצה לחצי שבת. ליתא דמוקצה למצוותו דאמרינן אף בחול המועד. לאו כעין הקצאה דשבת ויום טוב דנפקא לי' מוהכינו אשר יביאו על כן מחלקינן דאם הי' מוכן מערב שבת אף שהוקצה באמצע השבת חוזר ונראה אחר כך כשהוכן. ודווקא כשלא הי' מוכן מערב שבת אסור מוהכינו. אבל הוקצה למצוותו אין נפקא מינה בזה ונאסר לכל זמן המצוה: ה) אבל לשיטת הריטב"א וכן משמע שיטת הר"ן על כרחין סבירא להו דנאסר בהזמנה לבד כנ"ל. וכן דעת רש"י פרק ד' דביצה בהא דהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים. שכתב יוצא בה ואוכלה למחר. דכיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. הרי להדיא דנאסר בין השמשות בהזמנה לבד. וכן מוכח דעת התוס' שם שכתבו למאן דאמר כל אחת יוצא בה ואוכלה לאלתר וזה לשונם לאו דווקא דהא אתרוג של יום ראשון אסור כל היום ולא פליג רב ורב אסי אלא בשאר ימים. עד כאן. והיינו דיום ראשון שהוא יום טוב ודאי אמרינן בי' מיגו דאיתקצאי בין השמשות וכו' ואי אמרת דלא נאסר אלא בשעת לקיחה הא אין מוקצה לחצי שבת: ו) וכן מוכח מהר"ן פרק קמא דביצה שהקשה לעצמו על מה שכתב דמוקצה למצוותו חמיר טפי דאמרינן בי' מיגו דאתקצאי לבין השמשות אפי' מחמת יום שעבר. מהא דהפריש שבעה אתרוגים וכו' דלרב כל אחת יוצא בה ואוכלה לאלתר ולא אמרינן בי' מיגו דאתקצאי.

ובוודאי כוונתו על יום ראשון דבשאר ימים כיון שהוא חול המועד אין לומר בו מיגו דאיתקצאי אפי' לדידן כמו שכתב הר"ן פרק ד' דסוכה ואפי' התוס' לא כתבו כן אלא לדידן. אבל לא לרב כמבואר מדבריהם פרק ד' דביצה שהעתקנו] וכן כתב בחי' רעק"א בש"ע שכוונת הר"ן על יום ראשון. הרי להדיא דנאסר בין השמשות. דאם לא כן מה קשיא לי' הא אין מוקצה לחצי שבת: ז) וכן דעת הרא"ה שם שתירץ קושיא זו כמו שהביא הר"ן שם בשמו דהוי כהתנה שאינו מקצה אותו אלא למצוותו לבד. הא אי לאו הכי הי' מוקצה. הרי סבירא לי' גם כן דנאסר בין השמשות בהזמנה לבד: ה) ומאחר שביררנו שכל הני רבוותא חולקין על דין זה יש לתמוה על הבית יוסף שכתב דין זה בלי חולק. ולכאורה לענין דינא הי' ראוי להחמיר כוותייהו שהם הרוב ובתראי נגד השאילתות בפרט בסוכה שהזמינה ולא ישב בה דפסק גם כן בש"ע בשם השאילתות שמותר ובדאורייתא הלך אחר המחמיר. גם יש לומר באתרוג גם כן דאורייתא אם אוכלו. דבתוספות שבת (דף כ"ב.) הקשו אהא דאמר אבוהון דכולהו דם. למה לא אמר אבוהון דכולהו עצי סוכה ותירצו דשאני עצי סוכה דיש ביטול מצוה במה שסותרו עיין שם. ואם ק באתרוג שאוכלו. הוא הדין דאיסור תורה יש וראוי לחוש להמחמירין ובפרט שהם הרוב ובתראי: ט) והנה מצד הסברא דהזמנה לאו מילתא גם כן אין ראי'. דהא קיימא לן הזמנה לגוף הקדושה מילתא דילפינן מעגלה ערופה. ודווקא במשמשין אין ללמוד מעגלה ערופה דמשמשין ממשמשין גמרינן כמבואר בסנהדרין (דף מ"ח.) וכבר הקשה כן במג"א סי' תרל"ח ותירץ דמצוה קילא טפי אפי' בגוף מצוה לאו מילתא. אולם אין שום ראי' לסברא זו. וצריכין לחוש להמחמירין כנ"ל. ובריטב"א סוכה (דף ט') דהא דבעינן בציצית טוי' לשמה כיון שהוא גופו של דבר ולא משמשין. הרי דגם בגוף מצוה הזמנה מילתא:

י) אך יש להביא ראי' לסברא זו דהמג"א דמצוה קילא טפי ואפי' בגוף מצוה לאו מילתא. מהא דאיתא סוף פרק האיש מקדש איתמר צפורי מצורע מאימתי נאסרין ר' יוחנן אמר משעת שחיטה ריש לקיש אמר משעת לקיחה. ומפרש שם טעמא דריש לקיש דצפורי מצורע ילפינן מעגלה ערופה מה עגלה ערופה מחיים אף צפורי מצורע מחיים. ומקשה הש"ס אי מה עגלה ערופה משעת לקיחה לא מיתסרא דירידתה לנחל איתן אוסרתה] הכא נמי משעת לקיחה לא מיתסרא ומשני התם אית לי' גבול אחרינא הכא לית לי' גבול אחרינא ע"כ. והנה בטעמא דר' יוחנן דלא יליף מעגלה ערופה ליאסר מחיים יש לומר כפשטו דר' יוחנן לטעמי' דסבירא לי' בחולין (דף פ"ב.) עגלה ערופה גם כן אינה נאסרת עד לאחר עריפה: יא) איברא דקשה על הרמב"ם שפסק בעגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה ובצפורי מצורע פסק כר' יוחנן דמשעת שחיטה. וקשה דלדידן דקיימא לן כריש לקיש בעגלה ערופה דירידתה לנחל איתן אוסרתה. מהיכי תיתי נפליג עלי' במה דיליף צפורי מצורע מעגלה ערופה דמדר' יוחנן אין שום ראי' דלא ניליף מעגלה ערופה דהא איהו סבירא לי' בעגלה ערופה גם כן משעת עריפה והרי תרווייהו סבירא להו דצפורי מצורע ועגלה ערופה שוים ומהיכי תיתי דנפליג אנו ביניהם: יב) וצריך לומר דסבירא לי' להרמב"ם כיון דקיימא לן בפרק החולץ הילכתא כוותי' דריש לקיש בהני תלת מילי דחשיב התם ולא חשיב נמי צפורי מצורע. מוכח דקיימא לן כר' יוחנן בהא. והא דלא חשיב עגלה ערופה לא קשיא. דלא אפליגו ר' יוחנן וריש לקיש פנים אל פנים בזה. רק ממילא שמעינן מדאמר ר' יוחנן שם עגלה ערופה אינה משנה מוכח דסבירא לי' עגלה ערופה אינה נאסרת מחיים. וריש לקיש מדאמר בצפורי מצורע דנאסרין מחיים. מוכח דסבירא לי' עגלה ערופה גם כן נאסרת מחיים.

ועוד דעגלה ערופה אינו נוהג בזמן הזה כמבואר בספר החינוך מצוה תק"ל אבל בצפורי מצורע אם איתא דהלכה כריש לקיש אמאי לא חשיב לה [ועיין בתוס' שבת (דף ע"א) וברמב"ם פרק י"א מהלכות טומאת צרעת הלכה ואו] על כן פסק כר' יוחנן, ונכון הוא: יג) איברא דצריך עיון באמת מאי טעמא לא נילף מעגלה ערופה כיון דעיקר איסור צפורי מצורע מעגלה ערופה ילפינן כדאיתא בסתם גמ' קידושין (דף נ"ז.) ויותר מבואר בש"ס כריתות (דף כ"ה.) דמאן דאית לי' עגלה ערופה נאסרת מחיים על כרחין סבירא לי' כר' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר. היינו צפורי מצורע מעגלה ערופה. ואם כן הרמב"ם דפסק עגלה ערופה נאסר מחיים על כרחין דיליף צפורי מצורע מעגלה ערופה, ולמה לא נלמד גם כן דנאסר מחיים. יד) ואין לומר דסבירא לי' כקושיית הש"ס אי מה התם משעת לקיחה לא מיתסרא וכו' ולא סבירא לי' כשנוייא דמשני התם אית לי' גבול אחרינא. דליתא דאם כן בסנהדרין (דף מ"ז.) דפליגי אביי ורבא באורג בגד למת דאביי סובר הזמנה מילתא דיליף מעגלה ערופה. הא שם נמי משעת לקיחה לא מיתסרא. אלמא הזמנה לאו מילתא ובכולי סוגיא לקיחה חשיב הזמנה מעליא [אפי' לדעת הר"ן בחידושיו] ורבא לא פליג עלי' דאביי אלא משום דלא ילפינן משמשין מגוף הקדושה אבל הא מודה דגוף הקדושה ילפינן מעגלה ערופה. וקשה הא עגלה ערופה גופה משעת לקיחה לא מיתסרא ועל כרחך כשינוייא דש"ס התם אית לי' גבול אחרינא: טו) ונראה לי הפירוש כיון דאינה ראוי לעריפה עד שתבא לנחל איתן קודם ביאתה לנחל איתן אפי' הזמנה לא הוי. ודומה לטווי לארוג. וכן משמע לשון הש"ס בכריתות (דף כ"ה.) משנראית לעריפה. היינו דקודם ירידתה דלא נראית לעריפה אפילו הזמנה לא הוי. אבל צפורי מצורע הכשרה בכל מקום. רק לכתחילה צריך לצאת חוץ לשלש מחנות במקום שהמצורע שם.

אבל בדיעבד אם עבר המצורע ונכנס לפנים מן החומה וטיהרו הכהן שם ודאי מהני. על כן הוה הזמנה משעת לקיחה ומכל מקום מוכח דסברא התם אית לי' גבול אחרינא קיים להלכה: טז) ואם כן קשה למה לא ניליף צפורי מצורע שנאסרין מחיים. ועוד מאי שנא מכל גוף הקדושה דילפינן מעגלה ערופה דנאסר בהזמנה כדמשמע בש"ס סנהדרין שם ומבואר בפוסקים: יז) וצריך לומר דהיינו טעמא דעגלה ערופה הוי קדושה דכפרה כתיב בה כקדשים. ובתוספות ישנים יומא (דף נ"ט.) מסופקים קצת אם מועלין בעגלה ערופה וכן לשון הש"ס סנהדרין שם לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. אבל צפורי מצורע מצוה נינהו. דכן לשון הברייתא הואיל והוקצה למצוותה עיין שם. ובמצוה לא אמרינן הזמנה מילתא כמו שחילק המג"א. והנה נתברר שחילוק המג"א יש לו ראי' מש"ס כמו שביארנו בעז"ה. ויפה פסק בש"ע כשאילתות: יח) מעתה נבא לנידון השאלה אם הגביה הלולב ועדיין לא הגביה האתרוג. ונראה לי דבזה נאסר לכולי עלמא אף לדעת השאילתות. דהא קיימא לן דארבע מינים בשכולם ברשותו ולרמ"א כשכולם לפניו] אינם מעכבים זה את זה. נמצא דבמה שהאתרוג הי' ברשותו או לפניו יצא ידי לולב. נמצא שעשה מצוה בהאתרוג. וזה מוכח גם כן מצפורי מצורע דאינם נאסרים בלקיחה משום דמצוה הזמנה לאו מילתא כנ"ל ומבואר בתוס' דמשעת שחיטה נאסר המשולחת. וכן איתא להדיא במתני' דנגעים [הביאה התוס' רי"ד ראי' לשיטה זו] ואף דבמשולחת לא הי' כי אם הזמנה לבד. על כרחין לומר כיון דלא הוכשר השחיטה כי אם על ידי המשולחת. ואם נמצא המשולחת שלא הי' דרור או טריפה ישפך הדם כדאיתא בנגעים שם. וכיון שהוכשר השחיטה במה שהי' לו המשולחת. חשיב עשה מצוה במשולחת. הכא נמי כיון שהוכשר לקיחת הלולב על ידי שהי' לפניו האתרוג חשיב עשה מעשה באתרוג. וזה מה שרצינו לבאר:

יט) מענין שאנו עסוקים בה נראה לי סמך לדברי המג"א סימן תרל"ח סק"ב דמי שיש לו סוכה בנוי' משנה לשנה כיון שעבר החג בטלה קדושתה ולשנה הבאה צריך לעשות בה מעשה מחדש יעיין שם. ונראה לי סמך לדבריו מהא דעגלה ערופה אינה נאסרת קודם ירידתה לנחל איתן דאפילו הזמנה לא הוי דבמקום שהיא אינה ראוי' לעריפה והכי נמי סוכה קודם החג בזמן זה אינו ראוי למצוה ולא חשיב הזמנה לחג. וכיון דבעינן אזמני' וצר בי' והכא דלא הוי הזמנה צר בי' לחוד לא מהני לחג של שנה הבאה. וצר בי' ואחר כך אזמני' לאחר שלקח ממנו התפילין פשיטא דלא מהני. והכי נמי כשעבר החג שבטל הצר בי' הזמנה שאחר כך בבוא החג לא מהני. והא דנאסר האתרוג לשיטת הפוסקים החולקים על השאילתות אף דעדיין אינו זמן מצוה. צריך לומר כמו שכתב האור זרוע פ"ד דביצה סי' ש"ס לענין דיחוי בלולב דמשקידש היום חשיב נראה אף שעדיין אינו זמן נטילה כיון שהגיע זמן שבו ביום יהי' ראוי לנטילה: כנלפע"ד בכל זה הק' אברהם. סימן תצד. ב"ה יום ג' ויצא ח' כסליו תרס"ב לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף כו' מו"ה יעקב יהודה נ"י מ"ץ דק"ק אמשנאב. א) מה שנסתפק בנתינת אתרוג על מנת להחזיר במה יקנה. משיכה קנין דרבנן ולא מהני לדאורייתא ואף שהוא מתנה. דעת רמב"ן גם מתנה אינו נקנה מדאורייתא אלא בקנין או בחצר: ב) הדבר ברור לדעת רמב"ן כשהוא כולו בידו קונה קל וחומר מחצר. וכן כתב רי"ט אלגזי ריש פרק ב' דבכורות בביאור דברי רש"י אימא כלל כלל לא עד דמטיא לרשותו לא קנה הביא דברי רמב"ן דחצר קונה. וכתב דבשכולו בידו קונה כמו חצירו. ובודאי יד קונה במתנה על כל פנים דונתן בידה כתיב. ואי אמרת אפילו במקום דליכא מעות אין יד קונה במה קנתה הגט. ובחנם הניח הקצות החושן דברי רמב"ן אלו בצריך עיון עיין שם. ובלאו הכי אין לגבב כל החומרות.

קנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא. וגם שיטת רמב"ן אין משיכה קונה מן התורה במתנה: ג) אך בקונה לולב כתב המגן אברהם ליתן מעות קודם החג משום דקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא וגם אני נוהג כן. הגם שלכאורה אין מקום לזה דעל כל פנים הפקר בית דין הפקר דאורייתא כמפורש פרק השולח ופרק האשה רבה, רק שיש פוסקים שאינו עושה קנין. אבל באתרוג שבידו הוא זוכה מן ההפקר. דלכולי עלמא בהפקר משיכה קונה וכל שכן יד. אך הרי הרמב"ם אומר כן. בהא דלא לקני אינש לולבא לינוקא ביומא טבא קמא. ומפרש רמב"ם פרק ח' מהלכות סוכה אפי' הגיע לעונת הפעוטות [כן כתב בית יוסף סימן תרנ"ח בבדק הבית לדעתו] ובשלחן ערוך כתב דיעה ראשונה סתם ויש מי שאומר שאם הגיע לפעוטות מותר. משמע דסבירא לי' למחבר עיקר להלכה אפילו הגיע לפעוטות אסור דקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא. ופרשתי בתשובה על פי דברי ר' יונה בשיטה מקובצת בבא בתרא (דף ק') דהפקר ב"ד הפקר היינו שמותר ליקח אותו ברשות בית דין הם החכמים במידי דרבנן] ועל כרחין דלא יצא מרשות בעלים בהפקר ב"ד. דאם כן רשות ב"ד בשעת לקיחה למה. אלא ודאי שלא יצא מרשות בעלים וחכמים התירו לקחתו כדכתיב יחרם כל רכושו. ועל כן סבירא לי' לרמב"ם דאף אחר שלקחו אינו קונה אותו, כעין שכתב בספר יראים בגזל גוי אף שמותר, מכל מקום אינו קונה. כן סבירא לי' לרמב"ם בהפקר ב"ד ואתי שפיר: ד) מכל מקום נראה לי להלכה לקנות לולב במשיכה סגי. דכיון שקנה הלוקח במשיכה מדרבנן. הרי המוכר מתייאש מגוף האתרוג. ואפילו דבר שהיא גם מדרבנן נפקע ביאוש. רק בגזל לא קנה. משום דבאיסורא אתא לידי', אבל זה שקנהו מדרבנן על כל פנים. אין שום איסור מן התורה משום הפקר בית דין רק שאינו קונה כנ"ל. אבל איסור ליכא. ושוב קונה ביאוש דדומה להפקר שקונה במשיכה לבד.

ודוקא בקטן שהגיע לעונת הפעוטות. דכשם שאין קנינו קנין מן התורה כך אין יאושו יאוש מן התורה. ובפרק אלו מציאות קרי ליאוש קטן יאוש שלא מדעת. דלרבא קונה משום אלו הי' גדול כמו אלו הוה ידע. ואנן קיימא לן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. אבל גדול שמשך במכר הוי קנין גם מן התורה. וזה ברור: הק' אברהם סימן תצה. בדין ניסוך המים. א) כתב הריטב"א סוכה (דף מ"ט:) בהא דניסוך המים קרב אפילו בלילה כדאיתא ריש תענית. אף דאין נסכים קרבין בלילה. אלא הקרבין מעצמם ולא הבאים עם הזבח, ואלו ניסוך המים קרב עם הזבח הא לא תקשי. דניסוך המים אינו חשיב בא עם הזבח שחובת המים הוא ולא חובת הזבח כלל שהזבח של תמיד בנסכים של יין הוא נחשב כמו בשאר ימים אלא שיש חובת היום גם כן לעשות ניסוך המים וזה כפתור ופרח מפי רבינו הגדול ז"ל עד כאן לשון הריטב"א: ב) והנה עיקר קושייתו דאין נסכים קרבים בלילה אלא הבאים מעצמם ואלו ניסוך המים קרב עם הזבח לא הבנתי. דגם ניסוך המים משכחת לה שבא בפני עצמו, שהרי אדם מביא חובתו היום ונסכיו למחר כמה ימים ואותם נסכים קרבים בלילה. וכן לשון הגמרא מנחות (דף מ"ד:) ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה. הנה דאף מנחת הזבח קרב בלילה, ואם כן אף אם תמצא לומר דניסוך המים חובת הזבח. מכל מקום קרב בלילה והריטב"א העתיק לשון הש"ס תמורה (דף י"ד:) דאין נסכים קרבים בלילה אלא הבאים מעצמם. ולשון זה מורה שבאים מחמת עצמם ולא מחמת הזבח. ולפנינו בתמורה אינו כן. אלא דנסכים הבאים בפני עצמם קרבים בלילה אף הבאים מחמת הזבח: ג) מכל מקום מה שכתב הריטב"א בשם הרמב"ן דניסוך המים חובת היום ולא חובת הזבח. הדין דין אמת. וראי' לזה הא דמבואר ריש תענית דנסכים קרבין אפילו בלילה ראשונה של סוכות אף שעדיין לא קרב הזבח.

ואיך הזבח מוכשר במה שהקריב קודם שהקריב הזבח ונתחייב בנסכים דחיוב נסכים אינו חל רק לאחר שהקריב הזבח כדמוכח מהא דגר שמת ולא הניח נסכים נסכיו קרבין משל ציבור ולא יקרבו מנכסי הגר. ומה שיורש מביא נסכים היינו דחשיב בעל הקרבן שסומך וממיר ודלא כתוספות יום טוב פרק ט' דמנחות משנה ז' וכמ"ש בגליון תוספות יום טוב יעוין שם] [הנה ז"ל התיו"ט שם ומביא נסכים כשירש מאביו דהא יורש קרי לי' וכמו שכתבתי במשנה ו' פרק ז' דשקלים ונכתב על הגליון עיין שם. ותימא דאם כן גר נמי. ועוד גדול שעבוד בע"ת על נכסי גר במטלטלין כמו שכתב הרשב"א בתולדות אדם סימן רנ"ב. אלא ודאי חיוב יורש משום שיש לו קנין בזבח שסומך ומימר ומהאי טעמא אפילו לא הניח נסכים חייב. ומה דקרי לי' יורש משום שירש הזבח. המגיה] וכן הוא בירושלמי ורמב"ם דאם הקדים ניסוך המים לזבח כשר. עוד בירושלמי בניסוך המים עבר יומו בטל קרבנו. ולא דמי לניסוך היין שקרב אפילו לאחר כמה ימים. ואין לחלק משום דניסוך המים אין זמנו אלא בסוכות. דמכל מקום אם לא הקריב ביום ראשון יקרב בשני גם עבור אתמול אלא ודאי שחובת היום הוא: ד) מכל מקום מה שכתב הריטב"א דניסוך המים אינו חשיב בא עם הזבח. לפענ"ד לא דק בלישני'. ומוכח בתוספתא פ"ג דסוכה להיפוך. דאיתא שם מי החג חייבין עליהם משום פיגול. והא במנחות (דף ט"ו:) דאפי' לר"מ דאמר נסכי בהמה חייבין עליהן משום פיגול אינו רק בבא עם הזבח. ואם איתא דאינו חשיב בא עם הזבח למה יתחייב משום פיגול. אלא ודאי חשיב בא עם הזבח אף שהוא חובת היום. דמצינו כהאי גוונא בשתי הלחם שהם חובת היום. ופסק הרמב"ם כרע"ק שבאים בפני עצמם בלא כבשים. ומכל מקום כשהקריבם עם כבשים. הכבשים מתירים אותם. וחייב על הלחם משום פיגול במה שחישב בארבע עבודות של כבשים.

הכי נמי ניסוך המים אף שבא בפני עצמו. בלא תמיד של שחר. מכל מקום כשהקריבם עם התמיד. התמיד מתירם וחייב עליהם משום פיגול כשפיגל בתמיד: ה) ולפי מה שכתבתי נראה לי לבאר הכתובים שמהם למדים ניסוך המים נאמר בשני עולת תמיד ומנחתה ונסכיהם ונאמר בששי ונסכיה ונאמר בשביעי כמשפטם מם יוד מם הרי כאן מים ומכאן רמז לניסוך המים בתורה. והנה מם דכמשפטם מתפרש היטב על המוספין אך מדשינה הכתוב משאר מוספין ולא כתיב כמשפט למדין רמז לניסוך המים. וקרא דנסכיה מתפרש היטב טפי דשני נסכים הם ניסוך המים וניסוך היין. אך קרא דומנחתה ונסכיהם אינו מובן כלל, איך נכתב לשון רבים על התמיד. מה בכך דשני נסכים הם. התמיד הוא יחיד: ו) ורש"י פירש בחומש דקאמר על שני תמידין שבבוקר ושבין הערבים. וקשה למה נכתב ומנחתה. וצריך לומר דלגבי המנחה קרא לשני התמידין בלשון יחיד בחד קרבן. ולגבי הנסכים כדי לרמז על ניסוך המים קרא לשני התמידין בשני קרבנות. ואף אם נסבול זה אכתי יקשה ממשנה דכל התדיר התמידין קודמין למוספין שנאמר מלבד עולת הבוקר תעשו את אלה עי"ש. הנה דמלבד עולת הבוקר מורה שעולת הבקר קודמו. וכן ביומא (דף ע') בקרא דמלבד חטאת הכפורים מורה דחטאת הכפורים קודם לשעיר הנעשה בחוץ עי"ש ואם כן הכא דכתיב מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם. על כורחין על תמיד של שחר לבד קאי. דתמיד של בין הערבים מאוחר למוסף ז) ויש לדחוק בזה. דמשכחת תמיד של בין הערבים קודם כגון שהמתין עם המוספין עד שהגיע זמן תמיד של בין הערבים ששוחט תמיד של בין הערבים וזורק דמו ואחר כך מקריב המוסף. דעשה דעלי' השלם כל הקרבנות כולם לא קאי רק אהקטרה. עי' תוס' פסחים (דף נ"ח:) ד"ה העולה. מכל מקום זה דוחק לפרש הכתוב בדאי המתין. וגם דמלבד לא קאי רק על עבודת הדם.