שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 172

ו) והנה בתוספות רי"ד תירץ דתרומה טמאה דמותר בהנאה להסקה לא מיכתת שיעורי' אך לפי זה דמיכתת באיסורי הנאה תליא ולא בעומד לשרוף (וכן דעת הרמב"ן במלחמות. אך שהוא ז"ל סבירא לי' תרומה טמאה נמי הואיל ואין לו היתר רק בשעת שריפה חשיב מיכתת] הדר קושיא לדוכתא מערלה. ואי כמו שישבנו דערלה אין חובה לשורפו. ומיכתת בחובה לשורפו תליא אם כן קשה מתרומה טמאה. וממה נפשך קשה אי מערלה אי מתרומה טמאה: ז) אך נראה ליישב על פי הסוגיא פסחים (דף ל"ד) תרומה טמאה שזרעה נטהרת מטומאתה. אך מכל מקום אסורה באכילה דעביד רבנן מעלה דלא להני זריעה. והרמב"ם פרק י"א מהלכות תרומות משום שנדחה בעת טומאתה. ואם כן התולש יחור מאילן ובו אתרוג לאו מיכתת שיעורי'. דעדיין יש עצה לנטוע היחור עם האתרוג ויטהר מטומאתו על ידי זה. ודומה לע"ז של נכרים דלאו מיכתת שיעורי' משום שיש לו היתר על ידי ביטול. הכא נמי יש לו היתר על ידי זריעה. על כן אמר משום שאין בו היתר אכילה. לא מבעיא לדעת רש"י טבל לא חשיב היתר אכילה אף שיש לו היתר בהפרשה. אך אף למשמעות התוספות טבל חשיב היתר אכילה [ומה שאינו נחשב לכם משום שיש לכהן חלק בו] הא להיתר אכילה לא מהני זריעה: ח) מיהו לדעת הרמב"ם דמשום דיחוי. יש לומר דמחייב לשורפו כמו כל פסולי המוקדשין אך התוספות בבא מציעא (דף נ"ג:) בקדשים הנאכלין לא מהני דיחוי. וזה דלא כדעת הרמב"ם הנ"ל. ובצל"ח פסחים (דף ל"ד.) שגם דעת רמב"ם אינו משום דיחוי עיין שם: ט) ובני מהר"ש נ"י השיב על תירוצי הנ"ל מהסוגיא מכות (דף כ"ב.) המרביע שור פסולי המוקדשין או המנהיג בשור פסולי המוקדשין חייב משום כלאים ופרש"י משום שחציו קודש וחציו חול. ואם כן אם יטע יחור שעליו תרומה ויהי' התרומה נטוע ביחור חולין שהעץ אין בו קדושה. יהי' כמרכיב קודש בחול ודפח"ח.

מיהו התוספות והרמב"ם כתבו שם טעמים אחרים בהא דפסולי המוקדשין שאינם ענין לכאן: סימן תץ. א) במנחות (דף כ"ז.) ארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה. אמר רב חסדא לא שנו אלא שאין לו. אבל יש לו אין מעכבין. דעת רש"י ור"ת דאין האגד מעכב. אבל מכל מקום צריך ליטלם כאחד. והרמב"ם והרמב"ן סוברים דאפילו נטלם אחד אחד יצא. ויש לעיין. דהנה ביומא (דף נ"ז:) תלי הש"ס לדין מערבין בקרנות בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן אם משמע כל אחד בפני עצמו או שניהם כאחד. דלמאן דאמר שניהם כאחד הכא נמי צריך לערבם. הרי דלמאן דאמר אין המצוה באחד אלא בשניהם צריך להיות יחד דוקא. הכא נמי כיון דילפינן מולקחתם לקיחה תמה דאינו יוצא אלא בכולם צריך ליטלם ביחד דוקא: ב) ועוד דבגמרא מקשה עלי' דר' חסדא מברייתא דאין אדם יוצא ידי חובתו בהם עד שיהי' כולן באגודה אחת [ומשני תנאי הוא ר' יהודה ורבנן. ר' יהודה סובר לולב צריך אגד ורבנן סוברים אין צריך אגד] ולשיטת הרמב"ם דאפילו נטלם אחת אחת יצא. אם כן הא דר' חסדא אפילו לר' יהודה דצריך אגד. שהרי האתרוג אין עמו באגודה. ושמעינן שאם נטל האתרוג והניחו מידו ואחר כך נטל הלולב או להיפוך יצא ומה מקשה מברייתא. אלא ודאי גם לר' חסדא צריך ליטלם בבת אחת. אלא שאין האגד מעכב. והא אי אפשר דאתחרוג קאי. דאתרוג אף לכתחילה אינו עמו באגודה איברא דלשון יש לו קשה קצת לפי זה. דלשון יש לו מורה שאינו לוקחו אלא שהוא ברשותו: ג) ונראה דהנה בזבחים (דף י"ד הואיל וכתיב ולקח ואי אתי קוף ורמי אידי' בעי למישקל זימנא אחריתי. הרי דלשון לקיחה אינו על מה שהוא בידו שהרי אחר שנתן הקוף לתוך ידו הוא בידו. אלא על תחילת לקיחה שיטלנו בכחו קאי. וכן ביומא (דף מ"ט) חפן חבירו ונתן לתוך חפניו עיין שם.

ועל כן כשאין הלולב עם מיניו באגודה והוא לוקחם אחת אחת אף שהם כולם בידו כאחת. הוה אמינא דלא יצא. שהרי אינו יוצא בהם במה שהם בידו רק בתחילת לקיחה. ותחילת לקיחתם הי' בזה אחר זה. ואשמעינן דמכל מקום כיון שיש לו. כלומר שהם בידו יוצא בהם. כיון שעדיין הם בידו מכח תחילת לקיחה חשיב לוקחם כאחד. כמו הנותן גט שתתגרש לאחר שלשים דמגורשת אף שבשעת גירושין אינו נותן לה כלום. ודומה לטלי גיטך מעל גבי קרקע ומכל מקום מהני משום דמצרפינן נתינה ראשונה כיון שעדיין הם בידו מכח נתינה זו. ובני ר"ש נ"י הביא דמיון מדברי התוספות שבועות (דף י"ז.) בכלאים דכל שעה שהוא לבוש חשיב מעשה הואיל שתחילת לבישתם במעשה. הכא נמי כל שעה שהם בידו חשיב לוקחם בכחו הואיל שמתחילה לקחם בכחו. וקרוב בעיני לומר שבה"ג שהביאו התוס' שכתב ואף על גב דמגבה כל חד לחודי' נפיק ידי חובתו כוונתו כך שהם בידו כאחת. רק ההגבהה תחילת לקיחה הי' בזה אחר זה וכן לשון הרי"ף יש לפרש כן: סימן תצא. בדין אם לקח אתרוג ולולב בידו אחת. א) הנה הר' שלמי בא"ח. הביאו הבית יוסף סימן תרנ"א. כתב דאם לקח שניהם בידו אחת לא יצא דכתיב כפות ולא וכפות והביא ההוא דלולב הגזול יכול יהא אתרוג עמהם באגודה תלמוד לומר כפת. והט"ז שם ס"ק י"ד חולק דבגמרא לא אחר אלא שלא יהי' באגודה ומכל מקום יכול ליטלם בידו אחת: ב) והנה יש להביא ראי' לדברי הר' שלמי מירושלמי הביאו הר"ן בפלוגתא דאתרוג הגדול ר"י אומר כדי שיטול שניהם בידו אחת. אמר ר' יוסה אילו נאמר וכפת עד שיטול שניהם בידו אחת עכשיו שנאמר כפת אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת ע"כ. הרי דמדכתיב כפת ילפינן שיהי' זה ביד אחת וזה באחת.

והא דקאמר בש"ס יכול יהי' אתרוג עמהם באגודה פירוש אגד ביד [וכעין זה כתב הר' יונה הביאו ריטב"א פרק קמא דסוכה אליבא דר' יהודה. והריטב"א השיג עליו. ועל כל פנים יש לומר כן למה דקיימא לן כרבנן אין צריך אגד הא דמעטינן מכפת היינו שלא יהי' עמהם באגד יד דאגד חוט גם בשלשה מינים שבלולב אין צריך]: ג) ומכל מקום אפילו הפירוש כדברי הר' שלמי אגודה ביד. הרי מבואר בירושלמי אפילו זה בידו אחת וזה בידו אחת. ומכל מקום אפילו ביד אחת שפיר דמי ולא ילפינן מכפת אלא שאין חיוב ליטלם ביד אחת. והא דקאמר הש"ס יכול יהא אתרוג עמהם באגודה אחת היינו שיהי' חיוב ליטלם ביד אחד: ד) והנה מדברי ירושלמי אלו מבואר דשלשה מינים שבלולב צריך ליטלם ביד אחד כיון דכתיב וענף וערבי. והרי באתרוג אם הי' כתיב וכפת הי' צריך ליטלו ביד אחד עם הלולב. ואם כן כיון דכתיב וענף וערבי צריך ליטלם ביד אחד דוקא. ומזה ראי' לשיטת רבינו תם דכל שכן שאם נטלם בזה אחר זה לא יצא ). והא דיש לו אין מעכבין. היינו שלא חיברם באגודה. וכן פירש"י שם. איברא דקשה לי על פי' הר' שלמי דיכול יהא אתרוג עמהם באגודה אחת היינו אגד ביד. אם כן מה הקשה הש"ס במנחות מברייתא דארבע מינים שבלולב אין יוצא בהם עד שיהי' באגודה אחת. אימא דהיינו אגד ביד דבעי בשלשה מינים כדמוכח בירושלמי: ה) ולכאורה יש לומר דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי באתרוג הגדול דר' יהודה אומר כדי שיטול שניהם בידו אחת לטעמי' דאמר לולב צריך אגד בקשר. על כן לא ממעט מדכתיב כפת בלא וי"ו אלא שלא יהי' חיוב לאגוד האתרוג עם הלולב. ומכל מקום מחויב ליקח האתרוג והלולב ביד אחד. ור' יוסי סבירא לי' כרבנן דאין צריך אגד אלא שצריך ליטול השלשה מינים ביד אחד ממעטינן מדכתיב כפת שהאתרוג אין צריך ליקח ביד אחד.

וכן מבואר בירושלמי דר' יהודה סבירא לי' שצריך ליקח האתרוג עם הלולב ביד אחד. ולפי זה יש לפרש קושיית הש"ס במנחות דבברייתא אמרינן ארבע מינים עד שיהי' כולם באגודה. וקשה הלא אתרוג אין עמהם באגודה. וצריך לומר דברייתא באגד יד דצריך גם האתרוג. ממילא דשלשה מינים צריך אגד קשר דאם לא כן מה בינם לאתרוג כנ"ל. ועל זה משני דאתי כר' יהודה ופירוש באגודה אחת אגד יד דצריך גם האתרוג לר"י: ו) איברא דהא ליתא לש"ס דידן דנתן טעם בדר' יהודה דאמר שניהם בידו אחת דילמא אתי לאפכונהי ולאפסולי. הרי דאף לר' יהודה אין צריך ליקח האתרוג עם הלולב ביד אחד. ועל כרחין ברייתא דארבע מינים שבלולב לאו דוקא ועל שלשה מינים שבלולב קאי וכהאי גוונא מצינו בכמה מקומות דכוון על הרוב. ואם כן מדלא משני באגד יד שמע מינה דכל היכי דנקט אגודה אגד קשר היא וכדברי הטורי זהב: ז) ומכל מקום יש ליישב כוונת הר' שלמי דעל כרחך לדידן דקיימא לן אין צריך אגד ממעטינן אתרוג שלא יהי' ביד אחד. דאגד ממש אף השלשה מינים לא בעי כנ"ל והא דאמר יכול יהי' אתרוג עמהם באגודה ר' יהודה לשיטתי' צריך אגד וסתם ת"כ ר' יהודה. על כן נקט מימרא דר' אליעזר לענין אגודה. דעל כרחין הכי הוא. דאין סברא דר' אליעזר ור' עקיבא סבירא להו צריך אגד ובגמ' לא אשכחן אלא ר' יהודה אלא ודאי משום דר' יהודה סבירא לי' צריך אגד נקט אליבא דר' אליעזר לענין אגודה. ולדידן הנפקא מינה לענין ביד אחד. אלא דליתא ממה נפשך דאם המיעוט שיאסור אגודה. אם כן שפיר יש לומר גם לדידן המיעוט שיאסור אגודה. ואם המיעוט שלא יצטרך אגד אם כן מנא לן לאסור ביד אחד: סימן תצב. א) בפרק לולב הגזול תניא ר' אליעזר אומר יכול יאגדם כולם כאחד [אף האתרוג עמהם] אמרת וכי נאמר וכפות. והלא לא נאמר אלא כפות והביאו הרי"ף ז"ל בהלכותיו.

ותימה דלכאורה ר"א סבירא לי' לולב צריך אגד על כן יליף מקרא דאין אתרוג עמו באגודה. וכיון דקיימא לן אין צריך אגד לא הי' לו להרי"ף להביאו בהלכותיו. ובאמת קשה מה יעשו רבנן בווין שבהדס וערבה ובלולב לא כתיב ויו ואם תאמר דלמצוה גם לרבנן בעינן אגד. הא בגמרא יליף לרבנן רק מכח קרא דואנוהו לא מיתור הווין: ב) ובב"י בשם הר' שלמי' שאם לקח האתרוג והלולב ביד אחת יצא שאין האתרוג עמו באגודה והט"ז השיג שאין הלימוד אלא שלא יאגדם כאחת לא שלא יקחם בידו אחת. נראה מדבריהם דמה דלא כתיב ואו בלולב. היינו לאסור שלא יהי' באגודה. לא שהווין שבהדס וערבה מורים שיהא דווקא באגודה אחת. וטעמא דהווין אינם מיותרים. דהכי אורחי' דקרא הואיל וכולם מצוה אחת. והרי קימא לן כר' יונתן מכה אביו ואמו משמע אפי' זה בפני עצמו אף על גב דכתיב ואו. אלא מה שלא נכתב ואו בין אתרוג ללולב הוא שינוי. על כן דרשינן מינה לאסור האגד לט"ז. ולהר' שלמי' אף הלקיחה ביד אחד: ג) אך (בדף ל"ז:) לא לדוץ אינש לולבא בהושענא הואיל ונתרי טרפי והוי חציצה [רבא אמר מין במינו אינו חוצץ] פרש"י נתרי טרפי וחוצצין בין מין למין ואינם אגודים יחד להיות לקיחה אחת עכ"ל. וקשה הא קיימא לן אין צריך אגד. ודוחק דמשום לכתחילה חשש לספק. ואין לומר דכיון דהוי חציצה ואין ראוי לאגד מעכב כדר' זירא בראוי לבילה. שהרי מצוות הלולב בגבולין אינו אלא ביום טוב ראשון שאסור באגד. דגם לרבנן אגד מעליא בעי לכתחילה לפרש"י וכן דעת בעל ספר יראים ם והריא"ז והראב"ד בהשגותיו על בעה"מ שכתב דהא דלר' יהודה האגד מעכב משום דשינה עליו הכתוב לעכב בקרא דואנוהו וגזירה שוה דלקיחה. הרי דגם מקרא דואנוהו ילפינן אגד מעליא דאם לא כן איך מעכב אגד מעליא לר' יהודה. ועוד דאינו מיותר כלום דואנוהו אצטריך לשאר מצוות.

וגזירה שוה דלקיחה לאגד מעליא ומנא לן לעכב]: ד) אשר על כן נראה דמווין ילפינן שיקחם ביד אחד. והאתרוג ביד אחרת מדלא כתיב ואו בין אתרוג ללולב. שמע מינה האתרוג לקיחה בפני עצמו ביד זה והלולב לקיחה בפני עצמו ביד זה. וכיון שהג' מינים שבלולב צריכין לקיחה אחת ביד אחד. שוב משום ואנוהו בעינן אגד שיהא אחד לגמרי וזה יכול יהא אתרוג עמהם באגודה לכתחילה משום ואנוהו אמר לו והלא לא נאמר אלא כפות משמע אפי' ביד אחרת. ושוב לא שייך ואנוהו ועל כן בעינן אגד מעליא אף שאין נאה יותר בשני קשרים זה על גבי זה. אלא דזה נוי מצוות לקיחה אחת. שיהא אחד לגמרי וכמו נטילת ציצין שאין מעכבין את המילה דחשוב הידור מצוה, ועל כן כשחוצץ בין מין למין חשוב שאין אוגד כלל אף אגודת יד. וכיון שאינו ראוי לאגודת יד האגד מעכב בו כדר' זירא. ודווקא אגד קשר דרק מקרא דואנוהו ילפינן דלא כתיב כלל בלולב והוא מצוה בפני עצמו ולא שייך למצוות לולב אין מעכב אף אם אינו ראוי. אבל אגד יד דילפינן מווין דכתיב בין לולב הדס וערבה ראוי עכ"פ בעינן: ה) וראי' לפירוש זה מדאמרינן בירושלמי בהא דובגדול כדי שיאחז שניהם בידו אחת ר' יוסי אומר אפילו אחד בשתי ידיו. אמר ר' יוסי אלו נאמר וכפות יאות לית כתוב אלא כפות אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת עכ"ל. ממילא כיון דכתיב ווין בהדס וערבה צריך ליטלם בידו אחת וכמ"ש: ו) ומכל מקום אין זה מעכב. שהרי לדעת הרמב"ם והרמב"ן אפי' נטלם אחד אחד יצא. וכן משמע בסנהדרין (דף פ"ח:) גבי זקן ממרא דלרבנן דאין צריך אגד אם הוסיף מין אחר האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי. ואם נאמר דלרבנן אינו יוצא אלא כשלוקח הג' מינים ביד אחד. אם כן היד מצרפם ולאו לחודי' קאי.

וגדולה מזה כתב הרמב"ן ז"ל בברכת כהנים דאם הוסיף ברכה אחת עובר בבל תוסיף דלאו לחודי' קאי הואיל והכל בנשיאות כפים הכפים מצרפם. כל שכן בזה שילקחם כאחת בידו אחת. אלא ודאי אינו מעכב בדיעבד וכטעם הנ"ל דהווים אינם מיותרים. דהכי אורחי' דקרא הואיל דהכל מצוה אחת. אלא הואיל שיש שינוי שבין אתרוג ללולב לא כתיב ואו וכאן נכתבו ווין. שמע מינה שזהו ביד אחת. מכל מקום אינו מעכב כיון שאין יתור בקרא רק כשהאתרוג גדול שאינו ראוי ליקח אותו כאחת עם הלולב הי' מעכב אם הי' כתיב וכפות. והכי נמי בחציצה שבין המינים הואיל בהו כתיב ואו מעכב כיון שאין ראוי ללקיחה אחת כפירוש רש"י שם וכמו שכתבתי: ז) ומדברי ירושלמי אלו נלמד דלא כהר' שלמי' שכתב שאם נטלם כאחת לא יצא. שהרי הירושלמי אמר אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו שמע מינה שכשאינם בפני עצמן שהכל בידו אחת גם כן יוצא [וכן מוכח לדעת רש"י ורבינו תם דאינו יוצא בארבעת המינים אלא בבת אחת. וקאמר ר' יוסי אפי' אחד בשתי ידיו. ועל כרחך צריך לאחוז אז הלולב לרש"י ורבינו תם. והרי אוחז הלולב ביד שאוחז האתרוג]: ח) ומזה נלמד גם כן דלא כט"ז. ואפי' אגד האתרוג עמהם יצא כיון דחילוק הווין מורה שהאתרוג ביד אחת והלולב ביד. אחרת ואף על פי כן אינו מעכב כשלוקחם ביד אחת, ואפי' לכתחילה משמע בירושלמי דיוצא ביד אחת. הוא הדין דאף אגד האתרוג עמהם יוצא: ט) ולפי מה שכתבתי באגודת לולב דאית בי' משום ואנוהו הפירוש כיון דכתיב ווין. וצריך להיות אגד יד על כל פנים. ועל כן המצוה שיהי' אחד לגמרי שיהי' אגודים יחד.

והנה מבואר לעיל אות ואו דאפי' אגד יד אינו מעכב [משמעתא דסנהדרין (דף פ"ח.) דלרבנן האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי] אם כן לכאורה נסתר ראיית התוס' ריש פרק לולב הגזול דאי אפשר לומר פסול יבש משום ואנוהו דמשום הכי לא מפסל אלא לכתחילה כדתניא מצוה לאוגדו משום ואנוהו לא אגדו כשר יעוין שם. ולפי מה שכתבתי יש לומר דלעולם ואנוהו מעכב גוף המצוה. אך אגד לולב שאינו נוי רק למצוות צירוף המינים באגד יד על כל פנים והוי נוי להיות אחד לגמרי. ואם כן אי אפשר שיעכב רק מצוות הצירוף. והרי הצירוף גופי' אינו מעכב מצוות לולב כנ"ל משמעתא דסנהדרין. ולעולם הנוי שבמינים עצמם יש לומר שמעכב אפי' בדיעבד: י) אך התוס' שפיר הוכיחו לסתור פירוש רש"י משום ואנוהו. דרש"י הא סבירא לי' מצוה לאוגדו בקשר גמור. ואם איתא דהאגד מעכב על כל פנים למצוות צירוף המינים ביד. וכבר ביארנו דהיכי דאינו ראוי אפי' לצירוף פסול כדמוכח מדרבה ודף ל"ז:) לא לדוץ אינש לולבא בהושענא. וכדמוכח בדר"י בירושלמי אילו נאמר וכפות יאות וכנ"ל באריכות. ואם כן ביום טוב איך כשר בלא אגד הא אינו ראוי לקשירה. ולדעת רש"י הא אמרת דבלא קשירה לאו אגד לענין ואנוהו. ואי ואנוהו מעכב. אם כן כשלא יקשור יתבטל מצוות צירוף המינים. ואם כן כיון שאינו ראוי לצירוף המינים הלולב פסול ודו"ק. אלא ודאי דמשום ואנוהו אינו מעכב: יא) ולפי זה להפוסקים דמתקיים מצוות ואנוהו בלא קשר רק אפי' כאגודה של ירק שפיר נוכל לפרש פסול יבש משום ואנוהו ודו"ק: סימן תצג. שאלה. בדין המבואר בש"ע סי' תרנ"ג סעי' ב' דאגדי' ללולב ולא אגבהי' למיפק בי' לא נאסר דהזמנה לאו מילתא. אם הגביה הלולב ועדיין לא הגביה האתרוג אם נאסר האתרוג בהגבהת הלולב: א) תשובה.

הנה עיקר דין הש"ע דהזמנה לאו מילתא בלולב אף שהם דברי האו"ז בשם השאילתות. והב"י לא כתב בזה שום חולק. יראה דרש"י ותוס' והרא"ה והריטב"א והר"ן חולקים בדבר כמו שאבאר בעזה"י: ב) והנה הר"ן בפרק לולב וערבה כתב בהא דאתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר דבשביעי אסור דלכולי יומא איתקצאי כיון דאם לא נטל שחרית יטול בין הערבים. אבל בין השמשות דשמיני אפי' לא נטלו שחרית אין צריך ליטלו בין השמשות דלולב לבד מיום ראשון דרבנן והוה לי' ספיקא דרבנן ויותר מזה מפורשים בריטב"א [כי רוב דברי הר"ן בסוכה מסכימים לריטב"א] וזה לשונו ונקט טעמא באתרוג דלכולי יומא איתקצאי כלומר דאף על גב דמדינא בשחרית נפק בי' והוכן מיד. כיון דאם לא נטל שחרית יטול בין הערבים. הי' דעתו להקצותו מתחילה לכל יום השביעי שמא יפשע ולא יטול שחרית ויצטרך ליטול בין הערבים. מיהו לא הי' דעתו להקצותו אלא ליום השביעי ברור. אבל לא לבין השמשות שאין דרך לצאת בו. דהא אם לא נטל קודם בין השמשות שוב אינו נוטל כו' דהו"ל ספיקא דרבנן עכ"ל הצריך לענינינו: ג) והנה שם בגמרא הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחת יוצא בה ואוכלה למחר דלכולי יומא איתקצאי. ואי אמרת דאינו נאסר בהזמנה לבד אלא כשהגביהו והרי כשהגביהו כלתה הזמנה ראשונה לכל היום שמא לא יטלנו עד סמוך לערב. שהרי עכשיו הוא נוטלה. ולמה יאסר אחר כך. אלא ודאי סבירא לי' דבהזמנה לבד נאסר מתחילה שהקצהו לכל היום. ועל כן אף עכשיו שכלתה הזמנתו כבר הוקצה ונאסר. אלא אי אמרת דאינו נאסר אלא כשלוקחו ואז בטלה הזמנה לכל היום ואיך יאסר לכל היום. וזה פשוט וברור: ד) והשאילתות צריך לומר דסבירא לי' כשיטת התוס' פרק קמא דסוכה ורש"י בפרק ד' דביצה דהטעם דאסור כל היום משום מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא. והא דבשמיני מותר.