שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 171

דאם יש לו בעצמו סימני טומאה מהראוי שיהי' טמא. אלא שאמו שיצא ממנה מטהרתו. אף שאביו טמא. אם כן ההוא דבכורות בקלוט שיש לו מקצת סימנים כיון שמכל מקום קלוט הוא ויש לו סימני טומאה. מהראוי שיהי' אסור. אלא שאמו מטהרתו אף שאביו טמא. אם כן הוא הדין אם הי' אביו חמור ממש [אם הי' משכחת שיוולד מהם] הי' מותר דלא אזלינן כלל בתר המין. אלא בתר סימניו ובתר מי שיצא מהם: ז) אולם בדבר אחד אני רואה מחלוקת בין הראשונים דבתוספות נדה הנ"ל מבואר דטמאה שילדה כמין טמאה. אין האיסור משום שיצא מטמא לבד. אלא מחמת עצמותו גם כן שיש לו סימני טומאה. ואין מי שיטהרנו. ובאור זרוע פרק אלו טריפות לא משמע כן. שכתב בהא דאיתא בתמורה אפרוח מביצת טריפה מותר. דאימת גביל לכי מיסרח לכי מיסרח עפרא בעלמא. והא דאסור עוף טמא. אף דכי גביל עפרא בעלמא הוא. גזירת מלך הוא. עד כאן. הרי דבבהמה כל האיסור מחמת יוצא מטמא: ח) מ"ש רום מעלתו דחי' שילדה כמין בהמה ודאי חלבו מותר, ולהיפוך חלבו אסור. וכן לענין מתנות. ואף על פי כן לא חשיב זה וזה גורם. אף אם נודה לכת"ר בזה. דגם לענין מתנות אזלינן בתר אמו. ומשום דלעולם חשיב כמין שיצא ממנו ושור שנולד מצבי צבי הוא. אין סתירה מזה לדברינו כלל. דמכל מקום היוצא מזה ומזה חשיב חצי' צבי וחצי' שור ואין אמו אוסרתו בחלב או מתירתו. דלעולם אזלינן בתר עצמו. אבל הנולד מטהור ומן הטמא, אי הוה אזלינן בתר עצמו. הי' נפקא מינה אם יש לו בעצמו סימני טומאה או סימני טהרה. וכמו בעוף כיון דהתורה תלתה האיסור בסימנים. ואף על פי כן אזלינן בתר אמו שיצא ממנו. על כרחין דאמו אוסרתו או מתירתו. על כן שייך בזה דין זה וזה גורם:

ט) מ"ש רום מעלתו שלא ידע מה הקשיתי עליו אפילו לפי דבריי דגם בנולד מטהורה ומטמאה שייך זה וזה גורם כיון שדנין ממי יצא. מכל מקום אין השגה במ"ש ליישב קושיית התוספות. הנה השגתי הי' כי אני כתבתי שזה כוונת התוספות במה שכתבו דדוקא היכי דחד אסור וחד שרי שייך זה וזה גורם. דבזה דנין ממי יצא. דהכלל היוצא מטהור טהור מטמא טמא. ועל כן בערלה כיון שדנין על הפירות על איזה אילן גדל. דזה כל האיסור שגדלו על אילן שלא עברו עליו שלש שנים. פשוט דשייך זה וזה גורם. ורום מעלתו כתב דזה וזה גורם לא שייך אלא היכי שאין כאן אלא גורם דאיסור לבד. אבל ערלה דכשגדל על אילן שלא עברו עליו שלש שנים זה הוא כל האיסור ולא גורם לבד. ויש לומר דלא שייך זה וזה גורם מאחר דיש תערובות איסור ממש. ועל זה השגתי עליו מש"ס בכורות (דף ז'.) דשם כשיצא מטמא זה הוא כל האיסור. בפרט שבעצמו יש בו סימני טומאה גם כן. והרי החלק היוצא מן הטמא. היא איסור בעצמותו ממש. שבעצמו טמא ואין לו מי שיטהרנו. וכל שכן שיצא מהטמא. ואף על פי כן מותר משום זה וזה גורם. ולא אמרינן דיש בו תערובות איסור. דהכלל כל שדנין מצד הגורמים חשיב זה וזה גורם. ומה שכבוד תורתו תירץ עצמו כבר נדחה מתוספות נדה כנ"ל. וכן בתוספות נדה וחולין הנ"ל שהקשו שהזכר יהי' מותר משום כל היוצא מטהור הגם שאביו טמא על כורחין ההיתר משום זה וזה גורם. הרי דאף שעצמותו טמא ואביו טמא. הרי צד אביו איסור עצמותו ממש ואף על פי כן מותר: י) ואולם ידידי הרב ר' יואב יהושע מצא סיוע לרו"מ לשיטת הרב המגיד פרק ג' מהלכות מאכלות אסורות כפי שביאר הבית מאיר יורה דעה סוף סימן פ"ו שיטתו דאפרוח הנולד מביצת טמאה ויש לו סימני טהרה טמא. ולא אמרינן דמעפרא גדל כמו היוצא מביצת טריפה, כיון דמינו טמא עיי"ש.

הרי דאף בעוף שאין דנין מכח אמו דמעפרא גדל. מכל מקום אזלינן בתר המין. ולא משגיחין בסימניו. ואם כן נכונים דברי רום מעלתו בההוא דבכורות ששם המין טהור ויש לו קצת סימנים דומה לאמו. ואף דמכל מקום אין לו סימני טהרה. הא לא משגחינן בסימניו רק בתר המין וכל האיסור רק משום שאביו טמא ויוצא מן הטמא. על כן תלוי בזה וזה גורם. ולפי זה שפיר יש לומר בערלה לא שייך דין זה וזה גורם כלל. דשם כשגדל על אילן בתוך שלש. זה כל האיסור. ויש כאן תערובות איסור: יא) אך עם כל זה הלא כל הפלפול להוכיח לשיטת התוספות מדאיצטריך קרא דונטעתם דילדה שסבכה בזקינה בטלה משום דבטל היחור. ותיפוק לי' דזה וזה גורם מותר. ועל כרחין דאפילו גורם לא חשיב הזקינה. כל שכן דלא חשיב שיש בו חלק מהזקינה ורום מעלתו השיב דיש לומר בערלה לא שייך כלל דין זה וזה גורם. ולעולם לשיטת התוספות יש בו חלק. והרי לשיטת התוספות חולין וביחוד בנדה מוכח להדיא דשייך דין זה וזה גורם בערלה: יב) ומה שתירץ ההוא משום דאין חוששין לזרע האב והוה רק גורם. על פי זה הי' מקום ליישב דעת התוספות נדה, דלעולם סבירא להו דלא אזלינן בתר סימניו אלא בתר מינו כל שדנין על עצמותו. אלא דהכא כל מינו כך הוא. שהזכר יש לו סימני טומאה. ומכל מקום אמו מטהרתו. דכל היוצא מטהור טהור. ואין להקשות הלא אביו טמא. והרי חציו תערובות איסור ממש יש בו. דבעצמו יש לו סימני טומאה כל המין. דיש לומר דאין חוששין לזרע האב והוי רק גורם. אך באמת הא קיימא לן בחולין (דף פ'.) דלכולי עלמא מספקא לי' אם חוששין לזרע האב: יג) ובדבר זה שאני עוסק עם רום מעלתו הרווחתי סברא אחת אגרא דשמעתא ליישב קושיית הר"ן בחי' בהא דבן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. והקשה הר"ן הלא זה וזה גורם מותר ויהי' מותר בלא שחיטה.

ומאז אמרתי לולי דברי הר"ן דלא שייך בזה דין זה וזה גורם להתיר. ואדרבה משום דזה וזה גורם מותר הכא אסור בלא שחיטה. דטעמא דזה וזה גורם מותר. דגורם אחד כיון שאינו בא מכחו לבד כאילו אינו. ונשאר היתר בעצמו. והכא אם תסלק הגורם הלא בעצמותו הוא בהמה כשאר בהמה דעלמא. רק דיוצא מטהור טהור. וכיון שיצא מבהמה בן פקועה דחשיב כשחוטה גם הולד כשחוט. והכא דבא מכח אחד שאינו שחוט ומבטל את חבירו. שוב טעון שחיטה בעצמותו יד) ואיפכא הי' לי' לאקשויי שיהי' ניתר בשחיטה כבהמה דעלמא שכולו יהי' טעון שחיטה. אך באמת גם הא לא קשיא שהרי כתב הר"ן בפרק כל הצלמים בפירוש דברי הש"ס סוטה (דף מ"ג:) בילדה שסבכה בילדה שנטעה לסייג ולקורות לא אמרינן דבטלה משום דאילן העשוי לסייג גופי' אי חישב למאכל חייב בערלה ופירש הר"ן דכיון דאפשר להיתר להיות איסור. שוב לא בטל גורם דאיסור בגורם דהיתר. והכא נמי אפשר גורם דאיסור להיות היתר. דכשישחט יהי' מותר. ואין בטל הגורם שנשחט בגורם שלא נשחט: טו) ומכל מקום אין להקשות. דכיון דגורם שלא נשחט אינו בטל וגורם שנשחט בטל. הרי אין כאן אלא גורם של היתר. ליתא דהא דזה וזה גורם מתורת ביטול הוא. דבטל גורם של אישור בגורם דהיתר ולכאורה הלא לא מצינו ביטול בציר מרוב. ומהיכי תיתי שיתבטל שוה בשוה. אך הענין כיון דבעצמותו הי' מותר. ואין איסור אלא משום גורם. כל שיש כאן גורם של היתר גם כן. הרי עצמותו מכריע. וכאילו הי' כאן רוב היתר. וכל זה במקום שבלא הגורם הי' מותר. אבל הכא נהפוך, הוא. לולי הגורם הרי ולד בן פקועה זה כבהמה דעלמא וכולו טעון שחיטה. ואין כאן ביטול להיתר. גם לא לאיסור שיהי' כולו טעון שחיטה. כיון דאפשר לאיסור להיות היתר ואתי שפיר: טז) כל זה הי' נראה לולי שהר"ן לא תירץ כן.

וצריך להבין למה לא תירץ הר"ן כן. אך סוגיא דבכורות קשיתי'. דשם גם כן בעצמו יש לו סימני טומאה. ומכל מקום מותר משום זה וזה גורם. והכי נמי בולד בן פקועה אף שבעצמו טעון שחיטה. יהי' מותר משום זה וזה גורם: יז) אך לשיטת הרב המגיד הנ"ל דאפרוח הנולד מביצת טמאה אף שבעצמו יש לו סימני טהרה אסור אף דמכח אמו אין לאוסרו דעפרא בעלמא. ובעצמו יש לו סימני טהרה כיון דמינו טמא אסור בעצמותו. אם כן כמו כן להיפוך בההוא דבכורות כיון דמינו טהור מותר בעצמותו אף שיש לו סימני טומאה כמ"ש גם רו"מ מסברא. על כן שפיר מותר משום זה וזה גורם. ואתי שפיר דהר"ן לא תירץ כן דהר"ן לשיטתו דסבירא לי' בפרק אלו טריפות דביצת טמאה שנולד ממנו אפרוח שיש לו סימני טהרה במקרה טהור. ולא אזלינן בתר מינו. וכן כתב הבית מאיר שם שהר"ן והרב המגיד חולקים בזה. על כן הוקשה להר"ן לשיטתו מההוא דבכורות. ולשיטת הרב המגיד אתי שפיר ליישב קושיית הר"ן: יח) איברא דלכאורה כיון דאין לו תקנה. וצד שלא נשחט לעולם ישאר באיסורו. ואי אפשר להיות כמוהו. ושוב יתבטל. אך זה אינו דאם יתבטל ויהי' כולו טעון שחיטה. ויהי' גם לצד שלא נשחט היתר. ושוב לא יתבטל צד הנשחט. כעין שכתבו התוס' לענין חתיכה הראוי' להתכבד. דאף דאיסור הנאה ואינה ראוי' להתכבד. מכל מקום כיון שאם יתבטל יהי' ראוי להתכבד לא בטיל. והכא נמי כיון שאם יתבטל צד הנשחט. יהי' לצד שלא נשחט היתר ולא בטיל צד הנשחט: יט) ולענין אתרוג המורכב שהבאתי הוכחה מהא דבעי הש"ס בבא קמא למימר ולא חצאי בקר. וקשה בכלאים מן הכוי למה יתחייב. הא אינו חייב אלא בחצי ארבעה וחמשה כמו לענין מתנות שאינו חייב אלא בחצי והוה לי' חצאי בקר. וכתב רו"מ דלמה לא הקשיתי מגנב משותפו וטבח דבאמת פטור. דליכא וטבחו כולו באיסורא. והאריך בזה.

ולא ידעתי מה קשיא לי' עלי. דבכוי פשיטא דחשיב כולו באיסורא. דכל שור שבו באיסור שחט. וכמו לענין מתנות. דלא דמי לשותפות כהן. דכל שיות שבו בחיוב. והכי נמי בזה. אך ראייתי מהגמרא דקאמר ולא חצאי בקר. ממילא מוכח בכלאים כולו בקר מקרי [ואיני יודע למה דלק אחרי] והכא נמי כולו אתרוג מקרי: כ) מה שהביא ראי' לדברי היש"ש דגדי פטור מארבעה וחמשה. דאם לא כן קרא לחייב כלאים למה לי. דהא במתנות דליכא קרא. ואף על פי כן חייב במתנות. ומה נעביד לי' למר אם בהחפזו לא ראה דברי הגמרא במקומו (דף קל"ב) דשם איכא קרא לחייב כלאים במתנות אם שור לרבות כלאים אם שה לרבות כוי, ור' אליעזר דאמר כלאים חייב כוי פטור מוקי קרא דאם שה לחלק וקרא דאם שור אייתר לרבות הכלאים. וקשה על היש"ש מהתוספתא. ומה שרו"מ ביקש לומר דכיון דקרא לרבות כלאים. על כרחין אף שמין אחד עז חייב. דאם לא כן כלאים היכי משכחת לה. טפי הי' סברא לחייב אף בכוי כיון שמין אחד מחוייב. אבל לחלק בין עז לחי' אם תמצא לומר דעז פטור. אין שום סברא לחלק. ואם הי' שום הוכחה או סברא לדברי היש"ש בעצמו החרשתי לסבול דוחק. אבל באמת מה סברא יש לדבריו. דמשום דהגמרא ממעט שור ושה אין מידי אחרינא לא. נמעט הגדי שנקרא שה בפירוש בכתוב: כא) ויען שלא הספיק לרו"מ הראי' והתוספתא אביא לו עוד מכילתא מפורשת. הובאה בילקוט פרשת משפטים כ"ב. שמ"ב. ר' עקיבא אומר תחת שור תחת שה להוציא את החי', שהי' בדין הואיל ובהמה בתשלומין וחי' בתשלומין. אם למדת על בהמה שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה. אף החי' משלם תשלומי ארבעה וחמשה. לא אם אמרת בבהמה שהיא קריבה על גבי המזבח לפיכך לא ישלם תשלומי ארבעה וחמשה כו' תלמוד לומר תחת שור תחת שה להוציא את החי' עד כאן לשונו עיין שם.

ופירש בזית רענן שחיבר המגן אברהם דאף דמדינא לא אתי. מצריך קרא דלא נגמור שור שור משבת. ומכל מקום מפורש דלא נתמעט אלא החי' שאינה קריבה על גבי המזבח. ואם גם הגדי נתמעט. הי' להמכילתא לומר להוציא הגדי. דעל זה לא הי' שום פירכא. ועוד מדקאמר הואיל והבהמה בתשלומין כו' אם למדת על בהמה כו' לא אם אמרת בבהמה כו' [ולא קאמר הואיל ושור ושה בתשלומין] מבואר דעל כל בהמה חייב: כב) עוד בילקוט משור עד חמור ר' עקיבא אומר שאין תלמוד לומר חיים אלא להביא החי' ופירש בזית רענן דסלקא אדעתא כיון שנתמעט מארבעה וחמשה אף כפל לא לחייב. הנה נתבאר מכל אלה. דרק החי' נתמעט ולא הגדי. ובלי ספק שאילו ראה היש"ש התוספתא והמכילתא הנזכרים. לא הי' תוקע עצמו לחדש דין זה שאין לו בו שום ראי' רק מסברא. והוא קשה מהתוספתא והמכילתא: ידידו לנצח הדו"ש וש"ת הק' אברהם: סימן תפח. א) בענין מחלוקת הראשונים אם הלכה כר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי דגזול פסול ביום טוב שני משום מצוה הבאה בעבירה. או הלכה כשמואל דכשר ביום טוב שני. נראה לפי עניות דעתי הוכחה דסתמא דש"ס במרובה (דף ע"ו.) כשמואל אזלא דלית לי' מצוה הבאה בעבירה ואפילו במצוה של תורה: ב) דהנה בגיטין (דף נ"ה.) משנה. על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שמכפרת מפני תיקון המזבח. ובגמרא פליגי עולא ור' יהודה. עולא אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מאי טעמא יאוש כדי לא קנה ומאי טעמא אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהי' כהנים עצבין [שאכלו חולין שנשחטו בעזרה] ר' יהודה אומר ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מאי טעמא יאוש כדי קנה ומאי טעמא אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות עד כאן. ונחלקו המפרשים בדר' יהודה.

התוספות שם פירשו דבעלמא גם ר' יהודה סבירא לי' יאוש כדי לא קנה והכא משום דאיכא יאוש ושינוי השם ומצוה הבאה בעבירה לית לי' לר' יהודה. והרמב"ן בחי' פירש משום דאית לי' לר"י יאוש לחוד קנה על כן לא הוה מצוה הבאה בעבירה: ג) ולפי עניות דעתי ראי' לדעת התוספות דהנה שם בסוגיא מתיב רבא גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם ד' וה' ותני עלה בחוץ כהאי גוונא ענוש כרת. ואי אמרת יאוש כדי לא קנה כרת מאי עבידתי'. פירוש דכיון דיאוש לא קנה אלא דקניא גבוה ביאוש ושינוי השם. ועל כן אינה מכפרת דהוי מצוה הבאה בעבירה. ועל כן אינו משלם ארבעה וחמשה. מכל מקום כרת למה יתחייב הא אינו ראוי לפתח אהל מועד. ומשני אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דליחייב עלה. ופירשו התוספות דכיון דאוקמוה רבנן ברשותי' שתהי' מכפרת, הפקר בית דין הפקר ומכפרת מן התורה. וחייב כרת משום שחוטי חוץ: ד) ובבבא קמא (דף ע"ו.) מקשה על משנה זו דגנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר בשלמא אטביחה לא מיחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח אלא אהקדש ליחייב דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים וכתבו התוספות שם דסוגיא למאן דאמר יאוש לחוד אינו קונה. דלמאן דאמר יאוש לחוד קנה. הא קשה מאי אריא הקדיש אפילו לא הקדיש נמי. ועל כורחך לאוקמי' שהקדישו בעלים ביד גנב ואם כן לא מקשה מידי עיין שם. וכיון דסבירא לי' לש"ס יאוש לא קנה על כרחין לית לי' לש"ס הא דעולא בגיטין. דהא תני עלה בחוץ כהאי גוונא ענוש כרת, ועל כורחין לעולא צריכין לומר דאוקמי' רבנן ברשותי' קודם הקדש ולא יהי' מצוה הבאה בעבירה. ואם כן איך יתחייב ארבעה וחמשה על הקדש שהקדיש דהא אמרת דכיון דאוקמוה רבנן ברשותי' לא הוי ההקדש עבירה. ואיך יתחייב ארבעה וחמשה על מה שאינו עבירה כלל. אלא ודאי אליבא דר' יהודה מקשה.

ואי כהרמב"ן דר' יהודה בעלמא יאוש קונה סבירא לי'. אם כן צריך לאוקמי' שהקדישו בעלים ביד גנב. ולא הוה מקשה הש"ס מידי. אלא ודאי לר' יהודה יאוש אינו קונה וקניי' גבי' ביאוש ושינוי השם ומצוה הבאה בעבירה לית לי' דר' יהודה כשמואל רבי' בשמעתין סבירא לי' דאמר מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. וכיון דסתמא דש"ס כשמואל ור' יהודה. משמע דהילכתא כוותייהו: כנלפענ"ד הק' אברהם. סימן תפט. א) כתב המגן אברהם סימן תרמ"ט סק"כ אתרוג של ערלת חוץ לארץ יכול לצאת בה. שהרי יכול להאכילו לחבירו שאינו יודע שהוא ערלה. והוא מדברי ריא"ז עיין שם. והוא פלא בעיני. והמעיין בריא"ז יראה שדברים אלו אינם להלכה. והדבר ברור שאינו יוצא בה. כיון דלדידי' אסור בהנאה. והוא מותר רק ליתנו לחבירו במתנה שאין הוא נהנה בה כלום. אם כן אינו ממונו כלל. ולא דמי לתרומה שלקחה ישראל מכהן שהוא של ישראל והישראל יכול למכרה. מה שאין כן ערלה שהיא איסור הנאה לדידי' מה מועיל מה שיכול להאכילה לאחר וכל איסור הנאה יכול להאכילה לגר תושב. ואף על פי כן לא חשיב שלו. ובגמרא ריש פרק כל שעה יליף דתרומה מותר בהנאה לזר מדכתיב תרומתכם שלכם תהי' עיין שם. הרי דאי הי' אסור בהנאה לזרים לא הי' חשיב שלהם אף שיכולים ליתנה לכהנים: ב) ומה שהביא כן המגן אברהם מהריא"ז הנה זה לשון הריא"ז מז"ה [טעות סופר מז"ל] פוסל אפילו בערלת חוץ לארץ. ולי נראה שערלת חוץ לארץ יש בה היתר אכילה שיכול להאכיל לכתחילה לחבירו שאינו מכיר בה. והנה מז"ה הוא התוספות רי"ד כנודע. ודברי תוספות רי"ד הם בחידושיו ליישב קושיית תוספות בערלה תיפוק לי' דמיכתת שיעורי' וכתב דנפקא מינה לערלה בחוץ לארץ שאינו אסור אלא באכילה ולא בהנאה ולא לשריפה קאי שמוכרה לאחרים שאינם יודעים שהוא ערלה:

ג) והנה מפורש שיטת תוספות רי"ד דערלה בחוץ לארץ מותר בהנאה. וריא"ז לא נחלק עליו בזה. ועל כן שפיר השיב שגם משום שאין בה היתר אכילה אינו פסול שיכול להאכיל לאחרים. ודומה ממש לתרומה שהזר יוצא בה: ד) וכל זה לשיטת תוספות רי"ד דערלה בחוץ לארץ מותר בהנאה. אך אין כן דעת כל הפוסקים ולא הזכירו שום חילוק בין של ארץ ישראל לשל חוץ לארץ רק לענין ספק. וכבר הקשה השב שמעתתא שמעתא א' פרק א'] בהא דמספקי להדדי. שהרי הנותן נמי נהנה שהמקבל מחזיק לו טובה כמו שכתבו תוספות פרק כל שעה במושיט אבר מן החי לבן נח דאי אבר מן החי אסור בהנאה הי' אסור. ואני כתבתי במקום אחר ליישב דמותר משום דבר שאין מתכוין. שאין הנותן מתכוין להחזקת טובה. ודוקא במושיט לגוי דאסור ליתן לו מתנת חנם משום לא תחנם. רק במכירו מותר שהוא כמוכרו לו. והיינו שהגוי יחזיק לו טובה. אם כן על כרחך להחזקת טובה מתכוין. אבל בישראל אינו מתכוין להחזקת טובה. מכל מקום בהנאה פשוט שאסור. וכן מוכח סוף פרק קמא דעבודה זרה בעובדא דהוי בי' רבא באריס ישראל ואריס נכרי. דנכרי נקיט שני ערלה. ורבא בבבל הוי הנה דאף בחוץ לארץ אסור בהנאה. אם כן פשוט דלא חשיב לכם ואינו יוצא בה. והמגן אברהם לא הי' לפניו ספר תוספות רי"ד כי לא נדפס בימיו. על כן לא ידע כי דברי ריא"ז בנויים על היסוד דערלה בחוץ לארץ מותר בהנאה שהוא היפוך כל הפוסקים ה) ובעיקר מה שהקשו בתוספות דשל ערלה תיפוק לי' דפסול משום דמיכתת שיעורי'. ולפי דברי החתם סופר דערלה וכלאי הכרם אין חובה לשורפו רק שאסור בהנאה עד שישרפנו אזי יהי' אפרו מותר. אם כן אינו עומד לשרוף ולא מיכתת. אך עוד הקשו מתרומה טמאה דמצוותו בשריפה ומפורש בשבת (דף כ"ה.) כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו. כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת: