שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 170

ואזדא ראיות הש"ך [ולפי מה שאכתוב בסוף דברינו אות י"ח נסתר פקפק זה ודו"ק] אמנם לאחר העיון דברי הש"ך ז"ל נכונים: ט) והנה הטורי זהב הזכיר גם כן הראי' דשה אפילו מקצת שה. וכתב דמכל מקום ביום ראשון פסול דהוי אתרוג חסר. ולכאורה אף ביום שני פסול. שהרי מפורש בר"ן דצריך שיהי' רובו קיים. ואם לא כן אינו אלא חתיכת אתרוג. ואף שהתרומת הדשן חולק כמ"ש הד"מ והמגן אברהם בשמו. הלא תברא בצידו שהוא כתב טעם הכשר חסר ביום טוב שני דהוי כגרדימין. והכא נפסל מתחילתו. ולפי מה שכתבתי הי' נכון דכהאי גוונא כולו אתרוג מקרי. אלא דלאו תם הוא: י) אמנם העיקר נראה בדעת הטורי זהב דסבירא לי' כיון שנראה בחוש כמו אתרוג. רק קצת סימני לימוני. חשיב רובו אתרוג. ומכל מקום מדבעינן לקיחה תמה לא מהני רובו אתרוג דביטול לא שייך הכא (כמ"ש מר בקונטרסו מתוספות דפרק כל הזבחים. ואף שחילקתי אז עליו מש"ס נדה (דף כ"ז:) כעת אני רואה דבריו נכונים]. וראי' מהא דאיתא במס' מקוואות פרק ז' משנה ב' דפחות משלשה לוגין שאובין הגם שאין פוסלין המקוה אין מצטרפין למ' סאה. וכן מי פירות. רק מי פירות שנפלו למ' סאה ואחר כך נטל כשיעור שנפלו כשר. אף שאחר כך ליכא מ' סאה מן הכשרים. והטעם דמתחילה אינו משלים אף שרוב כשרים כיון שאין בכשרים כשיעור. ואף הכשרים פסולים אך כשנפלו למ' סאה כשרים ושפיר מתבטלים המי פירות שוב אף שנטל מצטרפים המי פירות שכבר נתבטלו. ובתוספות רי"ד שבת (דף ט"ז:) דלהשלים במים שאובין למ' סאה אפילו קורטוב אחד פסולו מדאורייתא. אולם דעת הר"ש פרק ב' דמקוואות משנה ג' דכשיש רוב מקוה כשר. שוב הוי מדרבנן. הרי דמן התורה משלים. אך אין סתירה מזה לנידון דידן. וטעמא דהר"ש נראה דמכל מקום בטל לענין כלים דסגי ברביעית. וכיון דבטל להיות כמקוה. שוב בטל אף לאדם.

וזה טעם נוטפין שרבו על הזוחלין שכשר אף דליכא שיעור בנוטפין והיינו משום דבטל לגבי כלים. אך שם אף מדרבנן כשר. כיון דמעיין לא בטלו. מה שאין כן ברוב מקוה ומיעוט שאובים דבטלו רביעית דמקוה. על כן מדרבנן לא מצטרף אם אין שלשה לוגין בשאובים: יא) האומנם כי מה שכתבתי ליישב הא דהר"ש יש לפקפק דאם כן אפי' פחות מהרוב כשרים כשר מן התורה. דהשאובים נטהרו בהשקה דמן התורה הוי מקוה לכלים. וממילא אף לאדם הוי מקוה. וכמ"ש הר"ש פרק ב' משנה ב' כיוצא בזה במעיין פחות ממ' סאה מטהר המים הבאים עליו בהשקה שיהיו טהורים אף לאדם עיין שם. שכתב ומיהו תימה הוא לומר דמי הבריכה כו' ומכל מקום יש לומר דלהר"ש לאו משום ביטול אלא דכך נאמרה הלכה שאין צריך שיהי' רוב מהכשרים. כעין עומד מרובה על הפרוץ. ולדידן אפילו בפלגא כשר. ואין להאריך: יב) עוד יש להביא ראי' ממה שכתב הרב המגיד בשם הרמב"ן. והוא בחי' הרמב"ן דשחבטן לא מצטרף הסכך פסול להכשר. אלא שאינו פוסל. האומנם כי לדעת רש"י מצטרף להכשר. יש לומר כי רש"י פירש במתניתין דריש סוכה חמתה מרובה מצילתה המיעוט בטל ברוב. והרי כמו שאינו. והכא דסכך פסול המיעוט משלים לרוב. שוב אין מיעוט צל סכך כשר בטל ברוב חמה. כיון שאם לא יתבטל צל הכשר ויהי' סוכה כשירה. שוב יתבטל סכך פסול המיעוט. דכל הטעם לומר שאינו משלים משום דאף הרוב פסול כיון שאין בו שיעור אבל אם לא יתבטל הכשר ברוב חמה ויהי' כשר. יתבטל בו הפסול ויהי' רוב צל ולא יהי' החמה מרובה. ובכהאי גוונא לא אמרינן ביטול. דכי אמרינן דין ביטול היכי שאף בלא ביטול יש רוב. אבל הכא אם לא נאמר שהמיעוט צל בטל ברוב חמה. לא יהי' כאן רוב חמה כנ"ל. לא אמרינן:

יג) וראי' מדאמרינן בבכורות פ"ג הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממה נפשך אם רובא ציר ציר לאו בר קבולי טומאה. ואי רובא מים סלקא לה השקה. ואמרינן עלה לא שנו אלא לטבל בו פתו. אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור. דמים טהורים שנותן בקדירה מצטרפים עם הטמאים ומבטלים הציר. ואף דאם יתבטל לא יטמאו הטהורים ויהי' רובא טהור. כיון שאם לא נאמר ביטול לא יהי' רוב טהור אין כאן דין ביטול והכי נמי בסוכה כיון שאם לא יתבטל מיעוט הצל בחמה לא יהי' דין ביטול כנ"ל אינו בטל וכשירה הסוכה בצל הכשר לבד ודו"ק. ויש עוד בזה דברים. אך לא רציתי להאריך. והרב ר' יואב יהושע נ"י הביא עוד ראי' מדברי הרמב"ן בעיסה מדגן ושאר מינים שאינו אורז צריך שיהי' רובא דגן ושיעורו דגן. הא רובא לחוד לא מהני וכן בתוס' שם בפרק כל שעה במוגלשין על גבי קמח. דמיירי בשיעור מצומצם. וכיון שנתבשל כדי קליפה חסר שיעורו, ובודאי אחר כך לשו ומתערב. ואף על פי כן לא מצטרף לשיעור עכ"ד: יד) ועתה ניישב הא דנדה (דף כ"ז:) שכתבתי לעיל בתשובה סי' תפ"ג אות ז' בתרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא ר"ש מטהר דאמרי עלה רבנן דבי רב אי אפשר שלא ירבו שני פרידות עפר על פרידה רקב ויבטלו ובציר שיעורא. ואמר להו רבה אדרבה אי אפשר שלא ירבו שני פרידות רקב על פרידה אחת עפר ונפיש שיעורא. ונראה דהכי פירושו שמא נתערב תחילה פרידה אחת עפר בשני רקב. בעוד הי' השיעור קיים ושפיר בטל כיון שיש באיסור כשיעור ונפיש שיעורא. ושוב אם אחר כך נתערב פרידה אחת רקב בעפר ונתבטל שוב מצטרף הפרידה אחת עפר שנתבטל ברקב. ודומה להא דפרק ז' דמקוואות במי פירות שנפלו למ' סאה. ואחר כך נטל מהם כשר. ופירשנו לעיל אות יוד דכיון שהי' ארבעים סאה ונתבטל. שוב אף שחסרו הכשרים מצטרף המי פירות שנתבטלו. והכי נמי בזה.

ואף דספק שמא נתערב תחילה פרידה אחת רקב בעפר או אפי' בבת אחת. מכל מקום ברשות היחיד יהי' טמא. דאפי' ספק ספיקא ברה"י טמא כנ"ל. וכן ההיא דעירובין (דף כ"ג: כ"ד.) שכתבתי שם יש לומר כיון דבטל לענין שיהי' קרפף דאפי' פחות מבית סאתים אסור להוציא לו כלי הבית לכולי עלמא. ולרבנן אפי' כלי החצר. ודומה למה שפירשנו בהא דנוטפין שרבו על הזוחלין כיון שמתבטל לענין כלים. הארכנו הרבה בפרט זה שהוא מקצוע גדול בתורה. כן צריך לומר לדעת הט"ז: טו) ולאחר העיון נראה לי דלא שייך בזה פסול חסר כלל. דהנה בדין חסר יש ג' טעמים. הא' טעם הר"ן במתני' דלולב הגזול שאינו הדר במקום שנחסר עיין שם. הב' טעם התה"ד בתשובה כמו טריפות דסופו למות. וזה גם כן על ידי חסרונו סופו לרקוב. הג' פירש"י בסוגיא דאתרוג שנקבוהו עכברים מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה. וכן כתב הר"ן שם והנה קשה לי טובא על פירש"י דבש"ס לא מצינו ענין לקיחה תמה אלא כשלוקח בסודרא דלא הוי לקיחה גמורה וכן בפרק הקומץ רבה (דף כ"ז') כשאינו נוטל כל הארבע מינים כיון דעל כל פנים חובה ליקח כולם. והוא נוטל רק ג' הוי חסרון בלקיחה. אבל אתרוג החסר אם תמצא לומר דבלא טעמא דלקיחה תמה כשר אתרוג החסר והוא לוקח האתרוג החסר הרי הוא לקיחה גמורה. ואיך נמעט זה מלקיחה תמה. ודומה לגונב קטעת ומכרו דאף דבעינן ומכרו כולו באיסורא חשיב ומכרו כולו דכמו שגנבו מכרו כולו ולא שייר ממנו כלום. והכי נמי לפום סברא דהשתא דאתרוג החסר כשר. הרי לוקחו כולו. ואין לומר דדרשינן ולקחתם שילקח אתרוג תם. דדרשה זו לא נזכרה בש"ס. ואין דרך חכמים שאחר הש"ס לומר דרשות חדשות שלא נזכרו בגמרא: טז) אולם ברורן של דברים על פי חה שכתבו התוס' (דף ל"ב:) סוף ד"ה האמת והשלום אהבו בהירדוף דפסול למצוה שעוקץ הידים.

וכתבו התוס' דאי אפשר להסיר עוקצו וליטלו. דכל המינים אינו יוצא בהם אלא דרך גדילתן. ומבואר דההוא כדרך גדילתן לאו שיטלנו עיקרו למטה וראשו למעלה לבד אלא כעין גדילתן לגמרי. ומכל מקום לא נתמעט מזה נחסר אחר כך משום דאינו כעין גדילתו דזה שנוטל לא נשתנה. אך השתא דבעינן לקיחה תמה. וכשאינו לוקח כולו ששייר מקצת שלא לקח. ומשכחת לה שלקחו בחציצה במקצת דכתב בחתם סופר דאינו יוצא דלא הוה לקיחה תמה ששייר בלקיחה. והכי נמי בנחסר לא חשיב לקיחה תמה שאינו לוקחו כעין גדילתו לגמרי ששייר מקצת שגדל ולא לקחו. ודומה לגנבה קטעה ומכרה דאמרינן בש"ס ב"ק מה דגניב לא זבין. ולא חשיב ומכרו כולו. דמה דגנב לא זבין. אף שלא שייר במכירה. דבתר שעת גניבה אזלינן והא שייר. והכא נמי כיון דאינו יוצא אלא כעין גדילתו בתר שעת גדילתו אזלינן והא שייר בלקיחה שלא לקחו כולו כמו שגדל. וכל זה בנחסר אחר כך. אבל באתרוג המורכב שגדל כן אין למעטו כלל מלקיחה תמה. ואם תמצא לומר דרובו אתרוג חשבינן לי' ויוצא בו ביום טוב שני. אף ביום ראשון יוצא בו: יז) וראי' ברורה לזה מדברי התה"ד סי' צ"ט דאתרוגים שנעשו בהם נקבים ע"י קוצים בעת גידולן ועורם ובשרם קיים כשרים. ויליף מריאה שיש בה קמט ועולה בנפיחה דכשירה. ופסולי אתרוג לטריפות מדמינן לה. ושוב כתב דאין להכשיר אותן חזזות שקורין "פלאט מיל" משום דשכיחי ורגילים ונדמהו ליתרת בדרי דאונא דכשר משום דכל חיוי ברייתא הכי אית להו דאין מדמים אלא נקלף ניקב חסר דפסולים משום דסוף האתרוג לירקב. דומיא דטריפות דפסול משום דסופו למות. אבל הפסולים משום הדר לא עכ"ד התה"ד. וקשה אם כן חסר נמי איך נילף מריאה.

הא יש בו פסול משום דלא הוי לקיחה תמה כמו שכתב רש"י בסוגיא דאתרוג שנקבוהו עכברים והתוס' ריש פרק לולב הגזול (ובדף ל"ז:) בד"ה שתהא לקיחה תמה ולאו משום דסופו לירקב לחוד. אך לפי מה שכתבתי נכון היטב דהנהו נקבים הנעשין בעת גדילתן. והוא דרך גדילתן כמו שכתב הרמ"א אין לפוסלו כלל משום דלא הוה לקיחה תמה [רק משום דסוף האתרוג לירקב ועל כן שפיר ילפינן מריאה] דכיון דיוצא בו כמו שהוא. והוא לוקחו כולו כמות שהוא. ולא שייר בו מידי וכנ"ל באריכות: יח) ומזה נלמד לאתרוג המורכב דאין לפוסלו משום חסר כלל דהדר. ואין סופו לירקב. ולקיחה תמה הוא. והיינו לשיטת הט"ז דרובו אתרוג. או לפי מה שכתבתי בדעת הש"ך דכיון שאין בו יותר. כהאי גוונא כולו אתרוג מקרי כי היכי דחשיב כולו שה לענין מתנות. וכולו שה או בקר לענין ארבעה וחמשה ואף דלעיל אות ח' השגנו על זה שהרי קטעת חשיב כולו שה או בקר לענין ארבעה וחמשה ובאתרוג חסר מקצת פסול. אך לפי סברא זו שאנחנו בה ניחא. דאף אם תמצא לומר דחסר מקצתו חשיב כולו אתרוג. מכל מקום פסול כיון דבתר גדילתו אזלינן והרי חסר לי': יט) אך ליישב דעת הט"ז נראה דהט"ז לשיטתו והחה"ד לשיטתו. והוא דבמנחות (דף ל"ה:) ברצועה שנפסקה אינו מועיל קשירה דכתיב וקשרתם קשירה תמה ופירש"י שני פירושים פירוש אחד דכשיש עוד קשר אחד ברצועה אינו קשירה יפה. פירוש אחר דהרצועה צריכה להיות שלימה. והרא"ש והטור תפסו לעיקר פירוש הא' והתה"ד הביא רק פירוש הרא"ש. והט"ז תפס לעיקר פירוש הב' ועיין בש"ע הרב ז"ל מלאדי. ועל כן לפירוש הב' דבעי רצועה תמה. הרי שאף דבקרא כתיב קשירה תמה בעינן שהרצועה שקושרין בה גם כן תהי' תמה. הוא הדין בלקיחה דאתרוג צריך נמי שיהי' האתרוג תם ולא חסר אפי' חסרון מעיקרו ועל כן פסל הט"ז אתרוגים המורכבים משום חסר.

דאזיל לטעמי' דפירש דהרצועה צריכה להיות תמה. אבל החה"ד לטעמי' דפירש דאינו קשירה תמה. ופסול לקיחה תמה באתרוג הוא רק כשנחסר מברייתו דשייר בלקיחה שלא לקחו כולו כמו שגדל כנ"ל. על כן באתרוגים שנחסר מתחילת ברייתו לא נסתפק בהם כלל משום לקיחה תמה ועיין בט"ז בדין אתרוג שעוקצין אותו קוצים. דמשמע מדבריו דאין נפקא מינה כלל במה שנחסר מברייתו ואזיל לטעמי' כנ"ל: כ) אולם מהא דאתרוג התיום כשר לפי עניות דעתי ראי' ברורה דחסרון מברייתו אינו מזיק כלל. דהא בשניהם אי אפשר לצאת דפרי אחד אמר רחמנא ולא שני פירות. ואם תסלק השני הרי הראשון חסר. וכעין שכתבו הפוסקים בטחול שאם היו שנים דבוקים. להפוסקים כניטל היתר לבד. חשיב השני ניקב בסומכי' [ואם לא נשתייר כעובי דינר זהב פסול] אלא ודאי חסרון מברייתו אינו פוסל משום לקיחה תמה. אלא משום דסופו לירקב. והכא השני מועיל שלא ירקב הראשון, ויוצא בראשון לבד. והכא נמי חלק הלימון מועיל שלא ירקב הרוב אתרוג שבו [או לשיטת הש"ך דבחצי אתרוג יוצא כמו מקצת שה] ויוצא בו לבד: ידידו לנצח הק' אברהם. סימן תפז. ב"ה יום ג' משפטים תרל"ח שוכ"ט לכבוד אהובי ידיד נפשי וידיד ישראל הרב הגאון המפורסם נ"י עה"י פה"ד מו"ה חיים אלעזר ני': אתמול הגיעני מכתביו והנני להשיבו על כל פרט ופרט: א) מה שכתב הראי' ממה שאסור להרביע שור פסולי המוקדשין. הדבר פשוט משום שמרביעו על בהמה אחרת שהוא שור לבד או איל לבד. ואפי' האחרת גם כן פסולי המוקדשין. אינו דומה לפרידה שמרביעין עלי' מינה דחילוק יש בין מה שהוא בידי שמים למה שהוא בידי אדם כמו שכתב הרב המגיד סוף פרק ג' דראש השנה לחלק בין חצי עבד וחצי בן חורין לאנדרוגינוס למאן דאמר חציו זכר:

ב) מה שהשיב בזה וזה גורם הבא מן הטמאה ומן הטהורה באריכות גדול ותוכן דבריו דטמאה שילדה כמין טהורה אינו אסור משום יוצא מן הטמא אלא דהוא טמא ממש דמינו הוא. אלא דהוה אמינא כיון שיש לו סימני טהרה מותר. לזה הוכיח מקרא דאינו כן אלא הוא טמא ממש. אלא שנשתנה אבל משום יוצא מן הטמא אין לאוסרו שהרי בא מש"ז שאינו אוכל כלל. ובמשנה שמסיים שהיוצא מן הטמא טמא נקטי' רק לסימנא בעלמא כדאיתא בגמרא שם ועל כן לא שייך בזה דין זה וזה גורם. דאין איסורו רק מחמת עצמו ולא משום שיצא מטמא. ועוד דאפי' הי' אסור משום יוצא מטמא. בכל זה לא מקרי גורם והש"ס דבכורות ענין אחר הוא. דשם קאי אליבא דר' שמעון דקלוט בן פרה אסור. רק אם הי' מקצת סימנים דומה לאמו מותר. ועל כן קלוט שבא מטהורה ומקלוט שאין לו כלל סימנים דומה לאמו וקלוט זה יש בו מקצת סימנים. הרי קלוט זה הנולד מותר מחמת עצמו. דמינא דטהור הוא שבא ממשפחת טהורים ויש לו מקצת סימנים. רק איסורו מחמת גורם דאיסור הוא אביו. ואין איסורו כלל מחמת יוצא מטמא. שהרי בא מש"ז שאינו אוכל. והוא רק גורם. על כן מותר משום זה וזה גורם. וכן ביצת טריפה אין אסור משום יוצא מטמא. שהרי בא מש"ז שאינו אוכל רק משום גורם דאיסור על כן מותר משום זוז"ג עכת"ד: ג) ואני תמה אם ביצת טריפה אינו יוצא מטמא למה יאסר מאי שנא מהא דמפורש בסוף תמורה באפרוח ביצת טריפה מותר לכולי עלמא דאימת גביל לכי מיסרח כי מיסרח עפרא בעלמא. ואף דמכל מקום הטריפה גורם לו שיהא מותר. אלא ודאי ליתא להאי סברא. ורו"מ בודאי עולה בזכרונו סברא זאת מתוס' פרק אלו טריפות (דף ס"ד:) סד"ה שאם ריקמה אבל לא כתבו כן אליבא דאמת. רק שהיינו יכולים לומר כן. ותיכף דחו זה. ומיהו אינו מתיישב טעם זה גבי ביצים דתחילתן מעורים בבשר.

ותחילה רצו התוס' לומר דזה גילתה התורה בקרא דבת היענה. דאף דבא מש"ז דהוי כנבילה מוסרחת אסור. ואחר כך דחו זה. אלא דביצת טריפה אסור משום יוצא מטמא: ד) ומאוד תמיהני איך כתב היפוך המפורש בהלכות גדולות שהביאו התוס' שם. והתוס' והרמב"ן והר"ן והרב המגיד פרק ג' מהלכות מאכלות אסורות. דכולם פשיטא להו דביצת טריפה וכן ביצת עוף טמא אסור משום דבר היוצא מן הטמא. וכולם חתרו למצוא טעם להיתר ביצת טהורה. וזה לשון התוס' שם וא"ת לאכילה ולמלקות למה לי תיפוק לי' דדבר היוצא מטמא טמא. וכן בסמוך דדריש ביצת טמאה דאסורה מדכתיב ואת בת היענה למה לי ועיין שם מה שתירצו. ומה שאמר רו"מ כתבו התוס' בעצמם ודחוהו הרי דביצת עוף טמא אסור משום יוצא מטמא. וכן ביצת טריפה דגמרינן מביצת עוף טמא כמו שכתבו התוס' שם. וזה לשון הרמב"ן מנין לביצת טמאה שאסורה. איכא למידק הא למה לי קרא הא כל היוצא מטמא טמא. ואפשר לומר נהי דאסור מכל מקום מילקי לא לקי וכן כתב הר"ן בהלכות עיין שם. וזה לשון הה"מ פרק ג' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ואו אבל חילקו בביצת עוף משום דנפקא לה מבת היענה ואמרו דלילקי עלי' איצטריך דאי למיכלה גופא תיפוק לי' דדבר היוצא מטמא טמא כו' וכן משמע ברמב"ם שם פרק ג' הלכה א': ה) וכן מה שכתב רום מעלתו לפי שיטתו דטמאה שילדה כמין טהורה אסורה ללאו משום שיוצא מן טמא. שהרי בא מש"ז. אלא שבעצמו מין טמא. וההיא דבכורות משום שיש לקלוט מקצת סימנים ובא ממשפחת טהורים. שגם אביו בא ממשפחת טהורים. רק איסורו משום גורם ולא משום יוצא מטמא שהרי בא מש"ז. גם כן ליתא דאם כן משום מה יאסר. מאי שנא מאפרוח ביצת טריפה דמותר. ומטמאה שילדה כמין טהורה בעלמא דגילה קרא שאסור. אין ראי' דהתם מינו טמא.

הנה נתברר דביצת טריפה וכן ההיא דבכורות איסורו משום יוצא מן הטמא ואף על פי כן מותר זה וזה גורם: ו) ועתה נשיב למ"ש רו"מ דטמאה שילדה כמין טהורה אין איסורו משום יוצא מטמא ואף דכן כתב במשנה דבכורות הוא רק לסימנא בעלמא. ומאוד אתפלא על טוהר שכלו איך יאמר זה. דבגמרא מקשה למה לי למיתני שהיוצא. פירוש דמה הוסיף ביאור. הרי כבר נשנה זה. ומשני סימנא בעלמא. אבל לומר שהמשנה נתנה טעם על דין מה שאין ענין לו לסימנא. חלילה לומר כן. וכן מפורש בתוספות חולין (דף ס"ב:) בד"ה תרנגולתא דאגמא וזה לשונם אין לפרש שהנקיבה מותרת והזכר אסור דכל היוצא מטהור טהור. הרי להדיא דאף הזכר שאין לו סימני טהרה טהור משום שיוצא מאמו טהורה. והתם אין לפרש שהמין הוא מין טהור. שהרי כל המין הוא כך שהזכר אין לו סימני טהרה. ובתוספות נדה (דף נ':) תרנגולתא דאגמא הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה. ולא שרי מטעם כל היוצא מטהור טהור. שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה. והאפרוח מעפרא גדיל ונאסר ממילא על ידי סימני טומאה עד כאן. הרי להדיא שאם האם היתה יולדת האפרוח הי' מותר משום שיוצא מן הטהור. וזה אין לפרש משום דמין טהור [כנ"ל דכל המין כך. ועוד] דאם כן מה תירצו שהאם לא ילדה האפרוח כו' הא מכל מקום מין טהור. אלא ודאי המשנה כפשוטו. שהתורה תלתה האיסור והיתר בסימני טומאה וסימני טהרה. וחידשה המשנה דטהורה שילדה כמין טמאה. אף דבעצמותו טמא. מכל מקום אמו שיצא ממנה מטהרתו. דכל היוצא מטהור טהור. וכן להיפוך. ועל כן כתבו בתוספות הנ"ל דבעוף שבא מעפרא בעלמא לא אזלינן בתר אמו. אלא בתר עצמו וכמו באפרוח ביצת טריפה. ונתברר מזה דהנולד מטמא וביצת טריפה טעם אחד להם. ונתברר מזה דלא אזלינן בתר המין והמשפחה אלא בסימניו.