שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 169

כשלא נשאר חמש אינו נותן כלל והכא נמי כיון שמחוייב ליקח כל אתרוג ואין לו אלא חצי. אינו נוטל כלל: כט) על כן נראה כוונת הש"ך ז"ל על פי מה שכתב הר"ן בפרק הזרוע בהא דשותפות כהן פוטר מן המתנות. דמאי שנא מהא דשה אפילו מקצת שה. וכתב הר"ן ליישב וזה לשונו דנהי דאמרינן שה אפילו מקצת שה. היינו היכא דכל שיות שבו חייב דכהאי גוונא כולו שה מקרי כו'. הנה מפורש בר"ן דכשאין בגוף שה אלא מקצת. חשיב האי מקצת כולו שה. וכן משמע בגיטין (דף מ"ג) חציו עבד וחציו בן חורין שקידש מקודשת דלא שייר בקנינו. ואף דבקידושין (דף ז') ילפינן דחצי איש וכן חצי אשה לא מהני מדכתיב כי יקח איש אשה ולא חצי איש ולא חצי אשה. מכל מקום כיון דאין כאן אשה הראוי' לקידושין אלא חצי. מחשיב כולו אשה. הוא הדין כשאין כאן אלא חצי שה בבהמה חשיב כולו שה. והכא נמי חשיב כולו אתרוג והוי לקיחה תמה. ואינו דומה לדברי ריב"ש באתרוג שותפין. דאתרוג שותפין דומה לשותפות כהן. והיינו דמייתי הש"ך ראי' ממקצת שה לענין מתנות דעל כרחך חשיב כולו שה. דאם לא כן מאי שנא משותפות כהן דפטור. וצדקו דברי הש"ך ז"ל: ל) איברא דלשיטת רש"י והר"ן חולין (דף ע"ט) יש לפקפק בכל זה, דהם ז"ל פירשו בהא דקאמר שם הש"ס מהו דתימא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור קמשמע לן פירש"י דמבלבל זרעי' ואין כאן צד סוס מיוחד. ולא צד חמור מיוחד. וכולו ברי' בפני עצמו הוא. הדבר ברור לנידון דידן כיון שאינו אתרוג גמור אלא ברי'. אינו יוצא בו האיש שהוא מחוייב ליקח אתרוג גמור. ודומה לאנדרוגינוס מוציא מינו. ולא אינו מינו דמשום שהוא ברי' הוא מחויב קצת מן התורה. ואינו יכול להוציא מי שמחוייב גמור. והכי נמי ממש בנידון דידן אין אתרוג זה מוציאו מידי חיוב גמור. והוא מחוייב ליקח אתרוג גמור. אך לשיטת התוספות שם.

דנראה דלא אזלי בשיטה זו [ועיין בתוספות פ' בד"ה בין לרבנן] אלא דחצי סוס וחצי חמור'. ומכל מקום לא הוי כלאים יש לומר כמו שכתבתי: לא) והנה קשה לי טובא לשיטת רש"י והר"ן דברי' הוא דאם כן קלש איסורו דאותו ואת בנו וכדאמרינן בראש השנה (דף כ"ט.) אנדרוגינוס אינו מוציא את שאינו מינו ובש"ס בכורות (דף מ"א.) דברי' הוא ואינו מוציא את הזכר משום דזה חיוב חמיר מזה. ואם כן למה ילקה. מאי שנא מהא דריש נערה המאורסה. למאן דאמר בעל מקליש קליש. אי נדרה מתרין זיתין והפר הארוס לבד אינו לוקה אם אכלתן. והכי נמי בזה. וכן מפורש ביומא ריש פרק יום הכיפורים דלמאן דאמר כוי ברי' בפני עצמו פשוט שאין בחלבו חיוב כרת. והכא נמי למה ילקה. ובאמת הא דאנדרוגינוס ברי' מחוייב בשופר קשה לי מדברי התוספות יומא (דף ע"ד.) דברי' לאו בר כסוי הוא. וכן בפרק מי שמת אנדרוגינוס לאו בר ירושה כלל אפילו כבת רק מדכתיב זרע אין לו עיין עליו או מדכתיב אחד ממשפחתו ואולי הא דאנדרוגינוס מחוייב בשופר. הוא רק מדרבנן. ומכל מקום מדחייב באותו ואת בנו אפילו מלקות. ראי' ברורה דלאו ברי'. ודברי רש"י ור"ן צריכין עיון גדול: לב) ועוד דלפי מה שכתבתי לעיל אות י"ב לשיטת רש"י והר"ן בעבודה זרה דילדה שסבכה בזקינה חשיב זה וזה גורם ההיתר ברור באתרוגים המורכבים. אך שהנחנו בצריך עיון באות כ"ג דשמא לשיטת התוספות אין זה בכלל זה וזה גורם אלא תערובות יניקה. ואם כן הדברים פשיטא דלא חשיב ברי'. אלא אתרוג ולימון מעורבים זה בזה. ולא דמי לפרידה דבא מזכר ונקיבה. כמבואר בפרק אלו טריפות ובפרק קמא דבכורות. על כן חשיב ברי'. אבל בתערובות הרי הוא חצי אתרוג. ובכהאי גוונא כולו אתרוג מקרי כדברי הר"ן: לג) ונראה לי הוכחה לדעת הש"ך ז"ל דכשגדל בתחילה מחצה אתרוג יוצא בו.

מהא דאיתא פרק לולב הגזול אתרוג הכדור פסול ויש אומרים אף התיום והרמב"ם והשלחן ערוך פסקו כתנא קמא דמכשיר התיום מדלא חשיב לי' בפסול. והנה מצד הסברא התיום נחשב שני אתרוגים כיון שגדלו מתחילתן ועד סופן שנים דבוקים ואם כן איך יוצא בו. הא פרי אחד אמר רחמנא כדאמר בש"ס לענין פלפלין. ואף שכתב הרא"ש דמותר להוסיף במינו. והא דקאמר הש"ס פרי אחד אמר רחמנא. כלומר אם באת להצריך שנים. פרי אחד אמר רחמנא היא גופה קשיא. מאי שנא מקרן פרה דפסול לשופר משום דשופר אחד אמר רחמנא. וצריכין לפרש דברי רא"ש כיון שיוצא באחד. לא איכפת לן אם לוקח יותר דיש בכלל מרובה המיעוט ודוקא בשופר שקול אחד בא משנים. ואם כן בתיום דכל אחד חסר במקום שדבוקים ואי אפשר לצאת באחד. הרי דומה לשופר של פרה דפסול משום שני שופרות. ועוד דאפילו בשניהם איך אפשר לצאת דהוי שני אתרוגים חסרים. אלא ודאי משום דאתרוג אפילו מקצת אתרוג ויוצא באחד. ופסול חסר אינו אלא כשנחסר אחר כך. וכיוצא בזה אמרינן בבכורות (דף ל"ט.) למאן דאמר יש ברי' באחת. ואם נולד באחת חשיב תמים. והכא נמי אף שנולד חסר. במקום חיבורם חשיב תמים. ואף דאם הפרידם זה מזה בודאי פסולים. היינו או דלא נחשב הדר כדברי הר"ן ובעל מום הוא כמו בעל חזזית דנקרא בירושלמי וברמב"ם בעל מום. או דסופו לירקב כדברי התרומת הדשן. אבל כשהם דבוקים, האתרוג השני מכסה על מומו ומועיל שלא ירקב. ומכל מקום יוצא באחד וכיון שיוצא באחד לא איכפת לן אם נוטל שניהם דבוקים כדברי הרא"ש. כיון שיוצא באחד: לד) ואין לומר דלעולם אינו יוצא אלא בכל אתרוג והא דכשר התיום. משום דאתרוג השני מכסה על חסרונו. חשיב חסרון בפנים. דקיימא לן בריאה דלאו שמי' חסרון. והוא הדין באתרוג. דלא מסתבר כלל: דכהאי גוונא יחשב חסרון בפנים.

ועוד דקיימא לן לענין קדשים חסרון בפנים שמי' חסרון דלא חשיב תמים. הכא נמי לא חשיב לקיחה תמה. ואין לחלק משום דהתם חסר כל אבר. וכמו שחילק התרומת הדשן לענין חסר אונא בריאה. דליתא. דהתם חשיב קין בחוץ בריאה. אף שעורו ובשרו קיים. כיון שחסר כל אבר. מה שאין כן בקדשים דהוי בפנים בבהמה ואף על פי כן שמי' חסרון. הוא הדין באתרוג והא דבעי הש"ס להכשיר אתרוג שנימוח כקיתון אין ראי' מזה דחסרון בפנים לא יזיק באתרוג דבאתרוג לא נחסר כלל הגם שנימוח. ואדרבא מוסיף נפות כמבואר ריש המוציא יין. ודוקא בשר ריאה ספוגית נחסר על ידי שנימוח: לה) נחזור לענינינו דמוכח מכאן דיוצא במקצת אתרוג כשתחילת תולדתו כך. ולא חשיב חסרון. וכדקיימא לן שה אפילו מקצת שה כדברי הש"ך ז"ל. ולפי מה שכתבתי יתבאר היטב שיטת הרמב"ם דמכשיר התיום. מדקרא הש"ס בלשון יש אומרים מכלל דתנא קמא פליג. ולכאורה טעם קלוש הוא להכשיר. אך לפי מה שכתבתי נראה דיש אומרים אלו לשיטתם חולין (דף פ') דמי שאמרו חכמים אין שוחטין ביום טוב. זה הבא מתיש וצבי. ועל כורחין דסבירא להו צבי אפילו מקצת צבי לא אמרינן. ועל כן ספק אם חוששין ומקצת צבי לא אמרינן. או אין חוששין וכולו צבי הוא. ועיין שם בתוס' ד"ה כוי ברי' בפני עצמו. ועיין ב"ח יורה דעה סימן כ"ח שרצה לומר דיש אומרים מחלקים בין צבי לשה. וכבר השיג עליו הש"ך ז"ל בסימן ט"ז. והנה בשלהי הוריות דסתם יש אומרים ר' נתן. ואם כן יש לומר דיש אומרים דהיינו ר' נתן לשיטתו. דמשום דסבירא לי' שה אפי' מקצת שה לא אמרינן. והוא הדין דאינו יוצא במקצת אתרוג. ועל כן אינו יוצא בתיום. ולדידן דקיימא לן שה אפילו מקצת שה. ממילא התיום כשר: לו) ומה שהביא מהר"ם אלשיך ז"ל ראי' מהא דחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אחרים דלא אתי צד עבדות ומפיק.

ולפי עניות דעתי נראה לחלק בין אתרוג ולימון. דחילוק יש מצד עצמו. לא במה שבא מלימון או מאתרוג. ואף דמה שהוא אתרוג נצמח ממה שגדל בעץ אתרוג. מכל מקום אין המצוה רק במה שהוא אתרוג וכן בשה לענין מתנות. וצבי לענין כסוי. על כן אמרינן בי' שה אפילו מקצת שה. אבל הנולד מטריפה וכשירה. מפורש באלו טריפות דתלוי בזה וזה גורם. ולא חשיב מקצת טריפה דאסור. וכן הנולד מטהור ומן הטמא דמפורש בפרק קמא דבכורות דתלוי בזה וזה גורם. והיינו דהנהו איסורן תלוי במה שבא מטריפה או במה שבא מטמא. שהרי קלוט בן פרה מותר וטהור שנולד מן הטמא טמא. על כן תלוי בזה וזה גורם. וכן ילדה שסבכה בזקינה דפירש"י ור"ן דתלוי בזה וזה גורם משום דאיסור ערלה במה שגדל באילן שלא עברו שלש שנים. ועל כן קול שופר שצריך שיהי' מבר חיוב. אינו תלוי בעצם הקול. רק במה שבא מבר חיוב. וכיון דחצי עבד וחצי בן חורין גורמין לקול שיבא. והוה לי' זה וזה גורם לא חשיב קול מצוה. כשם שלא חל עלי' איסור. כמו כן לא חל עליו שם מצוה. שיהי' ראוי לצאת בו. ועיין תוס' חולין (דף נ"ח.) בראש העמוד: לז) איברא דאיכא לעיוני. דאם כן עובר על בל תוסיף. על חצי לימון שבו. דלעבור בזמנו לא בעי כוונה. הגם כי להפוסקים מצוות צריכות כוונה לצאת. כל שכן לעבור. וההוא דהניתנין במתן ד' שנתערבו משום דסתמן לשמן קאי כמו שכתב הרמב"ן. מכל מקום הלא יש פוסקים אין צריכות כוונה לח) ונראה לי דבר חדש לפי מה שכתב בשאלות ותשובות שבות יעקב חלק א' סימן ל"ו דאילן אתרוג באילן לימון אפשר דאינו כלאים זה בזה כיון שדומין זה לזה עיין שם, ולפי זה חשיב מין אתרוג. דהא בריש תרומות תנן כל שאין כלאים זה בזה תורמין מזה על זה משום תורם ממין על מינו. אלא שאינו יוצא בו המצוה. דאינו דר באילנו משנה לשנה.

ואין טעם עצו ופריו שוה. וכל הדברים המנויים באתרוג. ודומיא דהדס שוטה דאף דמינו הוא אינו יוצא בו. ומכל מקום אין בו משום בל תוסיף. כיון דמינו הוא כמ"ש הרא"ש. ואף שלכאורה הדבר רחוק. לאחר העיון אין להרחיק הדבר לגמרי: לט) ונראה לי ראי' לזה מהא דפרק קמא דסוכה (דף י"ד:) במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה דסיכוך נסרים. דשמואל אמר בנסרים שאין בהם ארבעה מחלוקת. ופירש"י דאין רוב תקרות עשויות מהן. אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסול. ומאז הקשיתי דהא ר' יהודה אומר אין מסככין אלא בד' מינין שבלולב. ואם כן הא דאסור לסכך ביש בהם ארבעה. היינו בד' מינין שבלולב. דבמין אחרינא בלאו הכי פסול. והא אין רוב תקרות עשויות מד' מינין שבלולב. ולר"י דאזיל בתר רוב תקרות אין לגזור כלל ברוב תקרות שאינו מד' מינין. ולא אתי לישב בה לשם סוכה כלל ושוב מצאתי קושיא זו בספר פני יהושע: מ) ונהירנא ששאלתי את פי גאון אחד ז"ל וענה אותי האילנות שעושין מהם נסרים. הם ערבה. והי' לפלא בעיני. כי ידוע שענפיהם אין להם סימני ערבה. עתה ראיתי שדבריו מפורשים בירושלמי דפרק קמא דערלה פתר לה באילן ערבה. הרי דסתם אילנות סרק ערבה נקראים. ואף שפסולים למצוה מדכתיב ערבי נחל ואין עלה שלהן משוך כנחל, מכל מקום מין ערבה הם. וכשרים לסכך כמו עיקרא דדיקלא דכשר לסכך, וכיון שמבואר דאילנות אף שענפיהם לעולם אין להם סימני ערבה כשרים לסכך לר"י. הוא הדין דיש ללמוד דכל שאינו כלאים עם ארבע מינים כשר לסכך דמינו הוא כנ"ל. ואף דאינו גדל ביחד עם הארבע מינים דומה לאילן ערבה כנ"ל. (ובדף ל"ז.) יליף הש"ס דכיון דעיקר דקל כשר לסכך לר' יהודה. אין בו משום בל תוסיף בלולב. הוא הדין כל שאינו כלאים אין בו משום בל תוסיף:

מא) ולכאורה יש להביא ראי' להיפוך מדכתב הר"ש פרק א' דכלאים דמשמע בירושלמי דאוסר להרכיב אילן מאכל באילן סרק. מכלל דסרק בסרק שרי. וכתב הר"ש הטעם וזה לשונו. ושמא משום דכחד מינא חשיב להו. ובפרק א' דשביעית משנה ג' כתב הרמב"ם ז"ל דארז אילן סרק הוא. ואם כן מה הקשה הש"ס שם לר' יהודה דמתיר לסכך בנסרים של ארז. והא לאו מינא דלולבא הוא. הלא אילן סרק אינו כלאים עם ערבה ומינו הוא: מב) אולם מאחר שהר"ש כתב בלשון "ושמא" הנה בעצמו לא ברירא לי' טעם זה [ובאמת דחוק שהארז אשר בלבנון עם השפל כאזוב אשר בקיר יהי' חד מינא] הרשה אותנו לומר פירוש אחר בירושלמי דאיתא שם בירושלמי דבציווי לא כתיב רק אילני פירי והארץ הוסיפה מעצמה אילני סרק. ובחולין (דף ס'.) מבעיא לי' הרכיב שני דשאים זה על גב זה כיון דלא כתיב למינהו בצוואה לא מיחייב. או דילמא כיון דהסכים הקב"ה על ידן כמאן דכתיב בהו למינהו דמי. ועל כן כיון דלא כתיב אילני סרק בצוואה ולא הסכים. לא מיחייב עלייהו. ודוקא בהרכיב אילן מאכל על אילן סרק. מחייב על אילן מאכל. כמו הזורע בכרמו של חבירו. שהכרם אינו נעשה כלאים. והזרעים אסורין. [וכן בעירובין (דף צ"ב.) גפנים בגדולה וזרעים בקטנה גפנים מותרין זרעים אסורין. דמיון זה הביא הרב ר' יואב יהושע] הכי נמי חייב על אילן מאכל. אף שפטור על אילן סרק: מג) שוב מצאתי סברא זו דלא מחייב על אילן סרק משום דליתא בצוואה במראה הפנים שבירושלמי אלא שהוא רוצה לומר זה באילן מאכל על אילן סרק. וליתא כדכתיבנא. אך הא דלא מחייב סרק בסרק יש לומר כדכתיבנא, ולעולם תרי מיני נינהו. אבל היכא דחד מינא הוא לענין כלאים. מותר לסכך בו לר' יהודה ולדידן אין בו משום בל הלן וראי' מהא דפרק קמא כנ"ל: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן תפו. ב"ה יום ב' וארא תרל"ח לפ"ק.

שפעת חיים שלום וברכה לכבוד ידיד נפשי וידיד ישראל הרב הגאון החריף הבקי נ"י עה"י פה"ד מוכתר במעלות ומדות ישרות כקש"ת מו"ה חיים אלעזר נ"י האבד"ק קאליש יע"א. במוצש"ק אלי הי' אורה בהגיע אלי התשובה מידיד נפשי מעכ"ת נ"י ובעזר השם הנני להשיבו על כל פרט ופרט: א) מה שהקשה מר איך גזרו [סוכה דף מ"ב:] שמא יעבירנו הא פטור מפני שהוציא ברשות. (וכל היכי דאי עביד בדיעבד פטור לא גזרינן בי' כמו שכתב רש"י שם ע"ב בנטלו על מנת להגביהו להוציאו עיין שם המגיה יש לחלק בפשיטות. דשם המעשה בעצמותו איסור ופטרו משום דהוי כאנוס. מה שאין כן במתעסק דעל כרחך המעשה בעצמותו היתר. דלא חשיב עשי' כלל כיון שלא נתכוין למציאות איסור. עוד יש לומר שהרי מפורש ריש פרק לולב וערבה דלא גזרו אלא בזמן הזה דלא בקיאין בקביעא דירחא. ושמא לאו יום טוב הוא ואין כאן טעות בדבר מצוה. ועל כן תירץ הריטב"א במילה דודאי חיוב לא גזרינן שמא יעבירנו: ב) מה שהקשה מהרבעה דודאי לאיסי אסור בפרידה ונילף להרכבה לדידי פשוט דאין איסור בפרידה רק לרכוב עליו אבל לא להרביעו דאין איסור אלא זכר עם נקיבה. והעיקר טעם שני שכתבתי בסימן הקודם אות ו' שגוף הקושיא בדותא הוא. דהרבעה והרכבה אין איסור אלא לחבר שני מינים. לא כשכבר מחובר. רק לענין הנהגה שהאיסור להנהיג כשהם מחוברים. על זה יליף איסי דכל שכן בפרידה. וזה פשוט יותר מביעתא בכותחא. וזה שכתבתי בתשובה הנ"ל שאין התחלה לראייתו: ג) אשר כתב מר שדברי התוספות חולין (דף נ"ח.) צריך עיון. אתפלא כי דברי התוספות אלו מבוארים היטב בתשובתי הנ"ל אות ל"ו בהשגתי על מהר"ם אלשיך בראי' שהביא מחציו עבד אינו מוציא בשופר ימחול לעיין שם. ואין לכפול הדברים:

ד) וראיתי למעלת כבוד תורתו שכתב שלולי דברי התוספות הי' אומר וכו' ודרך בדרך שכתבתי שם. אך בקצת נטה מזה. וכתב דדוקא בביעי טריפה שאין שייך איסור בעצמותם. דביצים לא שייך בהם טריפות. ואשתמיטתי' ש"ס בכורות (דף ז') בנולד מן הטמא ומן הטהור דתלוי בזה וזה גורם. רק צריך לומר כמו שכתבתי שם דאיסור בהמה טמאה על כרחך רק משום שנולד מן הטמא. שהרי טהורה שילדה כמין טמאה טהור. וכן להיפוך טמא. על כן איסורו בשביל מי שיצא ממנו שהכלל היוצא מן הטהור טהור. מן הטמא טמא. על כרחך תלוי בזה וזה גורם. וזה חילוק התוספות דבמידי דחד שרי וחד אסור תלוי בזה וזה גורם. דבאיסור והיתר לעולם אזלינן ממי יצא. וזה שכתבתי שם סוף אות ל"ו ועיין בתוספות (דף ס"ח.) בראש העמוד כי בדבריהם נתבאר חילוק ההוא: ה) מה שמסופק מר בערלה אם איסורו תלוי באילן או בפירות עצמם. אינני רואה מקום לספק ובודאי איסורו משום שלא עבר על האילן שלשה שנים. ואיסורו תלוי באילן: ו) מה שכתב מר דמתוספות נראה דרוב הוא הזקינה שהרי כתבו גבי ערלה אף למאן דאמר זה וזה גורם אסור. מכל מקום מותר משום שהזקינה היא הרוב אנכי לא ראיתי דברי התוספות אלו כלל. ואם כוונתו אל התוספות סוף פרק כל הצלמים. שם לא כתבו כן. וזה לשונם ואפילו למאן דאמר דזה וזה גורם אסור מותר כיון שבטלה בזקינה. והוכחתי בתשובתי הנ"ל שהכוונה כפירוש הבית אפרים שנתאחד עם הזקינה ומותר כמו הזקינה. והארכתי שם לברר זה. ותמיהני שכתב כן בפשיטות בשם התוספות. ואם כן הי' השגה גדולה על כל מה שכתבתי. ולא העיר מזה כלל. מה שכתב היתר גם להתוספות יפה אמר: ז) מה שכתב לדחוק בלשון הר"ן להוציאו מפשטו וכל האחרונים בשלחן ערוך העתיקו לשון זה שמע מינה דוקא הוא. ואין בית המדרש בלא חידוש. אביא עוד ראי' דכהאי גוונא מקרי כולו אתרוג.

בפרק מרובה (דף ע"א:) בעי מיני' רבא מר"נ גנב שור של שני שותפין והודה לאחד מהן מהו. חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר כו' או דילמא כו' אמר לי' חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. לצפרא הדר בי' ואמר לי' אפילו חצאי בקר יעוין שם. וקשה לי מה קמבעי' לי' ופשיט לי' רק מסברא. הלא ברייתא ערוכה בתוספתא פרק מרובה הגונב כלאים משלם תשלומי ארבעה וחמשה דברי ר' מאיר. ר' אליעזר אומר כלאים הבא מעז ומרחל משלם ארבעה וחמשה מן הכוי אינו משלם ארבעה וחמשה עד כאן. והדבר פשוט דר"א לטעמי' בחולין (דף פ'.) שה ולא מקצת שה. ור' מאיר כחכמים דשה אפילו מקצת שה. ועל כן פסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות גניבה הלכה ט' דהגונב כלאים משה וממין אחר חייב ארבעה וחמשה כר' מאיר דתוספתא משום דקיימא לן בחולין שה אפילו מקצת שה. והנה לפי מה דקיימא לן שם חייב בחצי מתנות. בודאי הכא נמי אינו משלם אלא חצי. ואם כן נפשטה הבעיא דאפילו חצאי בקר. ומה קמבעיא לי'. גם מה השיב לו מתחילה ולא חצאי בקר. גם לבסוף חזר בו רק מסברא בעלמא. אלא ודאי כהאי גוונא כולו בקר מקרי. וכשמשלם דמי החצי שה שבו חמשה פעמים חשיב משלם דמי חמשה בקר וידע שדברי היש"ש בכאן צע"ג שכתב דעל עז אינו משלם ארבעה וחמשה. וקשה מתוספתא הנ"ל. דאם כן כלאים הבא מעז ומרחל אמאי משלם ארבעה וחמשה לר' אליעזר. מאי שנא מן הכוי]: ח) והנה אף שחזקנו זרועות הרב הש"ך ז"ל. וכך חובה עלי. דמזרעי' דש"ך קאתינא. עוד יש מקום לפקפק דאף דאתרוג מקרי. מכל מקום אתרוג תם לא מקרי. והכא לקיחה תמה בעינן. והרי הגונב הקטעת חייב [וכתב בשיטה מקובצת אף על פי שאין כאן ומכרו כולו. מכל מקום בדרך שגנבה מכרה] אף שחסר אבר שה מקרי. ואלו אתרוג שחסר מקצת אינו יוצא בו. דלאו לקיחה תמה הוא. ואם כן אין ללמוד אתרוג משה.