שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 16

טו) עוד נראה ליישב דברי רש"י, ע"ז הנ"ל ותוס' יבמות הנ"ל ופסק רמב"ם הנ"ל. דהנה ביומא (דף ל"ג.) סידור שני גיזרי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי מכשיר עדיף. פרש"י דעצים מכשירי קטורת הם. ואינו מובן דמכל מקום אינם מכשירי דישון. וצריך לומר משום שכל הדישון לצורך הקטורת. ממילא העצים מכשירים גם הדישון [וזה שכתב הרמב"ן פרק בראשונה בשם הגמרא דפרק אמר להם הממונה דדישון מכשיר הקטורת. כוונתו למה שכתבתי]. אך דמהאי טעמא גם הדישון מכשיר העצים שלצורך הקטורת. וצריך לומר כמ"ש התוס' ישנים שם ד"ה אפילו דבלא גחלים לא יוכלו להקטיר ובלא דישון יוכלו. והנה ברש"י שם (דף כ"ד:) בהא דבעי הש"ס עבודת סילוק בהיכל ללוי [דמחייב בזר על עבודת סילוק בחוץ] אם חייבין עלי' מיתה לעבודת פנים מדמינן לי' ופטור או לעבודת חוץ מדמינן לי' וחייב פרש"י כגון דישון מזבח הפנימי. ומבואר דאף דאינו רק לצורך קטורת ואינו צורך גמור דאפשר להקטיר בלא זה יש בו חיוב מיתה. ואף דבעלמא במה שאינו עיקר עבודה זר פטור עלי' כגון שזרק שירי הדם מוכח בזבחים (דף ל"ח:) דפטור. והכי נמי בדישון שאינו רק צורך קצת לקטורת. צריך לומר דמכל מקום כיון שהוא צורך קטורת שהוא עבודה גמורה אף שהוא רק תיקון ויפוי קצת לקטורת חייב. ושמור זה: טז) מעתה שיר הלוים בכלי שכתבו התוס' יבמות (דף פ"ו.) דאף שאינו עיקר שירה. מכל מקום מצוה היא ולאו עבודה היא. כיון שאינו עיקר. ודומה לזר שזרק שירי הדם דפטור. מכל מקום זה ניחא אם שיר אינו מעכב הקרבן ואין השיר מכשירי קרבן. אבל אם השיר מעכב הקרבן. והשיר מכשיר הקרבן כדמוכח בספרי הנ"ל. ממילא השיר בכלי שגם כן מצוה אף שאינו מכשיר גמור. שאם הקריב בלא שיר בכלי כשר. מכל מקום תיקון קצת הוא לקרבן. וכשם שעיקר שיר מכשיר הקרבן לגמרי.

כמו כן השיר בכלי מיפה קצת הקרבן. וכבר הוכחנו באות ט"ו דמיפה קצת לקרבן גמור חשיב עבודה על כן שפיר אמר ר' ירמי' בר אבא. אבל שיר של כלי דברי הכל עבודה הוא [ור' יוסף סבירא לי' שיר אינו מעכב הקרבן]. ולא תקשי מהא דעבדי כהנים היו. דשאני התם שהרי מי שאינו לוי המשורר בכלי אינו מתקן הקרבן כלל. שאם תאמר שמתקן עבודה הוא. וכשהוא זר מחלל ואינו מתקן הקרבן. רק אדרבא גרועי גרעה כמ"ש התוס' מנחות. (דף י"ח:) דזר שעבד גרוע מלא עשה כלל. דאף שלא בלל כשר זר שבלל חילל. והכא נמי אם לא שרר כלל בכלי הוא כשר דעיקר שירה בפה. ואם שרר זר אם תמצא לומר שמתקן עבודה היא וחילל. ועל כן אינו מתקן. וכיון שאינו מתקן שוב לאו עבודה היא רק מצוה בעלמא בעצמותו [כמו למאן דאמר אינו מעכב דהוא מצוה בעצמו גם כן] ועל כן כשר בעבדים. ובעלמא זר שעבד אף שחילל. מכל מקום פעל קצת בעבודתו. שהרי נשפך דמה אם עלה ירד. ואלו קבלו פסולים וזרקו את דמו אם עלו לא ירדו. הרי דמכל מקום שם עבודה עלי' להכשיר. אבל זה שבעצמותו לאו עבודה היא דעיקר שירה בפה. רק דנחשב עבודה משום שמכשיר הקרבן. והא אדרבא הרי הוא פוסל הקרבן. דמבלעדי השיר שבכלי הי' כשר ועכשיו על ידי עבודה בזר מחללו. והשתא דס"ל דשיר מעכב הקרבן. כשם שהלוי מכשיר הקרבן, כמו כן הזר מחללו. ואף דבכלי אינו מכשיר וצורך גמור אל הקרבן. שוב דומה לבלילה דאף שאינו צורך גמור ולא בלל כשר. מכל מקום זר שבלל חילל. ואף אם תמצא לומר דכיון שהלוי אינו מכשיר גמור. הזר אינו פוסלו לגמרי. מכל מקום פוגם קצת ולא מכשיר הוא וכשר בעבדים. וניחא התוס' ביבמות הנ"ל שהקפיד עזרא שלא עלו לוים ראוים לשיר בכלי. אף שעבדים כשרים לזה.

מכל מקום אינם ראוים לתיקון הקרבן והי' לוים גם כן כמ"ש הרמב"ם ומפורש בכתוב בכמה מקומות שהיו לוים משוררים בכלי. והם הי' לתיקון הקרבן רק שהי' שם זרים גם כן. ושיר דזרים הי' רק מצוה לא תיקון הקרבן. וכן כשהי' שלא בכלי שרת. דכלי חול הוא פסול בקרבן [כמ"ש התוס' זבחים (דל"ד:) בד"ה וליהוי דיחוי יע"ש] על כן אינו מתקן הקרבן רק מצוה בעלמא. אבל לוי ששורר בכלי. עבודה גמורה כנ"ל. וניחא לישנא דר' ירמי' בר אבא והרמב"ם העתיקו עבודה הוא. וניחא הא דעירובין שדוחה שבת דעבודה הוא. רק יש להקשות כיון דאינו מעכב. משום לכתחילה איך ידחה שבת. בזה צריכין לומר כיון דפסק הרמב"ם נסכים הבאים בפני עצמן אין טעונין שירה וקאי השיר גם אאברים ופדרים. וכבר דחתה שחיטה והקטרה את השבת. שוב דוחין גם משום לכתחילה. נמצא רב יוסף דפליג ס"ל דשירה אינו מעכב הקרבן ובעצמותו לאו עבודה הוא. ור' ירמי' בר אבא סבירא לי' מעכב כנ"ל באריכות. וקיימא לן כר' ירמי' בר אבא. וזה שכתב רש"י בע"ז דאפסיק הלכתא בהחליל שיר מעכב הקרבן: סימן כז א) ולענין הלכה אם שיר מעכב את הקרבן איתא בערכין (דף י"א.) תנו רבנן השיר מעכב את הקרבן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו מעכב ולכאורה נראה דהלכה כחכמים. אך פ"ד דתענית (דף כ"ז.) אמר רב יהודה אמר שמואל כהנים לוים וישראלים מעכבים את הקרבן פרש"י כולם משום מעמד. וריטב"א פי' כהנים משום עבודה. לוים משום שיר ישראלים משום מעמד. ובירושלמי דכהנים משום חצוצרות. ואף דבספרי שומע אני קרבן שלא תקעו עליו יפסול תלמוד לומר והיו לכם לזכרון לזכרון נתנו ולא להכשר קרבן. יש לומר דהא כחכמים ערכין (דף י"א.) דאין שיר מעכב הקרבן. ותקיעה דכהנים ושיר דלוים דין אחד להם.

כדמוכח מהא דמייתי ראי' (שם ע"ב) דאין אומרים שיר אלא על קרבן ציבור הקבוע לו זמן מקרא דלעולותיכם וזבחי שלמיכם דכתיב גבי תקיעות דכהנים. והא דתענית כר' מאיר דשיר מעכב הקרבן] במתניתא תנא ר' שמעון בן אלעזר [אומר גי' הב"ח] כהנים לוים [ישראלים ירושלמי] וכלי שיר מעכבין את הקרבן. במאי קמיפלגי מר סבר עיקר שירה בפה מר סבר עיקר שירה בכלי. ומבואר דלכולי עלמא שיר מעכב את הקרבן. ועל כן מעכבים לוים. ורב יהודה אמר שמואל סבירא ליה עיקר שירה בפה על כן אין כלי שיר מעכבין. אבל שיר עצמו מעכב. ואפילו לפרש"י דלוים משום מעמד. מכל מקום מדמפרש בש"ס טעמא דרב יהודה אמר שמואל משום דעיקר שירה בפה ולא משום דאינו מעכב. מכלל דס"ל להש"ס דלכולי עלמא מעכב: ב) מיהו הא יש לדחות דהא רב יהודה אמר שמואל בערכין (דף י"א.) יליף עיקר שירה מן התורה מדכתיב ושרת בשם ד' אלקיו איזה שירות שבשם ד' הוי אומר זה שירה. פרש"י שבשם ד' שמזכירין בו שם שמים. הרי דעיקר שירה בפה. אבל שאינו מעכב אינו ברור אם רב יהודה אמר שמואל סבירא לי' הכי. על כן אמר הש"ס טעם ברור. מיהו לפי' הריטב"א מוכח להדיא דשיר מעכב גם לרב יהודה אמר שמואל וכיון דרב יהודה אמר שמואל אמורא הכי ס"ל פשיטא דקיימא לן כוותי'. וכן לפי הירושלמי מוכח גם כן מהא דכהנים מעכבים משום חצוצרות: ג) ובתשו' מהר"ם אלשיך (סימן קל"ח) פסק גם כן דשיר מעכב את הקרבן. אך בתמיד של בין הערבים אינו מעכב. ובזה פירש דברי הטור (סי' קל"ג) שכתב דשיר לא הי' מצוותו נעשית אלא בבוקר ותמוה. דמפורש פרק יום טוב דאף בין הערבים אמרו שיר ואפילו בחול. שהרי מפורש בגמרא שאמרו שיר של חול בין הערבים. וכן בפרק החליל דאין פוחתין מכ"א תקיעות במקדש ט' בין הערבים.

ותקיעות חצוצרות דכהנים ושיר דלוים חד דינא להו דמפורש בתמיד דבעת שיר הלוים היו כהנים תוקעין בחצוצרות. וכן בערכין מוכיח דאין הלוים אומרים שירה אלא על קרבן ציבור שקבוע לו זמן מלעולותיכם ולזבחי שלמיכם [מה עולה קדשי קדשים אף שלמים קדשי קדשים ומה שלמים קרבן ציבור הקבוע לו זמן אף עולה] דכתיב בחצוצרות דכהנים. ועל כן פי' מהר"ם אלשיך דהטור לענין עיכוב קאמר דרק בשחר מעכב ולא בין הערבים ודברי הטור אלו הובאו בחקרי לב בשם ספר חפלות ר' עמרם גאון כתיבת יד אך הטעם אינו מובן: ד) ואומר אני שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו של ר"ע גאון שכמעט הדבר מפורש בס' הזוהר ויחי. דהנה בתורה לא נזכר חצוצרות רק ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. ובתמידין לא נזכר. רק בספרי וביום שמחתכם אלו השבתות. ר' נתן אומר אלו התמידין. ובזוהר הנ"ל (רכ"ט:) ז"ל תרין קרבנין ליומא לקבל תרין אלין. דאינון שמחה ורננה שמחה בצפרא ורננה ברמשא, וע"ד את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים עד כאן לשונו וכיון דשמחה רק בצפרא ובקרא כתיב וביום שמחתכם. נמצא שאין חיוב חצוצרות רק בצפרא. וכבר ביארנו באות א' דשיר דלוים למדין מחצוצרות. ואין שיר הלוים מן התורה רק בשחר ומדרבנן גם בתמיד של בין הערבים. אבל אי אפשר שיעכב כיון דמן התורה לא בעי שיר כלל: ה) ולכאורה יש לפרש בזה מאמר המשנה שלא יהו מקבלין עדות החודש מן המנחה ולמעלה משום השיר של בין הערבים שידעו איזה שיר לומר. ומוכח דבשחר אין קלקול. ופרש"י ידוע. ועל פי מה שפירשנו דברי ר' עמרם גאון יש ליתן עוד טעם ונאמר דלעולם מן הדין שלא ידחה שיר של יום טוב לשיר של יומו ימי בראשית. תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ועל כן בשחר אומרים שיר יומו כאילו חל בחול. אך בין הערבים דבחול השיר מדרבנן.

ובראש השנה דכתיב ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. וכיון שהשיר מן התורה רק משום ראש השנה ודאי ראוי לתקן בו שיר של ר"ה. כיון שהחיוב רק משום ראש השנה, ודומה למוספין שלעולם תקנו בו שיר. ואף דמדרבנן בחול נמי אומרים שיר בין הערבים. אתי דאורייתא ודחי דרבנן. ולפי זה בכל יום טוב בשחר אומרים שיר של חול משום מעלת התדיר. לבד בימים שהיחיד גומר את ההלל שהחליל מכה. והלוים משוררים ההלל. דשמחת ההלל עדיף. אבל בימים שאין החליל מכה יאמרו שיר של חול בשחר: ו) אך קצת קשה לפי מה שהוכחתי לעיל סי' כ"ד אות ג' משמעתא דסוכה דמקשה לר' אחאי דתוקעין על כל מוסף מהא דשיר של ראש חודש דוחה לשיר של שבת. ואם איתא לימא הא ולימא הא. יקשה לישני דהא בשל בין הערבים. אלא ודאי בין הערבים לא תקנו שיר של ר"ח. ואם כן בראש חודש בין הערבים אומרים שיר של חול מן התורה. ואם כן בר"ה צריכין לומר שיר של חול מן התורה. דתדיר. דבכל י"א חדשי השנה היו אומרים בין הערבים שיר של חול מן התורה. ולמה ידחה שיר של יום טוב לשיר של חול. מה אמרת משום דבלא ראש השנה לא היו אומרים שיר כלל מן התורה. והא ליתא דמשום ר"ח היו אומרים מן התורה. ומשום ראש חודש הא אין עוקרין שיר של חול כדמוכח שמעתא דסוכה הנ"ל: ז) ואולם יש לדחות הראי' מסוכה על דרך אגדה לפי המבואר בפסיקתא דר' כהנא בפסוק והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו דלעתיד יעלו ישראל למקדש בר"ח ושבת והעננים מביאים אותם. וכשיחול ראש חודש בשבת יביאו אותם שני פעמים בשחר ובמנחה. ונראה הטעם לפימ"ש בתשו' רשב"א דכל השביעיות עיקרם בסופם. סוף המנין שלם. ועל כן שביעית אינה משמטת אלא בסופה ואם כן שבת נמי עיקרו במנחה. וראש חודש שהוא משום חידוש אור עיקרו בשחר שהוא גם כן חידוש אור. ולא במנחה סילוק אור.

ועל כן מביאין אותם בשחר משום ר"ח. ובין הערבים בשביל שבת. ועל כן לא נזכר בפסיקתא דיום טוב שחל בשבת יביאו אותם שני פעמים. דיום טוב עיקרו במנחה כמו בשחר. ובמה שבאים במנחה לבד די. ואם כן בתמיד של בין הערבים אי אפשר בשום פנים שידחה של ר"ח לשבת. כיון דאז עיקר שבת. והיפוך מן עיקר ראש חודש דר"ח משום חידוש אור. ובין הערבים סילוק אור. ולעולם גם בראש חודש תקנו שיר של ר"ח ועיקרו שיר של חול. ואם כן אין שיר של חול מן התורה בין הערבים כלל. ולפי זה יצא שיטה חדשה דבין הערבים לעולם יאמרו שיר של ראש חודש או חול המועד וכל שכן שביעי של פסח. ופשוט בימים שהיחיד גומר ההלל. ובשחר לעולם אומרים שיר של חול לבד בימים שהיחיד גומר ההלל סימן כח. ב"ה ב' שלח תור גאולה לפ"ק שוי"ר לכבוד אהובי ידי"נ הרב הגדול הצדיק המפורסם כקש"ת מו"ה מנחם אלי' שליט"א האבד"ק פילטץ: יקרתו הגיעני. והנה בגופי' דעובדא קיצר מאוד ואי אפשר להשיב הלכה למעשה מאחר שלא נודע לי הקול כהוייתו ממש בכל פרטי דברים. ויש לדון את כ"ת לכ"ז כי הי' מאוס בעיניו לכתוב בדברים מכוערים כאלה. ומכל מקום אנכי אינני יכול להשיב הלכה למעשה רק אכתוב קצת דרך משא ומתן. וכ"ת כפי ידיעתו בטוב הקול ידין בדבר: א) אחשוב כי תחלת ספיקו הוא. בשליח ציבור אם הלך לעשות זנות באשת איש ולא עלתה בידו. או לא נודע מה הי' בסופו: ב) והנה הד"מ (סימן נ"ג סק"י) שליח ציבור שמרננין אחריו שנתפס עם הנכרית או שמסר או גיזם למסור כו' אם יש עליו עדים מעידים אותו כו' מעבירין אותו. ולכאורה דומה לגיזם למסור. ויש לחלק דגיזם למסור הרי התיר עצמו למיתה והרי אז הי' רשע למות. ואם הזיק ממון אז פטור משום קים לי' בדרבה מניה כמו הבא במחתרת והזיק כלים דקרינא בי' שתי רשעיות.

הנה דחשיב אז רשע למות ועל כן מעבירין אותו. מה שאין כן זה שהלך לגלות ערוה. דהגם שהרודף אחר ערוה מחייבי כריתות מצילין אותו בנפשו. היינו ברודף לאונסה. משום דמקפדת על פגמה. וכ"כ הרמ"א ח"מ (סימן תכ"ה סעיף ג') דהיינו דוקא ברדף לאונסה עיין שם. ואם כן זה שהלך לזנות מרצונה ולא ניתן להצילה בנפשו אינו דומה לגיזם למסור: ג) אך בלא נודע מה הי' לו. נראה לי דאף שאין מעבירין אותו. מכל מקום אפילו מיעוט טוענים להעבירו. להם שומעין. [ולפנינו יתבאר דאפילו נודע שלא זינה באותם פעמים כל שהוחזק לעשות כן יכולים המיעוט להעבירו]. והנה במג"א שם סק"ז דאם יש קלא דלא פסק אפילו יחיד יכול למחות להעבירו ומשמע דב"ד אין נזקקים להעבירו רק אם אחד מוחה. וכן דקדק החת"ס חאו"ח (סימן י"א). ופי' דדומה לנחשדת דבקלא דלא פסק אין מוציאין אותה מבעלה. ומכל מקום כתב הב"ש (סימן י"א סק"ו) שאם בעלה רוצה לגרשה בעל כרחה מותר ואין בו משום חרם דרבינו גרשום דיכול לומר אני חושש ומאמין להקול. כמו כן יכול היחיד לומר אני מאמין להקול ע"ש. ובחזנות המיעוט יכולין לעכב ואפילו יחיד כל שיש טעם הגון: ד) הן אמת שמ"ש בשם הב"ש לא מצאתי. כי הב"ש כתב בעידי כיעור דמפסדת כתובתה גם כן בלא התראה כמבואר ברמב"ם ולא הצריך קול לענין להפסיד כתובתה. אך בקלא דלא פסק לבד לא מצאתי בב"ש כלל. אך לענ"ד יש לדמותו למ"ש מהרי"ט בשידוכין שאם יצא קול שיש בו ממש על המשודכת יכול לבטל השידוך. ודומה לקודם שדייש במצרי שיכול לבטל המקח בקול. וכל שכן בחזן שמה בני העיר יכולין להעביר חזן כשר הוא רק מפני דרכי שלום ומפני החשד כעין שאין יכולין לשנות בית שמניחין בו את העירוב כמ"ש בכלבו בסוף הספר [דפוס פיזרדא] (ט"ו:) דודאי יכולין להעביר בקול:

ה) ואף דביש"ש פרק קמא דחולין דחזן יש לו חיובא דממונא על בני העיר כשמעבירין אותו. היינו דכיון שאין יכולין להעבירו בלא טעם משום חשד שוב אדעתא דהכי קבלוהו שלא יעבירו אותו בלא טעם ודברי ציבור אינן צריכים קנין. ומכל מקום כשיש קול דטעם חשד לא מהני כנ"ל. שוב גם טעם דאדעתא דהכי קבלוהו בטל. דלא קבלוהו שאפילו יהי' קול לא יוכלו להעבירו. דכל עצמינו שאמרנו שקבלוהו שלא יוכלו להעבירו משום דידעו שלא יוכלו להעבירו משום חשד. אם כן אדעתא דהכי נחתי שלא יעבירוהו. אבל לא נחתי על דעת שאפילו בקול לא יעבירוהו דהא בקול לא חיישינן לחשד וק"ל: ו) ומ"מ גם דמיון החת"ס טוב דהיכי דיכול לגרשה בעל כרחה. הוא הדין שיכולין להעבירו ואפילו יחיד. והנה לפי זה הדבר ברור דכל שיש רגלים לדבר כעין הא דרוכל יוצא יחיד יכול להעבירו כיון דשם קיימא לן דיכול לגרשה בעל כרחה בלא התראה. אך אפי' אין רגלים לדבר כל כך רק כעין עוברת על דת יהודית כגון שמתייחדת עם העריות דאף בעוברת על דת יהודית אינה מפסדת הכתובה בלא התראה. ופשטות לשון רמ"א (סימן קט"ו) דהוא הדין לענין לגרש בעל כרחה בעי התראה, מכל מקום הא כתב הט"ז שם להדיא דיכול לגרשה בעל כרחה. וכ"ה בתה"ד (סימן רמ"ב) ובמהר"ם פדואה (סימן י"ג). ואם כן הוא הדין בחזן כהאי גוונא יחיד יכול להעבירו: ז) וא"ל דעוברת על דת יהודית לאו משום חשש זנות רק שאינו רוצה באשה שאינה צנועה. אבל לענין העברת שליח ציבור לא חשיב עבירה גדולה להעבירו. ליתא שהרי המשנה למלך הקשה באשה שנסתרה אחר הקינוי דמתו בעליהן עד שלא שתו סבירא לי' לבית שמאי דגובה כתובתה. וכן בשמע מעוף הפורח שנטמאת דאינה שותה אינה מפסדת כתובתה. הא אפילו אם לא נטמאת באמת. מכל מקום הלא עברה על דת משה במה שנסתרה אחר הקינוי ולמה לא תפסיד הכתובה.

ותי' דבכל עוברת על דת יכול הבעל לומר שאינו מאמין שלא זנתה ולא יוכל להתברר וחשיב שקלקלה לו האישות. מה שאין כן ביכול להתברר על ידי שתי' לא חשיב שקלקלה האישות שהרי סמי' בידן לברר. ואף שאירע אחר כך סיבה שלא יוכל להתברר כגון שמת או על ידי עוף הפורח. מכל מקום היא לא קלקלה האישות. הנה דטעם עוברת ע"ד יהודית משום חשש זנות. ואם כן שפיר יש לדמות חזן שאם עובר על דת יהודית כגון שמתייחד עם עריות וכהאי גוונא. שיחיד יכול להעבירו: ח) אך גבי עוברת על דת כתב רמ"א אבן העזר (סימן קט"ו סעיף ה') שרגילה בכך. וח"מ וב"ש השיגו עליו כיון דבעי התראה ובהתראה אין לחלק בין רגילה לאינה רגילה יע"ש. ממילא בלא התראה אף שיכול לגרשה בעל כרחה. מכל מקום שוב בשאינה רגילה אינו יכול לגרשה בעל כרחה. מכל מקום בנידון דידן כל שהלך לזנות ולא נתברר שלא זינה אין לדמותו לדברי רמ"א הנ"ל. ובודאי אפי' בפעם אחת יכול להעבירו ט) אך כשלא זינה אז. רק משום פריצותו נחוש שזינה פעם אחרת. שוב יש לומר דפעם א' מקרה הי' וכל שלא עבר לא נחוש שיעשה כן זנות פעם אחרת. מכל מקום כל שרגיל בכך אף אם נתברר שלא זינה אז מכל מקום משום פריצותו נחוש שזינה פעם אחרת כמו היוצאת וראשה פרוע אף שלא שייך שזינתה אז: י) הן אמת דמה שחידשו רבותינו האחרונים דיכול לגרשה בעל כרחה בלא התראה וקיל היתר חרם דרבינו גרשום מהפסד כתובתה. משמע להיפוך בתשו' הר"ן (סי' ל"ח) בא' שנשבע לילך לארץ ישראל שאם האשה אינה רוצה ללכת עמו אינו רשאי להניחה שהרי מחויב בשאר כסות ועונה. ואף ששנינו הכל מעלין לארץ ישראל. היינו שאם לא תרצה ללכת תצא שלא בכתובה. אבל כל זמן שלא נתן לה גט מחויב בשאר כסות ועונה. ואף שיכול לגרשה הלא יש חרם דרבינו גרשום שלא לגרש בעל כרחה.