שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 168

כיון דכלאים אין איסור בלא מחשבה כדאיתא כמה פעמים בכלאים ובמחיצת הכרם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. משום דתלוי האיסור במחשבה וכשאינו יודע שהם שני מינים כאילו לא ידע הזריעה כלל כנ"ל. וזה ברור: ה) והרב ר' יואב יהושע נ"י הקשה לי לתירוץ הראשון משום מתעסק. דנהי דמשום מרכיב אין לחייבו. מכל מקום נחייבו משום מקיים. דלא שייך בי' מתעסק כמו שכתב המקור חיים בלאו דבל יראה. דלא שייך מתעסק כיון דלא הוי מעשה. והשבתיו. דמקיים איסורו משום רוצה בקיומו. וכשאינו יודע אין איסור ושוב ראה בעצמו בשיטה מקובצת בבא בתרא בהא דיבור משום דמחזי כמקיים בכלאים. כיון שבורר מקצתו ולא השאר מחזי שהשאר רוצה. וכתב בשיטה מקובצת דלהכי לא קאמר דמחזי כזורע. משום דמקיים איסורו אינו תלוי במעשה כלל אלא ברצון. עד כאן. וכל שכן לשיטת התוס' פרק השוכר את הפועלים דאיסור מקיים גם כן אינו אלא במעשה. וכל שכן לשיטת הריטב"א קידושין דבהרכבת אילן אין איסור מקיים כלל: ו) והשלישית לבי אלי' אשית. ותמיהני על גאון כמוהו איך העלים עין מדברי הרא"ש במקומו שכתב בהלכות כלאים דקל וחומר דאיסי פירכא הוא. שבאמת בכלאי בהמה אין חייב אלא במחברם יחדיו שאם הניח על דף בהמות מותר לישב על הדף. והנה איסי יש לומר דסבירא לי' כשיטת הרמב"ם והמחבר דאפי' בלא מחובר אסור. או אפשר גם קשירה לא חשיב חיבור גמור כמו הפרידה וחיבור דבגדים. שהוא נעשה בגד אחד. מה שאין כן בעלי חיים על ידי חיבורם אינם מתאחדים כמובן. ושפיר איכא קל וחומר מכלאי בגדים. אבל הרכבה שאסרה תורה. הרי נעשים האילן והענף שהורכב בו אילן אחד ממש. ואם כן מה קל וחומר מכלאי בגדים. ועוד דכלאי בגדים אין האיסור' חיבורם יחד. רק הלבישה כשהם מחוברים. וכן כלאי בהמה בהנהגה. אין האיסור קשירתם יחד.

רק להנהיג בהם כשהם מחוברים. ושפיר יש ללמוד זה מזה דאם כשהם מפורדים אסור להנהיג בהם כו' אבל הרכבת אילן זהו האיסור מה שמחברם. ואם כן איך נלמוד כשכבר נתחבר. שיהי' אסור לנוטעו. הא ודאי ליתא. שאין איסור אלא מה שמחברם לא הנטיעה כשמחובר. וזה ברור כשמש שאין התחלה לראי' זו: ז) שוב ראיתי שיש לקיים טעם ראשון שלו דבאינו מינו לא בטל. ולא מטעמו. רק לפי מה שהעלה הוא ז"ל דיש שני מיני מורכבים. אחד שמגדלים מין שלישי הנהו דחשיב בירושלמי. הב' אילן זית שאינו טוען אלא מינו. היינו שאם הרכיב אילן זית באילן אחר טוען רק זיתים. שאינו מקבל מאילן האחר. אלא שעושה לו טובה שממתיקו. אבל עיקרו מאילן זית וזית הוא. וכתב הוא ז"ל. דהוא הדין כל הפירות. דכתב רש"י בסוטה (דף מ"ג:) שטוען פירות כמו היחור כמו זית. וכן אתרוג כיון שרואין שגדל אתרוג. על כרחין כמו זית הוא שאינו מקבל אחר. ואם כן אין ראי' כלל מילדה שסבכה בזקינה. דהתם כיון דבמין אחד קאי. על כן מקבל מכל האילן ובטלה. וכן הא דחרובי צלמונה דירושלמי אפשר דמיירי מאותם מורכבים שמגדלין מין שלישי. אבל אתרוג שאינו מגדל רק אתרוג. שפיר יש לומר דאם הורכב באינו מינו לא בטל באילן האחר: ח) ואין להקשות אם כן למה אמר הירושלמי בברייתא דפרק קמא דראש השנה לית כאן מרכיב הא משכחת באותם אילנות שהפרי כמין היחור. אלא ודאי בטלה בזקינה. ומטונך ולטעמיך מי ניחא. הא אכתי משכחת באילן זית. דמפורש בירושלמי דכלאים. שאינו מקבל ממין אחר ואם כן לוקי באילן זית. אלא ודאי סבירא לי' לירושלמי דבכל המינים שהרכיב קאי. רק דמוקי שהרכיב בחרובי צלמונה. ולעולם שהרכיב כל מיני פירות ואם כן אין ראי' לסתור דבריו: ט) אולם נראה דשפיר יש לסתור. מדלא מוקי ירושלמי באילנות שטוענין פירי כמו היחור.

והא דלא מוקי בזית לא קשיא. דהא בסיפא דההיא ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט. והא דחמשה עשר בשבט ראש השנה. משום דאז זמן חנטה כמפורש בסוגיא והרי זית אזלינן בי' בתר שליש ) כדאיתא שם תבואה וזתים בתר שליש. ותשרי ראש השנה. וכן ראיתי בטורי אבן כתב כלאחר יד בפשיטות דזתים תשרי ראש השנה. והא דאתרוג אחר לקיטה למעשר וט"ו בשבט ראש השנה. נראה לי משום דמעשר דידי' דרבנן יכלו חכמים לתקן כן. והטעם משום גזירה אטו ערלה דאזלינן בי' בתר חנטה. וראש השנה דידי' שבט. ואם יהי' ר"ה דידי' למעשר תשרי. יאמרו שגם לערלה ראש השנה תשרי. ואתי למשרי ערלה הפירות שגדלו מראש השנה עד חמשה עשר בשבט והא דלא גזרו שנלך למעשר בתר חנטה משום גזירה זו שיאמרו גם לערלה בתר לקיטה. ויתירו פירות שחנטו בתוך שני ערלה ונלקטו אחר כך. נראה לי דבזה אי אפשר לטעות. שהרי נאסרו משעה שנעשו פירי. ואיך אפשר שלקיטתן אחר כך יתיר אותם. ואיסור שבהם להיכן הלך. ויש לעיין בזה בסוכה (דף מ') לרבותינו דאמרו אחר לקיטתן בין למעשר בין לשביעית. וכיון דחל עליהם קדושת שביעית איך יפקע בלקיטה. ואפשר דרק שלא יצטרך ביעור קאמר ועיין ר"ה (דף ט"ו) סוף עמוד א' וצ"ע: י) והנה ראיתי בתשובתך הראשונה [השני' נאבדה ממני] היתר על הגדלים ביחור שנלקח מהמורכב. משום דדווקא האתרוג הגדל על היחור בעודו על גבי האילן לא בטל יניקת הזקינה ביניקת הילדה. משום דבא לעולם בתערובות. מה שאין כן היחור שתחילה הי' בפני עצמו. ולא ידעתי מה תאמר על היחור הגדל על גבי מורכב. ועוד אפילו היחור עצמו שנתעבה. אם יהי' יניקת הזקינה בתוכו יותר מגוף היחור שהי' תחילה בפני עצמו: יא) והנה כעת עלה בדעתי היתר על כל אתרוגים המורכבים, דהנה הב"ח רצה לומר דדווקא בערלה דגלי קרא ונטעתם פרט למרכיב.

וכולם השיגו עליו דנילף מערלה. וראי' מדאמר הש"ס סתם בטילה משמע דבטעמא תליא מילתא. ואף דבספרי יליף מונטעתם, משם ילפינן לה דבטלה. ובכל מקום הדין כן: יב) ונראה לפי עניות דעתי לשיטת רש"י והר"ן דטעמא דבטלה ילדה בזקינה משום זה וזה גורם. אין ראי' כלל דחשיב חצי הפרי שבו כמו הזקינה. שהרי בתוס' חולין (דף נ"ח.) דאפי' למאן דאמר אין חוששין לזרע האב. היינו במידי דשרי כל חד באפי נפשי' ולא שייך זה וזה גורם. אבל הכא דחד אסור וחד שרי מותר משום זה וזה גורם. והנה מבואר דאפי' למאן דאמר אין חוששין לזרע האב. ולענין מתנות היכי דאמו בהמה חשיב כולו בהמה. וכן לענין כיסוי היכי דאמו חי' חשיב כולו חי'. מכל מקום שייך בי' זה וזה גורם. ואם כן אין ללמוד כלל מהא דמותר בערלה דיש בו חצי הזקינה. דלעולם חשיב כולו מילדה כמו שנראה בחוש שמגדל אתרוג. והא דמותר לענין ערלה. משום דזקינה מותר וילדה אסור. ומותר משום זה וזה גורם. אף דכולו נקרא על שם הילדה וכדברי התוס' הנ"ל: יג) והא ראי' דאי לאו קרא דונטעתם. הוה אמינא דחייב בערלה אף דבעלמא זה וזה גורם מותר ומוכח דהוה אמינא דאפי' גורם לא חשיב הזקינה. ואם כן השתא דגלי קרא דונטעתם פרט למרכיב דיינו לומר דזקינה הוי גורם. אבל טפי מגורם לא הוי. וחשיב כמו זרע אב בבהמה למאן דאמר אין חוששין דהוי גורם. ואם אמו שה חשיב כולו שה. והכא נמי חשיב כולו אתרוג. ועל כן חשיב גם כן עצו ופריו שוה. שהרי למאן דאמר אין חוששין לזרע האב. מותר לשחוט אב ובנו ביום אחד. דלא חשיב בנו כלל (וחנני' דאמר מהני בזכרים סבירא לי' חוששין לזרע האב כדאיתא בחולין] והכא נמי לא חשיב האילן הזקינה עצו כלל. רק היחור אתרוג הוי עצו:

יד) ונראה לפי עניות דעתי ראי' לזה מהא דכתב הר"ן בחילוק הש"ס בין נוטע לסייג התם אי מימלך עלה כו' והוקשה להר"ן בפרק כל הצלמים לטעמא דזה וזה גורם. דאם כן לשתרי דמכל מקום זה וזה גורם הוא. פירוש דבשלמא לטעמא דבטלה שנעשה אילן אחד. הרי כאילו חישב על מקצת אילן לאכילה. וכאילו חישב גם על הזקינה. שיהי' מקצת פירות לאכילה. וכהא דתנן במס' ערלה פ"א מ"א אפי' אמר הפנימי לאכילה והחיצון לסייג. הפנימי חייב וחיצון פטור. אלא אי אמרת דבאמת אינו נעשה אילן אחד. והאילן לחודי' קאי. והיחור לחודי' קאי. הרי האילן פטור לגמרי. ואכתי זה וזה גורם הוא ע"כ. והשתא אי אמרת דחצי פירות היחור נחשבים מן הזקינה. וגדלים על הזקינה. אם כן אף לטעמא דזה וזה גורם ניחא. שהרי חישב על הזקינה. שפירות היחור שחציים גדלים עליו יהי' לאכילה. והרי חישב על מקצת פירותיו לאכילה והדין דפירות אלו אסורים. ומה הוקשה להר"ן. אלא ודאי דלא חשיב שגדלים עליו כלל. רק כולו גדל על היחור. נמצא שלא חישב על הזקינה כלל. וזה ברור מאוד : טו) ועתה נדבר לשיטת התוס' דטעמא דבטלה ילדה בזקינה אפי' למאן דאמר זה וזה גורם אסור משום דבטלה. ופירוש בטלה היינו דילדה נתאחד עם הזקינה והוי אילן אחד. והנה הבית אפרים כתב דזה לא שייך אלא במין במינו. אבל בשאינו מינו אי אפשר לומר דכיון דכל אחד גדל עליו פירות אחרים על כרחין שנים הם. ואי אפשר שיבטל היחור באילן. שיהי' היחור כמו האילן. ודברי טעם הם עין שם באריכות. שהוכיח כן מהש"ס. אך כל זה לשיטת התוס'. אבל זה וזה גורם ודאי שייך אפילו בשני מינים. ומפורש בבכורות (דף ז') בטהור שעיבורו מן הטמא תלוי בזה וזה גורם. אף דשני מינים הם, ומכל מקום ניחא קושיית הש"ס סוטה (דף מ"ג:) דלא מצי למיפרך מהרכבת איסור.

דהוה מצי למימר דזה וזה גורם אסור כמאן דאמר דאית לי' הכי. וניחא הירושלמי דאמר לית כאן מרכיב. דלשון הירושלמי במס' ערלה ילדה כו' טהרה זקינה את הילדה. ולא קאמר בטלה. ויש לומר משום זה וזה גורם. ועל כן אפילו באינו מינו טהרה משום זה וזה גורם: טז) מעתה לשיטת התוס' דירושלמי דאמר לית כאן מרכיב לטעמי' דאמר טהרה ולא קאמר בטלה. והיתר משום זוז"ג. ועל כן אין חילוק בין מינו לאינו מינו והש"ס דידן דלא אמר הכי ולא מקשה כלום על הברייתא. משמע דלא חשיב לי' פירכא. [עיין בתוס' שבת (דף ד':) בענין מעביר ד' אמות] ומשמע דסבירא לי' דאפי' גורם לא הוי הזקינה ואי לאו דבטלה הילדה בזקינה. הי' אסור אפי' למאן דאמר זה וזה גורם מותר. ועל כן באינו מינו דלא בטלה שוב מונין משעת הרכבה: יז) ואם כן לפי זה בין לירושלמי בין לש"ס דידן האתרוג המורכב כשר. לירושלמי כשר דהוא שיטת רש"י והר"ן שביררנו לעיל לשיטתם שהאתרוג כשר. וכל שכן לשיטת ש"ס דידן. דאפילו גורם לא הוי הזקינה. ואפי' תימא דהש"ס דידן סבירא לי' דבלאו ביטול זה וזה גורם הוא. על כרחך קרא דונטעתם לאינו מינו. ומשום דהוה אמינא דאפי' גורם לא הוי הזקינה. ואשמעינן קרא דהוי גורם. דאין לומר דפשיטא דהוי גורם. דאם כן אליבא דהלכתא קרא למה לי. כללו של דבר באינו מינו אף התוס' מודים דאין היתר אלא משום זה וזה גורם. או דסבירא להו באמת באינו מינו אפילו גורם לא הוי. ומכל מקום אפי' הוי גורם מכל מקום חשיב מין היחור שהורכב בו כנ"ל: יח) ומאחר שביררנו דחשיב כולו אתרוג אין לנו לאסור אלא משום שנשתנה קצת בסימניו בזה צדקו דברי הב"ח בהראי' מבכורות (דף י"ז) דבעי קרא לפסול לנסכים היכי שנשתנה. וגם ראי' מדלא מצינו לפסול היכי שעומד בין הגפנים כמו שהוכיח הבית אפרים:

יט) והנה המהר"ם אלשיך ז"ל כתב עוד טעם לפסול המורכבים. מצד השינוי הנמצא בסימניהם ודימה לגדלו בכדור ועשאו כמין ברי' אחרת. אולם אין משם ראי' אלא בשינוי צורה. ומשום דמגרע הידור אתרוג כשאינו דומה בצורתו לצורת אתרוג. אין לו הידור אתרוג. ולפי זה כשהסימנים חיצונים דומים לאתרוג ברור. אין להביט בסימנים הפנימים. וזה להיפוך ממה שכתב בתשו' שבות יעקב שהעיקר סימנים הפנימיים. ועל כן כשר אתרוג העומד בין הגפנים. אף שיש שינוי בטעם: כ) איברא דאיכא חששא במה דמביא בסוף תשובת בית מאיר דכל אתרוגים מראיהם טינקעל געהל הנוטה לאודם. וקרפיער העל געהל. והרב ר' יואב יהושע הראני דברי רש"י עירובין (דף נ"ג:) בד"ה אתרוגי לפתמין וזה לשונו אדומין כאתרוג עיין שם. הרי מפורש דאתרוג מראהו אדום. ועל כרחין פירושו טינקעל געל הנוטה לאודם. ואם כן אם ההרכבה שינה המראה להיות העל געהל. יש לדמותו לגדלו בדפוס ועשאו כמין ברי' אחרת: כא) אך ראיתי בתיקוני זוהר תיקונא חד ועשרין (דף ס"ב) וזה לשונו ואם היא ירוקא היא משובחת טפי. ועל כרחין כוונתו או על ירוק גרין. או על ירוק געהל שאינו נוטה לאודם. דאי אפשר לומר שכוונתו על טונקעל געהל הנוטה לאודם. דכולהו הכי איתנייהו. ואדום ממש אין שום אתרוג. ומפורש בגמ' דאגליד כאהינא סומקא. מכלל דקודם קליפה אינו אדום. וכן כתבו בתוס' (דף ל"א:) וזה לשונם ומיהו אתרוג עיקר דומה לשעוה וכן נראה בחוש. והנה מפורש בזוהר דעל כל פנים שאינו נוטה לאודם היא משובחת טפי דאם תמצא לומר שכוונתו על גרין. הלא זה אינו נוטה לאודם כלל. (ובאמת פירוש זה קשה לומר. שהרי בגמ' רוצים לפסול אותו. משום דלאו הידור הוא. ואיך אמר דהיא משובחת טפי] ואם כוונתו על העל געהל היינו הא דמיירינן בי'.

וכיון דמוכח דאף העל געהל מראה אתרוג אף אם נשתנה על ידי הרכבה. דומה לגדלו בכדור ועשאו דפי דפי דכשר. דאף זה ברייתו הוא. והכי נמי אף העל געהל מראהו הוא: כב) העולה מכל הנ"ל. דלשיטת רש"י והר"ן יש טעם ברור להתיר. ולשיטת התוס' גם כן. אם נפרש בטלה ילדה בזקינה שהילדה ניתוסף על הזקינה. בודאי אין לנו ראי' מזה שאתרוג נעשה "לימון". וצריך לחקור בלא ביטול מי חשיב עיקר בפרי העיקר או הענף. ונראה גם כן מדאיצטריך קרא דונטעתם לפטור מרכיב מערלה. שמע מינה שהענף עיקר. דאם לא כן לשתרי משום זה וזה גורם. אלא ודאי שהענף עיקר. ואפילו גורם לא הוי העיקר וכיון דלשיטת רש"י והר"ן ההיתר ברור. וגם לשיטת התוס' הדברים מכריעין כן. יש לנו לפסוק כן: כג) אלא שיש לספק לשיטת התוס'. דאפשר הפירוש בטל יניקת הילדה ביניקת הזקינה שיניקת הזקינה עיקר. ולפירוש זה בודאי כיון שנחשוב רוב יניקה "מלימון" אין כאן אתרוג כלל. אלא שיש לי ראי' לפירוש הראשון בתוס'. וכמו שפירש הבית אפרים מהא דאיתא בנדרים (דף נ"ז:) ילדה שסבכה בזקינה ובה פירות אף על פי שהוסיף מאתים אסור. והוכיח הש"ס מזה דאין גידולין מבטלין את העיקר. ואם הגידולין אינם מותרין אלא משום דיניקת הילדה פחות מיניקת הזקינה. אם כן איך מוכח מזה דאין גידולין מבטלין את העיקר. שמא הטעם משום דרובא דיניקת הזקינה הוא רוב מצומצם. וכשיש בפרי גם כן הגדל מכבר באיסור. מצטרף זה לזה וליכא רובא ואסור. אלא ודאי, או כפירוש רש"י והר"ן דמשום זה וזה גורם ועל כן אף שיש גם כן העיקר שגדל באיסור לבד לית לן בה. דהיתר זה וזה גורם הוא אפי' דהאיסור יותר כמבואר בתוס' הנ"ל. דאפי' למאן דאמר אין חוששין לזרע האב. מותר משום זה וזה גורם. על כן לא נסתלק ההיתר ברבות האיסור. או כפירוש הראשון בתוס'. אבל לפירוש הב' יקשה.

וגם לשיטת המרדכי דהיכי דבא לעולם בתערובת לא שייך ביטול. אי אפשר כלל לומר כפירוש הב': כד) איברא דיש לומר לשיטת התוס' דסבירא להו דילדה וזקינה הוציאו שניהם יניקה. ואין זה קרוי זה וזה גורם. אלא תערובות יניקה. דומה להא דבעי הש"ס פרק בהמה המקשה (דף ס"ט.) בחלב של אבר היוצא וקיימא לן דאסור. וכתב הרמב"ם והמחבר דהוי כחלב טריפה שנתערב בחלב טהורה. ולא משתרי משום זה וזה גורם. ועל כורחך דלא חשיב שני גורמים. רק תערובות יניקה מכל האברים. והכי נמי בזה. וזה וזה גורם לא מקרי אלא בפרידה. דהעובר אי אפשר שיבא רק מזכר ונקיבה. על כן חשיבי שניהם גורמים. אבל הכא הוי כשני אילנות ודו"ק. ולפי זה אין לנו היתר על האתרוגים. שהרי חציו "לימון" לשיטת התוס': כה) ונעתיק עצמינו להיתר הש"ך ז"ל. הגם שכולם דחו דבריו. לפי עניות דעתי אין לדחות דברי רבינו הגדול הש"ך ז"ל בשתי ידים. והנה היתרו של הרב הש"ך ז"ל הי' בפראג שלא הי' לקהל כי אם אתרוג אחד מורכב. והורה הרב הש"ך ז"ל לברך עליו בשעת הדחק כדקיימא לן שה אפי' מקצת שה. הכא נמי אפי' מקצת אתרוג. והטורי זהב הזכיר גם כן היתר זה. וכתב שביום ראשון אין ללוקחו דהוה לי' אתרוג חסר. דחסר ממנו אותו חלק שהוא כמו "לימוני" ובתשו' בית אפרים תמה על עיקר ההיתר דהא אינו מחויב רק בחצי מתנות. אלמא דאינו אלא חצי. ואם כן איך יוצא מה שמחוייב ליטול כל אתרוג בנטילת מקצת. וזה עצמו חילוק הריב"ש. דבסוכה וכן באתרוג לדידן אינו יוצא בשל שותפין למאן דבעי שלו אף דבגד שותפין מחוייב בציצית. דהתם גם על מקצת שהוא שלו הוא חייב בציצית. אבל בסוכה איך יוצא במקצת שאינו שלו: כו) ולפי עניות דעתי יש ליישב על פי מה שכתב הרא"ש פרק שבועות שתים דאם אמר על ככר שבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה אינו מחוייב לאכול השאר.

דבמקצת אינו מקיים השבועה כלל כיון דאוכלנה כולה משמע. אבל האומר שבועה שאוכל ככר זו ונשרף מקצתה. מחויב לאכול השאר. דעל כל כזית וכזית שבו נשבע. הרי דאף שמחויב לאכול כולו ואם ישנו אינו יוצא באכילת כזית. מכל מקום מחוייב לאכול כזית גם כן כשאי אפשר לאכול כולה. כיון, דיש במשמע דבריו כזית גם כן. הכא נמי כיון דבמשמע אתרוג אפילו מקצת אתרוג. אף דודאי מחויב ליטול כל אתרוג מכל מקום כשאין לו כל אתרוג מחויב ליטול מקצת. כיון דמשמע אתרוג אפילו מקצת. ועל כן הורה הרב הש"ך ז"ל בפראג שלא הי' אתרוג אחר. ליקח המורכב בברכה דחיוב גמור מן התורה ליקח המקצת. ולא קשיא מהא דריב"ש. דודאי אינו יוצא באתרוג השותפין. ומחוייב ליטול אתרוג שכולו שלו. מה שאין כן באין לו: כז) איברא דקשיא קושיית הטורי זהב דהוה לי' אתרוג החסר דפסול אפילו באין לו שלם משום דילפינן לה מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה. ומיעוטו מעכב את רובו ככל הני דאמרינן בהקומץ רבה מיעוטו מעכב את רובו דילפינן מקרא. וכן בארבע מינים שבלולב מעכבין זה את זה. מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה ואם אין לו מין אחד אינו נוטל שאר המינין, והכא נמי כיון דמחויב ליקח כל אתרוג. שוב ילפינן מולקחתם דאם אין לו כולו אינו נוטל כלל. והוי דומיא דשלא אוכלנה דעל כולה דוקא נשבע. הכי נמי בזה כיון דילפינן מקרא לקיחה תמה. אין מצוה כלל במקצת: כח) איברא לאחר העיון לא הי' זה כוונת רבינו הש"ך ז"ל דבאמת מחויב ליקח אתרוג פשוט אלא דאם אין לו פשוט מחוייב ליקח מורכב. דאם כן הדבר תלוי במחלוקת התנאים בבכורות (דף מ"ח:) בלא נשאר חמש סלעים. אם מחוייבים ליתן חצי. ומסקנא דכולי עלמא חמש ולא חצי חמש. וצריך לחלק בין הא דשה אפילו מקצת שה. דשאני התם דיוצא כל חיובו כשנותן חצי מתנית. מה שאין כן בפדיון הבן דמחוייב חמש.