שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 167

כיון דתחילה כשנפל הי' מ' סאה מים ונתבטל שפיר. וחזרו המי פירות להיות כמים ואיכא השתא מ' סאה מים: יא) והא דפרק ה' דמקוואות משנה ה' הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרין. ומשמע דאף דליכא מ' סאה בזוחלין לבד. ולאדם הא בעינן אפילו במעיין מ' סאה. לא קשיא. שהרי כל שהוא מים כשר להטביל מחטין וצינוריות. ואם כן שפיר בטלו הנוטפין להטביל בהם כלים. וכיון שבטלו ונחשבו כמעיין. שוב מצטרפין גם לאדם. דמיגו דבטל לגבי מחטין וצינוריות. בטיל נמי לגבי אדם. וכהאי גוונא בכל מקום: יב) ובר"ש פרק ב' דמקוואות משנה ג' דלא טהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה אלא היכי דאיכא רוב כשר. דמשם ואילך שאובה דרבנן. דמדאורייתא ברובא בטיל. הרי דאף דאין מ' סאה כשרים בטלו השאובים ברוב מדאורייתא. יתיישב גם כן על פי הנ"ל. דהרי מדאורייתא רביעית מים כשרים להטביל מחטין וצינוריות. ושפיר בטל מדאורייתא השאובין למקוה לגבי מחטין וצינוריות. דלגבי מחטין וצינוריות רביעית מי מקוה כשר. וכיון דבטיל לגבי כלים בטיל נמי לגבי אדם. ואף דמדרבנן בטלו רביעית. שוב היה ספיקא דרבנן: יג) ובתוספות רי"ד שבת (דף ט"ז:) להשלים למ' סאה אפילו קורטוב שאובין פסולו מדאורייתא הוא על פי הנ"ל דכיון דאין בכשרים כשיעור הם עצמם פסולים ומיגו דמהני לכלים לית לי' לתוספות רי"ד. לפי זה צריך לומר זוחלין שרבו על הנוטפין דוקא ביש בזוחלין מ' סאה: יד) ובעיקר נידון האתרוגים גם דעתי הקלושה נוטה שבמקום שאתרוגי ארץ ישראל הכשרים מצויים אין לברך לכתחילה על אתרוג קארפי כי אין לסמוך כלל על הכשרים הבאים משם כנודע. והרינון על אתרוגי קארפי מצוי בכל תשו' אחרונים: דברי ידידו לנצח הק' אברהם. סימן תפד. ב"ה יום א' חקת תרל"ז לפ"ק נאשעלסק יע"א.

שלום וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול החסיד המפורסם כקש"ת מוהר"ר זאב נחום נ"י אב"ד דק"ק ביאלא. א) תשובתך דבר האתרוגים המורכבים הגיעני והנני להשיבך על כל דבריך. אשר הקשית על מהר"ם אלשיך ז"ל שכתב דיחור של אתרוג בטל באילן הלימון ונחשב הכל לימון והביא ראי' מהא דילדה שסבכה בזקינה בטלה. והקשית מדברי הר"ן פרק קמא דראש השנה שפירש בהא דמורכבים בתוך אילן שנטעו לקורות דכיון דלא שייך בי' ערלה לא שייך ביטול. ואם כן בלימון דלא שייך למצוות אתרוג אין אילן אתרוג בטל בי' עד כאן דבריך. לפי עניות דעתי הפירוש בר"ן דאילן שנטעו לקורות כיון דלאו אילן מאכל מיקרי הוא כעץ ערבה דמפורש בירושלמי דהמורכב בו כנוטע בארץ. ועוד יתבאר. זולת אין שום טעם לחילוק הר"ן: ב) אולם דברי הר"ן, הירושלמי שהביאו הוא עצמו והרמב"ן והטורי אבן תיובתי'. דמפורש בו דאילן סרק שיש בו פירות שכתמן לאו לאכילה וראויין לחשוב עליהן לאכילה מונין לו משעת נטיעת האילן. ומוקי מתניתין דהמרכיב שלשים יום לפני ראש השנה באילן ערבה דוקא. ולר' יוחנן דסבירא לי' אפילו באילן ערבה מונין משעת נטיעה לית כאן מרכיב, ועיין בהגר"א פרק קמא דערלה שכתב שבחנם נדחק הר"ן והביא הירושלמי: ג) ולפי עניות דעתי לולא דברי הירושלמי הי' נראה לפרש הא דמרכיב דומיא דמבריך דדוקא כשנפסקה מאבי'. ולפי זה יש לומר לפי המבואר בפרק קמא דערלה דהמבריך וחזר והבריך אפילו עד מאה דמונין להם משעת נטיעת הראשון, ואם הפסיק הברכה ראשונה מאבי' מונין לכולם משעת הפסקה. אף שהברכתן מכמה שנים מונין להם משעת הפסקה שמאוחר להברכתן ועיין בריב"ש. ועל כן יש לומר דהכא בשהרכיב בתוך ענף שהבריך בתוך האילן אחר ואחר כך הפסיק ההברכה. דמונין להרכבה משעת הרכבה לקולא. דלהרכבה ודאי אין מונין משעת הפסקה.

דדוקא להברכה כיון דכל זמן שלא הפסיק לא חשיב נטיעה, דגם תחילה הי' יונק, על כן הפסקה חשובה נטיעה לגבי'. מה שאין כן לענין ענף שהרכיב דהרכבה חשיבה נטיעה לגבי'. על כן אף שהפסיק אחר כך מונין לו משעת הרכבה: ד) מה שהקשית מהא דמרכיב אילן בירק. גם כן יש לומר כך כיון דירק לאו אילן הוא. אם כן הוי כנוטע בארץ. דהיניקה מארץ היתה. וכשבא לאילן הוא ערלה. ודוקא בהרכיב בתוך האילן היתר הוי זה וזה גורם. וכל זה אינו שייך באילן לימון ואתרוג ולקמן יתבאר בעז"ה מהא דאילן וירק ראי' לחומרא: ד) אולם באמת ראיית מהר"ם אלשיך זו אינו מכרעת לפי עניות דעתי כלל. דבשלמא לענין ערלה כיון שהפרי יונק גם מאילן ראשון שהיניקה באה לענף דרך שם הוי גורם אחד דהיתר. ומה בכך שהפרי דומה לענף שהרכיב. חשיב כאילן גדל באילן ראשון פרי אחרת. וכיון שעברו על אילן ראשון שלשה שנים מותר. אבל לענין מצוה אף שגדל באילן לימון פרי אתרוג יוצא בו ידי חובתו. כיון שאתרוג הוא. ואולכ כוונת מהר"ם אלשיך ז"ל דאם כן אין עצו ופריו שוים: ו) והנה בהא דמרכיב אילן בירק הקשה המהרש"א דליבטל אילן בירק. ותירץ כיון דהוי מין בשאינו מינו. ודבריו מבוארים כיון דזה וזה גורם ומתורת ביטול נגעו בה וכמו שכתב הר"ן סוף פרק כל הצלמים ובמין בשאינו מינו דטעם שניהם ניכר לא שייך ביטול. אולם אם נאמר דחשיב רק מין היחור המורכב אלא דלענין ערלה בטל דגדל גם על הזקינה. אם כן במרכיב אילן בירק חשיב כולו פרי עץ רק שגדל חציו על הירק. שפיר יתבטל משום זה וזה גורם דהוי מין במינו. דגם הגדל מכח הירק פרי עץ הוא. [הג"ה לא זכיתי להבין כי איך תאמר פרי עץ הוא והרי פרי ירק הוא. והרי שם נמי אין אנו אומרים שפרי היחור הוא אלא שפרי האילן הוא ומכל מקום אתרוג הוא והרי הוא אתרוג שגדל באילן לימון.

והכא נמי אומרים שהרי הוא תפוח שגדל על ירק ופרי ירק הוא ולאו פרי עץ כלל. אולי כך כוונתו שחשיב תפוח שגדל חציו באילן וחציו בירק. ומאחר שכולו הוא תפוח שוב יבטל חלק תפוח שגדל באילן בחלק שגדל על גבי הירק שמין במינו חשיב לי'. המגיה] כשם שאתה אומר דחשיב כולו של אתרוג. ואולי יש לדחות דמכל מקום הרי כח האילן ניכר בפרי דמחמתו נעשה פרי עץ ולא בטיל: ז) והנה על מה שכתבתי שהאחרונים הכשירו מטעם ביטול כיון שעיקרו אתרוג. ואנכי כתבתי דלא שייך ביטול מאחר שנרגש טעמו וריחו של לימון. ועל זה כתבת דטעם כעיקר אינו אלא במידי דאכילה ועיין בחק יעקב סימן תמ"ב עד כאן דבריך. ואני תמה מה ענין טעם כעיקר לכאן שהוא בטעמו ולא ממשו. שממשו הוא מין אחר ונתערב בו טעמו של איסור. אבל בנידון דידן הרי עיקר הפרי בא מכח שניהם. ועל כן בערלה מותר משום זה וזה גורם [ולדעת התוספות נחשב כולו מן הלימון] רק שאתה אומר כיון שנתהפך להיות כולו אתרוג אתרוג הוא. ואם עדיין נרגש טעם הלימון. הרי יש בו לימון גם כן ויש בו טעמו וממשו לימון והחק יעקב אומר דטעמו ולא ממשו מותר בשהי'. אבל בטעמו וממשו הרי משנה שלימה דאלו עוברין דעבר בבל יראה בשגם שבמורכב המוץ שבו רחב ובאתרוג קצר. הרי נשתנה הממש וניכר לעין: ח) ואם באנו לדון מדברי החק יעקב יש לדחות ראיית הב"ח מהדלה גפן על גבי תאנה דאיצטריך קרא לפסול בנסכים. מכלל דבלאו קרא לא הי' השינוי פוסל וע"כ אין השינוי שבמורכבים פוסל בו. ולפי דברי החק יעקב יש לומר דהתם כיון דעיקר הפרי גפן הוא רק שקלט ריח מתאנה. על כן הי' כשר לולי הכתוב. אולם באמת הא דחק יעקב לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי.

וחומץ האדומי הוי תיובתי' דמפורש בש"ס דשדי בי' שערי והרי אין בתערובות אלא טעם שעורין וגוף השעורין נשארין בפני עצמן אלא שטעמם נכנס ביין, ועיין בשלחן ערוך הרב ז"ל מלאדי שהביא הא דחק יעקב רק בנתבשל בקדירה בן יומו של חמץ. והשמיט הדין בכל טעמו ולא ממשו. וזה מפני שהרגיש גם כן דמתניתין דחומץ האדומי תיובתי', אולם באמת בהדלה גפן לא נזכר בש"ס שנשתנה טעמו אלא שנשתנה ריחו וקיימא לן ריחא לאו מילתא ואין ראי' כלל משם: ט) ובאמת אם היינו אומרים דאתרוג המורכב טעם לימון שבו נחשב רק טעם בלבד. הי' מקום להתירם על פי שיטת הרמב"ן בפרק המוכר פירות (דף צ"ו ע"ב) דכי אמרינן טעם כעיקר בשהי' תחילה איסור בעין ויצא ממנו טעם. אבל שיעשה איסור לכתחילה משום הטעם לא אמרינן עיין שם היטב. והכא נמי כיון דמתחילתו אינו אלא טעם לבד לית לן בה. ואפילו בטעמו וממשו יש להקל כיון שמכל מקום עיקרו אתרוג. אולם המעיין בשלחן ערוך דיין נסך בטל אחד בששה יראה דלא קיימא לן כרמב"ן בהא אלא כשיטת התוספות שם ואין כאן מקום להאריך: י) העולה מהנ"ל לענין דינא דאתרוג המורכב כיון שעדיין בו טעמו של לימון הרי חציו לימון וראיות מהדלה גפן אינו ראי' כלל דשם רק ריחו דלאו מילתא. ואף אם באנו לדמות לשיטת הרמב"ן הרי לא קיימא לן כרמב"ן בהא [בשגם שאין לדמות בסברות כאלה. והרי איכא מאן דאמר בגמרא חוששין לזרע האב אף שעיקר האם כמו שכתב הר"ן בתשו' בענין האחשתרנים בני הרמכים הובא בריב"ש בענין מגילה הכתובה בלשון לעז]: יא) הב' דאף אם תמצא לומר כיון דעיקרו אתרוג אתרוג הוא. הרי אין עצו ופריו שוה כיון שהרי חציו [ולשיטת התוספות כולה] גדל באילן לימון. והראי' שהבאת מהר"ן מלבד שהרמב"ן והטורי אבן והגר"א חלוקים בדבר ובירושלמי מפורש דלא כהר"ן.

אף גם מהר"ן אינו ראי' כלל כי טעמו דהוי כנטע בארץ. גם הראי' מאילן בירק אין ראי' שכבר תירץ מהרש"א דבשאינו מינו לא שייך ביטול כיון שניכר האיסור. גם יש לומר כסברת התוספות בעבודה זרה (דף מ"ט) ד"ה שאם נטע. דכיון שכל אחד עושה פעולה אחרת לא שייך זה וזה גורם עיין שם. ומכל מקום אף דלא שייך בזה זה וזה גורם. מכל מקום הי' חציו לימון או גדל באילן לימון. ואם תמצא לומר דבתר עלמא אזלינן. הרי אינו כדרך גדילתו כמו שכתבתי בתשו' הראשונה. באופן שלפי דעתי אין מקום כלל להכשיר המורכבים: יב) והנה סיימת בתשובתך כי לא באת להכריע רק שלא יהי' ראי' לפסול. ואם כן בספק מורכב יש ספק ספיקא להתיר. וטוב יותר ליקח קארפיר שהם מהודרים יותר והדר כתיב בתורה ומחוייבין ליקח הקארפיר עד כאן דבריך. והנה דבר זה אם במצוות עשה מועיל ספק ספיקא אינו ברור כי לדעת הרמב"ם דספיקא לקולא יש לפרש טעם הספק ספיקא דבספק שוב הוי ספיקא דרבנן. וראי' ספק ספיקא ברשות הרבים כתב מהרי"ט חלק יורה דעה סימן א' בפשיטות דטהור אף דספק לחומרא. ועיין במגן אברהם סימן ק"ס ס"ק י"ג דאפילו כמה ספיקי להחמיר בנטילת ידים אזלינן לקולא. הרי דאף ספק ספיקא ספק הוא אף להקל. ואם כן מסברא לילך בשל תורה להחמיר. אך להרמב"ם הטעם מובן בטוב דהוי ספיקא דרבנן, וכל זה באיסור. אבל במצות עשה שהתורה צוותה ליקח אתרוג. צריך להיות אתרוג ודאי. וכמו שתירצו האחרונים מההוא דחולין. ואם כן אף ספק ספיקא להחמיר: יג) ואל תשיבני ממה שהכשירו הפוסקים לפעמים באתרוג מס"ס. דשם אין הפסול משום שאינו מינו. ולכמה פוסקים בשעת הדחק ניטלין הפסולים מה שאין כן באינו מינו: יד) ואפילו נודה לדבריך להכשיר מספק ספיקא.

מכל מקום אינו בדין ליקח הקארפור מחמת שנאה יותר כשיש כאן אתרוג מארץ ישראל שאין בו הפסולים השנויים במשנה רק שאינו נאה כל כך ויש בו משום ואנוהו. וזה ברור ליקח האתרוג הודאי. ואין לך הידור גדול מזה שיהי' אתרוג ודאי. ובשבת ציצין שאין מעכבין המילה צריך להסירם משום ואנוהו אף שאין נאה יותר בגשמיות. רק שניכר המצוה טפי. ובפרק ערבי פסחים כשאוכל לתיאבון הוי הידור מצוה: טו) ובתשו' הר"ן הובא בריב"ש בענין מגילה הכתובה בלשון לעז כתב הר"ן שיש לדון ולהתיר. אך זה אם לא הי' באפשרי להוציאם באופן אחר. אבל מאחר שיש בידינו להוציאם בלשון הקודש איך נכניס עצמינו במשעול הכרמים שאפילו בעניני העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח ומשומר. כל שכן בעניני המצוות שהן כבשונו של עולם עד כאן דברי קדשו של הר"ן היקרים מפנינים. והנה מבואר שמצוה יותר ללועזים לצאת בכתובה בלשון לעז כהלכתו כמו שכתב הר"ן בעצמו בפרק ב' דמגילה דזה הטעם שהכשירו בלשון לעז מפני שראו חכמים שיותר איכא פירסום הנס כשמבינים הענין. ואם כן מאחר שיש לדון ולהכשיר הלא טוב לנו להוציאם בלשון לעז. ואם היתה הלכה בספק אצל הר"ן ז"ל לא הי' צריך למשלים האלה שאפילו בעניני העולם. אלא ודאי לצאת המצוה לכל הדיעות אף שאינו מן המובחר טוב יותר משנכנס במשעול הכרמים בלא טעם ברור במצוה מן המובחר. כן אני אומר בנידון זה: טז) בשגם כי הספק השני שמא אינו מורכב. יש לדון בו. כי יש בזה כמה ספיקי להחמיר שמא זנתה אמם או אם אמם סוף כל הדורות. בפרט שהתורה משפט אלקי הארץ ולא חייבה התורה להביא אתרוגים מארץ העמים. ואף בקרבנות לא מצינו שהביאו מארץ העמים אלא כבשים ממואב אלים מחברון. ואין בזה משום הוצאת לעז ח"ו או זלזול חלילה וחס בכבודן של ראשונים כי הזמן פעל כל זאת.

שבתחלה לא הי' באפשרי להביא אתרוגים מא"י. בשגם שלא הי' מספיק. וכעין שכתב החכם צבי בענין הדסים שבזמן הזה אין לצאת באותם הדסים שהכשיר הרמ"א ז"ל מאחר שעכשיו יש לנו תלתא בחד קינא. בפרט שאין לנו טעם להכשיר המורכבים. וידוע המעשה שהובא בשבות יעקב שהרב הש"ך הי' בחג הסוכות בפראג ולא הי' שם אתרוג רק אחד שהי' מורכב והפרנסים בקשו מהרב הש"ך לעיין בהא מילתא והתיר מחמת שהוא שעת הדחק לברך עליו נגד הוראת הרב דשם שלא רצה להתיר. וקודם שבירך עליו הש"ץ נפל מידו ונפסל לכל הדיעות והי' לאות. והרב הש"ך ז"ל נפטר בשנה ההוא. וכתב לבנו שיסע לפראג לבקש מטו מהרב יותר אין לכתוב בענין הזה רק לדעתי מצוה גדולה לתקן ענין זה. כי לדעתי אם ישגיחו היטב באתרוגי ארץ ישראל יהי' נקיים כמו אתרוגי קרפיר. ואם אולי אחר כל זה יהי' הקרפיר נאים יותר. מי יודע אם זה נוי אתרוג. אולי זה מין אחר מורכב בו. אולם אם אתרוגי ארץ ישראל יהי' פסולים מדין חזזית וכהאי גוונא ודאי נקח הקרפיר. וזה שדקדקתי להרב מקאליש במקום שאתרוגי ארץ ישראל "הכשרים" מצויים: בנך הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן תפה. שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מוהר"ר זאב נחום נ"י ויזרח: א) אתמול קראתי לשבת עונג ועיינתי בתשו' בית אפרים ותארנה עיני. כי מאוד האריך הרחיב בחריפות ובקיאות. עם כל זה לא ראיתי ראי' בדבריו להתיר. והנה על שלשה דברים תמך יתידותיו. האחד. דשלא במינו לא אמרינן בטלה ילדה בזקינה. ועל כן לא בטל אתרוג ב"לימון". הב' שהיחור הגדל על גבי אילן שהוא ממין המורכב. מותר לנוטעו על גבי אילן ממין המורכב. והביא ראי' לזה מירושלמי דלוקח יחור מהמורכב ונוטעו. ואם איתא דאסור לנוטעו על גבי אילן שהוא ממין המורכב.

ניחוש דילמא אתי ליטע על גבי אילן ממין המורכב כיון שהפירות הגדלין נראין כמין המורכב, ולא ידע כלל שיש בשורשו מין אחר. ודוחק דדוקא באותם מורכבים שפירותי' ניכרין שהם מורכבים. וכיון שמותר ליטע על גבי אילן שממין המורכב. על כרחך שחשיב רק מין המורכב. ואתרוג גמור הוא הגדל על גבי היחור שעקרו מהרכבתו ונוטעו בפני עצמו. הג'. הביא ראי' מירושלמי ותוספתא דאיסי בן יהודא אוסר לרכוב על גבי פרידה. מקל וחומר מכלאי בגדים שמותר ללבוש זה על גבי זה. ואסור תערובתן. כלאי בהמה שאסורין זה עם זה. אינו דין שאסור תערובתן. וקשה למה לא למד מזה שאסור ליטע בפני עצמו יחור מהמורכב. אלא ודאי דהיחור שגדל עליו פירות כמין המורכב חשיב מין אחד לבד. ועל כן לא פסיקא לי' לאיסי בן יהודא. כיון דיש אילנות שגדלין על היחור המורכב כמינו לבד. ובאמת באותם אילנות מורכבים שגדלין פירות משונים אסור לאיסי בן יהודה. ואם כן באילן אתרוג המורכב ב"לימון או במראנץ". כיון שעינינו רואות שפירות שבו דומות לאתרוג על כרחך אתרוג לבד. זה תוכן ההתירים שלו: ב) ואני תמה. שראי' ראשונה דשלא במינו לא אמרינן בטלה. בעצמו השיב על זה מירושלמי דמרכיב בחרובי צלמונה דכולי עלמא מודים אפי' ר"ל דבטלה ילדה בזקינה אף דאינו מינו. הגם שדחה שם. דיש חילוק בין ערלה למצוות אתרוג. אם כן אין צריך לחלק בין מינו לשאינו מינו. ואחר שדחה איך חוזר ונראה לו טעם זה: ג) הראי' השני' נראה לי ליישב. דלא מצינו חשש כזה אלא בבגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור ולא תכריכין. שמא ישכח ויעשה ממנו בגד ללבוש. וכן לא ימכור לנכרי. שמא ימכרנו לישראל וילבשנו בלא ידיעה.

והיינו טעמא אף דכהאי גוונא מתעסק הוא כמו שכתבו התוספות בשבת (דף ע"ב.) ובכריתות (דף י"ט:) דהיכי שלפי ידיעתו המציאות היתר הוא חשיב מתעסק. וכיון דהתורה פטרה מקרבן. לא הוי איסור כלל מן התורה כמו שנים שעשאו דאמעוט מדכתיב בעשותה. וכתב הרמב"ם שאין אסור אלא מדרבנן. והוא הדין במתעסק, הלא בנהנה אף מתעסק חייב. והא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ולא חשיב פסיק רישי' כתב הר"ן. דכשאין מתכוין להנאת לבישה. לא חשיב נהנה כלל [ודוקא באכילה ועריות חשיב הנאה אף דלא מתכוין. שהיא הנאה מורגשת ביותר] אבל במתכוין ליהנות. שוב חייב אף שהוא מתעסק. אבל במרכיב שאין בו משום הנאה. שוב פטור במתעסק. וכשלא ידע אין כאן איסור כלל. ואף דבפסחים (דף ל"ג.) אמרינן דבמעילה חייב מתעסק משום דלא כתיב בה. אין ללמוד מזה לשאר איסורין דלא כתיב בה שמתעסק יהי' אסור בהם. ונאמר דדוקא במחוייבי חטאות. ליתא. דקל וחומר מאיסורין שחייב עליהם חטאת. כל שכן באותם שאין בהם חיוב חטאת. ודוקא במעילה שחייב אשם שחמיר מחטאת. וכמו שכתבו התוס' שלהי שבועות ובש"ס פרק שבועות הפקדון (דף ל"ז) ומשום שבא בכסף שקלים. ואין למדין חמור מקל להקל עליו. אבל שאר איסורין שאפילו חטאת אין בהם. ודאי במתעסק אין בו איסור כלל. ונסתלקה ראי' שני': ד) ועוד דאיסור כלאים במחשבה תליא כמבואר בתוס' יום טוב פרק ב' דכלאים משנה א' דאין איסור אלא ברוצה בכלאים. וכשאינו יודע כלל שהיא כלאים אין איסור. דומה לזה כתבו הרב ז"ל מלאדי ובספר מקור חיים בסימן תס"ז לתרץ קושיית החק יעקב דיאסור למכור הקמח לנכרי שמא ימכרנו לישראל להשהותו עד לאחר הפסח. וכתבו ליישב לדעת הפוסקים כשאינו יודע שיש חמץ בביתו שאינו עובר בבל יראה. והכא נמי כיון שאינו יודע שהוא חמץ אינו עובר עד כאן דבריו. והכי נמי בזה.