שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 166

ואף שאין דעת הראשונים כן אלא דבפחות מכך גם כן ראוי לשינה ואף על פי כן לא נקרא בית. מכל מקום הא ודאי שכל שאינו ראוי לא הוי בית. ובית התבן דחייב במזוזה. משום שהבית ראוי לכל הדברים. ואם לא הי' ראוי רק לתבן פשוט יותר מביעתא בכותחא דלא מקרי בית. אך משום שראוי לדירה שיש בו ד' אמות על ד' אמות רק שאינו דר בו. ומה שאינו חייב במזוזה אלא אם כן דר בו. לאו מבית ילפינן רק מדקרינן ביאתך. ובזה נחלקו דליש אומרים אף שאינו בא בו רק לצורך תבן קרינן בי' דרך ביאתך. ולכולי עלמא בנשים מתקשטות נקרא דרך ביאתך. וע"כ המניח עירוב בבית התבן הרי זה עירוב משום דראוי לדירה. אך בית התבן אינו אוסר משום דדירת בעלים לאו שמה דירה לאסור רק שיהי' הבעלים שם, ובזה נחלקו אם מקום פיתא גורם או מקום לינה ובית שבים גם כן צריך שיהי' בו ארבע על ארבע כמו שכתב הבית יוסף והביאו מגן אברהם. ואם כן הרי הוא ראוי לדירה. רק שאין דרין שם. דאם לא כן הי' פשוט שמתעבר עמה ולא הי' צריך להשמיענו. אלא שאין דרין בו. רק שמפנים שם כלים שבספינה. ודומה לבית התבן דמקרי בית לכל מילי. ובית הכנסת אין מתעבר עמה הואיל ואינו ראוי לדור בו מחמת קדושתו. וזה שהוקשה למהרי"ל איך מניחין בו עירוב הא אינו ראוי למקום פיתא ולא למקום לינה וגרע מבית התבן: (ח) ויש לעיין למאן דאמר בית התבן בית הבקר חייב במזוזה. מאי שנא מלענין לחזור עליו מעורכי המלחמה דצריך קרא דאשר בנה לרבות בית התבן. ואפשר משום דכתיב ולא חנכו כו' ואיש אחר יחנכנו הוה אמינא דאינו אלא אם כן עומד לחינוך בית דהיינו דירת אדם בפיתא ולינה: דברי ידידו דו"ש וש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן תפא. א) דעת הרבינו תם דאין אשה עושה ציצית ואוגדת לולב כיון שאינה מחוייבת. כמו שפסולה לכתיבת תפילין כיון שאינה בקשירה.

ותמוה דמאי שנא מסוכת גנב"ך: ב) ונראה ליישב דהנה קשה בהא דפרק ראוהו בית דין כפאו ואכל מצה. אילימא שכפאו שד והתניא כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. וכתב הרמב"ם משום שאכל בשעה שהי' פטור מכל המצוות. וקשה מאי שנא מחליצה דשוטה אם הי' בר כוונה בגדול עומד על גביו הי' כשר. וכן חרש אי לאו דאינו בר קריאה הי' כשר לחליצה ואף שהי' פטור ממצוות: ג) אך החילוק פשוט דשאני חליצה דהוא רק מתיר האשה להנשא. וכן קורא הש"ס חליצה וקריאה שני דברים המתירין [ועיין בחכם צבי סימן א' דאם אין רצונה להנשא וגם הוא אינו מקפיד אין חיוב כלל בחליצה] על כן לא איכפת לן אם אינו בר חיוב וכמו שחיטה שכשירה בקטן: ד) והנה בתוספי הרא"ש פרק האשה רבה בהא דכתבו התוספות דאין חיוב ציצית אלא לאחר שלובשו כתב הרא"ש ומכאן הורה ריצב"א דאם יש לאדם טלית שאינה מצוייצת בשבת או ביום טוב יוכל ללובשו בלא ציצית דבשעת עיטוף ליכא עבירה. ולאחר עיטוף גם כן ליכא עבירה כיון שאינו יכול לעשות ציצית אז. ולכאורה אפילו הי' המצוה לעשות ציצית קודם עיטוף. הא בשבת אינו יכול לעשות. וצריך לומר דאם הי' המצוה קודם עיטוף. הוה אמרינן שהציצית מתירין ללבוש הבגד כמו שחיטה דקודם שחיטה אסורה בעשה שאינה זבוחה. ועל כן בשבת שאי אפשר לעשות המתיר נשאר באיסורו. אבל השתא שמותר ללבוש הבגד בלא ציצית. על כרחין אין איסור בלבישה רק מצוה דרמיא עלי'. על כן בשבת שאי אפשר לקיים המצוה אינו עובר במה שאינו עושה ציצית: ה) ויצא לנו מזה דבסוכה שפיר יש לומר שהסוכה מתיר האכילה טיול ושינה. וכן לשון הש"ס (דף ט"ז.) מחיצה תלוי' מתרת בסוכה עיין שם. וכן משמע במכילתין (דף כ"ז) בהא דמדמי שם סוכה למצה דכל שבעה רשות. מבואר שהוא רק איסור שלא לאכול חוץ לסוכה כמו שאסור לאכול חמץ.

ועל כן ניחא סוכת גנב"ך שכשירה. כיון שהוא רק מתיר. ואין צריך שיעשנה בר חיוב: ו) ואין להקשות דאם כן למה אשה פטורה מלישב בסוכה. והיכן מצינו שפטורה אשה ממצוות עשה שהזמן גרמא במקום איסור והמצוה רק מתיר. דלא קשה מידי שהרי בקידושין (דף ל"ד.) חשיב למצוות שלוח הקן בין מצות עשה שאין הזמן גרמא. אף שאין חיוב לשלוח האם רק אם רוצה ליטול הבנים. אבל אם רוצה להניח האם והבנים ולילך לו מותר כמו שכתב החכם צבי בתשובה ואם כן שילוח האם רק מתיר לקיחת הבנים וכן בתוספת יום הכיפורים דצריך קרא לחייב נשים. משום דמצות עשה שהזמן גרמא אף דעובר בעשה כשאוכל בידים. וכן בשביתת יום טוב שדעת התוספות בקידושין שם שאין הנשים מצוות על העשה אף שכשעושה מלאכה עובר על העשה בידים]: ז) ובהכי ניחא ליישב מה דקשה ריש סוכה (דף ב':) וכי תימא קטן שאין צריך לאמו מדרבנן הוא דמחייבא והיא בדרבנן לא משגחה תא שמע כל מעשי' לא עשתה אלא על פי חכמים. וקשה הא אפילו מדרבנן אין האם מחוייבת לחנך בנה: ח) אך למה שכתבתי דאיכא איסורא באכילה חוץ לסוכה. אם כן אסור להאכיל לקטן כמו תרומה טמאה. עיין בתרומת הדשן סימן קכ"ה. ודוקא בצריך לאמו הוה לי' מצטער לישב בסוכה. אבל באין צריך לאמו אסור לגדול להאכילו מן התורה. ואשה אף שאינה מחוייבת בעצמה בסוכה ואין איסור לדידה להאכיל לקטן גם כן. כדמוכח בבבא מציעא (דף יוד:) איש דאמר לאשה אקפי לי קטן. וחשיב לה לאו בר חיובא אף שמאכלת לקטן איסור בידים במה שנעשה הקטן ניקף מזה מוכח דאין איסור מן התורה להאכיל לקטן. רק במה שמוזהר בעצמו. מכל מקום מדרבנן אסור בכל גווני ועיין בהשגות הראב"ד פרק י"ב מהלכות עכו"ם הלכה ה' ודו"ק: ט) שבתי וראיתי שיש לדחות מה שהוכחתי באות ג' דבמתיר לא בעינן שיעשנה בר חיובא משחיטה דכשירה בקטן.

דיש לומר דבמתיר נמי בעינן בר חיובא. אלא דבמתיר חשיב הקטן בר חיובא כיון שאסור להאכיל לקטן דבר איסור. וכמו שכתב הש"ך יורה דעה סימן א' ס"ק כ"ז דקטן חשיב איתי' בזביחה מטעם זה. ואם כן מדכשר סוכת גנב"ך יש ראי' דלא כר"ת ודו"ק היטב: סימן תפב. הלכות לולב. שאלה. אתרוג שנצטמק קצת ועל ידי זה נחסר מכשיעור ביצה כשר או פסול: א) תשובה לכאורה לפי מסקנת הש"ס (דף ל"א:) הטעם משום דלא גמר פירא. וזה הי' בו כביצה וגמר פירא וכשר. ואין לומר דהש"ס לא הוצרך לטעם זה אלא לר' יהודה דלא בעי הדר. אבל לדידן פסול משום דבעי הדר וליכא. ליתא שהרי בירוק דגם כן מסקנת הש"ס לר' יהודה דפסול משום דלא גמר פירא. ומבואר בפוסקים דאם חוזר למראה אתרוג בתלוש כשר למפרע דאגלאי מילתא דגמר פירי. ולא אמרינן דמכל מקום פסול לדידן דלא הוי הדר. והטעם נראה לי כיון דחזינן לר"מ הוי הדר בירוק ככרתי ומכשיר. ור' יהודה על כרחין לאו משום הדר פוסל. דהא לא בעי הדר. נקטינן בהא כר"מ דהוי הדר בירוק ככרתי והוא הדין בפחות מכביצה נקטינן בהא כר"מ דהוי הדר כנ"ל: ב) איברא דחזינא להב"ח והמג"א כתבו באתרוג החסר ביום טוב שני דמכל מקום בעי שישאר בו כביצה ולמה. ומהב"ח אין ראי' שהוא פוסל גם בירוק ככרתי מטעם הדר. וכל שלא הוריק פוסל. הוא הדין דיש לומר כן פחות מכביצה גם כן משום הדר. אך להמג"א קשה: ג) והנראה בזה דהנה מסקנת הש"ס דבאין בו כביצה לא הוי גמר פירא תמוה לי דהא קיימא לן לענין מעשרות אתרוגים ותפוחים חייבין גם בקוטנן. והרמב"ם כתב דמשיעגילו חייבין. ולמה לענין אתרוג למצוה לאו פירא הוא. והרי בש"ס (ל"ו.) מדמה אתרוג למצוה ולמעשרות להדדי באתרוג הבוסר. אלא דדחי דר' עקיבא דפוסל בבוסר יחייב במעשרות. וטעמא משום הדר. אבל בפחות מכביצה דפסולו לאו משום הדר.

שוב דומה למעשרות. וכשם שלמעשרות פירא הוא הדין ללולב: ד) והנראה בזה על פי שיטת התוס' רי"ד בחי' דאתרוג הבוסר הוא הירוק ככרתי אף על פי שגדל ונתעבה באילן כל צורכו. אלא שעדיין לא נתמתק והוא בוסר ועתיד לגמור עדיין באילן כדי שיתמתק. ואתרוג הקטן נתמתק כבר. אלא שעתיד עדיין לעמוד באילן כדי שיתעבה עיין שם. ועל כן כיון דאתרוג הקטן מתוק לאכילה רק שאין שיעורו גדול והתינח למצוות לולב דפרי אחד אמר רחמנא על כן זה חסרון בפרי שקטן. אבל לענין מעשרות שחיובו מצד קיבוץ הפירות כמו מירוח. ואף דאתרוג לאו בר גורן ומירוח. על כל פנים החיוב בגמר מלאכה שתלש כל אילן. ומה בכך שאחד הוא קטן. הלא יש הרבה ביחד וגדול הקופה מאוד. בשלמא אתרוג הבוסר. שהחסרון שלא נתמתק שוה מעשר ללולב. שבזה אין שאר אתרוגים משלימים חסרונו. וניחא דקטן שנתמתק למצוה פסול ולמעשרות מחויב: ה) והנה קשה לי מה הוצרך הש"ס לתת טעם בשיעור אתרוג אי משום הדר להמקשן אי משום דלא גמר פירא להתרצן. ומאי קשיא לי' להש"ס בשיעור אתרוג טפי מבשיעור הדס וערבה. וצריך לומר כשם שבאיסורי אכילה דבעי כזית ברי' לא בעי שיעור וסגי בכל שהו. כמו כן באתרוג למצוה לא נבעי שיעור. ואף דלאו בריית נשמה לא איכפת לן ואף על פי כן חשוב ברי' כמבואר בתוס' חולין (דף צ"ו) וכן בירושלמי בברי' לענין ברכה אחרונה. ועיין במאירי ריש המצניע בטומאת אוכלין דהשיעור כביצה אבל ברי' אפי' חטה בכ"ש. ועיין בפסקי מהרא"י בברי' לענין מרור. מכל הני מוכח דאפי' לאו בריית נשמה לא בעי שיעור. והוצרך הש"ס לשנות משום דלא גמר פירא. אבל באתרוג חסר דלאו ברי' הוא. שוב בודאי בעינן שיעור כמו בשאר מינים שבלולב: ו) והא דמשערינן בכביצה דאין לנו שיעור באוכלין יותר.

דתלת שיעורי נינהו כזית ככותבות כביצה וכביצה גדולה מכולן גם יש לומר מדחשיב גמר פירא כביצה. ולפי דברי תוס' רי"ד הנ"ל הא דפחות מכביצה לאו פירא. לא משום שלא נמתק אלא לפי שלא נתעבה. וכשם שלענין גמר פירא אמרינן דפחות מכביצה לא חשוב. כמו כן לשיעור דמצוה. רק דהש"ס הוצרך לומר טעם דלא גמר פירא ולא משום שיעורא. כיון דברי' הוא כנ"ל. על כן הוצרך לומר כיון דלא גדל כשיעור לאו פירא. ואין לומר כיון דברי' חשיב כמו כשיעור. יחשב גמר פירא גם כן. ליתא דכיון דלא הוי כשיעור לא הוי גמר פירא ולאו ברי' הוא: ז) מעתה נבא לנידון דידן באתרוג המצטמק נראה כיון דברי' הוא ולא בעי שיעורא וגמר פירא. וזה ודאי אין סברא לומר לשיטת תוס' רי"ד כיון דפחות מכביצה גם כן נמחק. ומכל מקום לא חשיב גמר פירא משום שאינו מתעבה. הוא הדין כשמצטמק בטל מהיות פרי. דוודאי יש חילוק בין לחול עליו שם פרי או ליפקע מעליו שם פרי. ועוד לפי הנ"ל דברי' חשיב כמו שיעור אלא דכיון דלא גמר פירא לאו ברי' הוא. והתינח שלא יוכל לחול עליו שם ברי' כיון דלית בי' שיעורא ולא גמר פירא ואף שאם תאמר ברי' הוא ויחשב כמו שיעור ויהי' גמר פירא. מכל מקום במה יחול עליו שם ברי'. כיון דכל זמן שלא חל שם ברי' ולית בי' שיעורא ולא גמר פירא ולאו ברי' הוא. אבל כשחל עליו שם ברי' איך נאמר דפקע מעליו שם פרי משום דלית בי' שיעורא. הרי כל זמן שלא נפקע מעליו שם פרי ברי' הוא וחשיב כאילו אית בי' שיעורא ועדיין פרי הוא וברי' הוא וזה לחדודי. אבל לעיקרא דמילתא אין שום סברא לומר דפקע שם פרי משום שנצטמק. על כן נראה דכשהי' בו כביצה ושוב נצטמק יוצא בו: ח) אך יש לומר טעם אחר לפסול כיון דלעולם בתחילת גידולו הוא כביצה. דפחות מכן לאו פרי.

כשמצטמק אחר כך ולית בי' כביצה לא חשיב דרך גדילתן ועיין בתוס' (דף ל"ב:) בד"ה האמת והשלום: ט) ודע דהא דהתוס' רי"ד דאתרוג פחות מכביצה מתמחק אלא משום שאינו מתעבה. לא משמע כן בתוס' (דף ל"א:) ד"ה שיעור שכתבו דאתרוג פחות מכביצה לעולם לא יבא לכלל בישול, ובדברי התוס' רי"ד מבואר דפחות מכביצה נגמר בישולו אלא שלא נגמר גידולו עיין שם בסוף לשונו משמע להדיא כן, גם הא דפירש התוס' רי"ד דאתרוג הבוסר היינו הירוק ככרתי, אין כן דעת שאר פוסקים שפסקו הירוק ככרתי פסול ואתרוג הבוסר כשר. ועיין בכפות תמרים שהקשה שהרי ידוע שהבוסר מראהו ירוק ככרתי. ותירץ דאתרוג הבוסר היינו אותו שחוזר למראה אתרוג ירוק [שקורין בל"א געהל] בתלוש יע"ש. אולם במה שפי' התוס' רי"ד דאתרוג פחות מכביצה מתמתק אין סתירה לדבריו רק מהתוס'. ולפי עניות דעתי מוכח כדבריו מדלענין מעשר פירא הוא כנלפע"ד: הק' אברהם. סימן תפג. ב"ה יום ועש"ק וישלח תרל"ז לפ"ק פה נאשעלסק שלום וכט"ס להאי גברא רבא ויקירא. דעוסק במילי דארעא קדישא. הוא הגאון המפורסם נודע על פני תבל ענותנותו וצדקתו וחכמתו מו"ה חיים אלעזר שליט"א: א) את מכתבו דבר האתרוגים הגיעני. והנה מה שבעל הב"ח התיר המורכבים שנראים כמו אתרוגים היינו המורכב יחור מאתרוג בתוך אילן לימאן לגמרי. אף שנשתנה ריחו לריח לימאן כמבואר בדבריו. ותוכן דבריו מכח דברי רש"י סוטה (דף מ"ג) כי גדל הפרי כמין היחור ועל כן אתרוג היא. ואף שנשתנה ריחו וטעמו קצת אין לפסלו שהרי בבכורות (דף י"ז) אמרו הדלה גפן על גבי תאנה יינו פסול לנסכים דכתיב זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו. מכלל דבלאו קרא לא הי' השינוי פוסל עכ"ד:

ב) ולדידי יש לפקפק דהרא"ש פרק המוכר פירות ובתשו' הריב"ש דבישול פוסל בנסכים משום שנשתנה כמו הדלה הגפן על גבי תאנה ומדפוסלין כבוש ומבושל באתרוגים מוכח דשינוי פוסל בהם. מזה יש לפסול המורכב. הגם שיש לומר דווקא בישול פוסל דאינו דרך גדילתן. מה שאין כן הנולד בשינוי. זה אינו שהרי האחרונים פסלוהו משום שאין עצו ופריו שוים שהאילן לימון. אך באמת זה אינו דאנן לאו בתר זה אזלינן רק בתר כל אתרוג. וכעין קושיית הש"ס במנחות מידי צבעא גרים. ולזה עוררני קצת כבוד ידידי הרב הגדול מו"ה יואב יהושע נ"י מ"ץ דפה. ואם כן בזה ממה נפשך פסול דאילן זה אין עצו ופריו שוים. ואי דבתר כל אילנות אזלינן. הרי אתרוג זה נשתנה מגידול שאר אתרוגים ודו"ק. גם הרי פסלו אתרוג כמין כדור וגדלו בדפוס ועשאו כמין ברי' אחרת. וראי' זו כתובה בתשו' מהר"ם אלשיך: ג) וראיתי בדברי מעכ"ת מביא בשם אחרונים מכשירין מטעם ביטול מאחר שעיקרו אתרוג ומעכ"ת דוחה דלא שייך ביטול רק להיות כמאן דליתא ולא שיעשה הלימון אתרוג. וחילי' דידי' מדברי התוס' פרק כל הזבחים: ד) ולדידי הני מילי תמוהים מהא דמנחות (דף כ"ג) דשחוטה בטילה בנבילה וחל איסור נבילה על השחוטה. האומנם כי לשיטת הרמב"ם פרק ב' מהלכות מאכלות אסורות דהא דאמרינן בחולין (דף ס"ז:) תולעים דרני דבישרא אסירי, היינו אף שהתליעו אחר שחיטה עיין שם היטב ובגמרא הטעם הני דלא מהני בהו שחיטה באיסורייהו קיימי ועל כרחין לומר דמצות שחיטה הנעשה בבשר מתירתו תמיד. והני דלא מהני בהו שחיטה חזרו לאיסורן. דאי מאחר שנשחטה הוא כאוכל דעלמא שלא נאסר מעולם. מה חילוק יש בין בשר לכוורי. ואם כן יש לומר גם כן שהשחוטה בטילה בנבילה היינו היתר שחיטה המוטל על הבשר. וממילא חזר לאיסור נבילה כמו תולעים דרני דבישרא.

אולם כבר חילקו עליו כל הפוסקים ופסק הש"ע דלא כהרמב"ם: ה) איברא דיש לומר דבהא מודים להרמב"ם דמצות שחיטה שנעשה בו אגידא בו להתירו. אלא דסבירא לי' דאף התולעים שנעשו בו שחיטה ראשונה מתירתם. אף שיש בהם רוח חיים. מידי דהוה אדורות של בן פקועה: ו) אולם באמת אף לשיטת הרמב"ם לא יעלה ארוכה שהרמב"ם לא אמר אלא לענין איסור שמוטל על הבהמה משנולדה ומצוות שחיטה שאחר כך מתירתו. וכשנסתלקה המצוה נשאר באיסורו. מה שאין כן לענין טומאה שחל בשעת מיתה, ובשר הפורש מן החי אינו מטמא. וכשנשחטה לא חל הטומאה על הבהמה. ואם כן אף שנסתלק מצוות שחיטה מעל בשר זה מכל מקום לא חל טומאה כלל וזה ברור. האומנם שיש בידי ליישב הא דשחוטה בטילה בנבילה. כתובה אצלי בחידושיי: ז) אולם לדעתי הוא ש"ס ערוך נדה (דף כ"ז:) אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות של רקב על פרידה אחת עפר ונפיש לי' שיעורא. האומנם כי ברש"י מנחות (דף כ"ג:) דבטיל כמאן דליתא ולא מייתר לי'. צריך לפרש משום דשמן חברתה פוסלו ושמן דידי' מכשירו. אי אפשר שיתוסף שמן חברתה על שלה לפוסלו כיון דשמן דידי' מכשירו. ואי אפשר ששמן הבטל אליו יפסלנו ודו"ק. ועיין בעירובין (דף כ"ג: כ"ד) כיון דנזרע רובא בטיל לי' מיעוטא לגבי רובא והוה לי' קרפף יותר מבית סאתים. הרי להדיא דמיעוט הבטל מייתר השיעור. ודברי התוס' פרק כל הזבחים צע"ג: ח) איברא דבאמת לא שייך ענין ביטול הכא. כיון דניכר בו כח הרכבה. ועיין תבואת שור בענין בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא ודו"ק: ט) שוב ראיתי שמפורש כדברי התוס' פרק כל הזבחים דבטל אינו מצטרף להשלים שיעור המבטל מהא דנדה (ע"א) וחכמים אומרים כו' אלא איזהו דם תבוסה הרוג שיצא ממנו רביעית דם כו' עיין שם.

ופרש"י אלא איזהו דם תבוסה שטומאתו מדברי סופרים הרוג שיצא כו' דפשיטא לן דלא נפק רביעית שלימה לאחר מיתה וספק רובו מחיים רבותא אשמעינן. דאף על גב דמספקא לן אי רובא מחיים גזור עליו טומאה. ומיהו אי הוה נמי רובו לאחר מיתה אין טומאתו מן התורה דרביעית שלימה דמת בעינן. ומיהו אי הוה פשיטא לן דרובא מחיים לא גזרו עלי' עכ"ל. ובתוס' שם ועדיין לא פסק הדם משמת ושמא הולך ורבה עד שיהא רביעית שלימה ואף על גב דהשתא ליכא אלא רובו לאחר מיתה דגזרו אטו כולו מדין דם תבוסה. אבל כשראינו שפסק משמת לא גזרו מדין דם תבוסה. כי בודאי לא יצא רביעית לאחר מיתה עד כאן לשונם. ומבואר דבין לפרש"י בין לפי' התוספות מיעוט מחיים ורוב לאחר מיתה אין המיעוט הבטל מצטרף להשלים הרביעית להיות טמא מן התורה. וכן מוכרח בגמרא. דאם לא כן אף בספק הי' טמא ברשות היחיד. ומהאי טעמא נחלקו חכמים על ר"א ב"ר יהודה עיין שם. ולפי' התוספות אפילו טומאה דרבנן ליכא ברוב לאחר מיתה היכי דליכא למיגזר אטו כולו: י) וכן משמע פרק ז' דמקוואות משנה ב' אלו פוסלין ולא מעלין מים בין טמאין בין טהורין כו'. מקוה שיש בו מ' סאה חסר קורטוב ונפל מהם קורטוב לתוכו לא העלהו. הנה דאף שלא פסל את המקוה דאין כאן שלשה לוגין. מכל מקום אינו מכשיר את המקוה וקשה יתבטל ברוב מקוה כשירה. אלא ודאי כיון שאין במבטל כשיעור אינו מצטרף להשלים. והטעם ברור כיון שאין במבטל כשיעור ואף המבטל אינו כשר במקוה וטמא בדם המת. איך יבטל את אחר להיות כמוהו להכשיר או לטמא. כיון שאף הוא עצמו אינו כן. ולא קשה מהא דשחוטה בטילה בנבילה. דהתם יש בנבילה כשיעור. וזה טעם דין סאה מי פירות שנפלו למקוה מ' סאה ואחר כך נתן סאה מי פירות ונטל סאה כשר. אף דהשתא ליכא מ' סאה מים.