שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 165

והבית יוסף בשם רבו כתב גם כן דאינו משלים עיין שם בארבעה מדות. ומכל מקום אם יש בעומד כשיעור אף שהפרוץ מפסיק שפיר דמי. ולפי עניות דעתי נראה דבעינן דוקא כשיעור בעומד במקום אחד: ה) וראי' מהא דכתב הר"ן דצריך ליזהר שלא יהא בכל קרנות הסוכה פתחים. דאם כן ליכא שתי דפנות דערובן ומשמע אפילו העומדים מרובים על הפתחים [ מדברי הר"ן אלו נמי מבואר דאין הפרוץ מצטרף להשלים שיעור הסוכה. דאי מצטרף אם כן הוא בכלל דופן והוה לי' שתי דפנות דערובן. וכמו בסוכה העשוי' כמבוי דכתב הר"ן דכיון שמעמיד פס ארבעה פחות מג' דחשיב דפנות דערובן כיון דפחות משלשה כלבוד חשיב דופן. והכי נמי אם נאמר דפרוץ הוה לי' בכלל דופן. חשיב נמי שתי דפנות דערובן. ודלא כמגן אברהם סק"ה דנראה מדבריו דאין צריך שיהא בעומד שיעור סוכה מדכתב דצריך שיהא בעומד שיעור מקום דהיינו ארבע טפחים מכלל דשבעה טפחים דהוא שיעור סוכה לא בעינן. והוא כדברי ר"י. ולפי עניות דעתי כיון דפסק הרמ"א דצריך שלא יהא בקרנות הסוכה פתחים ומשמע אפילו עומד מרובה משמע דלא כר"י כנ"ל] ואם כן הוא הדין אם הפרוץ באמצע וליכא בעומד מצד אחד שיעור סוכה. אם כן ליכא שתי דפנות דערובן כיון דאינו מעורב עם דופן כשיעור סוכה. וכמו בסוכה עשוי' כמבוי אי עביד פס פחות מארבעה ומשהו בפחות משלשה סמוך לדופן ומזה מוכח נמי דצורת הפתח מפסיק בין העומדים אי ליכא בעומד אחד כשיעור. דהא הר"ן בפתחים שיש בהם צורת הפתח מיירי עיין שם. ו) עוד ראי' לזה מהא דכתב רש"י גבי סיכך על גבי פסי ביראות כשרה זה לשונו בסה"ד ואף על גב דבעינן שתים כהלכתן. עד כאן. ומשמע דאי הוה שתים כהלכתן הי' דופן שלישי כשירה בפסי ביראות בלא מיגו, כיון דלא בעי אלא טפח שוחק פחות משלשה דהיינו ארבעה טפחים. וכל שכן הכא דאיכא אמה.

ולכאורה קשה דהא מכל מקום בעינן צורת הפתח: ז) ונראה לי דהנה באמת צריך להבין אמאי יגרע סוכה משבת דלא מהני צוה"ט גרידא כמו בשבת וכן פסי ביראות. ונראה דהנה בשבת קיימא לן שלש מחיצות דאורייתא בלא קראי רק מסברא דרה"י נקרא רה"י כשיש לו שלש מחיצות. ובסוכה אצטריך קראי דבסוכות. על כרחין לרבות דבעי מחיצות שלימות דלא ליהני צוה"פ ושאר דברים דמהני בשבת ואתא הלכתא ואוקמתא לשלישית אפי' טפח. והיינו לענין מה דגלי בסוכה דבעי מחיצה שלימה ולא כשבת. לענין זה גלי הלכתא דשלישית רק טפח בעי שלם. ועל כן בעי נמי צוה"פ. ועל כן מועיל נמי פסי ביראות כיון דאיכא טפח שוב מועיל כמו בשבת: ח) והא דבעינן בסוכה העשוי' כמבוי צוה"פ אף בפחות מעשר ולא סגי בפס ד' שעושה כמו בשבת דמהני פס ד' בחצר כיון דאיכא שתי דפנות דערובן. היינו משום דלא הוי דפנות גמורים רק מחמת לבוד. ועל כן קיימא לן דאם עשה דופן שבעה דלא בעי צוה"פ כמ"ש הר"ן והה"מ והרמ"א: ט) ובלא זה יש לומר דסבירא לי' לרש"י דפסי ביראות עדיף מצוה"פ דהא ברשות הרבים לא מהני צוה"פ ובעי דלתות כדאיתא בפרק קמא דעירובין ואלו בפסי ביראות קיימא לן כרבנן דר' יהודה דאפי' דרך הרבים מפסקתן אין צריך לסלק: י) ויהי' איך שיהי' מוכח מדבריו דהפסול משום דליכא שתי דפנות דערובן. וקשה כיון דאיכא אמה לכל צד הרי יש בכל מחיצה שני אמות שהוא יותר מהכשר סוכה. ושוב יועיל פסי ביראות. ואין לומר כיון דנגד הפרצות ליכא דפנות פסול. הא ליתא שהרי בסוכה עשוי' כמבוי דעושה פס ארבעה ומשהו דחשיב שתי דפנות. אף דאחר הפס ליכא שתי דפנות דערובן. ועל כרחין מוכרח לומר דבעי הכשר סוכה ביחד דווקא:

יא) ובהא דכתב רש"י דמהני קנה קנה פחות משלשה והוא הדין חבלים והתוס' (דף ט"ז:) כתבו דקנים מהני ולא חבלים ועיין שם במהרש"א ודעת הר"ן דבסוכה עשוי' כמבוי לא מהני טפח בין הדפנות פחות משלשה לכל דופן דבעי בעומד ארבעה. ולפי זה כל שכן דלא מהני קנה קנה פחות משלשה. דהוי מחיצה של שתי גם כן יקשה בשמעתין. והמג"א תירץ דבשמעתין שאני דאיכא ד' דפנות. ולפי זה צריך לומר דהא דקאמר דסוכה ניתר בפרוץ מרובה ופרש"י דכי מצרפת לה בהדי שתים הפרוצות כו' לא קאי על קנה קנה פחות משלשה ומשמע מדבריו שם דאפי' בדופן שלישית אינו מועיל קנה פחות משלשה לטפח שוחק צוה"פ. והוא תימה דלבוד עדיף מצוה"פ (דאם לא כן למה לי טפח שוחק. יעמיד הטפח אצל היוצא ויעשה צוה"פ. וכן בסוכה העשוי' כמבוי. ועוד דהא כתב הר"ן דצריך ליזהר שלא יהא בקרנות הסוכה פתחים דאם כן ליכא שתי דפנות דערובן. ואף דאיכא בעומד ארבעה. ואלו בהעמיד פס פחות מג' סמוך לדופן חשוב דפנות דערובן כמו בסוכה העשוי' כמבוי] וכיון דצוה"ת מהני כ"ש לבוד: יב) ולפי עניות דעתי נראה ליישב דברי הר"ן באופן אחר. דהנה הר"ן הקשה אהא דאמר רבא וכן לשבת מיגו דהוי כו' דלמה לי מיגו דהא בעי צוה"פ וצוה"פ מהני בשבת. ותירץ דנפקא מינה לפרוץ מרובה על העומד דמהני בסוכה ולא מהני בשבת. עוד תירץ דנפקא מינה אם הדופן ארוכה הרבה דניתר משום היוצא מן הסוכה. וקשה על תירוץ הראשון דהא רש"י פירש דסוכה ניתר בפרוץ מרובה העומד דכי מצרפת לה בהדי שתים הפרוצות רובו פרוץ הוא. ובאמת צריכין להבין לרש"י דהא שלישית על כרחין סתומה הוא בצוה"פ דמהני בשבת וצריך לומר שארוכה הרבה וכתירוץ הב' של הר"ן. והשתא קשה בתי' הראשון של הר"ן דעל כרחין שתים כהלכתן עומד שבהן מרובה על פרצות שבהן. דאם לא כן אף בסוכה לא מתכשר.

ודופן שלישי על כרחין נמי הוכשר בצוה"פ ואם כן אף בשבת הוי רה"י מן התורה כיון דיש שלש מחיצות שעומד שבהן מרובה על הפרצות שבהן והר"ן לענין רה"י של תורה מיירי כמבואר בדבריו שכתב אחר כך ולענין איסור דרבנן פשיטא כו': יג) על כן נראה דהר"ן מפרש הסוגיא כהרב המגיד דעל דופן שלישית קאי ועיין בכ"מ שמפרש דבדופן שלישי הקילו נמי דמועיל פרוץ מרובה על העומד יעיין שם. ולפי זה יש לפרש דרישא נמי דדופן סוכה כדופן שבת קאי אדופן שלישי. ובזה ניחא דמהני קנה קנה פחות מג'. דהנה צריך להבין אמאי לא מהני כלישנא קמא דרבא שאותו טפח יחלק לכאן ולכאן ולצוה"פ. ונראה כיון דצריך להעמיד פחות מג' סמוך לדופן. ואם יהי' פחות מטפח מבטל לי' אוירא כמו שכתבו התוס' בד"ה עושה טפח שוחק. ומוכח מדבריהם דמחד גיסא לבוד ומחד גיסא צוה"פ מבטל אוירא. מה שאין כן בקנה קנה דמתרי גיסי לבוד לא מבטל אוירא כדמוכח בתוס' דף ט"ו ע"ב עיין שם ושפיר מהני טפח ע"י צירוף כדמהני בשני דפנות שיעור הכשר סוכה על ידי צירוף כמבואר בב"י בלא מפסיק לי' צוה"פ. וכל שכן לבוד דעדיף מצוה"פ כנ"ל. ואפי' למ"ש לעיל אות ב' דהר"ן חולק על זה היינו משום דבעי שתי דפנות דערובן. אבל בדופן שלישי לא שייך זה ודו"ק ועל כן מהני קנה קנה פחות מג' דהיינו שני קנים מרוחקים זה מזה פחות מג' ועוביין יותר מטפח וכמבואר בעירובין פ"ב שיעור חבלים ועוביין יותר על טפח עיין שם ומסתמא גם כאן כן הוא. ואין לומר שיבטל האויר קנה שבסוף הדופן דאויר שאין רוצין לחשבו כסתום אינו מבטל כמו שכתב התוס' עירובין י' ע"ב ד"ה ואם בשוים: יד) ונראה לפי עניות דעתי דהר"ן סבירא לי' כתירוץ ב' של התוס' דקנה מבטל לי' אוירא.

מדכתב דעושה צוה"פ של ארבעה, משמע דשלשה לא הי' צוה"פ דלבוד עדיף מצוה"פ וכנ"ל ולכאורה קשה דלמה לי באמת שיעמיד צוה"פ. הא די שיעמיד קנה אצלו פחות משלשה. וכל הסוכה יהא ניתר אפי' גדולה הרבה משום פסל היוצא מן הסוכה. ולהנ"ל ניחא דאם באנו להתיר שאר הסוכה משום פסל היוצא מן הסוכה שוב יבטל אוירא ודו"ק: סימן תעח. א) במכילתין (דף י') בגמרא מכלל דתנא קמא סבר כו'. הנה הרי"ף בריש מכילתין כתב דסוגיין בענין סוכה על גבי סוכה כוותי' דרבא שייכא. ופי' הרמב"ן והר"ן דלמסקנא פליגי ביכולה לקבל על ידי הדחק. ובודאי לשיטתייהו אזלי דתנא קמא לשיטתו דדירת ארעי בעי ועל כן חשיבה עליונה סוכה. ולר' יהודה דדירת קבע בעינן לא חשיבה עליונה סוכה. וצריך עיון לשיטתם לר' הונא ורב חסדא ורבה בר רב הונא במאי פליגי דאפילו דירת ארעי בעי. מכל מקום כיון שאינה גבוה עשרה לאו סוכה הוא: ב) ונראה ליישב דהנה לקמן (דף ט"ז.) גבי החוטט בגדיש לעשות סוכה דקאמר רב הונא דאם יש שם חלל טפח במשך שבעה לא חשיב תעשה ולא מן העשוי יעוין שם בתוספות ד"ה אבל. והפוסקים פסקו שם כרב הונא. וכאן יש פוסקים כשמואל ופוסקים כרב חסדא ורבה בר רב הונא. והנה להפוסקים כשמואל ודאי לא קשיא מרב הונא דהתם. דהכא אפילו עשרה לא מהני באינה ראוי' לדירה. והתם לא בעינן אלא שיהא שמה סכך. אך לרב חסדא ורבה בר רב הונא דלא בעי ראוי' לדירה ואף על פי כן בעי ארבעה קשה: ג) ונראה דהנה לקמן בפירס סדין תחתי' מפני הנשר דקאמר רב חסדא דלנאותה כשירה פירש"י דיש מפרשים טעמא דפסולה משום שני סככים. והתם לא שייך לפסול משום סוכה תחת סוכה. שהרי על גבי סכך כשר אין שם סוכה כלל. רק משום שני סככים. ועל כן באין גבוה עשרה בין סוכה לסוכה דאין טעם לפסול משום שאין סוכה תחת אויר השמים רק תחת סוכה.

שהרי עליונה אינה ראוי' לדירה כיון שאין גבוה עשרה. על כן בעי מופלג ארבעה בין סכך לסכך. דחשיבי שני סככים כדאמרינן לקמן דסכך פסול פוסל בארבעה משום הפלגה דעושה אותו כשני סוכות כדפירש"י שם. ורב הונא סובר דפסול משום סוכה שתחת סוכה אף באינה ראוי' לדירה. ועל כן בטפח פוסל. אבל בחוטט בגדיש דלא בעינן אלא שיהא שם סכך עליו בטפח סגי. ומהאי טעמא בנוי סוכה המופלגין ארבעה אף ר"ה מודה דבעינן ארבעה. דאם לא כן חד הוא ואין אוהל מפסיק בינו לסכך: ד) והנה לקמן (דף י"ט.) אביי אשכחי' לר"י דגני בכילת חתנים בסוכה א"ל כמאן כר"א. ולכאורה קשה דאפילו כרבנן נמי אתא דשאני סוכה דקביע כדמחלק לקמן (י"א) לענין נקליטין. וסוכה חשיבא קביעי כדפריך לקמן (ע"ב) והרי סוכה על גבי סוכה דקביעא. ונראה לי דודאי כיון דסוכה דירת ארעי בעי לא חשיבא קבע כדאמרינן בפרק הישן דלר"י דסוכה דירת קבע בעינן. לא אתי אהל עראי ומבטל דירת קבע. וכמו כן לרבנן דדירת עראי בעינן משוי לי' ארעי לגמרי ככילה אבל בגמרא פריך שפיר והרי סוכה על גבי סוכה דקביעי דסוכה עליונה דלאו סוכת מצוה כשאינו גבוה עשרה על כרחין חשיב קבע. ה) ובזה ניחא הא דקשיא לי לר"ח ורבה ברי' דר"ה דעל כרחין הפסול לדידהו משום שני סככים כנ"ל וכדמוכח מדברי היש מפרשים שהביא רש"י ולמה לא נאמר דסכך תחתון מבטל לעליון ואינו יושב תחת סכך עליון כלל כדאמרינן בנוי סוכה המופלגין ארבעה דפסולה משום דהוי אוהל מפסיק ואינו יושב בסוכה והכי נמי נאמר דאינו יושב רק תחת התחתון ולכשיר: ו) אבל להנ"ל ניחא כיון דתחתונה סוכת מצוה וחשובה ארעי והעליונה דלאו סוכת מצוה חשובה קבע ולא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע. אבל ר"י לשיטתי' דדירת קבע בעינן, ובודאי התחתונה מבטל לעליונה ולא מפסיל רק משום סוכה שתחת סוכה.

ועל כן בעינן שתהא עליונה עשרה. שתהא שם סוכה עליה. והוא הדין דבעינן נמי שתהא ראוי' לדירה עליונה כמו שנראה מדברי רש"י דאינה גבוה עשרה ואינה ראוי' לקבל כרים שוים המה: סימן תעט. ב"ה אור ליום ועש"ק ר"ח מרחשוון תרנ"ד. שוכ"ט לכבוד הרב הגדול חריף ובקי ידיו רב לו כקש"ת מ' יעקב מרדכי נ"י האבד"ק בולגרייא. א) על דברי חכם צבי שחולק על המרדכי במ"ש שאם עשה סוכה במקום שמצטער בשינה אף באכילה לא יצא. והחכם צבי חולק מסברא וחולק גם על תרומת הדשן שפסק בסוכה קטנה מחויב לכפוף ידיו ורגליו לישן בסוכה. ומשום דסוכה שבעה אי אפשר לישן באופן אחר והחכם. צבי חולק לפי שיטתו הנ"ל ואומר דשיעור הנ"ל לצאת ידי חובת אכילה אף שאין ראוי לישן בה. ואומר דזה מחלוקת רבי ורבנן דרבי מצריך ארבע אמות בכדי שיהי' ראוי לישן בה. וחכמים חולקים. ע"כ סגי בשבעה לאכול בה עד כאן דברי חכם צבי. וכבודו כתב דמדברי רש"י גבי אינה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה תחתונה כשירה ומשום דעליונה פסולה. ופרש"י כרים לישן. הנה דכשאינה ראוי' לישן פסולה עד כאן דבריו: ב) יפה כתב. וכבר רשמתי בגליון חכם צבי שלי דברי רש"י אלו ועוד רשמתי דברי רמב"ן פרק קמא דסוכה בדין סוכה קטנה דכל שאינה ראוי' לאכילה כדרכה ולכל מילי דסוכה אינה סוכה ופסולה אפילו לישן ולשנן. והנה מפורש כדברי המרדכי הנ"ל. וגם מפורש כתרומת הדשן דשיעור שבעה לישן ולשנן. ובודאי הי' זה בהעלם מהרב חכם צבי: ג) ועוד ראי' מוכרחת דשיעור סוכה שבעה גם לישן כתה"ד הנ"ל. שהרי מפורש ריש סוכה דהא דשיעור סוכה שבעה בית שמאי הוא. והנה בשמעתא דסוכה ישנה מפורש דבית שמאי סבירא להו כר' אליעזר דאין עושין סוכה בחולו של מועד. ובפרק הישן דר"א אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחול המועד.

דסבירא לי' תעשה לך שבעת ימים עשה סוכה לשבעת ימים וחכמים סבירא להו יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחול המועד. דסבירא להו הכי קאמר רחמנא עשה סוכה בחג. ממילא לבית שמאי דסבירא להו אין עושין סוכה בחול המועד. סבירא להו נמי אין יוצאין מסוכה לסוכה. ופרש"י אין יוצאין מסוכה לסוכה לאכול בזו ולישן בזו. ואם כן מוכח דשיעור סוכה שבעה לבית שמאי גם לישן בה. והראי' שכתב החכם צבי מכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת. יפה דחה כבודו ועוד יש לדחות בכמה גווני וקל להבין: דברי ידידו דו"ש וש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן תפ. ב"ה אור ליום ב' לך ששון לפ"ק. עוד להרב הנ"ל. א) אשר נסתפק כבודו במה שכתב הרמ"א סי' תר"מ שאם עשה הסוכה במקום שיצטער באכילה או בשתי' או בשינה אינו יוצא באותה סוכה כלל אפילו בדברים שאינו מצטער בהם. דלא הוי כעין דירה שיוכל לעשות בה כל צורכו. ונסתפק כבודו אם מה שכתב רמ"א כל צורכו הכוונה אפילו שאר צרכים שאינה אכילה ושתי' ושינה. והוא הכלל מוסיף על הפרט. ומה שפרט שלשה דברים אלו רבותא קמשמע לן דאפילו בעת הקור שפטור מלישן בסוכה. מכל מקום צריך שתהי' הסוכה ראוי' לכך כדברי הלבוש. או אורחא דמילתא שלשה דברים אלו. והוא הדין לשאר דברים עד כאן דבריו: ב) ולדידי אינו ראוי להסס בכך. שהרי מקור הדברים בספר יראים ושם הפך הסדר וזה לשונו והאי לא הוי כעין דירה. כיון שאינו יכול לעשות בה כל צרכיו אכילה ושתי' ושינה בלא צער. והנה הוא כלל ופרט. שהרי אחד מתשמישים שבסוכה טיול כדתניא אוכל ושותה ומטייל בסוכה. וברא"ש פרק ד' דסוכה סימן ג' בשם ר"ת שהי' ראוי לברך על הטיול ושינה רק שהם טפלים לסוכה והרי שיעור סוכה שבעה על שבעה גופו אמה ושלחנו טפח ולבית הלל אמה על אמה כשיעור גופו ואיך יטייל ואינו יכול לזוז אנה ואנה.

וגם משיעור גובה סוכה למדנו שהוא עשרה טפחים שאפילו לעמוד בה אינה ראוי' רק לישב על הארץ ואיך יטייל. אלא ודאי ג' אלו דוקא וברש"י ריש פרק הישן זה לשונו ועיקר ישיבת סוכה אכילה ושתי' ולינה: ג) ובעיקר דברי הלבוש שאף בעת הקור שאינו ישן בסוכה. מכל מקום הסוכה צריכה שתהי' ראוי' לשינה. קשה לי דמה נפקא מינה אם אינה ראוי' לשינה מחמת גנבים או מחמת הקור. ואין לומר שאני קור שהזמן גורם. ודומה למה שכתבו תוספות ריש חגיגה לבית שמאי דאין עולת ראי' קריבה ביום טוב. מכל מקום לא חשיב לא חזי בראשון כיון שהוא רק מחמת הזמן. ליתא דהכא הזמן גורם שיהי' קור בסוכה והוא חסרון בסוכה. דומה לטמא שרץ בראשון שיוכל לטבול ואי לאו שטבול יום אסור לכנוס למקדש. הי' מחויב לטבול ולראות. דומה למה שאמרו ערל שלא מל בערב ופסח ענוש כרת. רק משום שיהי' אסור עד הערב. אם כן הוא רק לזמן. אך משום שהזמן גורם טומאה בגופו הכי נמי הזמן גורם קור בסוכה. ואמת לפי מה שכתב המגן אברהם שדוקא אם אין לו כרים וכסתות כראוי חשיב מצטער. ע"כ יש לומר שחשיב ראוי אם יהי' לו כרים וכסתות. אך הרב בשלחן ערוך כתב דהוא הדין אם אין מקום בסוכה להניחם תמיד רק צריך להוציאם בעת האוכל חשיב מצטער. ואם כן תחשב חסרון בסוכה ד) ואמת שלפי מה שכתב הלבוש הטעם משום אינו ראוי לבילה הכא חשיב ראוי לקיים המצוה בשלימות. שלאחר שהכניס הכרים והכסתות שוב אינו מצטער בשינה. וכן לאחר שהוציאן שוב אינו מצטער באכילה. הא דראוי לבילה הוא משום דלכתחילה מחויב לבלול. ובכל מקום דמדמי הש"ס לר' זירא הוא כן. או במקום דמיותר קרא כגון הא דנדרים (דף ע"ג.) ושמע אישה פרט לאשת חרש אם תמצא לומר בעל מיפר בלא שמיעה. אבל בנידון דידן דמותר לכתחילה לאכול בזו ולישן בזו וליכא קרא מיותר.

מהיכי תיתי לומר דבעינן שיהי' ראוי לקיים המצוה בסוכה אחת. רק שנאמר דכהאי גוונא גם דירת עראי לא מקרי כיון שאינו ראוי לדור בה עיקר הדירה אכילה ושתי' ולינה. ואם כן גם בזמן הקור נאמר שהרי אינה ראוי לדור בה בלא צער שצער הוא לו להכניס בכל פעם כרים וכסתות: ה) ולעניות דעתי טעם ספר יראים לאו בראוי לבילה תליא. אלא דחשבו כעין תדורו כתיב. וכיון שאין אדם עושה בית שלא יהי' לכל תשמישו אכילה שתי' ושינה. כמו כן אין מצוה בעשיית סוכה כזו [כהאי גוונא שומרים בשדה פטורין מן הסוכה משום תשבו כעין תדורו. פירש בספר יראים שאין אדם עושה בית בשדה] וע"כ כשהזמן קור שאי אפשר לעשות סוכה שלא יהי' קר. נאמר להיפוך. כשם שאם הי' לאדם סיבה שלא יוכל לישן בבית. מכל מקום לא הי' מונע מלבנות בית לאכילה ושתי'. כמו כן חייב לעשות סוכה לאכילה ושתי' אף שאינו יכול לעשות לשינה. ולפי זה כשהעת קור אינו מחויב לעשות סוכה ראוי לשינה. מכל מקום אינני כדאי לחלוק מסברא על הלבוש לענין מעשה. ובפרט שהמגן אברהם הביאו: ו) אשר הוקשה לו שמצא סתירות במקום שצריך דירה אם צריך שיהי' מקום פיתא או מקום לינה דבעירובין אין איסור בחצר אלא אם כן הי' לו שם מקום פיתא לרב ומקום לינה לשמואל. וכן בתשו' מהרי"ל דאין מניחין עירוב אלא אם כן ראוי למקום פיתא. ואלו לענין מזוזה. בית התבן חייב במזוזה. ואפילו למאן דפוטר מכל מקום בנשים מתקשטות חייב לכולי עלמא. וכן בית שבים מתעבר עם העיר. והוא להכניס שם כלים שבספינה אף שאינו דר שם: ז) לדידי אין כאן סתירה כלל דבית לא הוי אלא הראוי לאכילה ושינה. וכן מוכח הא דכל הני בעינן ארבע אמות על ארבע אמות שיהי' ראוי לדירת קבע. וידוע דברי חכם צבי בתשו' בפחות מד' אמות דלא הוי בית. משום שאינה ראוי לשינה.