שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 164

אבל אם עשאה בפירוש לסיכוך פשוט שכשר. וכן מפורש בתשו' רדב"ז חלק א' ובדפוס ווארשא הוא חלק ד' סי' צ"ז [במגן אברהם סימן צ"ד והוא טעות סופר] וזה לשונו שאלת מחצלת של קנים ועשאה לסיכוך ועשה לה דופן אם מסככין בה. תשובה. לא ידעתי מה מקום לשאלה זו כיון שעשאה לסיכוך ואין שם כלי עלי' למה אין מסככין. דלא אמרינן אי אית לי' גדנפא אין מסככין אלא במחצלת העשוי' סתם והגדנפא מוכיח עלי' דלכלי עבידא. אבל אם עשאה בהדיא לסיכוך פשיטא דכשירה. וגדולה מזו התיר רבינו ישעי' מטראני מחצלאות של תגרים שעושין אותם להוליך סחורה. והם כלי ממש. אם קנה אותם לשם סוכה מסככין בה ואף על פי שהרא"ש ז"ל חולק עליו לא פליג אלא במחצלאות שמנהג אנשי המקום לעשותם לסחורה דאזלינן בתר מנהג המדינה וטעמא משום דהרואה אינו יודע אם צוה לעשות אותה לסיכוך ויבואו לסכך בסתם מחצלאות. אבל במקום שאין מנהג ידוע כולי עלמא מודים שאם עשאה לסיכוך אין הקיר שלה מוכיח. שהוא לשכיבה שאין הקיר מוכיח אלא בעשוי' סתם עד כאן לשונו. ועוד האריך וסיים וכל שכן מחצלת שעשאה לסיכוך אף שעשה לה גדנפא אין בכך כלום. שהרי אין עשוי' לקיבול ופשוט הוא. עד כאן. רואה שכתב שאין מקום לשאלה זו. ולבי אומר לי שלא הוצרך המגן אברהם להביא דברי רדב"ז רק משום שראה הלבוש כתב להיפוך. הוצרך להביא הרדב"ז שמכשיר להדיא ובתוספות מבואר גם כן דסתם אית לי' גדנפא עשוי' לקבל תמרים. ועל הלבוש אין להעמיד יסוד כל כך אף שהי' חכם עדיף מנביא ולבו כלב הארי. מכל מקום נמצא לפעמים בספרו דברים שאינם הלכה. והסיבה לזה עיין בהקדמת סמ"ע בחושן משפט יע"ש: ג) החשש הב' שהסובב יחשב בית קיבול. לא מצאתי להם בית קיבול. כי הקנים רובם על האויר.

ובסוף פרק המצניע בכלים ששיעורם כמוציא רמון ואם נפחתו פחות מכמוציא רמון לא עלו מטומאתם דעדיין כלים לרמונים. מכל מקום אם נפחת רובו בטל מתורת כלי. אף שעדיין ראוי לתאנים. מכל מקום כיון שרובו חלל לאו כלי הוא. והכי נמי בנידון דידן כיון שרובו חלל לאו כלי הוא. ואף אם תמצא לומר לחלק דשאני הכא שתחלת עשייתו לקבל כך שרוב הקנים יהי' על החלל. מכל מקום כיון שעשאה לסיכוך הוא לצורך מחובר אפילו קודם שנתחבר טהור כמבואר ברמב"ם ריש פרק ט' מהלכות כלים [והא דצנור שחקקו ולבסוף קבעו מקבל טומאה משמע אפילו חקקו על דעת לקבעו כתבתי באריכות בתשובה. וקיצור דבריי משום שהצנור לצורך המים. שצריך להמים. ולאו צורך מחובר הוא]: ד) והנה מלבד טעמים אלה כלי עץ העשוי לנחת הוא. ועוד דהקנים שהם סכך כשר רבים על הסובב. ואף שהסובב מעמידו קיימא לן מעמיד בדבר המקבל טומאה שרי. אלא דמכל מקום חוששין לכתחילה להאומרים כלי עץ העשוי לנחת מקבל טומאה. ולהאומרים שאסור להעמיד בדבר המקבל טומאה. ועיין מגן אברהם סימן תרנ"ט סוף סק"ט והוא חשש לכתחילה. ופשוט לסמוך על טעמים שכתבתי משום שרובו חלל. ולא דמי לשליבות הסולם. דבמה שתחוב השליבה בסולם בחוזק בנקב עומד חשיב נקב הזה בית קיבול. אבל הכא אינו תחוב בחוזק. רק שמונח מזה ומזה מתיישבים הקנים על הסובב. והרי רובו חלל באמצע. ועוד הטעם דלצורך מחובר ואין להחמיר כלל ודו"ק: ה) אך אם נדבקים הקנים בהסובב ונעשין גוף אחד. דזה יש לדמות לתשובת הרשב"א סימן רי"ג בסוכה העשוי' מנסרים שאין ברחבם ארבעה רק שקבועים במסמרות אף שהפסק ביניהם, חכם אחד פסל משום שמחוברים במסמרות חשובים כגוף אחד. וכל שכן בזה שאין חלל ביניהם. אך הרשב"א לא החליט לאיסור. ואמר שאם נהגו היתר יחזיקו במנהגם. וגם בנידון דידן אף שאין חלל נראה.

מכל מקום הרי הגשמים יורדים בין הקנים. וכלמ בגמרא לא מצינו רק בנסרים שהנסרים בעצמם מגינים היטב מגשמים. והנסר בעצמו יש בו שיעור הרי הוא דומה לבית. אף שבין נסרים יורדים גשמים מכל מקום תחת הנסר אין גשמים יורדין ודומה לתקרה. אבל זה אף שהטבלא גוף אחד. הלא הטבלא אין מגין מגשמים אפילו תחתיו. שגשמים יורדים בין הקנים ואין דומה בעצמותה לתקרה. והרי מחצלאות ארוגים גם כן הוא גוף אחד. אך משום שגשמים יורדים בתוך המחצלת והכי נמי דכוותי' ואין לחלק בין נסרים לשאר דברים. דכל פסול נסרים משום שיעור רחבם. וראי' מדכתב רש"י בסוגיא דמסככין בנסרים פחות משלשה הא קנים בעלמא נינהו. פירש"י ואם כן במה מכשיר. ומה קושיא. אימא שמכשיר בשאר דברים שאינם עץ. אלא ודאי אין חילוק. ואם הקצר יפסול מה יוכשר. ואם כן גם מחצלת יפסול שעל ידי אריגה נעשה גוף אחד ומכל מקום אולי יש לחלק שמחצלת אין הקנים דבוקים בדבק. על כן לכתחילה אין לסכך בדבוקים. אבל אם נהגו לסכך בהם אפשר אין למחות בידם: ו) וראיתי במכתבו אשר העתיק מספר אחד דברים מרבים הבל. כתב שקנים אלו באו מנסרים רחבים ארבעה. וכיון שנפסל אינו חוזר להכשירו כמו שברי כלים דאין נפקא מינה אם קיבל טומאה תחילה או שאר פסולים. ולא ראה דברי הגמרא והשלחן ערוך במקומו (דף י"ג) הני צירופי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנים שלהם כשרים. גם בפסול גזירת תקרה עצמו (דף ט"ו) בבטולי תקרה קמפלגי מר סבר בטלה בהכי ופרש"י אף שרחבים ארבעה כיון שזה יודע דין תקרה שפסול שהרי עשה מעשה להכשיר נסתלק הפסול ואף שתחילה הי' הנסרים פסולים. וגדולה מזה נראה דאפילו באותם שפסולם מחמת קבלת טומאה אם לא הי' בו רק פסול דרבנן כשנסתלק הפסול הוכשר. ולבאר הדברים צריך אריכות גדול. אך פשוט שאין בו שום חשש כלל: נאום הק' אברהם.

סימן תעד. ב"ה יום ועש"ק פ' האזינו תרס"ד לפ"ק כבוד ידידי הרב הגאון כו' מוה' יואב יהושע נ אבד"ק קונצק: א) על דבר שנסתפק בסוכות העומדים משנה לשנה איך יהיו כשרים דבשעה שמניח סכך מקנים הנארגים [שקורין פילקאשקעס] דעתו שישאר אחר החג לדירה ודומה לעשה הסוכה לצל ולדירה דפסולה ומדמה להא דירושלמי ערלה הנוטע אילן שיהי' שנה ראשונה לסייג ושני' לאכילה גם שנה ראשונה חייב בערלה ומקרי אילן מאכל גם בשנה ראשונה. הכא נמי חשיבה בית דירה גם בחג. הדמיון מתוק לחיך: ב) אך התינח אם הם דרים בהסוכה כמו שהיא עכשיו. אך שמעתי שזה אינו כי הנשארים כמו שהם עכשיו אין דרים בהם כל השנה. רק תשמישים קלים עושים שם ודומה לסוכת יוצרים החיצונה והרוצים לדור שם כל השנה מתקנים אחר החג בתקרת נסרים ומעזיבה על גבי הסכך וכשיגיע החג נוטלים התקרה ומעזיבה שעל גבו. ובזה אין חשש. שטעם הפסול לדירה משום דבית נקרא והתורה אמרה סוכה ולא בית. וכיון שאין דעתו לדור בה רק אחר התיקון. דומה לגולמי כלי מתכת טהורין דלא מקרי כלי קודם התיקון. הכא נמי לא נקרא בית קודם התיקון. ואם הי' דעתו לדור על ידי סגירת הגגין לבד. הי' אפשר לומר דכהאי גוונא לא חשיב מחוסר מעשה. כיון שהגגין עשויין בצירין. דמהאי טעמא לא חשיב הסגירה עשיית אוהל. ובזה יש מקום עיון. דמכל מקום הסכך כמו שהוא עכשיו אינו ראוי לדירה. ויש לומר להיפוך. דמכל מקום יחשב חצי בית וכל חלק חשיב בית. ויש להעיר בזה משמעתא דיומא (דף ט"ז.) האיכא פלגא דאמתא דמתחזי פיתחא. אף דבציר מד' טפחים לא חשיב פתח ועל כורחין צריך לומר חלק מפתח חשיב פתח. אך כפי הנשמע אותם שדרים בה מתקנים אחר החג בתקרה מפני הקור ובימי החמה מפני החום: ג) ועיקר דברי הרב שם. שכתב דבעשוי' גם להגין מגשם פסולה.

ונראה כוונתו אפי' מטר יכול לירד בה. דבאין מטר יורד מבואר בסי' תרל"א דין בפני עצמו דפסול שהוא כמין בית. והכא אף שמטר יורד מעט. מכל מקום מאחר שכוונתו להגן ממטר מעט פסול. מפורש להיפוך בהגהות מיימוני פ"ה מהלכות סוכה סק"ט דזה סוכת רועים שעשוי' להגן מחמה ומגשמים הצלה פורתא: בדין סכך במקבל טומאה ובדברי רמב"ן בב"ב כתבתי הרבה במק"א. אין כעת הזמן להשיב. מעט זה כתבתי מאחר שכתב כת"ר שצריך למעשה ראיתי דבריו אתמול תיכף במוצאי יום הכיפורים והשבתיו. וד' יגמור החתימה לטובה לו ולכל בני ביתו ולאנשי עירו: הדוש"ת הק' אברהם. סימן תעה. שאלה אם מותר לסכך על ידי קטן: א) תשובה לכאורה. נראה דתלוי במחלוקת הפוסקים במצה שלשה קטן דיש פוסלין דקטן לאו בר שימור הוא. והכא נמי כיון דבעינן שתהא עשוי' לצל. קטן לאו בר כוונה הוא דכל מעשיו כמתעסק דיינינן לי'. ויש לומר דאפי' פוסקים המכשירים היינו משום דשימור העומד על גבו מהני. אבל בסיכוך דבעשי' תלוי שתהי' לצל. מה יועיל העומד על גבו לבד אלא כשיהי' מלמדו ומזהירו שיתכוין לצל. דאז יועיל לשיטת התוס' גיטין (דף כ"ב:) אבל לא בראיה בעלמא: ב) ולאחר העיון נראה דהא דבעינן סוכה עשוי' לצל. לאו משום כוונת עשי' אתאן עלה. דאם כן למה צריך הש"ס לומר בחוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק לי' דלא נעשה לשם צל ותעשה ולא מן העשוי לא שייך אלא כשעכשיו הוא סוכה כשירה. ואין בה פסול אלא משום ששעת עשייתה הי' בפסול. מה שאין כן בנעשה לשם אוצר. דאף עכשיו לא סר פסולה שלא נעשה לשם סוכה היינו לצל. ועיין בתוס' מנחות (דף מ':) בד"ה שמא. אלא ודאי הא דבעינן עשוי' לצל.

היינו משום דלא נקרא סוכה כשאינה עשוי' לצל כמו כלי אינו מקבל טומאה אלא כשעומדת להשתמש וכן אוכל כשעומד לאכילה וכשאינה עומדת לכך צריך מחשבה לכך לתשמיש ולאכילה. הכי נמי בסוכה כל שאינה עומדת לצל שמוצל לא מקריא סוכה. ועל כן כשלא עשאה לצל שאחר כך חישב עלי' לצל דהוה סוכה אחר כך. הוי תעשה ולא מן העשוי. כיון דבשעת עשי' הי' פסולה. ומחשבה שאחר כך לא הוי מעשה אלא גרמא בעלמא. ואם כן במצוה את הקטן לסכך. כיון שבעל הבית חישב עלי' בשעת עשי' לצל. דבשעת עשי' היתה סוכה עומדת לצל על ידי מחשבת בעל הבית. שפיר מועיל עשיית הקטן דאין צריך מחשבה כלל בסוכה: ג) ונראה לי ראי' לזה מהא דאמרינן בחולין (דף ל"א:) בענין כוונה לשחיטה ורבנן נהי דלא בעינן כוונה לזביחה לחתיכה בעינן. אמר רבא בהא זכנהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב אי בעינן כוונה לחתיכה אפי' זביחה נמי ליבעי כו' עיין שם. הכא נמי הא ודאי האי סוכות תעשה סוכת מצוה היא דאי סוכה לצל בעלמא. אם כן בסיכך במחובר. ואחר כך קצצו למה יפסול משום תעשה ולא מן העשוי הא עשה סוכה לצל ולא דמי לתעשה ולא מן העשוי דציצית. דצריך שיעשה ציצית של מצוה. וכשהי' בפסול לא עשה ציצית מצוה. אבל בסוכה הרי עשה סוכה לצל. אלא ודאי הכא נמי סוכות תעשה. פירושו סוכת מצוה. ואם כן ממה נפשך אם בעינן כוונה לצל נבעי נמי לשם מצוה. ואם לא בעינן לשם מצוה. גם לצל לא נבעי. אלא ודאי הא דבעי שיעשה לצל. משום דאם לא כן בשעת עשי' לא הי' עומדת לצל ולא הי' שמה סוכה והוה תעשה ולא מן העשוי: ד) ואין לומר דלעולם סוכת תעשה לאו סוכות מצוה. ומכל מקום כיון דמחובר פסול על כרחין כוונת התורה תעשה סוכה תלושה. וכאילו כתיב תעשה סוכה תלושה. על כן כשהי' מחובר בשעת עשי' הוי מן העשוי בפסול.

ליתא דאם כן על כל פנים נבעי כוונה לשם סוכת תלוש כי היכי דבעינן לצל וכנ"ל מש"ס חולין. ואם כן כשסיכך במחובר ואחר כך קצץ איך יועיל לרב. כיון שבשעת עשי' לא הי' לשם תלוש. וכמו עשאה מן הנימין ומן הנרדין דלא מהני אף שעושה אחר כך כל הציצית. משום דלא הי' תלי' לשמה וכמו שכתבו התוספות (דף י"א) בד"ה פסיקתן זהו עשייתן: הק' אברהם. סימן תעו. ב"ה יום א' האזינו אחרית שנת תרט"ל לפ"ק יכתב לחיים טובים בספר. עת יתקע בשופר כבוד ידיד נפשי הרב הגאון החסיד המפורסם נ"י ע"ה. פה"ד כקש"ת מו"ה אביגדור יהודה נ"י אבד"ק קויל: יקרת מכתבו עם הספר קבלתי יישר חילו וכחו: א) מה שהקשה בסוכה גזולה שתקף מסוכתו הא אינה ראוי' לשבעה שאסור לדור בו עד כאן דבריו הא ודאי ראוי לבעליו. אולי קושייתו במסכך ברשות הרבים דאינו ראוי לשום אדם. ומכל מקום נראה לי דמקרי ראוי לשבעה. וכן מה שנסתפק בסכך של אשירה כיון דאינו ראוי לשבעה מלבד. כי מצוות לאו ליהנות ניתנו וראוי לשבעה] נראה לי דבכהאי גוונא מקרי ראוי לשבעה. דהנה קשה על הרמב"ן פרק קמא דסוכה שפירש בסוכה שאינו מחזקת לשלחנו אף לישן בתוכו פסולה כיון דאינו ראוי לכל מילי דסוכה שמא ימשך אחר שלחנו וקשה הא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרי בה. ודומה לעשאה על גבי אילן דחשיב ראוי לשבעה. דמן התורה ראוי אף שאין עולין ביום טוב מכל מקום לענין חול המועד שאין גזירת חכמים. דינו כאלו ביום טוב הי' ראוי. וכסברא זו כתב הר"ן בנדרים (דף פ"ו) באשה שנדרה הנאת ידי' לבעלה דלכי מגרשה חייל נדרא כיון דמדינא גם כשהי' תחתיו חל רק דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל. על כן לאחר שנתגרשה דינא כאילו גם בחיי הבעל הי' חל ולא חשיב דבר שלא בא לעולם עיין שם.

ואם כן הכא נמי לענין לישן בתוכו דלא שייכא גזירה יהי' הדין כאילו גם לאכילה הי' ראוי: ב) אך ברורן של דברים על פי מה דקיימא לן טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן. והוא גם כן כיון דמן התורה מותר להפריש בשבת וכמ"ש רש"י ותוספות ביצה (דף ל"ד והיינו גם כן כנ"ל דלגבי איסור מוקצה לאחר שהפריש דינו כאילו גם מדרבנן הי' מותר להפריש. וכתבו התוספות (שם ל"א:) בשם הר"ר משה דוקא בטבל שנסתלק המוקצה מן העולם דמיד שהפריש נסתלק המוקצה מכל וכל עיין שם היטב. והיינו כיון דאז אזיל תקנתא דרבנן דאין מפרישין שכבר הפריש. ועל כן ניחא הכל דבהא דנדרים כיון שכבר נתגרשה ואזיל תקנתא דרבנן הא דאלמוה. על כן דינו כאילו גם מתחילה הי' חל הנדר. וכן בסוכה על גבי האילן דיום טוב אינו רק יום ראשון. ובחול המועד כבר עבר יום טוב. ומעתה היא ראוי' לכל חג. על כן דינו כאילו הי' ראוי מתחילה גם ביום טוב. אבל בהא דרמב"ן כיון שגם עכשיו תקנתא דרבנן שלא יאכל בה. על כן חשיב אינו ראוי ואף לישן בה פסולה: ג' איברא דאכתי איכא לאקשויי בסוכה שעל גבי אילן התינח כשחל יום טוב ראשון בשבת דכשעבר יום טוב שוב ראוי לכל החג. אבל בחל יום טוב ראשון ביום ב' ג' ה' איך כשר בחול המועד. דעדיין שבת בתוך החג ואינו ראוי לשבת ועדיין תקנתא דרבנן דאין עולין באילן קיימת לשבת הבאה שבתוך החג. דמהאי טעמא אינו ראוי לשבעה ויפסול: ד) ונראה ליישב דהנה בעירובין (דף ע"ח:) בעשאו אשירה או אילן סולם בין חצר לחצר מסקינן כל שאיסור שבת גרם לו איסור אסור. דבר אחר גרם לו מותר עיי"ש. על כן אף שאינו ראוי לשבת שבתוך החג. מכל מקום לגבי מצוות סוכה חשיב איסור דבר אחר גרם לו וכשר. וכמו התם אשירה לגבי איסור שבת דעירוב חשיב דבר אחר גרם לו.

כמו כן הכא איסור שבת לגבי מצוות סוכה ודוקא מה שנאסר מחמת איסור יום טוב. דלעולם יום ראשון דסוכות יום טוב. על כן חשיב איסור גופו גרם לו דאינו ראוי ליום ראשון דיום זה גרם לו לאסור משום שהוא יו"ט. אבל מה שחל יום אחד דאמצע חג בשבת שזה דרך מקרה ואינו מצד עצם היום. דיום זה יוכל לחול בחול. ודבר אחר גרם לו לאסור שחל בשבת. על כן חשיב ראוי לשבעה. וכיוצא בזה פרק ב' דשבת בענין להזכיר של חנוכה במוספין כיון דליכא מוסף בדידי' דזה בהזדמן שחל בשבת או בר"ח ואינו מצד עצם חנוכה. והכא נמי אינו מצד עצם יום דסוכות. ודוקא יום ראשון דסוכות חשיב אינו ראוי לו. דזהו מצד עצם יום ראשון דסוכות שהוא יו"ט ודו"ק, מעתה בסוכה גזולה או של אשירה הרי איסור דבר אחר לגמרי גרם לו חשיב ראוי לשבעה: ה) ואין להקשות על זה מהא דפרק ב' דפסחים במצה של חלות תודה פסולה משום שאינה נאכלת לשבעה, אף דדבר אחר גרם איסור חלות תודה. דשאני סולם לעירוב. וכן סוכה. דאיכא למימר ראוי הוא וארי' דרביע עלה וכדאיתא התם. על כן כל שאיסור דבר אחר גרם לו חשבינן לי' ראוי דארי' דאיסורא דרביע עלה אבל במצה כל שאסורה באכילה לא חשיב מצתכם כדמסקינן פרק לולב הגזול. וכיון דאינו כשר אלא במותר לאכילה על כן כל שאינה נאכלת לשבעה פסול. מה שאין כן בסוכה דלא איכפת לן במה שאסור לישב בה מחמת איסור דבר אחר. כן נראה לי ברור: ידידו הדוש"ת באהבה הק' אברהם. סימן תעז. א) הנה בסוכה (דף ז'.) דופן סוכה כדופן שבת ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים. ופרש"י ודוקא במקומות הרבה דהוה לי' פרוץ מרובה על העומד אבל במקום אחד או בשני מקומות הוה להו כפתחים עכ"ל. מבואר מדבריו דעומד מרובה על הפרוץ מהני בסוכה.

ולכאורה תקשי מהא דאמרינן לעיל בסוכה העשוי' כמבוי דעושה פס ארבעה ומשהו פחות משלשה סמוך לדופן ע"כ. והא בפס שלשה ומחצה ומשהו סגי. דהוה לי' עומד מרובה על הפרוץ. ואף דיש הפסק בין הפס לדופן האחר לית לן בה. כדאמרינן בעירובין (דף יוד:) במבוי שהוא רחב ט"ו אמה דמרחיק שתי אמות ועושה פס שלש אמות דהנהו שתי אמות נתרין משום עומד מרובה על הפרוץ והשאר נידון משום פתח. והכא נמי הנהו שלש טפחים ומחצה יותרו משום עומד מרובה והשאר דהיינו מהפס עד דופן השני יהי' ניתר בצורת הפתח להרמב"ם ולסברא ראשונה של הרא"ש אף בלא צורת הפתח לכל מר כדאית לי': ב) ולפי דעת הר"ן (דף ט"ז.) דבסוכה העשוי' כמבוי לא מהני טפח שוחק בין שתי הדפנות פחות משלשה לכל צד כיון שגוף הדופן פחות מארבעה לא מהני לבוד. הוא הדין הכא דלא מהני אם עומד מרובה אם הפס פחות מארבעה. ושוב מצאתי כן במגן אברהם סק"ה. אלא דרש"י על כרחין לית לי' הא דר"ן. דהא מהני קנה פחות משלשה לדידי'. [ושיטת הר"ן יתבאר לקמן בעזר השם] וגם להר"ן קשה דלמה לי פס ארבעה ומשהו בארבעה סגי ובשלשה מופלג מהדופן או יותר עד ארבעה: ג) על כן נראה דהנה לקמן (דף י"ז:) דסכך פסול בסוכה קטנה פוסל בשלשה כיון דנפיק מתורת לבוד. ואף דסכך כשר מרובה. ובסכך כשר ופסול נמי שייך דין עומד מרובה על הפרוץ כדאמרינן במקרה סוכתו בשפודין. הרי דלא מהני עומד מרובה להשלים שיעור הסוכה. והוא הדין בסוכה העשוי' כמבוי. דכיון דאין בפס שמעמיד שבעה טפחים לא מהני עומד מרובה להשלים. ודוקא בפחות משלשה מהני להשלים כמו פסול פחות משלשה דמשלים שיעור סוכה ואינו בסוכה קטנה: ד) שוב ראיתי להבית יוסף שכתב בשם רבינו ירוחם שיש שני דיעות אי הפרוץ משלים ושנראה לו לר' ירוחם עיקר דמשלים. ולפי עניות דעתי נראה כמו שכתבתי מכח ראיות הנ"ל.