שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 163

אך דסבירא לי' כחד תירוץ בתוספות דבהנחה על הסוכה לא ניטהר דעביד דסתיר לה לאחר החג ומכל מקום לאחר שנשבר ונטהר תלוי בהנ"ל כמבואר לעיל באריכות: סימן תעא. א) כתב הב"ח ס מן תרכ"ט בשם ריא"ז בהא דסככה בחצים זכרים כשירה. היינו קודם ששם העץ בהברזל. אבל אחר שחיברם אף הזכרים פסולין מפני שקיבלו טומאה על ידי הברזל עד כאן. משמעות הדברים דאף שאחר כך נתרוקן מהברזל. מכל מקום כיון שקיבלו טומאה תחילה נפסלו. וכן כתב המגן אברהם בשם הב"ח והש"ג הוא ריא"ז] להדיא: ב) ותמיהני שלא נזכר זה בריא"ז. וזה לשון ריא"ז ואם יש בהם ברזל אף הזכרים פסולים מפני שהם מקבלים טומאה על ידי הברזל עד כאן לשונו מבואר שפסולם בשעה שיש בהם ברזל מפני שמקבלין ולא אמר מפני שקיבלו אלא מפני שמקבלים. והטעם ברור דלא דמי לבלאי כלים שקבלת טומאה הי' בעצמותם. אבל חצים אלו לא נפסלו רק משום יד וכמו שכתב רש"י שבת (דף מ"ח:) במקל שעשאו יד לקורדום זה לשונו דאף על גב דפשוטי כלי עץ באפי נפשי' לא מקבלי טומאה הכא בית יד הוא ואתרבי ידות לכל תורת כלי או האוכל עד כאן לשונו. וכיון שאין החצים מקבלין טומאה רק משום יד. והרי מפורש בגמרא (דף י"ד) בשבלים דלאחר שבססן הוכשרו הידות לסיכוך. והכא נמי בידות הכלים. וזכורני ששמעתי כן ממחו' הגאון אבד"ק קוטנא זצ"ל זה כשלשים שנה. ג) וליישב דבריהם נראה דהנה ידוע דברי הטורי זהב בכמה מקומות אורח חיים סוף סי' תקפ"ח יורה דעה סימן קי"ז חושן משפט סי' ב'] דמה שמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאוסרו והכא דכתיב באספך מגרנך ומיקבך שדורשין בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר.

והרי הקשין לאחר שנחבט מהם התבואה ומתחילה הי' שומר שדינו כאוכל עצמו שמצטרף לטומאה ויותר מפסולת יקב שהוא ענבים לאחר דריכה שאינו מקבל טומאה כמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות טומאת אוכלין. ומתחילה קודם דריכה הי' אוכל גמור וכיון דאכשר רחמנא להדיא על כן לא גזרו חכמים בבלאי אוכלין רק בבלאי כלים. זה הטעם בידות שנתבטלו מתורת יד שהוכשרו לסיכוך. ולא משום שלא הי' טמאים בעצמותם שהרי פסולת יקב שתחילה אוכל גמור הי' וכשר. ועל כן בבלאי כלים שגזרו. אף בבלאי ידות כלים גזרו דאין חילוק כלל בין תורת יד אוכל או יד כלי לתורת אוכל ותורת כלי עצמם. כנ"ל בדעת הב"ח והמגן אברהם: ד) אך קצת קשה לפי מה שכתב הפני יהושע דעיקר הלימוד מולא יקב עצמו דאוכל פסול משום שמקבל טומאה. והרי עיקר הפוסל באוכל. וכלי למדנו מאוכל ואיך יגזרו בכלים שפסולם נלמד מאוכלים. מה שלא גזרו באוכלים. ויהי' טפל חמור מעיקר. ועל כרחין החילוק בין יד אוכל לאוכל עצמו. והוא הדין שחלוק יד כלי מכלי עצמו. ושלא כדברי הב"ח והמגן אברהם. גם לשון ריא"ז אינו כדבריהם. ולדינא צריך עיון: סימן תעב. בדין מסכך בנסרים. א) במכילתין (דף י"ד:) לישנא אחרינא בשלמא לשמואל דאמר בשאין בהם ארבע מחלוקת. אבל יש בהם ד' דברי הכל פסולה מאי מצטרפין מצטרפין לארבע אמות מן הצד. ותמוה אם כן מאי טעמא דר' יהודה דאמר אין מצטרפין. וכבר נתקשה בזה מהרש"א ז"ל וזה לשונו לכאורה נראה לפרש דלשמואל ניחא לי' לר"י לאשמעינן דאין מצטרפין אפילו יש בהם ד' לארבע אמות מן הצד. אבל הוא דחוק. דכיון דאסור לסכך בהם כל הסוכה הוה לי' כסכך פסול ואמאי אין מצטרפין נמי לד' אמות כמו פחות מארבע לר' מאיר דמצטרפין משום דאינו ראוי לסכך בהם כולה דבהא ודאי לא פליגו.

ואינו דומה לפלוגי לר"י בין סכך פסול משום גזירת תקרה ובין שאר סכך פסול כדמוכח לקמן דאין לחלק בזה ועיין פני יהושע: ב) ונראה לי ליישב הסוגיא על פי מה דאמרינן לקמן (דף כ"ג:) העושה סוכתו על גבי בהמה ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל. מאי טעמא דר"י חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה שאינה ראוי' לשבעה לא שמה סוכה. ור' מאיר הא נמי מדאורייתא חזיא ורבנן דגזרי בה. ואינו מובן מכל מקום מדרבנן אינה ראוי' לשבעה. וצריך לומר כעין שכתב הר"ן נדרים (דף ס"ו:) גבי קונם שאני עושה לפיך ריב"נ אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו. ומקשה הש"ס דהוה לי' דבר שלא בא לעולם. ומשני באומרת יקדשו ידי לעושיהם ומקשה דאכתי הוה לי' דבר שלא בא לעולם משום שעדיין לא נתגרשה. ולא מבעיא דאמרה סתמא כיון דהשתא לא חייל איך יחול אחר כך. אך גם אם אומרת לכי מיגרשה הו"ל דבר שלא בא לעולם. ומסקנא משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד. והא דהוצרך ריב"נ לומר שמא יגרשנה היינו קודם גירושין אפשר דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל. על כן אמר שמא יגרשנה. והקשה הר"ן כיון דקודם הגירושין אלמוה לשיעבודי' הדרא קושיא לדוכתי' כיון דהשתא לא חייל לקמי' היכי חייל. ויש לומר כיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוהו רבנן לשעבודי'. כי אלמוה היכי דקיימא קמי' לא ליחול. אבל נתגרשה כאילו חייל מעיקרא דמי עד כאן לשון הר"ן ז"ל: ג) ומצינו עוד כיוצא בזה בר"ן פרק האשה שנתארמלה בעד א' בשטר דלא חשיב שטר. מכל מקום אם הי' שטר בשני עדים ואחד מקויים והשני אינו מקויים. עד אחד המקויים זוקק לשבועה. ואף שאם הוא מזוייף השני אינו כלום. כיון דקיום שטרות דרבנן אין התקנה אלא לגבי אותו העד שאינו מקויים. אבל לגבי השני המקויים נחשב כאילו הי' בשטר שני עדים.

והעד השני מחייבו שבועה עיין שם שכתב כן בשם הירושלמי ולפנינו בירושלמי הוא בעי' דר' מוניא וכן העתיק הרא"ש בפרק גט פשוט]: ד) והכא נמי כיון דמדינא דאורייתא גם ליום טוב ראוי'. וחכמים התקינו שלא ישב בה ביו"ט. אבל לאחר יום טוב חשיב כאילו הי' ראוי' גם ליו"ט. וטעמא דר"י נראה דכי היכי דמצטער פטור מן הסוכה משום דכתיב תשבו כעין תדורו. וכיון שאם הי' מצטער כהאי גוונא בבית לא הי' יושב לא חשיב תשבו. ואפילו יושב אינו עושה מצוה ואסור לברך ואינו אלא הדיוטות כמבואר בפוסקים. והכי נמי בסוכה על גבי בהמה שאסור לישב בה ביום טוב. והא ודאי שאם הי' בבית על גבי בהמה לא הי' יושב בה משום האיסור. אם מחמת מצוות סוכה אינו חושש לאיסור אינו עושה מצוה כלל אפילו בלא טעמא דמצוה הבאה בעבירה. דמה לי מצטער מחמת עצמותי'. מה לי מחמת האיסור. רק אם הי' עבריין שגם בבית הי' יושב באיסור הוי לגבי' כעין תדורו אבל זה שאינו עבריין ואינו יושב בכהאי גוונא בבית ביום טוב. הרי הסוכה פסולה דאורייתא לדידי' ביום טוב משום מצטער. ובזה אין חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן דמכל מקום מצטער. ואף מן התורה פסולה ליום טוב: ה) ובהא דאין חילוק בין מצטער מחמת גופו. בין מצטער מחמת האיסור אזדא ר' יהודה לטעמי' שבת (דף ק"ו) מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי דחשיב תיקון מחמת המצוה וכן בישול פתילה לצורך מיתת בית דין. חשיב תיקון מחמת המצוה כמבואר בתוס' שם. הכא נמי דכוותי'. ור' מאיר יש לומר דסבירא ליה כר' שמעון דתיקון מחמת המצוה לא חשיב תיקון. הכא נמי לא חשיב מצטער. וכמה סוגיות בש"ס מקלקל בחבורה חייב כר' שמעון. ודעת התוספות דקיימא לן כן.

וכן משמע לשון הש"ס דלר' יהודה מדאורייתא פסול דקאמר ור' מאיר מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בי' משמע דזה חידש ר' מאיר דמדאורייתא מחזי חזי. ור"י סבירא לי' דגם מדאורייתא לא חזי. דאם לא כן אלא דר' יהודה מודה נמי דמן התורה חזי אלא משום דמדרבנן לא חזי לא חשיב ראוי לשבעה הי' לו להש"ס לומר ור"מ כיון דמן התורה חזי ראוי' לשבעה קרינן בה. אלא ודאי דר' יהודה סבירא לי' דכיון שאסורה לישב בה. שוב מן התורה פסולה משום דחשיב מצטער וכמו שכתבתי: ו) ולפי מה שכתבנו לעיל בריש אות ד' יש לעיין בהא דתירץ בלישנא קמא שני נסרים מצטרפים לד' אמות מן הצד. וכיון דפסול מדרבנן הוא נימא לגבי שאר הסוכה נדון גם תחת הנסרים לסוכה כשירה. כמו בסוכה שעל גבי בהמה דלגבי חול המועד דנין כאילו הי' כשר גם ליום טוב. וכמו בעד שאינו מקויים דלגבי המקויים דנין גם שאינו מקויים לעד כשר: ז) אך יש לומר דהכא שייך גזירת תקרה גם במה שתחת הסכך כשר. שאם יהי' לו בית שנפחת באמצע רחוק ארבע אמות מהכתלים. או חצר המוקפת אכסדרה ד' אמות. יאמר מה לי נסרים מה לי תקרה. וכשם שמכשירין בהפסק נסרים. כך יכשירו בהפסק תקרה. ובזה יהי' פסול דאורייתא: ח) ולפי זה יתפרש הסוגיא לשמואל דפליגי ר' מאיר ור"י בנסרים שיש בהם ד' אם מצטרפים לארבע אמות מן הצד תלוי במחלוקתם בנסרים שאין בהם ארבע. דלר"י דמכשיר משום דרוב תקרות יש בהם ארבע ולמיעוט בני אדם שיש להם תקרות בנסרים פחות מארבע לא חייש. הכי נמי רוב בני אדם אין להם בית שנפחת או חצר מוקפת אכסדרה. ואין גזירה בתחת הסכך. ועל כן כשר. דהפסק נסרים אינו פוסל תחת הסכך כיון דלגבי תחת הסכך דנין גם תחת הנסרים לסוכה כשירה. ור' מאיר לטעמי' דאפילו בנסרים שאין בהם ארבע פוסל דחייש למיעוט.

הכא נמי חייש למיעוט שיש להם בית שנפחת או חצר מוקפת אכסדרה וכדומה ט) ועל כן ניחא הסוגיא לקמן (דף י"ז:) דמקשה לשמואל דאמר באמצע בארבעה ממתניתין דנתן עלי' נסר משום דמתניתין כר' מאיר נמי אתיא. ולשמואל אליבא דר' מאיר הא סבירא לי' דאפילו בנסרים שאין בהם ארבע וחייש למיעוט. ואם כן גם תחת הסכך איכא גזירת תקרה כנ"ל. וכן הא דמקשה לרב מברייתא דמודה ר' מאיר שאם יש בין נסר לנסר. והוצרך לאוקמי שאין בה רק שמונה מצומצמות משום דבברייתא זו תני דלר' מאיר אפילו באין בהם ארבעה פוסל. ואם כן גבי תחת הסכך איכא גזירת תקרה: י) העולה מזה לדינא לשמואל אין נסרים פוסלים רק תחת הנסרים. אבל אם יש הכשר סוכה ביחד תחת הסכך כשר [ואפשר אפילו אינו ביחד]. אך רב דמתרץ ללישנא קמא דלר' מאיר מצטרפין לד' אמות מן הצד אף דלרב ר' מאיר לא פסיל אלא ביש בהם ארבע שרוב תקרות הבית עשוים מהם. ואף על פי כן פוסלין הנסרים כל הסוכה ע"כ דלית לי' האי סברא שכתבנו באות ו'. ויש לומר הלכתא כרב באיסורי אף דבעיקר מחלוקת רב ושמואל אי מיירי בנסרים שיש בהם ד' הלכתא כשמואל. מכל מקום בסברא זו הדרינן לכללא הלכתא כרב באיסורי: יא) ומירושלמי דעד אחד בשטר אין ראי' גמורה דהא לפנינו בירושלמי בעי לה ר' מונא. ומהא דנדרים יש לחלק על פי מה שכתבו התוספות ביצה (דף ל"א:) גבי טבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן. דמשום איסור דרבנן דאין מפרישין תרומות ביום טוב לא הוי מוקצה כיון דמדאורייתא מותר להפריש ביום טוב. וכתבו דהיינו דוקא בטבל שלאחר שהפריש מסתלק האיסור מן העולם אבל במעות שעל הכר בין השמשות הוי מוקצה כיון שהמוקצה אינו מסתלק מן העולם שם. לפי זה דוקא בנתגרשה שנסתלק האלמוח שיעבוד מכל וכל. מה שאין כן בנסרים שתחת הנסרים עדיין אסור:

יב) ויש להביא ראי' מהא דכתב הרמב"ן במלחמות ביושב בסוכה שאין מחזיק רק ראשו ורובו ולא שלחנו. דאפילו בשינה לא יצא כיון שאינו ראוי לאכילה גזירה שמא ימשוך אחר שלחנו. אף בטיול ושינה לא יצא ונימא כיון דאכילה רק מדרבנן. לגבי טיול ושינה יחשב ראוי גם לאכילה. אלא ודאי כיון דעדיין אסור לאכול בו ולא נסתלק האיסור ק העולם לא מהני מה שהוא מדרבנן. ודוקא באיסור אין עולין ביום טוב דלאחר יום טוב הרי נסתלק האיסור מן העולם וכן להא דר"ן ונדרים וכמו שכתבתי: יג) ובזה נדחה הראי' מהעושה סוכה על גבי בהמה. דהתם בחול המועד נסתלק האיסור דיום טוב העולם שכבר עבר יום טוב. איברא דאכתי איכא לאקשויי דהתינח כשחל יום טוב ראשון בשבת דכשעבר יום טוב שוב ראוי' לכל החג. אבל כשחל יום טוב ראשון ביום שני שלישי חמישי, איך כשר בחול המועד דעדיין שבת בתוך החג ואינו ראוי לשבת. ועדיין תקנתא דרבנן דאין עולין על גבי בהמה קיימת לשבת הבאה שבתוך החג. דמהאי טעמא אינו ראוי לשבעה ויפסול: יד) ונראה ליישב דהנה בעירובין (דף ע"ח:) בעשה אשירה או אילן סולם בין חצר לחצר מסקינן כל שאיסור שבת גרם לו אסור. איסור דבר אחר גרם לו מותר על כן אף שאינו ראוי לשבת שבתוך החג. מכל מקום לגבי מצות סוכה חשיב איסור דבר אחר גורם לו וכשר. וכמו התם אשירה לגבי איסור שבת חשיב איסור דבר אחר גרם לו. כמו כן הכא איסור שבת לגבי מצות סוכה. ודוקא מה שנאסר מחמת איסור יום טוב דלעולם יום ראשון דסוכות יום טוב. על כן חשיב איסור גופו גרם לו ראינו ראוי ליום ראשון דיום זה גרם לו לאסור משום שהוא יום טוב. אבל מה שחל יום אחד דאמצע החג בשבת שזה דרך מקרה ואינו מצד עצם היום. דיום זה יוכל לחול בחול. ודבר אחר גרם לו לאסור שחל בשבת. על כן חשיב ראוי לשבעה:

טו) וכיוצא בזה פרק ב' דשבת בענין להזכיר של חנוכה במוספין. כיון דליכא מוסף בדידי' דוה בהזדמן שחל בשבת או בראש חודש. ואינו מצד עצם חנוכה. והכא נמי אינו מצד עצם סוכות. ודוקא יום א' דסוכות חשיב אינו ראוי לו. דזה מצד עצם יום ראשון דסוכות שהוא יום טוב ודו"ק: טז) העולה מזה דיש לנו לפסוק כרב באיסורי. דאף דאינו פוסל אלא נסרים שיש בהם ארבעה. מכל מקום פוסלין כל הסוכה כדין סכך פסול של תורה יז) אך יש עוד לומר שגם רב מודה דנסרים דהוא פסול דרבנן אין פוסלין שאר הסוכה. והוא דלכאורה קשה בדר' יהודה שני נסרים אין מצטרפין. ומפרש שמואל לארבע אמות. ופרשנו משום דרק פסול מדרבנן. וקשה לי לפי מה שכתבו התוספות ריש סוכה דכשקובע הנסרים במסמרים עד שאין המטר יכול לירד בתוכה פסול מדאורייתא דבסכך בעינן עראי ממש. ולפי זה הדבר ברור שאם סיכך בנסר אחד שיש ברחבה שיעור סוכה שהוא פסול דאורייתא. ואם כן שני נסרים שיש ברחבן ד' אמות. יש בכל נסר שתי אמות והם פסולין דאורייתא ויפסלו הסוכה: יח) אך לא קשה מידי דהתוספות כתבו לדידן דקיימא לן סוכה דירת עראי בעינן. אבל לא לר"י לטעמי' דדירת קבע בעינן. ואם כן יש לומר לר' מאיר משום הכי שני נסרים מצטרפין לארבע אמות משום דכל נסר ונסר שהוא רחב שתי אמות פסול מדאורייתא וע"כ פוסל גם תחת הסכך: יט) הגם דר' מאיר נמי סבירא לי' דירת קבע בעינן דאחרים אומרים סוכה עשוי' כשובך פסולה לפי שאין לה זוית. ומפרש אביי דסבירא לי' דירת קבע בעינן. ואחרים היינו ר' מאיר. מכל מקום הא ר"א דפוסל סוכה העשוי' כמין צריף. ומפרש אביי דסבירא לי' דירת קבע בעינן. ובריש תענית אמר ר' אליעזר הגשמים סימן קללה בחג ותקשה לדידי' קושיית התוספות ריש סוכה יקבע הנסרים במסמורת.

ועל כורחין צריכין לומר דאפילו למאן דאמר דירת קבע בעינן. מכל מקום פסול כשאין המטר יכול לירד בתוכו דהתורה אמרה סוכה ולא בית וכשאין המטר יכול לירד בית הוא. וכן כתב הלבוש בסימן תרל"א: כ) אלא דאכתי קשה גם לטעם זה. דהא בפרק קמא דיומא דלר' יהודה דאמר דירת קבע בעינן חייב במזוזה ובמזוזה בית כתיב. ועל כרחין דסוכה גם כן שם בית עלי'. ואם כן מה איכפת לן במה שהוא בית. הא כל סוכה שם בית עלי'. ואף על פי כן אין מתבטל מעלי' שם סוכה. והכא נמי אף שבית הוא במה שאין המטר יכול לירד בתוכה שם סוכה עלי' גם כן במה שמיצל. ושם בית אין מבטל שם סוכה. והוא הדין לר' אליעזר דדירת קבע בעינן. מסתמא חייב במזוזה כמו לר' יהודה. וכן כתבו התוספות פרק קמא דסוכה (דף ז':) ד"ה אחרים דלר' מאיר חייב במזוזה. ובתוספות ישנים פרק קמא דיומא דכל הני דס"ל דירת קבע בעינן סבירא להו דחייב במזוזה: כא) אך ראיתי בירושלמי פרק קמא דסוכה (דף ב':) דרבי ור' שמעון דסבירא לי' לר' שמעון ארבע דפנות ורבי סבירא לי' ארבע אמות [ועל כרחין דירת קבע בעינן כדאיתא בגמרא דידן וכן פי' הפני משה שגם הירושלמי סובר כן] מכל מקום פטורה מן המזוזה. רק לר' יהודה חייב במזוזה. ועל כן שפיר יש לומר לכל הני תנאי דכשקובע הנסרים במסמרים פסול דסוכה אמר רחמנא ולא בית. וניחא ר' אליעזר דתענית דאמר גשמים סימן קללה בחג. אף דסבירא לי' דירת קבע בעינן. אך לר"י דחייב במזוזה על כרחין כשר כשקובע במסמרים. ועל ניחא לר"י שני נסרים אין מצטרפין. דלדידי' אפילו יש בנסר אחד שיעור סוכה אינו פסול רק מדרבנן. אך לר"מ שני נסרים בכל אחד שתי אמות מצטרפין. דלדידי' פסולם מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא בית.

ולפי זה אף רב מודה דפסולי דרבנן אינם פוסלים רק כנגדם דלגבי תחת הסכך כשר חשבינן סוכה גם תחת הנסרים: כב) ויש להעיר עוד ממתניתין דמקוואות פרק ה' משנה ב' העבירו למעיין על גבי כלים או על גבי ספסל. ר' יהודה אומר הרי הוא כמו שהי' ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה. ובלבד שלא יטביל על גבי הספסל. ופירש הרא"ש הרי הוא כמקוה דגזר אטו תוך כלי לענין זה דלא הוי מעיין אבל לא גזר כולי האי לעשותם מים שאובין עיין שם. ולכאורה בפשיטות הי' לו לומר דכלים וספסל מפסיקין בין מקור המעיין. כיון דעל גביו אסור לטבול. ואין שם מעיין על גבי כלים וספסל. ודומה למעיין שנפסק באמצע. דבטל שם מעיין כמבואר בבית יוסף יור"ד סימן ר"ג בשם הרשב"א דלא כמהרי"ק. אלא דאי כיון דע"ג כלים וספסל אין פסולו רק מדרבנן אינו מפסיק. ולגבי מעיין היוצא חשבינן גם על גבי כלים וספסל כמקוה. והכא נמי אין הנסרים מפסיקין בין הסכך והדפנות. דלגבי שאר הסוכה חשבינן גם הנסרים כסכך כשר. מיהו לדעת הש"ך ס"ק ל"ג אין ראי' משם וקל להבין: סימן תעג. לרב אחד. בדבר הסכך שנהגו לעשות טבלאות טבלאות מרובעות ארכן ורחבן כאמה וכאמתים ובאמצען כולו חלל ורק הסובב הוא עץ כעובי אצבע ויותר מעט. והחלל מכוסה בקנים. היינו שיש חריץ בהסובב בצד הפונה להחלל ומניחים קנים שקצותיהם נסמכים על החריץ שבסובב. ויש שמדבקים הקנים בדבק בתוך החריץ שבהסובב ובכולם שפת גובה החריץ לעומת עובי הקנים ויותר מעט: א) הנה יש בזה שלשה חששות הא' מפני שהשפה גבוה ובגמרא מפורש דבאית לי' גדנפא פסול. הב' אם הסובב יחשב בית קיבול. שעשוי להניח בתוכם הקנים. הג' באותם שמדבקים הקנים ונעשה הכל טבלא מרובעת אחת. ואסור משום גזירת תקרה. ונשיב על ראשון ראשון: ב) מצד הגדנפא אין לפסול אלא בסתם.