שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 162

[דהישן בכילה שאינה גבוה עשרה מוציא ראשו וקורא ק"ש] שוב דומה לגבוה מעשרים דפסול משום דאי אפשר לעשותה עראי. ויש לפרש דהיא גופה טעם הש"ס דדירה סרוחה היא. ואין אדם דר בדירה סרוחה. דמהאי טעמא לא חשיב אהל כשהוא עראי וכו' וכנ"ל: ז) ובזה יתיישב קושיית הריטב"א בהא דשקיל וטרי הש"ס בטעם פסול סוכה שאינה גבוה עשרה. ותיפוק לי' דדירה סרוחה הוא. ולפי מה שכתבתי שפיר הוצרך הש"ס לר' יהודה דמכשיר למעלה מעשרים וכן לאידך תנא דסבירא להו דירת קבע בעינן. ולדידהו אין סברא כלל לפסול באי אפשר לעשותו רק קבע: ח) ובזה יתיישב עוד שיטת בעה"מ בסוכה על גבי סוכה שפסק דאם יש ביניהם ארבעה. הו"ל סוכה שתחת הסוכה ופסולה. והקשה הרא"ש דדירה סרוחה הוא פחות מעשרה. ולפי מה שכתבתי דפסול דירה סרוחה רק דמהאי טעמא לא נחשב אהל כשהוא עראי. ושוב פסול כמו סוכה למעלה מעשרים. והרי סוכה למעלה מעשרים פוסל התחתונה משום סוכה תחת סוכה כמפורש במימרא דר' ירמי'. אך ראיתי להרמב"ן במלחמות ולהר"ן ריש פרק הישן דהטעם משום דלא אתי אהל עראי פחות מי' ומבטל אהל סוכה: סימן תסט: דין דבר המקבל טומאה אין מסככין בו א) אם עכשיו אינו מקבל טומאה אף שראוי לקבל טומאה בלי שום מעשה רק במחשבה מכל מקום כל זמן שלא חישב מסככין בו. כן הלכה רווחת בכל פרקין. ובסוף פרקין מחצלת הקנים עשאה לסיכוך מסככין בו. ואף שאם יחשב עליו לשכיבה יקבל טומאה. וכן הקוצר לסכך דאין לו ידות ואם הקשין מרובה על האוכלין לבד כשירה. ואף שאם יחשב לאכילה יקבלו הידות טומאה. ולכאורה לפי הטעם דיליף מענני כבוד מה עננים שאין מקבלין טומאה. נימא מה עננים שאין מקבלין טומאה אף על ידי מחשבה.

וכן למה דיליף מפסולת גורן ויקב נימא מה פסולת כו' אין מקבל טומאה אפי' על ידי מחשבה כמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"א החרצנין והזגין אף על פי שכינסן לאוכלן אין מטמאין טומאת אוכלין: ב) ולכאורה יש לומר דאין שום נפקא מינה בזה אם יקבל טומאה על ידי מחשבה או לא. כיון דעכשיו אינו מקבל טומאה. אך הא בפרק דם חטאת בענין שאינו טעון כיבוס אלא דבר המקבל טומאה. פליגי ר' אליעזר ור' יהודה בדבר המקבל טומאה במחשבה לבד. דר' אליעזר סובר אינו טעון כיבוס. ור' יהודה סובר הואיל ואינו צריך מעשה רק מחשבה טעון כיבוס. וסתם מתני' שם כר' יהודה. וכן פסק הרמב"ם. הנה דמה שראוי לקבל טומאה קיימא לן דמילתא הוא והדר קושיא לדוכתא: ג) אך למה שכתב הפני יהושע במה שכתבו התוס' (דף י"ב: ) דרבנן דפליגי אסומכוס בסככה בטווי סבירא להו דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול מה שאינו מקבל שאר טומאות רק טומאת נגעים. ופירש הפני יהושע דלמאן דיליף מפסולת כו' עיקר הלימוד מדדרשינן ולא מגורן עצמו ולא מיקב עצמו ולא ממעטינן אלא דומיא דגורן ויקב שמקבלין שאר טומאות. הכי נמי נאמר דלא ממעטינן אלא דומיא דגורן ויקב שמקבלין טומאה עכשיו. ולמאן דיליף מענני כבוד לא קשה מידי. שהרי הלימוד מענני כבוד הוא לר' אליעזר דסבירא לי' בסוכות הושבתי ענני כבוד הי' כמבואר בסוגיא. והרי ר"א סבירא לי' בזבחים אינו טעון כיבוס רק אם מקבל טומאה עכשיו. ולפי שיטתו נוכל לומר מה שראוי לקבל על ידי מחשבה לאו מילתא ולדידן דקיימא לן מילתא הוא. מסתמא קיימא לן כר' עקיבא [דר' אליעזר שמותי הוא] סוכות ממש עשו להם ואין ללמוד מענני כבוד רק מבאספך וגו' ולא גורן עצמו ולא ממעטינן רק דומיא דגורן שמקבל טומאה עכשיו בלא מחשבה:

ד) אך הדבר הקשה לר' יהודה דסבירא לי' אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב. ולשיטתו אי אפשר ללמוד מבאספך מגרנך. דלדידי' פסולת גורן ויקב פסולין לסכך. ועל כרחין כמו שכתבו התוס' לקמן (דף ל"ו:) דר' יהודה יליף מענני כבוד. ולמאן דאמר סוכות ממש עשו להם יליף מחגיגה. דלדידי' אין להקשות אי מה חגיגה בעלי חיים אף סוכה בעלי חיים. דהא אינו נוהג אלא בד' מינים. ואם כן יקשה לדידי' דנימא מה ענני כבוד וחגיגה אינם מקבלים טומאה אפי' על ידי מחשבה. דהא ר' יהודה הוא הסובר בזבחים מקבל טומאה על ידי מחשבה טעון כיבוס. אלמא קבלת טומאה על ידי מחשבה מילתא היא: ה) ואפשר לומר לדעת רשב"א בתשו' סי' תע"ו דגולל מטמא אף לאחר שפירש מן המת ואפי' אינו כלי כגון אבנים נשארים בטומאתם לעולם. וברש"י פרק קמא דעירובין (דף ט"ו) דאפי' בעלי חיים מטמאין לעולם ואפי' ניטל משם ואם כן הרי כל דבר שיסכך בו הרי הוא ראוי לקבל טומאה על ידי שיעשה גולל. ואין לומר דמחוסר מעשה לעשותו גולל. דהנחה לא חשיב שינוי מעשה כמו שכתבו תוס' סוכה (דף י"ג:) דמה שמניחין על גבי סוכה לא חשיב שינוי מעשה הכא נמי מה שעושין אותו כסוי על חלל הקבר לא חשיב שינוי מעשה. ומה שבמחוסר מעשה כולי עלמא מודו דלא חשיב אף ראוי לקבל טומאה היינו דכמו שהוא עכשיו לעולם אינו מקבל טומאה. ודווקא מחוסר מחשבה דראוי לקבל טומאה כמו שהוא הוא דטעון הזאה. והכי נמי בסוכה אם תמצא לומר דמקבל על ידי מחשבה פסול הרי כל סכך חשיב ראוי על ידי גולל. כיון דהנחה על גבי חלל הקבר לא חשיב שינוי. וכמו שהוא ראוי לקבל טומאה. אלא על כורחך כיון דמכל מקום עכשיו אינו מקבל טומאה כל זמן שאינו גולל כשר. הכי נמי בכל מחוסר מחשבה כשר:

ו) האומנם כי יש לפקפק בזה ולומר דלעולם לא חשיב גולל כי אם אבן או דף שהוא גוש אחד וראוי לסתום בו יפה הקבר הוא דחשיב גולל מה שאין כן סכך דבר קל אינו ראוי לגולל. ואם תמצא לומר שיעשנו גוש אחד על ידי שיחברם יפה. הא ודאי חשיב שינוי מעשה בגופו: ז) אך יש לומר הא כל הקושיא הוא לר' יהודה ולר' יהודה כתבו התוס' דיליף מחגיגה ובהמה הא ראוי לגולל כפרש"י עירובין הנ"ל. ואף דצריך שיקשור הבהמה דאם לא כן הולכת אנה ואנה ואין כאן גולל כמו שכתב הרמב"ם הובא בתוס' י"ט פרק ט"ו דאהלות משנה ט'. מכל מקום קשירה זו אין שינוי מעשה בגוף הבהמה. ואם כן גם חגיגה מקבל טומאה בלא מעשה. ואף אם תמצא לומר דר' יהודה סבירא לי' כר' אליעזר ענני כבוד הי' ויליף מענני כבוד. מכל מקום מצי למילף מחגיגה לקולא דראוי לקבל על ידי מחשבה כשר: ח) ואם כנים אנחנו בזה דכל סכך דבר קל אינו ראוי לגולל רק מבהמה ילפינן. נוכל ליישב שינוי נוסחאות שבתורת כהנים. ר' אליעזר אומר סוכות ממש ור' עקיבא אומר ענני כבוד. ובגמרא דידן הנוסחא להיפוך ונאמר דבמכוון מהפך הש"ס הגירסא. דעל כורחין רע"ק סבירא לי' סוכות ממש ואין לו לימוד רק מבאספך ולא גורן עצמו. ואין לנו למעט רק המקבל טומאה עכשיו ולר' אליעזר שנוכל ללמוד מענני כבוד לא קשה מידי דר' אליעזר לשיטתו בזבחים הנ"ל מקבל טומאה ע"י מחשבה לאו מילתא. ולהלכה דקיימא לן בזבחים מילתא הוא קיימא לן כר' עקיבא סוכות ממש. אבל אם הגירסא ר' עקיבא ענני כבוד כמו שהוא בתורת כהנים יקשה לרע"ק אליבא דהילכתא דקיימא לן בזבחים מילתא הוא ומסתמא קיימא לן כר' עקיבא דר' אליעזר שמותי הוא. ויקשה הילכתא אהילכתא. ועל התורת כהנים לא קשה מידי דסתם תורת כהנים ר' יהודה. ואיהו סבירא לי' אין סוכה נוהג אלא בארבע מינין שבלולב.

ונוכל ללמוד מחגיגה כנ"ל. אבל לדידן דנוהג בכל דבר ולא נוכל ללמוד מחגיגה משום הקושיא אי מה חגיגה בעלי חיים על כן הגירסא מהופך: ט) חוזרני למה שכתבתי דמה שראוי לקבל טומאה כשיהי' גולל יחשב ראוי לקבל טומאה. ולכאורה למה שכתבו התוספות דרבנן דסומכוס סבירא להו דאף שתטמא בנגעים לא חשיב מקבל טומאה לגבי סוכה הכי נמי בגולל. אך כבר כתבנו בשם הפני יהושע משום דילפינן מבאספך ואנן אליבא מאן דיליף מענני כבוד או מחגיגה קיימינן: י) ועוד נראה לי בטעמא דטומאת נגעים אין פוסל לסיכוך. לפי מה שכתבתי לעיל אות ה' בטעמא דלכולי עלמא מה שאינו מטמא רק על ידי מעשה לא חשיב ראוי לקבל טומאה. משום דכמו שהוא עכשיו אינו מקבל טומאה לעולם. והכי נמי בגד שנולד בו נגע נשתנה שינוי גדול הן במראה הן במה שנתרכך. כהא דזבחים (דף צ"ד') גבי עור שנולד בו נגע דנגע מחלחלא לי' ומשוי לי' רך. וכמו שהוא עכשיו אינו מקבל טומאה. וטעמא דסומכוס דאמר סככה בטוי פסולה מפני שמטמא בנגעים. היינו דנגע עצמו אתחלתא דטומאה והבגד שקיבל הנגע הוא קבלת הטומאה. וזה לשון הזוהר הקדוש ובזמנא דאיהו אסטי אורחוי שכינתא אסתלקת מיני' ונשמתא קדישא לא אתדבקת בי' ומסטרא דחויא בישא תקיפא איתער רוחא חד דשט ואזיל בעלמא דלא שריא אלא באתר דקדישא עילאה אסתלק מתמן וכדין אסתאב בר נש ואתפגים בבישרי' בחיזו דאנפא בכולא. עד כאן. מבואר שרוח הטומאה נדבק בו קודם ועל ידי זה באה הנגע. כי בעת בא רוח הטומאה עוד לא הי' בו הנגע. וכן בבגד כיוצא בו. נמצא שהבגד כמו שהיא קיבלה רוח הטומאה. על כן חשיב הבגד מקבל טומאה כמו שהוא. וזה טעמא דסומכוס. ורבנן סוברים בתר טומאה בפועל אזלינן. והרי אינו מטמא רק אחר שנשתנה. אבל בהמה לגולל שאין שינוי בגוף הבהמה.

אם הי' הדין מקבל טומאה על ידי מחשבה חשיב מקבל טומאה. הכי נמי טומאת הגולל הי' פוסל אלא ודאי כיון דכל זמן שלא נעשה גולל אינו מטמא לית לן בה וגרע מטווי לנגעים, שיכול לקבל רוח הטומאה עכשיו כנ"ל: יא) שוב ראיתי לרמב"ן בבא בתרא (דף י"ט:) ד"ה אינו ממעט בחלון הקשה בהא דסוכה במסכך באוכלין שאם האוכל מרובה על הפסולת פסולה מהא דבית שסככו בזרעים טהרו ותירץ כיון שלא ביטלו אלא לימי החג או משום שבשעה שסיכך הי' מקבל טומאה [כוונתו דהוי תעשה ולא מן העשוי בפסול] הכל כמו שתירצו בתוס' סוכה. וכתב עוד אי נמי אף על גב דבטלי' מעיקרא כגון שסיכך בהן בית וטהר דדומיא דפסולת גורן ויקב בעינן דלא חזי לקבל טומאה עכ"ל. והיינו דמקבל טומאה על ידי מחשבה. וכן קורא אותו המשנה במס' זבחים (דף צ"ג:) מה שמקבל טומאה על ידי מחשבה ראוי לקבל טומאה הכא נמי חשיב חזי לקבל טומאה משום שמקבל טומאה על ידי מחשבה [אבל אין לפרש משום שקיבלו טומאה כבר. דהא בלאי כלים אין פסולין רק מדרבנן]. אך תמוה ממתני' דמחצלת ומקוצר לסכך: יב) על כן נראה כוונת רמב"ן משום דאיכא תרתי שכבר קיבל טומאה וראוי לחזור לטומאתו על ידי מחשבה. והיינו לפי מה שכתבתי דאף דראוי על ידי מחשבה כשר. דכל הלימוד מולא גורן עצמו ואינו פסול רק מה שעכשיו מקבל טומאה כמו גורן. אך הרמב"ן הא אזיל ליישב הקושיא דכיון שסיכך בהם טהרו. ואם כן הדבר גם גורן עצמו כיון שסיכך בו טהור ואף על פי כן פסלי' קרא משום דחזי על ידי מחשבה. אך מכל מקום לא נפסול רק מה שקיבל טומאה מכבר גם כן דומיא דגורן. וכעין שכתבו תוס' נדה (דף כ"ב:) ד"ה אם דווקא בלחים ונתייבשו הוא דמהני מה שיכולין לחזור. הכי נמי במקבל טומאה מעיקרא מפני מה שיכול לחזור ולקבל טומאה על ידי מחשבה על כן פסלי' קרא לגורן.

והא דאמר בסוכה (דף י"ג) וכי תימא כיון דנמלך עליהן לסיכוך בטלה מחשבתו. ולפי דברי רמב"ן מה בכך הא מכל מקום מקבל טומאה על ידי מחשבה וקיבל טומאה מכבר גם כן. יש לומר לפי מה דסלקא אדעתא השתא נוקי ברייתא כר' אליעזר דיליף מענני כבוד וסבירא לי' בזבחים מקבל טומאה על ידי מחשבה לאו מילתא היא: יג) אך כל זה לפי תירוץ זה של רמב"ן אבל לולי זה הי' כשר שנאמר דטהרו בסכוך זה ולא חשיב תעשה ולא מן העשוי. אך לפי תירוצים ראשונים וכן דעת תוס' אף בקיבל טומאה מכבר גם כן כשר מדאורייתא. דאינו דומה לגורן שעכשיו מקבל טומאה וסיכוך אינו מבטלו מתורת קבלת טומאה. או דחשיב תעשה ולא מן העשוי. ועל כרחין לומר כן דאי אמרת כיון שאינו דומה לפסולת פסול. אם כן גם בלא קיבל טומאה מעולם יפסול. והא ליתא ממתני' דמחצלת ומהא דסוכה (דף י"ג:) דקאמר לר' מנשיא מי לימא תנאי הוא. ופשיטא לי' לש"ס דאי קוצר לסכך אין לו ידות אין צריך שיהי' הפסולת מרובה על הידות. כן נראה לי ברור: סימן תע. דין דבר המקבל טומאה מדרבנן לסכך א) הנה בתוס' (דף ה') ד"ה מסגרתו הוכיח דפשוטי כלי עץ אפי' מדרבנן לא מקבלי טומאה מהא דסככה בחצין זכרים כשירה. ואי מקבלי טומאה אפי' מדרבנן הוו פסולים לסיכוך. דאפי' מטלניות שאין בהם ג' על ג' ואניצי פשתן פסלינן אף על גב דלא מקבלי טומאה עכ"ל. והנה דבריהם ברור מללו דאפי' מקבל טומאה רק מדרבנן פסול לסיכוך. אך מה שיש להסתפק בבלאי כלים שהי' כלים רק מדרבנן כגון פשוטי כלי עץ הרחבים שמניחין עליהן ואחר כך נשברו אם כשרים אחר כך. ואם תמצא לומר כשרים. אם סיכך בהם ועודם שלמים ואחר כך נשברו אם יפסלו משום תעשה ולא מן העשוי או לא: ב) והנה בדין הראשון אם כשרים לסכך בהם כשנשברו. הנה המג"א סי' תרכ"ט ס"ק י"א כתב שלא יסכך במרא אפי' נשברה יעיין שם.

אך הפרמ"ג במ"ז סוף סק"ו דבר המקבל טומאה מדרבנן אם נשבר הוי גזירה לגזירה. ויש לי לומר עוד טעם דכי היכי דחבילה שסיכך בה ואחר כך התירה לית בה משום תעשה ולא מן העשוי. הרי דלאחר שעבר הפסול דרבנן חשבינן לה כאילו היתה כשירה מתחילה, הכי נמי לאחר שעברה טומאה דרבנן דיינינן לה כאילו היתה טהורה מתחילה. ולפי טעם זה אפי' סיכך בהם ואחר כך נשברה כשירה כמו בחבילה: ג) אך יש לדחות דמסכך בחבילה כשירה בשעת הדחק כשאין לו סוכה אחרת וכמו בסיכך בנסרים דכשר כשאין לו סוכה אחרת. והטעם בזה ברור דלא שייך שנגזור אטו תקרה דאם כן ישב תחת תקרת ביתו. ובשביל זה נתיר לו לישב תחת תקרת ביתו באמת אתמהה על כן לא גזרו בשעת הדחק. והוא הדין בגזירה דחבילה שמא יניחנו לייבש ויפסול משום תעשה ולא מן העשוי. ונתיר לו בשביל זה לישב תחת תקרת ביתו שהוא עשוי בפסול שאין כאן סוכה כלל. וכן כתב המג"א סוף סי' תרכ"ט בכל שפסולים משום גזירה כשאין סכך אחר מותר לסכך בהם ועל כן יש לומר דלכך אף אם סיכך כשהי' לו סכך אחר. כשעבר הגזירה לית בי' משום תעשה ולא מן העשוי. כיון דאף קודם שעבר הפסול כשר אם לא יהי' לו סוכה אחרת מה שאין כן במסכך במקבל טומאה מדרבנן דפסול מדרבנן אפי' בשעת הדחק לא יברך עלי': ד) אך מכל מקום יש לומר כן דכל דרבנן לאחר שעבר איסור מן העולם דיינינן לי' כאלו לא הי' גם מתחילה. ויש לזה שורש בתוס' ביצה (דף ל"א:) בשם הר"ר משה. וגם בסוכה (דף כ"ג) בעשאה על גבי גמל כשירה ואין עולין לה ביום טוב. וחשיב ראוי לשבעה דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בה. וחשיב לאחר שעבר יום טוב כאלו הי' ראוי גם ליום טוב. וגם בר"ן פ"ב דכתובות (דף כ"א) בשטר אחד מן העדים אינו מקויים מכל מקום עד השני זוקק לשבועה.

דלגבי השני חשבינן כאלו גם הראשון מקויים [ומזה מוכח יותר אפי' לא עבר התקנה מהעולם] הואיל וקיום שטרות דרבנן. ועוד יש הוכחה לזה מר"ן נדרים (דף פ"ו:) גבי אלמוה רבנן לשעבודי'. והוכחה זו דחיתי בתשובה במק"א: ה) והנה לפי צד הזה דלאחר שעבר הטומאה דרבנן עבר פסולה וכשירה ואפי' סיכך קודם שעבר הטומאה. יש מקום ליישב דברי המרדכי בשם הר"א ממיץ דמסככין בסכך מקבל טומאה מדרבנן. ואינו מובן למה לא יפסול מדרבנן. אך לפי זה יש לומר לפי מה שכתבו תוס' (דף י"ג:) במסכך באוכלין למה יפסול הא בית שסככו בזרעים טהרו. ותירצו דבעינן דלא מקבלי טומאה בשעת סיכוך משום תעשה ולא מן העשוי. ועוד דהתם בעשה שינוי מעשה, ומה שמניחין על גבי סוכה לא חשיב שינוי מעשה רק מחשבה. והנה ישובים אלו צריך לומר גם בכלים. ועל כן בדרבנן לפי תירוץ הראשון שפיר מותר לסכך משום שטהרו. מה אמרת הא מיפסל משום ולא מן העשוי. הא בדרבנן לאחר שעבר הטומאה חשיב כאלו לא הי' טומאה מעולם ועשוי בכשרות. וגם לפי תירוץ השני משום שהוא רק מחשבה הא כתבו תוספות שבת (דף נ"ח) ד"ה אף על פי דכיון שנאסר בהנאה חשיב שינוי מעשה והכא נאסר בהנאה משום הקישא דחגיגה. בשלמא בפסול דאורייתא כיון שפסול לא נאסר אבל פסול דרבנן אי אפשר שיתירו חכמים מה שנאסר מן התורה. ואף מדרבנן אסור והוי שינוי מעשה וטהור גם מדרבנן. ואף שלא נאסרה רק אחר שישב בה ושעת עשי' הי' בפסול הא דרבנן לאחר שעבר הפסול כאלו הי' כשר גם מתחלה: ו) ולאחר העיון נראה דרא"ם בספר יראים לשיטתו דענביו מרובין מעליו כשר בשעת הדחק כמו ביבשים שהרא"ם הכשיר בשעת הדחק לברך עליהם ועיין לעיל בחלק א' סי' רי"ז שהוכחנו שכן שיטתו מהא דאין ממעטין ביום טוב עיין שם ותמצא נחת.

והנה (בדף י"א:) מפורש שיש באגודת לולב בעוד שענביו מרובין מעליו משום תעשה ולא מן העשוי. הנה דאף שכשאין לו לולב אחר כשר. מכל מקום השתא שיש לו אחר יש בו משום תעשה ולא מן העשוי ועל כן אגד הלולב שמערב יום טוב דלעולם חשיב כיש לו. שבידו למעטן יש בו משום תעשה ולא מן העשוי. ואם כן בחבילה שכשר אם התירן לאחר שסיכך אי אפשר לך לומר הטעם משום דבשעת הדחק כשר קודם התרה. דלולב הנ"ל יוכיח דבשעת הדחק כשר ואף על פי כן שלא בשעת הדחק יש בו משום תעשה ולא מן העשוי. על כרחין הטעם משום שרק מדרבנן. ואם כן המסכך במקבלי טומאה מדרבנן ואחר כך ניטהר גם כן כשר ועל כרחין כיון שלאחר שסיכך בו ניטהר כנ"ל בשני תירוצי התוספות. והוא כפתור ופרח: ז) וכל זה כתבתי לפי מה שכתב בב"ח בשם המרדכי ושוב עיינתי במרדכי עצמו וראיתי שכתב כן בשם ספר יראים בהא דמחצלת של שיפה ושל גמי גדולה מסככין בה משום דאין מקבלים טומאה אלא מדרבנן אפי' מיוחדין לישיבה עיין שם. ותמוה טובא דאם כן קטנה אמאי אין מסככין בה. ובתרומת הדשן סימן צ' בהגה"ה כתב בשם המרדכי מחצלת של שיפה ושל גמי מסככין בה והשמיט תיבת גדולה. וזה יותר תמוה שאין שום מחלוקת בגמרא במחצלת של שיפה ושל גמי ולכולי עלמא גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה. ועיינתי בספר יראים עצמו ומפורש להיפוך וזה לשונו תולדה שאין מסככין בדבר המקבל טומאה מדרבנן דתנן מחצלת של שיפה ושל גמי גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה ושל שיפה ושל גמי אין מקבלין טומאה אלא מדרבנן. וכפי הנראה נוסחא מוטעית נזדמנה להמרדכי בספר יראים. וכל הפוסקים שוין לפסול. מכל מקום יש לומר דלדעת הר"ן לאחר שנשבר מותר לסכך בו.