שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 161

ואף לפי מה שכתבתי לעיל בתשובה הקודמת דסכך פסול פחות מד' הכשירו לאו משום עומד מרובה. ואם כן יש לומר דלמעלה בסכך לא שייך הכשר עומד מרובה כלל. מ"מ הא חזינן בעור האסלא שחשיב אוהל משום עומד מרובה. וא"כ ע"כ לחלק בין פחות מטפח לג' טפחים, ואם כן יש לומר דגם במחיצות כן. ובלא טעמא דפתח לא שייך כלל עומד מרובה בשלשה טפחים. וממילא בסוכה דפתח אינו משלים השיעור. שוב פרוץ ביותר מג' אף שפחות מעומד. אינו מצטרף להשלים ח) קיצור הדברים דרי"ו סובר דבשלשה טפחים לא שייך כלל היתר עומד מרובה על הפרוץ רק במחיצות דשבת וכלאים משום פתח. ועל כן אויר פוסל בשלשה סכך פסול בסוכה קטנה ולא משתרי משום עומד מרובה על הפרוץ. ועל כן בסוכה דפתח לא מצטרף להשלים השיעור. לא מהני עומד מרובה להשלים: ט) איברא דקשה לפי זה בעירובין (דף ו') במבוי שנפרץ בקרן זוית בארבעה משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ולא משתרי משום פתח. ומכל מקום בשלשה לא מיתסר. ואם באנו לדמותו לסכך דסוכה ליתסר בשלשה כאויר דסוכה דפוסל בשלשה אפילו בסוכה גדולה: י) אשר על כן נראה מוכח מזה כמו שכתבתי למעלה דהא דצריך היתר דפתח. הוא משום דאם לא כן הי' מיתסר כנגד הפירצה וגם השאר הי' אסור משום נפרצה במלואה למקום האסור לה. אבל פחות מארבעה דחשיב בכל מקום מקום פטור לא צריך לטעמא דפתח. ובלאו הכי מותר משום עומד מרובה וכנגד הפירצה הוי מקום פטור. ו' כן גבי סוכה נמי מותר אפי' יותר משלשה בלא טעמא דפתח וממילא מצטרף נמי לשיעור סוכה: יא) ויש לומר לדעת רי"ו דסבירא לי' דהא דאמרינן בעירובין (דף י':) בעומד מרובה על הפרוץ דהפרוץ מצטרף לשיעור טפח משום דפחות מטפח לא חשיב לבצורי לשיעור כשהיא המיעוט. אבל שלשה טפחים דנפקא מתורת לבוד כיון דחשיבי לבצורי לשיעור סוכה.

הכי נמי בצרי שיעור דפנות. ואין לומר הא ארבעה בסכך אף בסוכה גדולה פוסלים. לא קשיא דהתם כך הלכה דפוסל. אבל סכך פסול פחות מארבעה דאינו פוסל. מכל מקום כיון דחשיב בציר לשיעור. הכי נמי במחצה מבצר לשיעור: סימן תסו. א) קשה לי אההיא דעירובין (דף י':) דעור האסלא חלל שלה מצטרף לטפח אף דאין לבוד באמצע משום דעומד מרובה על הפרוץ. מהא דסוכה (דף י"ח.) אמר אביי אויר שלשה בסוכה גדולה ומיעטו בין בקנים בין בשפודין הוי מיעוט. בסוכה קטנה בקנים הוי מיעוט בשפודין לא הוי מיעוט. והני מילי פירש"י דאויר פחות משלשה לבוד ואינו פוסל בסוכה] מן הצד אבל באמצע פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמר יש לבוד באמצע וחד אמר אין לבוד באמצע. וקשה מה בכך דאין לבוד מכל מקום לשתרי משום עומד מרובה על הפרוץ כההיא דעור האסלא: ב) ואין לומר דדוקא פחות מטפח מצטרף להשלים אבל פחות משלשה נהי דלא נפיק מתורת לבוד. מכל מקום כיון דהוי יותר מטפח דחשיב להוציא טומאה חשיב ואינו משלים. והכא בסוכה קטנה כדבעינן למימר לקמן אות י'. דליתא. דהריטב"א כתב דבאהלות כשיש בו טפח חשיב כשלשה בסוכה. ממילא פחות משלשה בסוכה כפחות מטפח באהלות. ובסוכה טפח חלל בסכך לאו כלום הוא. דאם לא כן לא נאמר בו לבוד כמו באהלות. מכלל דאויר טפח נהי דחשיב באהלות להכניס ולהוציא טומאה מכל מקום לענין סוכה לאו כלום הוא. ואם כן יצטרף להשלים השיעור: ג) ואשר אחזה ליישב בזה. דהנה בתוספות סוכה (דף י"א.) בד"ה פסיקתן מבואר דאם עשה מקצת בפסול כל זמן שלא גמר לא חשיב תעשה ולא מן העשוי. והגם כי יש לומר דדוקא לרב דאמר פסיקתן וקציצותן זו עשייתן. אבל לדידן דלא קיימא לן כרב בהא אף אם עשה מקצת בפסול חשיב תעשה ולא מן העשוי.

אך בתוספות מנחות (דף מ':) בד"ה שמא מבואר דכן הלכה דבמקצת לית בי' משום תעשה ולא מן העשוי. וכן פסק בשלחן ערוך אורח חיים סימן סעיף י"ג עיין שם ובבית יוסף ובמגן אברהם: ד) ולכאורה משמע להיפוך בהשגת הראב"ד פ"ד מהלכות ממרים הלכה ג' שכתב דלמאן דאמר לולב צריך אגד אם הי' שלשה מינים אגודים ואחר כך קשר הרביעי עמהם פסול משום תעשה ולא מן העשוי. והביאו הר"ן בחי' לסנהדרין [ונראה לי שצריך לומר שאם הי' ב' אגודים והוסיף השלישי שהרי האתרוג אין עמהם באגודה] והרי לא נגמרה העשוי' בפסול רק מקצת אגד הי' בפסול. ואין זה דומה לקשר ציצית אחת או שנים בפסול דאית בי' משום תעשה ולא מן העשוי. דהתם כל ציצה עשוי' בפני עצמו אלא שמעכבין זה את זה. מה שאין כן הכא שאגד אחד לארבע מינים. ממילא אם אגד רק מקצת הוי רק מקצת בפסול: ה) ועוד דעיקר דברי התוספות סוכה (דף י"א.) הנ"ל צריכין להבין שכתבו בעשאה מן הקוצין או מן הגרדין משום תעשה ולא מן העשוי ליכא דגמרם הוא עשייתן. רק דפסול משום דבעי תליי' לשמה. וכיון דגמרן הוא עשייתן הרי יש עשי' לשמה: ו)אך עיקרן של דברים שדברי התוספות והראב"ד דין אחד. ואדרבא מכח דברי הראב"ד מתבאר סברת התוספות. דכיון שחידש הראב"ד שאם אגד שני מינים חשיב עשי' ובפסול משום שלא גמר כל האגד. אם כן ממילא בהתחלת הציצית לעולם הוא בפסול כיון שחסר גמרם וכך הוא מצוותם. ועל כן חזינן שהקפידה תורה רק על גמר עשייתם שיהי' בכשרות ותחלת עשייתן הרי לעולם בפסול. אבל תלי' לשמה שפיר בעינן גם מתחילה. דזה יוכל להיות שיהי' כל העשי' לשמה. מה שאין כן העשוי בכשרות אי אפשר בתחילה. דאין הכשרן אלא בגמרם. אבל באגד דלעולם בדרך עשייתן באגד כל הג' מינים כל העשי' הוא בכשרות. על כן פסול באגד תחילה שני מינים.

ודו"ק היטב דהכי הוא ברירא דהך מילתא: ז) ולפי זה נראה דבסוכה אם סיכך פחות מכדי הכשר סוכה כשהי' מחובר וקצצו ואחר כך גמר עשייתו בהכשר כשר. וכן אם הי' תחילה חמתה מרובה מצילתה כשהי' מחובר ואחר כך קצצו וגמר עשייתו כשר: ח) ואין להקשות ממה שכתב רש"י בהא דוצריך לנענע דמגביה אחד ומניחו ואחר כך השני וכו' ולא סגי בהגבהת מקצת הסכך עד שישאר צילתו מועט מחמתו. דלא קשה מידי דאין הכי נמי אם הגביה כל הסכך יחד עד שנשאר חמתו מרובה ואחר כך הניחו דכשר. דבהנחה זו נגמר הסוכה וחשיב כאילו עשה כל הסוכה וכמו הי' חצי קנה פגום וגמרו] אבל בסתמא הסוכה מסוכך היטב דסוכה שצילתה מרובה מחמתה עני' קרי' לי'. וכשמגביה אחת עדיין הסוכה צילתה מרובה. וכיון שתיכף מניחה ואז לא הי' חשיב עשוי' לכל הסוכה דבלאו הכי הי' צילתה מרובה. וכשמגביה השני ומניחה גם כן לא חשיב עשוי' לכל הסוכה. שכבר הניח הראשון. וקודם שהניח השני הי' צילתה מרובה. ואין זה דומה לפרץ אמה וגדר אמה וכו' פד שהשלימו ליותר מעשר. (עירובין דף כ"ד) דשם אין צריך שהוא יעשה המחיצות לדירה דאף מחיצה העשוי' מאלי' לאחר שפתח בה פתח מהני כמבואר בתרומת הדשן בענין נבלעו מחיצות התחתונות והעליונות קיימות דמהני. וכתב התרומת הדשן דהוי מחיצה העשוי' מאלי' וכן משמע ברש"י עירובין (דף ט"ו.) בד"ה אין מטלטלין בו ודו"ק. ובריטב"א שם קצת משמע להיפוך ויש לדחות. ומכל מקום ניחא רש"י לטעמי'. וזה שפיר חשיב מחיצה חדשה שעכשיו היותר מעשר שגדר מחדש עושים כל ההיקף. אבל לא נחשב שהוא עשאם. כיון שבשעת עשי' לא עשה שאר ההיקף שבלעדם הי' שאר ההיקף קיים והכא נמי לא חשיב עשי' לכל הסוכה. ועל כן צריך להגביה כולם ולהניחם. דאז ודאי הוי עשי' לכל הסוכה ודו"ק:

ט) ולפי מה שבררנו דאם עשה מקצתה בפסול וגמרם בכשרות לית לן בה. והטעם דתחילתו לעולם הוא בפסול. יוצא לנו דין חדש דאם סיכך בסוכה גדולה ששה נפחים בכשרות והשביעי הונחה מאלי' שלא לצל דפסולה. דאין לומר כיון שששה טפחים הי' בכשרות וטפח אחד סכך פסול אינו פוסל. דליתא. דאדרבה כל הששה טפחים ראשונים לעולם חשובים בפסול כנ"ל. רק בגמרו עושה כל הסוכה. וכיון שהגמר הי' מאלי'. אם כן כל הסוכה נעשית כשרותה מאלי' וכל הסוכה הוא מן העשוי ובחי' מסכת סוכה במשנה דהחוטט בגדיש תמצא ראי' לזה]. וזה מה שרצינו לבאר: י) ומעתה נבא לנידון דידן. והנה מדברי התוספות (דף י"ז.) ד"ה אלו שנסתפקו בשני טפחים סכך פסול ושני טפחים אויר ושני טפחים סכך פסול אם מצטרפין דשמא כיון שאין ביניהם אויר שלשה מצטרפים לארבעה ופסול. ואף דלא אמרינן לבוד להחמיר כמ"ש התוספות שם. מכל מקום אפשר שיצטרפו. אם כן מוכח דהא דפליגו באין לבוד באמצע אסוכה קטנה דסליק מיני' קאי. דאי בסוכה גדולה נהי דאין לבוד באמצע. מכל מקום כיון דאין באויר שלשה אינו מפסיק בין הכשירים ומוכח דאסוכה קטנה קאי. והנה סוגיא דשמעתא הוא בשהי' אויר שלשה מן הצד. וכשמיעטה באמצע עד שנשאר האויר פחות משלשה מן הצד פשיטא דיש לבוד. וכשמיעטה מן הצד ונשאר האויר באמצע פליגו. כן מפורש בר"ן דהכי פירושא דשמעתא עיין שם: יא) ובזה מיושב קושייתינו שיהי' מותר משום עומד מרובה על הפרוץ. דהנה קיימא לן בעירובין (דף י':) דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד [ועיין באבן העוזר סימן שס"ב סעיף ח'] ואם כן כשמיעטו מן הצד ונשאר הריוח באמצע הרי הרוח שבאמצע לא נחשב כסתום מחמת הסכך שסיכך עתה מן הצד.

שהרי הסכך ההוא הי' מיעוט מהאויר שבינתיים שסיכך רק משהו למעט מג' ואף אין הסכך הזה מצטרף עם הסכך שבתחילה שיבטלו האויר שבינתיים דקיימא לן משני רוחות לא הוי עומד [ואפי' למה דסלקא אדעתא דהוי עומד. מכל מקום כיון שבצד האחד מרובה ובצד השני מיעוט מהפרוץ. הרי הצד השני כמסייע שאין בו ממש] רק סתימת האויר שבינתיים מחמת הסכך שהניח בתחילה ועכשיו הוא רק ממעט האויר משלשה. וממילא נעשה כסתום מחמת הסכך שמתחילה. אם כן לא חשיב שהוא סיכך האויר שבינתיים. שהוא רק מסלק המונע שהי' אויר שלשה ולא הי' נחשב כסתום מחמת הסכך שריבה עליו וסילק אויר מעט. וממילא נשאר כסתום מחמת הסכך שמתחילה. והוי דומיא דחוטט בגדיש לעשות לו סוכה דאינה סוכה. דהסכך נעשה מאליו ולא עשה מעשה בסכך. והכא נמי לא עשה מעשה באויר שנשאר שנעשה כסתום. רק ממילא הוא סתום מחמת הסכך שהי' מתחילה וכיון שסתימת האויר שבינתיים הוא גמר הסוכה והגמר נעשה מאליו. אם כן כל הסוכה נעשה מאליו. שאי אפשר לומר שהגמר הוא המשהו שהניח. דליתא. דהאויר שבינתיים לא נחשב כסתום. רק אחר שהניח המשהו שנשאר פחות משלשה. אם כן הגמר הוא האויר שבינתיים שנחשב כסתום מחמת עומד הרבה עליו ומבטלו. ואם כן סתימת האויר הוא גמר הסוכה ונעשה מאלי'. אם כן כל כשרות הסוכה נעשה מאלי'. והוה מן העשוי בפסול. דארבעה טפחים ראשונים בפסול נחשבים. כיון שחסר הגמר וכל ההכשר מחמת הגמר שאז נחשב עשיית כל הסוכה. וזה הי' מאלי' כמו החוטט בגדיש לעשות לו סוכה וחק תוכות דלא חשיב עשי'. ודו"ק היטב כי עמוק הוא: יב) ובזה מיושב קושיית הר"ן דלמה נקט פלוגתייהו במיעטו. ולפי מה שכתבתי מיושב היטב. דבעלמא בלבוד באמצע הכל מודים דכשר. דנהי דלבוד ליכא. מכל מקום כשר משום עומד מרובה על הפרוץ.

ופלוגתייהו רק במיעטו שלא הי' רק משהו מצד אחד. וזה הי' בסוף וכנ"ל. וזולת זה לא משכחת פלוגתייהו כלל רק בכהאי גוונא דלמאן דאמר יש לבוד באמצע. אם כן המשהו הוא הסותם. דממנו אנו אומרים לבוד. אל הסכך שהניח בתחילה וכשר. ולמאן דאמר אין לבוד באמצע פסול כנ"ל: יג) ובזה מיושב קושיית הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל על התוספות הנ"ל שהבאנו באות י' שנסתפקו בשני טפחים סכך פסול מצד זה ושני טפחים סכך פסול מצד זה ואויר פחות משלשה מפסיק. ומה מקום ספק. הלא האויר פוסל שאי אפשר לומר בו לבוד מסכך כשר דמשני צדדיו סכך פסול הוא. ודומה כמו למאן דאמר אין לבוד באמצע ולמה שכתבתי מיושב דמכל מקום מותר משום עומד מרובה על הפרוץ ופלוגתייהו רק בהאי גוונא דמיירי בש"ס וכנ"ל מילתא בטעמא: סימן תסז. ב"ה יום ד' הברכה תר"מ לפ"ק: שלום וישע רב וחתימה טובה לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י: יקרת מכתבך היום הגיעני. א) מה שנסתפקת בירדו גשמים בסוכה וסגרו הגגות יוכשר לשיטת התוספות דקדמה סוכה לאילן כשר ובגמרא מדמי תחת האילן לתחת הבית. וכשכשר תחת האילן גם בתחת הבית יוכשר: ב) הנה גוף הסברא ודאי כן הוא דאין לפסול כיון שאין גשמים יורדין וקבע הוא כיון דגוף הסכך עראי. ומכל מקום לפי עניות דעתי אף לשיטת התוספות פסול משום סוכה תחת אילן או תחת הבית. ולא מבעיא כשיש הפסק עשרה בין הסכך לגג [ומסתמא יש רוחב טפח בפחות משלשה סמוך לגג] דבזה פסול משום סוכה תחת סוכה אין הבדל מי קדם. וכן מבואר במהרש"א שכתב על דברי אחיו הן הדברים לפי הדין. רק מהרש"א חילק דאפילו אין עשרה ואין לפוסלו מדרשא דבסוכות תשבו. מכל מקום היכי דאילן קדם פסול משום מחובר: ג) אך ראיתי גגות על הסוכה שאין הפסק כלל בין הסכך לגג.

מכל מקום לפי עניות דעתי גם בזה פסול דטעם דברי רבינו תם דבסוכה קדם שוב לא מפסיל משום סוכה תחת האילן דסכך שמניח אחר כך אינו סכך בפני עצמו רק מעבה אותו סכך עצמו הוא. [ובסימן ת"ס נתבאר בעזה"י דברי רבינו תם אלו היטב] אבל בזה. הגג הוא סכך בפני עצמו להגין מהגשמים שסכך הראשון לא הי' מועיל לזה כלל. ובודאי המגין מהמטר סכך גמור הוא ועי' ברש"י שפירש מפני הנשר דשוי' סכך להגין. כל שכן במגין מגשם דמפורש בקרא וסוכה תהי' לצל יומם וגו' מזרם וממטר. ושפיר שם סכך בפני עצמו על הגג אף שעושהו לאחר הסוכה. ופסול משום סוכה תחת אילן: ד) אך אם הגגין משופעים מאד עד שאין בפחות משלשה סמוך לגג רוחב טפח. לפי עניות דעתי יש מקום לכאורה להכשיר לכל השיטות מן התורה כיון דעליון אין שם אוהל עליו. ודומה לעושה סוכה בעשתרות קרנים. ואף דפסול נקליטין שגבוהים עשרה והוי אוהל להפסיק אף שמשופעים. הרי כתבו התוספות שאינו אלא מדרבנן והי' מקום להקל בנידון דידן: ה) מכל מקום יש לומר דוקא העושה סוכתו כמין צריף פסול. דלא חשיב קבוע דסוכה דירת עראי בעינן. אבל אלו הגגות דקבועי וסגורים כל השנה מן התורה פסול. בפרט למ"ש בחי' ליישב הסוכה דנקליטין שכן הוא. ואין להאריך בזה שאין הדבר מצוי שיהי' גגין משופעים כאלה לא יהי' רוחב טפח בפחות משלשה סמוך לגג: ו) מה שנסתפקת היושב בסוכה כשהגשמים יורדין יעבור בבל תוסיף. וברמ"א כתב דהוה רק הדיוט. לפי עניות דעתי ענין בל תוסיף אינו אלא באותו מעשה עצמו בתוספות. כגון חמשה פרשיות בתפילין אין שינוי במעשה רק מוסיף פרשה. וכן הישן בשמיני בסוכה אין חילוק במעשה השינה רק מוסיף יום. אבל זה שינוי במעשה הישיבה. שהתורה אמרה דירה של הנאה לא דירה של צער.

ודומה למה שכתבו התוספות באוגד שלא במינו לא חשיב תוספות לרבנן משום דאין יוצא בלקיחה אלא דרך גדילתו והאגד נוטל שלא כדרך גדילתו. הרי דכשיש שינוי במעשה אין בל תוסיף: בנך הדו"ש מצפה להוושע בכל ענינים הק' אברהם. סימן תסח. א) בהא דפסול שפועי אהלים דנקליטין כשגבוהין עשרה משום דקביעי סוכה (דף יוד: י"א:) הקשו התוס' ד"ה ובלבד דלקמן (דף י"ט:) למד ר' יוסף דמותר לישן בכילת חתנים בסוכה. מדפסל סוכה כמין צריף. דשפועי אהלים לאו כאהלים דמי. ואף דסוכה קביעא כדפריך הש"ס בשמעתין והרי סוכה על גבי סוכה דקביעא. על כן העלו התוס' דפסול נקליטין מדרבנן: ב) ולדידי קשה דאם כן מה הקשה אביי לקמן (דף י"ט:) לר' יוסף שבקת רבנן ועבדת כר"א. דילמא רבנן דמכשירין משום דקביעא. אבל כילת חתנים דלא קביעא לאו אוהלא הוא. ואין לומר דמדאורייתא אין לחלק בין קביעא ללא קביעא. דליתא שהרי פחות מעשרה דבקביעא אוהלא הוא. שהרי בחוטט בגדיש לעשות לו סוכה כשר כשיש חלל טפח במשך שבעה. ואף על פי כן כשר בכילה דלא קביעא דלאו אוהלא הוא כפירש"י. ופירושו נראה מוכרח דאם נאמר דאהלא הוא אלא דאינו מבטל אוהל סוכה דקביעא. יקשה למה מוציא ראשו וקורא ק"ש. אלמא דלאו אוהל הוא כלל. הרי דאף מדאורייתא מחלקינן בין קביעא ללא קביעא. ואם כן מה הקשה אביי לרב יוסף: ג) ולולי דברי התוס' הי' נראה לי על פי פרש"י דקביעי בחזקה. והנה הר"ן ריש מכילתין דסוכה דירת עראי ילפינן מדכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים. היינו עראי שאינו יכול לעמוד יותר משבעת ימים. אלא דאף אם יכול לעמוד יותר כשר. דאי אפשר שתתלה התורה בשיעור זה. דמנין נדע אם אינו יכול לעמוד יותר. רק למעלה מעשרים שאי אפשר לעמוד רק ביתידות חזקים ואז יעמוד יותר על כן פסול.

ועל כן אם נעשה סוכה שאינו יכול לעמוד רק שבעה ימים ולא הוי קביעא בחזקה. לא יצא אם הוא כמין צריף ואי אפשר לצאת בה אלא כשקבוע ואם כן שוב יפסול משום קבע. ודומה לסוכה גבוה למעלה מעשרים דפסול משום דאי אפשר אלא קבע. והכא נמי אי אפשר אלא בקבע דאם יעשה שלא יוכל לעמוד רק שבעה לא יהי' אהל כלל. ועל כן פוסל ר"א כמין צריף אף דקביעא ואוהל הוא דהוי כסוכה למעלה מעשרים. ושפיר מוכח מדרבנן דמכשירין דאפי' שפועי אהלי עראי אהלים הם. ד) וזה נראה פירוש דברי הש"ס לקמן ריש פרק הישן בישן תחת המטה דלמאן דאמר דירת קבע בעינן לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע. ולמאן דאמר דירת עראי לא יצא. ואינו מובן שהרי הסוכה היא עשוי' באופן שכשירה בין למאן דאמר דירת עראי בעינן בין למאן דאמר דירת קבע בעינן. ולמה יבטל למאן דאמר דירת עראי בעינן טפי מלמאן דאמר דירת קבע בעינן הרי האהל עשוי בקביעות אחד. ואף דמצינו ביומא (דף י':) לענין מזוזה דלמאן דאמר דירת קבע בעינן חייב סוכה במזוזה ולמאן דאמר דירת עראי בעינן פטור. נראה דהיינו משום דדירה דסוכה לאו דירה דהנאה הוא שהרי מותר במודר הנאה. דמצוות לאו ליהנות ניתנו. והיינו דאינו מתכוין להנאתו שטוב הי' לו יותר לדור בבית. ואינו מתכוין אלא למצוה. וכיון דלמצוה אין צריך לקבע שבו לא חשיב דירת קבע שאינו מתכוין לקבע שבו. שאין צריך לכך למצוה שהוא מתכוין לו. אבל בההוא דפרק הישן דאדרבה כשישן תחת המטה הוא צריך לקבע שבו כדי שלא יבטלנו המטה: ה) אך לפי מה שכתבתי מובן היטב דכיון שצריך לקבע שבו. ואם הי' עראי לא הי' יוצא. נמצא שהוא דומה לסוכה גבוה למעלה מעשרים דפסולה וכנ"ל מילתא בטעמא: ו) ולפי זה יצא לנו טעם חדש בסוכה שאינה גבוה עשרה. כיון שאם לא הי' קבוע לא הי' נחשב אהל.