שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 158

מבואר דמשום שראוי לקרבן ציבור חשיב זמן מצוה אף בקרבן יחיד. ועל כן לא קשה מידי מחגיגה ושאר קרבנות דכיון דשבת ראוי' לקרבן ציבור חשיב זמן חגיגה וקרבנות. אבל בסוכה דשבת לא חזי לעשות סוכה לא חשיב זמני': ה) ומה שהקשה ממעקה שתחשב זמן גרמא משום שבת. לא קשה מידי דבמעקה מצוותה עלי' גם לאחר עשי'. שהרי אם נפלה המעקה צריך לחזור ולעשותה ומתקיים המצוה גם בשבת ולא דמי למילה שהקשו התוספות בקידושין (דף כ"ט.) דיחשב זמן גרמא שאינו בלילה אף דכל שעה הוא נימול וגם בלילה. דשאני התם דמשוך פטור לחזור ולמול על כן לא חשיב המצוה רק בשעת מילה. וכן כתבו התוספות שבת (דף קל"א) בד"ה ושאין [ובתשו' מהר"ח אור זרוע סבירא לי' גם במילה מתקיים המצוה כל שעה] אבל בנידון דידן שאין המצוה עכשיו מה שיש לו סוכה. שאין צריך להיות לו עכשיו סוכה. רק העשי' המצוה. אבל לאחר העשי'. שוב אינו מקיים מצוה עד בוא החג. ע"כ שבת שבינתיים אינו זמן מצוה זו כלל: ו) ויותר הי' לו להקשות בחגיגה וראי' משום שלילה מפסיק. ורמב"ם פסק לילה מחוסר זמן. אך גם הא לא קשיא. דלילה ראוי להקרבת אברים ופדרים ואכילת בשר וחגיגה וראי' באים לאכילת מזבח ואכילת אדם. ועיין בראב"ד בהלכות חגיגה שאם הביא חגיגה מערב יום טוב שהקדישה לשם חגיגה יוצא בה ידי חגיגה. ועל כרחין משום שנשאר הבשר ביום טוב. ואם לא כן הי' כנוטל לולב בערב סוכות. הנה שהלילה שבין הימים על כרחין זמן חגיגה: ז) וכן משמע במנחות פרק התכלת דבעי מוספים דהאידנא ותמידין דלמחר הי מינייהו עדיף. וקשה מה מבעיא לי' הא תמיד שלמחר עוד לא הגיע זמנו. ודומה להא דפרק הישן טמאי מת מצוה הי' שחל שביעי שלהם בערב פסח. דמוכח משם העוסק במצוה פטור מן המצוה שמחוייבין עכשיו לטמאות לקרובים אף שהוא מצוה קלה.

ואין צריך לדחותה משום מצוות פסח העתידה לבוא. ועל כרחך שאני פסח שאין עכשיו זמנו כלל אבל תמיד שישנו ביום ובלילה שגם בלילה מקריבים אברי תמיד כולה כיומא אריכתא וחשיב הגיע זמנו. ומוכח דלילה גם כן חשיב זמן תמיד משום אברים ופדרים. שאם לא הי' חשיב זמנו הי' דומה ללולב דמשום דמפסקי לילות מימים חשיב כל יומא מצוה באפי נפשה ודו"ק: ח) ולא דמי ליולדת דלא חשיב לילה זמני קרבנות אחרים על כל פנים ויהי' דומה לשבת. דליתא דקרבן יולדת להכשיר. והיא הזריקה. וזה אין זמנו כל הלילה. מה שאין כן עולת תמיד האברים ופדרים עדיפי מזריקה כמפורש פרק כל התדיר אברי עולה עדיפי מדם עולה יעוין שם. וכן עולת ראי' האברים עדיפי מהדם. וכן חגיגה האברים והבשר. וכן מוכח בראב"ד הנ"ל דיוצא ידי ראי' בהאברים לבד. ואין להאריך בזה יותר: ט) ומה שהקשה עוד מהא דמועד קטן (דף ט') דמקשה הש"ס איבעיא לי' לשיורי פורתא בבנין בית המקדש ולגומרו בחג הסוכות. והרי יוהכ"פ ולילות בינתיים שאינם ראויים לבנין בית המקדש ויחשב מעביר. הנה בתשו' חכם צבי סימן ק"ו הוכיח דמשום מצוה מן המובחר מותר להעביר על המצוה. ומפורש בפרק כל התדיר המצוה הנעשה בזמן מקודש חשובה מקודש יותר. דקאמר אטו שבת למוספין מהני לתמידין לא אהני אטו ראש חודש למוספי ראש חודש אהני. למוספי שבת לא אהני] יעוין שם בפרש"י שכתב הואיל והאידנא קרבין שם שבת עליהם. והכא נמי אם יוגמר בחג יהי' שם חג על המצוה ומקודש יותר ומותר להעביר משום זה: י) ומה שכתב עוד בעשיית הסוכה אינה מצוה כלל. ובש"ס מכות (דף ח' ע"א) הואיל אם מצא חרוש אינו חורש חרישה לאו מצוה. והכא נמי כיון דסוכה גנב"ך כשירה. עשייתה לאו מצוה הוא. ודאי מסברא הי' נראה כן.

אבל מה נעשה דלשון המשנה בשבועות (דף כ"ט.) נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה. כמו שהביא כת"ר בעצמו: יא) ומה שכתב מספר הון עשיר דפירושו שלא לישב. אין זה פירוש של עשות. ומה יעשה להא דבספר תקוני זוהר תיקון שבעין קל"א וכל פקודין דעשי' דסוכה ולולב תליין בידין יעוין שם. וברש"י מכות (דף ח'). מפורש דעשיית סוכה היא גופה מצוה. ומה שכתב כבוד תורתו ליישב דברי רש"י דרש"י סבירא לי' הזמנה לגוף מצוה מילתא ודמי נמי לגוף קדושה. וסבירא לי' נמי דאינו יוצא בסוכה אלא אם כן חל שם שמים עליו. ובסוכות גנב"ך קדושתי' ומצוותי' באים כאחת. ממילא כשעושה לשם סוכה נתקדש בשעת עשי' מה שמקדשו חשיב מצוה שעל כן צריך לקדשו. רק בסוכות גנב"ך הקידוש בשעת ישיבה. ומכל מקום מאחר שצריך לקדשו חשיב הקידוש מצוה. וכשמתקדש על ידי עשי' חשיב העשי' מצוה דפח"ח: יב) אבל אינו עולה לדעת רש"י. ונהי דמה שכתב דיש לומר דרש"י סובר הזמנה לגוף מצוה מילתא. כן משמע להדיא ברש"י ביצה (דף ל':) גבי הפריש שבעה אתרוגים שכתב רש"י שהוקצה לבין השמשות. והארכתי בזה בחי'. וגם הסברא שכתב כיון דעל כרחו צריך לקדשו כשמקדשו בשעת עשי' חשיב העשי' מצוה. גם כן מוכח במנחות (דף צ"ה:) בשתי הלחם דלמאן דאמר תנור מקדש דוחה שבת ואף שקידוש התנור אינו מעכב כדמוכח במנחות (דף מ"ח.) בתוס' גבי שחט שני כבשים על ד' חלות שכתבו דתנור לא קדשם כיון שהם ד' ואף על פי כן כשרים. ואם כן למה דוחה שבת. יאפו בתנור של חול. וכמו קצירה למאן דאמר בדיעבד כשר מערב יום טוב אינו דוחה שבת. וכתבתי בחידושי ליישב כיון דמכל מקום צריך לקדש את הלחם ביום טוב. וכשאינו מתקדש בתנור מתקדש בשחיטת כבשים. הרי הקידוש קבוע לו זמן. ויכול לקדש על ידי אפיי' משום דלכתחילה מצוה לקדשו בתנור.

ולא דמי לקצירה שאין זמן קבוע לקצירה. אבל הכא הרי הקידוש קבוע לו זמן. ויכול לקדשו על ידי אפי' כדי לקיים המצוה מן המובחר כדמוכח במנחות (דף ס"ד.) גבי שחט כחושה ונזדמנה לו שמינה דשוחט השמינה בשבת ומחללין שבת משום לכתחילה. רק שם הי' שחיטה קבוע לו זמן. והכא נמי כיון שמתקדש באפי' והקדש קבוע לו זמן חשיב האפי' קבוע לו זמן. ובנידון דידן נמי כיון שמתקדש בעשי' חשיב העשי' מצוה: יג) אך מה שכתב שאינו יוצא אלא אם כן נתקדשה הסוכה פשיטא שהרי"ף ורמב"ן שכתבו בפרק המביא דמהני תנאי דאיני בודל בעצי סוכה. ורש"י כתב שם דלא מהני משום דעל כרחו הוא בודל מהם משום איסור סתירת אוהל. הרי דאם לאו איסור סתירת אוהל הי' מהני תנאי הרי דיוצא ידי סוכה אף שאינו מתקדש: יד) וכן מוכח מדאיצטריך קרא למפסל סכך גזול. תיפוק לי' דאינו נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובמה דקנאה באיסור לא חשיב שלו לענין שיוכל לאסרה כמבואר בתוספות בשמעתתא דרבוצה. והעשי' לא חשיב מעשה לאוסרה מן התורה. כיון שאין שינוי בסכך. כמו שכתבו התוספות בכלים שמשתמש דלא חשיב מעשה מן התורה כיון שלא עשה בהם שינוי. והסיכוך לא חשיב שינוי כמו שכתבו תוספות סוכה (דף י"ג סוף ע"ב) דמה שמניח על גבי סוכה לא חשיב שינוי מעשה. ואין לומר בשעשה בהם שינוי קודם. דאם כן הי' קונה בשינוי ולא מפסיל משום גזול: טו) וכן מוכח ממסכך ברשות הרבים דפסול לר' אליעזר משום סוכה שאולה או גזולה. ועל כורחין קרקע הסוכה נמי קרי סוכה [וכן מוכח מסוכה על גבי סוכה דכשאין קרקע עליונה יכולה לקבל כרים וכסתות אלא על ידי הדחק עליונה פסולה לר' יהודה דדירת קבע בעינן עיין ר"ן ריש סוכה. ואי קרקע סוכה לא חשיב סוכה יהי' דינו כמו דפנות דלא בעינן בהו קבע לר' יהודה כדאיתא בסוכה (דף כ"א סוף עמוד ב') יע"ש.

אלא ודאי קרקע סוכה חשיבה סוכה] ונאסרת גם כן. ולפי סברת כבודו אם לא יאסר לא יצא ידי חובתו. ואם כן אמאי כשר לרבנן הא אינו יכול לאסור של רבים כדאיתא בעבודה זרה (דף נ"ט.) מים של רבים אינם נאסרים: טז) ועל כורחין לומר דלאו משום קידוש הוא המצוה שהרי אינה צריכה קידוש כלל. רק העשיי' גופה מצוה הוא מדכתיב חג הסוכות תעשה חשיב העשי' מצוה. ויש להוסיף בה דברים. דהנה בתוספות שבת (דף כ"ה) בנר של שבת. כתבו דאף שאם הי' דולק ועומד לא הי' לו לכבות ולהדליק לשם מצוה. מכל מקום כשמדליק חשיב מצוה ומברך עליו ומדמים לכסוי אף שאם כיסהו הרוח אינו חייב לגלותו ולכסותו. וכן נולד מהול אין צריך להטיף דם ברית. מכל מקום חשובים כסוי ומילה מצוה יעוין שם. ועל כורחין הא דחרישה לאו מצוה הוא משום שאם מצא חרוש אינו חורש. היינו משום דחרישה לא הוי רק הכנה: יז) ומה שהקשה מה זה דוקא לאחר יום הכיפורים ולא בהגיע שלשים יום קודם החג. לא קשיא דתוך שלשים קודם החג אינו מצד עצמות הזמן רק משום סמוך לחג. וכל מה שהוא יותר סמוך לחג החיוב יותר. וממילא המצוה יותר. ומבואר בפוסקים ללוש המצות לאחר שנאסר חמץ. ואם חל ערב פסח בשבת. ללוש בליל יום טוב משום חביבה מצוה בשעתה. וכבר כתבתי בשם חכם צבי דכל ליפות המצוה לית בי' משום אין מעבירין. והכי נמי לעשות הסוכה סמוך לחג בפרט לאחר יום הכיפורים כמו שיבואר. לית בי' משום אין מעבירין. אבל אחר יום הכיפורים מילתא אחריתא הוא. דמפורש בדברי חז"ל במדרשות דמצוות לולב מחמת מחילת עוונות ביום הכיפורים. וכן מצוות סוכה במדרש הזוהר בכמה מקומות. בפרט ברעיא מהימנא בענין תקיעות שנרמז בפסוק ויסע עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכותה. אם כן חיוב עשיית סוכות חל בעצמותו במוצאי יום הכיפורים. ושפיר יש בו משום אין מעבירין:

יח) מה שהקשה בהא דפסק רמ"א דאין אומרים מזמור לתודה בערב יום הכיפורים והתבואת שור הוסיף דכל הקרבנות הנאכלין אין מביאין בערב יוהכ"פ. והקשה כבודו מהא דשבועות (דף ח'.) דמקשה הש"ס בר קרבן הוא. ומשני דאתיידע לי' סמוך לשקיעת החמה עיוהכ"פ. ולהתבואת השור הנ"ל אפילו אתיידע לי' אתמול סמוך לשקיעת החמה הא אי אפשר להביא החטאת בערב יום הכיפורים. תמיהני דהא שם קאי אליבא דר' שמעון עיין שם. ואיהו סבירא לי' בפרק ח' דזבחים ובפרק ג' דמעשר שני מביאין קדשים לבית הפסול. ומה שכתב עוד דלמה יחשב מביאו לבית הפסול הא גם ביום הכיפורים יכול להאכילו לקטני זכרי כהונה. ליתא דמכל מקום חשיב ממעט באכילה ומביאו לבית הפסול במה שאין גדולים יכולין לאכלו. כמו דאיתא בפרק ג' דמעשר שני דאסור ליקח תרומה בכסף מעשר שני דממעט באכילה אף דלית בי' משום נותר. וכל שכן בנידון דידן. ועוד דאסור להאכיל קדשים לקטנים ביום הכיפורים דילמא אתי למיסרך כדאיתא בעירובין לענין כוס של ברכה: יט) מה שהוקשה לו בשעיר חולה מרכיבו על כתיפו. הא חולה פוסל בשעיר המשתלח כמו כל פסולים בעל מום מחוסר זמן, לא קשה מידי דאינו פוסל רק קודם מתן דמו של חבירו לר' יהודה. או קודם ודוי דברים לר"ש שעוד צריך לעמוד לפני ד' דהא בגמ' יליף זה מדכתיב יעמד חי לפני ד' עד מתי יהא זקוק להיות חי עד מתן דמו של חבירו. אבל לאחר שניתן לשלוח אינו פוסל בו שום דבר: כ) מה שהוקשה לו בזקן ממרא שנחלק בלולב או בשופר דכתב רמב"ם דפטור דאינו מביא לידי כרת. הא נפקא מינה בפרוטה דרב יוסף וצדקה שיעבוד ממון יש בו. ונפקא מינה אם קידש אשה בממון. ליתא דצדקה אין בו שיעבוד ממון אלא כל זמן שהעני צריך לצדקה.

ואם כן ממה נפשך אם צריך העני אחר כך לריפתא מחוייב מכח אחר כך ואם אינו צריך עוד אין גובין מנכסיו מחמת שנתחייב אז וכמו עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ולא אמרינן אשתעבד נכסי: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן תס. בדין העושה סוכתו תחת האילן. א) שיטת התוספות (דף ט':) בד"ה הא קמצטרף דכשהסוכה צילתה מרובה מחמתה שוב אינה נפסלת בסכך פסול כיון שיש בכשר כשיעור. ומכל מקום כשהאילן גם כן צילתה מרובה מודים התוספות שפסול. כדמוכח מדהקשו אהא דלא משני כגון שבלא הפסול צילתה מרובה בכהאי גוונא מחלק רבא בין האילן צילתה מרובה דבזה פסול. וכן כתב הטור בשם התוספות דאם האילן צילתה מרובה פסול בכל ענין: ב) ועיין במהרש"א שהקשה מדברי התוספות לקמן בפירס עלי' סדין שכתבו דדוקא שבלא הסדין היתה חמתה מרובה שהחמה הי' מייבש. או מחמת הנשר שהי' נופל מהסוכה והי' נשאר הסוכה חמתה מרובה. הא לאו הכי הי' כשר. ואף דהסדין צילתה מרובה אלמא דכשהכשר צילתה מרובה תו לא אכפת לן אם הפסול נמי צילתה מרובה. ואחי מהרש"א רצה לתרץ דהכא מיירי כשיש הפסק בין סכך הסוכה לאילן דפסול משום שני סככים. והביא ראי' לדחות כריב"א שכתב דאפילו הסוכה צילתה מרובה והאילן חמתה מרובה הסכך פסול פוסל כנגדו. דאם כן בסוכות תשבו למה לי לפסול סוכה שתחת האילן תיפוק לי' דפוסל כנגדו: ג) ומהרש"א דוחה דבריו דאם כן למה לא הביאו התוספות זאת הראי' לדבר הם. אלא ודאי משום דאיצטריך קרא לסוכה תחת סוכה נקט נמי סוכה שתחת האילן דפסול נמי משום שני סככים אף דפסול נמי משום מצטרף. ובמה שסובר אחיו של מהרש"א דבשאין האילן גבוה אינו פוסל הסוכה שצילתה מרובה. חלק מהרש"א דאם כן למה אמר הש"ס כמה יהי' בין סוכה לסוכה. ולא נאמר כמה יהי' בין סוכה לאילן. אלא ודאי בכל ענין פסול משום מחובר.

ולא יקשה מפירס עלי' סדין דהתם משום שקדמה הסוכה לסדין כשר. מה שאין כן כשהאילן קדום פסול משום מחובר בלאו קרא דסוכות תשבו. ועל כן פסול אף באין הפסק. אבל אם הסוכה קדם אינו פוסל אלא כשיש הפסק מקרא דבסוכות תשבו. זה העולה מדברי מהרש"א: ד) והנה במה שחילק בין האילן קדם בין הסוכה קדם. כן איתא להדיא בר"ן וריטב"א בהא דפירס עלי' סדין שכתבו התוס' בשם הרבינו תם דדווקא שלולי הסדין הי' נעשית הסוכה חמתה מרובה. והר"ן והריטב"א כתבו בשמו להדיא הטעם משום דהסוכה קדמה. אך במה שסובר מהרש"א דאילן למטה מי' והאילן קדם פוסל בלאו קרא דבסוכות תשבו. קשה דאם כן איך מיעט הברייתא למעלה מי' מקרא. מה שבאמת אפי' למטה מי' פסול בלאו קרא. ועוד דאיך קרא לי' הברייתא סוכה שתחת האילן. דכשהוא תחת האילן לאו סוכה הוא כלל בעצמותו. דהא פסול אפ' למטה מי' אף דאינו פסול משום סוכה תחת סוכה. על כרחין דבעצמותו לאו סוכה הוא, ועוד דבר"ן וריטב"א כתבו בשם רבינו תם דסוכה שהיא מסוככת כהלכתה שוב אינה נפסלת אפי' משום סוכה שתחת האילן. ולשיטת מהרש"א דאין פסול משום סוכה שתחת האילן אלא למעלה מי'. ובזה אין חילוק בין האילן קדם או הסוכה קדמה. ועל כן סובר רבינו תם דכשהאילן אינו גבוה י' כמו בסדין אם האילן קדם פסול משום סוכה שתחת האילן ובאמת שדברים אלו צריכין ביאור דאם פסול משום סוכה שתחת אילן מבסוכות תשבו. מה נפקא מינה אם הסוכה קדמה או האילן קדם. ומאי שנא מתחת סוכה דאין נ"מ בזה: ה) והנראה לי בזה דהנה עיקר סברת רבינו תם מבואר כההוא דפ"ב דעירובין העושה מחיצה על גבי מחיצה בשבת לא הועיל להחשב מחיצה לדירה. וכן בנכסי הגר לא הוי חזקה. וכן בפ"ב דגיטין כתב על גבי כתב כו' דלאו כלום היא וכתב עליון אינו כתב. ועל כן הכא נמי סוכה שהיא מסוככת כהלכתה.

שוב אינה נפסלת בסכך פסול שהניח אחר כך עליו או תחתיו. דאינו חשוב סכך שני דתוספות אותו סכך עצמו הוא כמו במחיצה על גבי מחיצה וכתב על גבי כתב ואם כן אין כאן אלא סכך אחד כשר אבל להיפוך דקדמה אילן לסוכה אין לומר כן דיחשב סכך פסול לבד. ובלא קרא דבסוכות תשבו יפסול כמו בכתב עליון דלא חשיב כתיבה כלל. והכא נמי לא חשיב עשיית סוכה. שהרי כתבו התוס' בגט שכתבו שלא לשמה וחזר והעביר עליו קולמוס לשמה מהני דחשיב כתב עליון כתב משום דכתב עליון עושה לשמה ומתקן על כן חשיב כתב. והכי נמי חשוב הסכך כשר שמניח עליו סכך שמתקן שמתחילה הי' רק סכך פסול ועכשיו כשר. וכמו בגט שבתחילה הי' שלא לשמה ועכשיו לשמה: ו) ומכל מקום מיפסל משום שני סככים שיש כאן סכך פסול שהוא עיקר הסכך מתחילה וסכך כשר דחשיב גם כן סכך. ועל כן אפי' סמוכים זה לזה חשוב שני סככים. ואינו דומה כלל לסוכה על גבי סוכה. דאם אינו מרוחק כשיעור סכך דכשר משום דאחד הוא מה שאין כן בסכך פסול המחובר מתחילה על כרחין סכך אחר הוא שלא מהכשר הסוכה. והוא עיקר הסכך אלא שסכך השני גם כן סכך. ומכל מקום מיפסל משום שני סככים. אבל בסוכה קדמה הסכך פסול שמניח אחר כך לא הוי סכך כלל בפני עצמו. ואי אפשר לחושבו שני סככים. וגם אין לפסול משום דמצטרף עם הסכך כשר שמתחילה ומצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. כיון שיש בכשר כשיעור: ז) וזה שכתבו התוס' בההיא דפירס עלי' סדין דכשר כמו שפי' לעיל עיין שם. ולכאורה שני דינים הם. דלעיל אפי' באילן קדם לא פסול משום דחמתה מרובה והכא אם האילן קדם באמת הי' פסול. אך לפמ"ש הכל טעם אחד. דהרי בשסוכה קדמה אין האילן סכך בפני עצמה כמו הגבהת מחיצה ע"ג מחיצה. רק תוספות אותו סכך עצמו הוא וכשהי' האילן מתחילה חמתה מרובה מצילתה גם כן האילן בפני עצמו לאו כלום הוא.

דהא חמתה מרובה. רק שמצטרף עם סכך כשר. והכל דין אחד דלא פסול כיון דסכך פסול לא הוי סכך בפני עצמה וסכך כשר יש בו כשיעור: ח) וראי' לפירוש זה דהנה יש להסתפק לשיטת רבינו תם דמחלק בין האילן קדם וכו' מהו הדין כשהם בבת אחת. ולכאורה יש לפסול דקיימא לן כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. אך מהתוס' מוכח להדיא דכשר. א' הראי' שהביאו מההוא דהוצין יורדים. ושם הסכך שלמעלה מעשרים ודאי צילתה מרובה [והשתא לא סבירא להו לחלק בין סכך שלמעלה מעשרים לסכך פסול. דאם כן לא הי' ראי' כלל] ועל כרחין משום שבאים בבת אחת כשר. גם הראי' שהביאו מהמקרה סוכתו דכשר משום דאי שקלת לי' סגי בכשר. לכאורה תמוה דשם הפסול גם כן צילתה מרובה דאי שקלת לי' לכשר סגי בפסול דשניהם שוים. ושם הסכך פסול קודם ויפסול: ט) וצריך לומר דהנה לקמן (דף י"ח) פליגי, אם יש לבוד באמצע אי אין לבוד באמצע ובתוס' שם הקשו דאם כן סוכה שצילתה מרובה מחמתה תיפסל עד שיהי' מעובה. ולאו פירכא הוא דהכא מיירי כשהאויר מהלך על פני כולה והסיכוך נחלק לשנים עיין שם. והנה בדף י"ז סוף ע"א דאם אין בשני הפסולים ארבעה ואויר פחות משלשה מפסיק ביניהם דאין האויר משלימו לארבעה במה שהוא כסתום מחמת לבוד דאין לבוד להחמיר: י) ולפי זה נראה דהא דאמרינן כשהאילן צילתה מרובה מחמתה ואחר כך סיכך תחתיו פסול היינו כשאין מיעוט חמה שבאילן מהלך על פני כל האילן דבזה אף דלא אמרינן לבוד חשוב סכך שלם כמו למאן דאמר אין לבוד באמצע. מכל מקום מהני צילתא מרובה כדברי התוס' שם. אבל בהא דהמקרה סוכתו בשפודין שהריוח שבינתיים על פני כל הסוכה כיון דאין לבוד להחמיר. אם כן לא חשיב האילן סוכה ודו"ק: יא) ואכתי קשה דאחר כך כשמניח הסכך כשר שוב הסכך פסול לבד גם כן סוכה כיון שגדול בכמותי כמו הסכך כשר שמפסיק.