שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 157

ולפרש"י הפירוש כפשוטו דהמקשן הוכיח מדסדרא לא מעכבא שמע מינה שלא נאמר חוקה בהגרלה. (וע"כ אף שהקדים לה עבודת פנים. בהקדמת עבודת פנים לא איכפת לן רק במעשה שאיחר. וכיון שמה שאיחר לא נאמר בה חוקה אינו מעכב] וכיון שלא נאמר בה חוקה. על כן עיקרא דהגרלה נמי לא מעכבא. והתרצן ס"ל דמכל מקום עיקרא הגרלה מעכבא מדכתיב אשר עלה אשר עלה תרי זימני כמו שפרש"י. אבל הריטב"א לפי שיטתו דכל שאחת עבודת פנים מעכב פי' וזה לשונו דקסלקא אדעתא שאילו היתה הגרלה דבר חשיב לעכב כשאינה עושה אותה כלל דין הוא שתעכב גם כן כיון שמשנה בה בעבודת פנים. ואף על גב דהוא גופה נעשה בחוץ וכדפרישית לעיל לענין מתנות שבהיכל עם מתנות שבפנים. אבל אי ס"ל דאינה מעכבת בעצמה הא ודאי לא חשיבא לעכב כסדרן עד כאן לשונו. והכא נמי ברקיקה דלא מעכבא הא ודאי לא חשיבא לעכב כסדרן. דלריטב"א אין חילוק בין מה שאיחר בין מה שהקדים. ולא קאי ככה רק על המעשים בעצמם לא על הסדר. כי היכי דלא כתיב חוקה בסדר דהגרלה. כמו כן בחליצה לא קאי על הסדר כלל. וסוגיא דיבמות אתי שפיר בלי סרך קושיא: כה) נמצא מכאן ראי' לריטב"א בהגרלה דחצי עבודה הוא אינו עושה שינוי בעבודת פנים. וכיון שכן אין לנו לעשות חילוק מסברא בין דבר שאיחר הוא עבודת פנים בין דבר שהקדים. שכל הראי' לחלק בזה הוא מהקדים דם הפר להגרלה. והרי לפי סברא זו אין ראי' משם: כו) אך זה אינו דע"כ גם לר' אליעזר דרקיקה מעכב הקדים רקיקה לחליצה כשירה. שהרי לעיל אמר דלר' אליעזר דאמר רקיקה מעכבא יבמה שרקקה נפסלה מאחין אליבא דרבי דאמר שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה, ואי רקיקה דמקמי חליצה לא מהניא לר' אליעזר וצריכה לרוק פעם אחרת. אם כן רקיקה ראשונה לאו מתיר כלל ולמה נפסלה.

אלא ודאי אף אליבא דר' אליעזר דקאי ככה גם ארקיקה אין כסדרן מעכב. ולר' אליעזר אי אפשר לומר הטעם משום דרקיקה שירי מצוה דלדידי' עיקר מצוה הוא. וגם אין לומר משום דרקיקה חצי מצוה ואינה כדאי לעשות שינוי בחליצה כל המצוה. דהא לר' אליעזר גם חליצה אינו רק חצי מצוה. וע"כ טעמא לאו משום הכי הוא. ואין ראי' לריטב"א מסוגיא דיבמות (דף ק"ה.) הנ"ל: כז) וראיתי לריטב"א יבמות שעמד בקושיא זו וז"ל כסדרן לא מעכב. ואף על גב דכל היכי דכתיב בה ככה עכובא הכי גמירא לה שאין עיכוב בסדר אלא במעשה לר"א או במעשה באיש לר' עקיבא עד כאן לשונו. ומדאיצטריך לומר דגמירי לה [היינו שמקובל מפי משה רבינו עליו השלום כמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות ובהקדמה לסדר זרעים שיש שם דינים מקובלים ממשה] משמע דבשעה שחיבר הריטב"א על יבמות לא הוה סבירא לי' סברא דחצי מעשה אינו עושה שינוי ומידי דלא מעכבא אין עושה שינוי [ומצינו בראשונים שמתחלפין בפירושיהם ממסכת למסכת. ואף בחדא מס' כמו שכתב מהר"ל ז"ל בגור ארי' פרשת משפטים פסוק כי הוא זה על רש"י דהרבה פעמים חוזר מפירושו בחדא מסכת]. דאין לומר דהוצרך לזה לר"א. דהא מסיים או במעשה באיש לר' עקיבא. מבואר שגם לרע"ק הוצרך לומר כן דגמירי לה. ולפי שיטת הריטב"א יבמות הנ"ל מוכח מהא דדם הפר מקמי הגרלה כשר כשיטת רש"י דאין עיכוב אלא בעבודת פנים שאיחר. ועל כן הוקשה לו כיון שהחליצה שאיחר נאמר בה ככה הרי הקדים הרקיקה לדבר שנאמר בה ככה וחסר לרקיקה דבר שנאמר בה ככה ותפסול הרקיקה אף שהרקיקה בעצמה אף חצי מצוה אינה ואינה מעכבת. מכל מקום כיון שחסר לה דבר שנאמר בה ככה תפסול. וכיון שהריטב"א מתחלף בדבריו ולא ידענו הי דאחריתא די בזה הכרעה לפסוק כרש"י: כח) ובאמת כי יש לדחוק בריטב"א שלא יסתרו דבריו ביבמות לדבריו ביומא.

והא דקאמר דגמירי גם לר' עקיבא מאחר דלר"א צריך לומר דגמירי. למה נעשה פלוגתא במה שקיבל ר"א ודאי גם רע"ק קיבל כך. רק לר"א הוא כהלכתא בלא נודע לנו הטעם, ולר' עקיבא ידענו הטעם משום דרקיקה שירי מצוה אינה כדאי לעשות שינוי בחליצה. ועל כרחך כיון דלרע"ק יספיק טעם דגמירי למה יחדש בדרע"ק טעם אחר. וע"כ אף הנמוקי יוסף שדבריו הם רק להלכה והי' יכול לומר הטעם משום דרקיקה שיורי מצוה כתב טעם דגמירי שמספיק ודאי. כיון דלר' עקיבא נמי גמירי שלא יחלוק על ר' אליעזר בקבלתו וחדא מתרי טעמי נקט: כט) אך נראה דמגופא דגמ' שמעי' דשירי מצוה שלא נאמר בה חוקה אם הקדימה לגוף מצוה שנאמר בה חוקה פסול השירי מצוה הזה. שהרי המקשן [הוא ר' אבא] הקשה והא בעי' כסדרן. וכי תירץ לו [ר' אמי] לא קיבלה וסבר דחוי מדחי לי' היינו שחשב שר' אמי רוצה לבטל משום גזירה דיאמרו רקיקה לית בה מששא היינו גוף מצוות רקיקה. ודחי לי' כסדרן לא מעכב] עד שמצא ברייתא דתניא כר' אמי. נמצא מוכח מר' אבא דשירי מצוה שהקדימה לגוף מצוה שנאמר בה ככה או חוקה מעכב. ומר' אמי וברייתא דתניא כוותי'. אין ראי' דפליגו על יסוד זה: דהא גם לר"א דרקיקה מעכבת ונאמר בה חוקה. מ"מ כשר שלא כסדרן כנ"ל. ועל כרחך דהכי גמירי כמו שכתבו הריטב"א ונמוק"י. וגם לרע"ק יספיק טעם זה. וכיון דאין חולק על ר' אבא ביסוד זה ודאי נקטינן כוותי'. וקם דינא דאפי' שירי מצוה שלא נאמר בה חוקה שהקדימה לעיקר מצוה שנאמר בה חוקה שפסולה חצי מצוה ההוא: ל) על כן נראה יותר כי הא דיבמות דאחריתא. וכי מטא למס' יבמות וראה סוגיא דשמעתא מוכח דאף שירי מצוה שהקדימה לדבר שנאמר בה חוקה פסול. חזר מהא דיומא. דסוגיא דיבמות הא מוכח כשיטת רש"י לגמרי: לא) ועוד דעיקר סברת ריטב"א דהגרלה אינה עבודה שלימה. לא ירדנו לה.

דאף ששעיר זה סופו לעזאזל ושילוח השעיר לעזאזל לאו עבודה הוא. מ"מ הרי הוא צריך לו לעבודת פנים הוא השעיר פנימי גם כן. ואם מת שעיר המשתלח בין שחיטת שעיר הפנימי לזריקתו ישפך הדם. ועוד דאף שסופו לאו עבודה לא יתחייב מזה שמעשים הקודמים לאו עבודה. והרי קביעות הנרות במנורה והנחת שמן ופתילה עבודות נינהו אלא שאין זר חייב עליהם מיתה דלאו עבודה תמה נינהו. ומכל מקום חייב עליהם מלקות אף דסופם הדלקה דלאו עבודה הוא. ובתוס' נמי משמע דהגרלה כולה עבודה לפי מה שצדדו (דף נ"ז:) ד"ה כלה דלא נאמר חוקה אלא על מעשה שלם אם כן מדפסול הקדים מתן פר להגרלה לר"נ [ולר"י כשר כבש"ס (דף מ') כמובא לעיל באריכות] מוכח דהגרלה עבודה שלימה. וא"ל דתוס' לא כתבו רק מעשה שלם. אבל לא עבודה ואף דלאו עבודה שלימה נאמר בה חוקה. ליתא מאחר שמפורש בש"ס דאמידי דלאו עבודה לא נאמר בה חוקה. כך לי חצי עבודה כמו חצי מעשה, מכל הני טעמא נראה להכריע הלכה כרש"י וכפי' הא' שבתוס' ישנים ברש"י: לב) שוב ראיתי הנמוק"י בפי' הלכות הרי"ף כתב גם כן כדברי ריטב"א וזה לשונו לא מיעכבא. ואף על גב דכל היכי דכתיב ככה עיכובא הכי גמירי לה הכא שאין עיכוב בסדר אלא במעשה. ומבואר שגם להלכה דקיימא לן רקיקה לא מעכבא צריך לחדש דגמירי לה. והנה גם הנמוק"י דבתרא הוא מסייע להכרעתינו ולפיסקא דידן: לג) ועוד דלריטב"א יומא יקשה מהא דמנחות (דף ה'. ) שהקשינו לעיל אות ואו. ולשיטתו אין ליישב כמו שכתבתי לעיל אות ח' דקושיית ש"ס דמשום שיהי' כשר אחר כך יוכשר אף עכשיו דאין מחוסר זמן לבו ביום. דהתינח לפרש"י בגוף דבר שלא נאמר בה חוקה שחסר לה דבר שנאמר בה חוקה. אבל לריטב"א שאין פסולו רק משום שעשה שינוי בעבודת פנים, ועל כן גם מאוחר שהקדים פסול.

והתם נמי השינוי באשם ואפסול דאשם לא שייך תירוץ זה כלל עיין שם [הנה אמר המגיה שמעתי מפיו הקדוש זצללה"ה שעוד לו לבאר דברי התוס' שבועות ויותר לא אמר לי אז דבר. חשבתי שרשם על ספר חפשתי ולא מצאתי. ונחזי אנן. ומצאתי לתוס' שבועות (דף ח:) ד"ה לטומאה שכתבו דהא דלא קאמר דנפקא מינה להיכא דלא עבד פנימי כדקאמר לעיל [מינה נפקא מינה להיכא דלא עבד חיצון] דפנימי קרב קודם חיצון ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון עד כאן לשונם וקשה תיפוק לי' דאי לא עבד פנימי הוא מעכב על החיצון ואי אפשר לעשות חיצון. משמע לכאורה דלא מעכב אלא כששניהם פנימיים. איברא דכד דייקית מוכרח שדעתם דבכהאי גוונא נמי מעכב. דלכאורה קשה בדבריהם שכתבו דאי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון. אימא דגם שעיר המשתלח ליכא. ואם כן אי אפשר לעשות הפנימי ועל כן עושין החיצון. ועל כרחך לומר דמה שכתב דפנימי קרב קודם חיצון ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון. הכוונה משום דהפנימי שצריך לקרב קודם מעכב על החיצון. אולי זה הי' כוונתו זצללה"ה. אחר כתבי זה מצאתי בספר מעין החכמה שהביא דברי התוס' הנ"ל והקשה עליהם כנ"ל דאימא דגם שעיר המשתלח אין לו. ויצא לידון בדבר החדש עיין שם. ובגליון הספר מצאתי כתיבת יד כ"ק אבי זצללה"ה וזה לשונו במח"כ לא קשה מידי דכתב הרמב"ם פ"ג מהלכות עבודת יום הכיפורים שעיר החיצון שהקריבו קודם עבודת היום לא עשה כלום. ואם כן אם אין שני שעירים להגרלה ולא מקריב פנימי גם חיצון לא יקריב עד כאן לשונו. הרי שדעתו זצללה"ה לפרש דברי התוס' משום עכבה וכמו שפרשתי]: לד) נשוב לדינא לדעת הריטב"א יומא דחצי עבודה אינו כדאי לעשות שינוי בעבודת פנים.

הכי נמי הדין בתפילין ומזוזות דפסול בהו שלא כסדרן חצי אות הראוי לכתוב מאוחר וכתבו מוקדם לאות הראוי לכתוב מוקדם אינו כדאי לעשות שינוי באותיות השלימות ואף דלריטב"א מוכח דלחצי עבודה נמי נאמר בה חוקה מדמעכב בהקדים דם הפר להגרלה לר' נחמי' והכי נמי בחצי אות הוא עצמה פסול בה שלא כסדרן ואף דהפרמ"ג בה' תפילין סי' ל"ב כתב הדברים ולא חצי דבר ליתא דהא והיו הדברים שכל הדברים צריכין להיות כסדרן לא יחסר אף חצי דבר. ולשון המכילתא ואם לא כתבן כסדרן יגנזו [ובתוס' שלנו הגירסא ואם כתבן שלא כסדרן] וכיון דדברים כל הדברים אם לא כתב כל כדברים כסדרן יגנזו]. מכל מקום יש היתר כיון דחצי אות בגט אינו כלום רק בסת"ם שכל קוץ וקוץ יש בו ענינים. מכל מקום לא עדיף מקוץ שמאלי לר"ת דמעכב מכל מקום לא פסול שלא כסדרן כמו שכתבנו בתשובה חלק א' סי' ט' וסי' יוד באריכות אך לפי הכרעתינו דלא כריטב"א יומא רק כריטב"א יבמות דמפורש בדבריו שאף מה שחצי מצוה אינה רק שירי מצוה אם הקדימה דבר שמעכב בה כסדרן פסול. אם כן גם חצי האות המאוחרת שהקדימה לאותיות שלימות המוקדמות פסולה. סימן תנח. להרה"ק מוהר"מ שליט"א האבד"ק פילץ א) אשר הוקשה לכת"ר בתוס' יומא (דף מ"ח) ד"ה או דילמא שהקשו תפשוט דידו כצואר בהמה דמי דאי ככלי שרת דמי למה לי כף כלל. הלא יוכל להניח על גבי חפניו את המחתה וכי מפי לפניי ולפנים יניח הקטורת ליפול מחפניו על גבי רצפה. ואחר כך יניח המחתה על הרצפה ואחר כך יקח הקטורת בחפניו ויקטיר והוקשה לכבודו דאפי' כצואר בהמה דמי הלא יכול להניח הקטורת בכלי שרת ואחר כך יחזרנו לחפניו ויניח המחתה על גבי חפניו ויכניס כנ"ל עד כאן דבריו:

ב) הנה יותר יש להקשות לפי דברי הריטב"א שכתב לפרש האיבעיא וזה לשונו כיון דסוף סוף בכלי הוא נותן וידו כצואר בהמה עיין שם. הנה דטעם ידו כצואר בהמה משום דסוף סוף בכלי הוא נותן. [ודבריו מוכרחים מהא דזבחים (דף צ"ב:) בחטאת העוף נשפך [מצואר] על הרצפה ואספו מהו אצרוכי הוא דלא אצריכי' רחמנא כלי שרת והלכך אוספו וכשר. או דילמא מפסל פסל בי' כלי שרת והלכך אוספו ופסול. ופרש"י דלא אצרכי' כלי שרת וצואר דידי' במקום כלי שרת. ולא מבעיא לפסול רק אם נאמר דפסול בי' כלי שרת וכל שכן רצפה. אבל אי לא אצרכא רחמנא כלי שרת פשוט דצואר בהמה ככלי שרת דמי. ואם כן בקטורת דלא אצרכא רחמנא כלי שרת פשוט דידיו ככלי שרת דמי. ועל כורחן כפירוש הריטב"א דאיבעיית הש"ס משום דסוף סוף בכלי נותן] ואם כן לפי קושיית התוס' דאפשר שלא בכלי יקשה קושיית התוס' אף אם ידו כצואר בהמה דמי. דכל הטעם ידו כצואר בהמה ופסול משום שצריך ליתנו בכלי משום דלא אפשר. אך לפי קושייתם דאפשר שלא בכלי שוב ידיו ככלי שרת דמי דגם צואר בהמה אם אפשר שלא בכלי נמי ככלי שרת דמי כנ"ל: ג) אך נראה דהסברא דסוף סוף בכל הוא נותן על כן הוא כצואר בהמה ופסול. דכל החילוק שבין נשפך מכלי על הרצפה דכשר בין מצואר בהמה על הרצפה דפסול. משום שדם שבכלי כבר הדם מוכן לזריקה מכלי זה. אבל צואר בהמה אי אפשר לזרוק מצואר. ועל כן חטאת העוף שמזה מגוף העוף וכבר הדם במקום שממנו הוא מזה ככלי שרת דמי. ובקטורת שאינו מוכן להקטרה עד שיתן לכלי. אף דמסקנא חופן וחוזר וחופן ומחפניים הוא מקטיר מכל מקום אינו מקטיר ממלא חפניו שבתחלה שצריך ליתן תחלה בכלי ועל כן אי כצואר בהמה דמי פסול. רק אי ככלי שרת דמי ולא איכפת לן מה שעדיין אינו במקום מוכן להקטרה כשר.

ועל כן אף לפי קושיית התוס' שיקטיר על ידי שיפול הקטורת מחפניו על גבי רצפה. סוף סוף אינו ראוי להקטיר ממלא חפניו שבתחלה. שצריך שיפול תחלה על הרצפה. ושוב חפניו לאו ככלי שרת ורצפה פוסלתו אלא אי אמרת דככלי שרת דמי לא אכפת לן וכשר על כן הקשו התוס' קושייתם. אבל אי אמרת כצואר בהמה דמי כל מקום שאיננו במקום שראוי משם להקטירו פסול. ולפי זה שוב לא קשה קושיית כת"ר אפי' אי כצואר בהמה דמי שיתן תחלה בכלי שרת ויחזיר לחפניו. דסוף סוף לא יוכל להקטיר עד שיפול תחלה על הרצפה: ד) ולפי מה שכתבתי נראה לי דין חדש שאם נתפזר הקטורת מן הכף אשר לכאורה בזה פשיטא דכשר שגם בבהמה כהאי גוונא כשר. ולדידי בזה פסול כיון שאינו מוכן להקטרה מכלי עד שיחזיר לחפניו דקיימא לן חופן וחוזר וחופן. והא דלא מבעיא לי' להש"ס רק בנתפזר ממלא חפניו ולא בנתפזר מן הכף משום דבזה פשיטא שפסול. ולא מבעיא לי' אלא בנתפזר ממלא חפניו שאם הי' אפשר בלא כף הי' כשר להקטיר מהחפניים. אבל כשהוא בכף שפסול אם יקטיר בכף דקיימא לן חופן וחוזר וחופן פשיטא דפסול. וכף זה כצואר בהמה דמי. דמשום שפסול אם יזרקנו מצואר אם נשפך ממנו פסול. הכי נמי כיון שפסול להקטיר מכף עד שיחזירנו לחפניו אם נתפזר ממנו פסול: ה) שוב ראיתי דמה שכתבתי דנתפזר מכף על הרצפה ודאי פסול כיון שפסול להקטיר מן הכף [רק כשמחזירו לחפניו דקיימא לן חופן וחוזר וחופן] ודאי רצפה פוסלתו. ליתא דאם תמצא לומר חפניו ככלי שרת דמי. הרי כבר נראה להקטיר. ושוב אף שאחר כך אינו יכול להקטיר מכלי שהוא בו אין רצפה פוסלתו. ודומה לנשפך מכלי על הרצפה ואספו כשר או נתנו לכלי חול מחזירו לכלי שרת וכשר. ולא אמרינן כיון דכשהוא ברצפה או בכלי חול אינו ראוי להקטרה. שוב הרצפה וכלי חול פוסלתו רק כיון שפעם אחת הוכשר לזריקה כשר.

הכי נמי כיון דכשהי' בחפניו חשוב נראה להקטרה [לפי הצד דידיו ככלי שרת דמי. דמה שנותן לכלי שרת אינו משום חובה. רק משום דלא אפשר] אין הרצפה פוסלתו. רק כך ראוי לומר דעל כן לא מבעיא לי' בנתפזר מכף. כיון שכל האיבעיא נצמח מנתפזר מחפניו. דאם תמצא לומר כשר שוב אין הרצפה פוסלתו. ואם תמצא לומר מחפניו פסול פשיטא שאין כלי שרת מכשירו. כיון דמכלי שרת פסול להקטירו עד שיחזירנו לחפניו. על כן לא מבעיא לי' אלא בנתפזר ממלא חפניו: ידידו עוז הדוש"ת באהבה רבה הק' אברהם. סימן תנט. הלכות סוכה ב"ה אור ליום ה' בראשית תרח"ם לפ"ק שלום לכבוד ידידי רב חביבי הרב הגדול חו"ב אוצר בלום כל רז לא אניס לי' כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י: א) יקרת מכתבו הגיעני בחול המועד. והרבה להשיב על מה שדרשתי שיען ששבת בינתיים. בין יום הכיפורים לחג הסוכות. מחוייבין לעשות סוכה קודם השבת. דחשיב מעביר על המצוות. כיון ששבת בינתיים. שאינו ראוי לעשות סוכה. הנה קודם השבת ואחר השבת שני זמנים חלוקים. וכשמעביר מזמן לזמן חשיב מעביר וכמו במגילה (דף ו') למאן דאמר קורא באדר ראשון כשממתין עד אדר שני חשיב מעביר כשמעביר מי"ד שבראשון עד י"ד שבאדר שני. והיינו משום שימים שבינתיים אינם רצויים לקריאה. האומנם שברמ"א סס"י תרכ"ה משמע דלעולם חשיב מחמיץ המצוה אפי' אין שבת בינתיים. [ואין מעבירין על המצוות הא ילפינן מושמרתם את המצות אל תקרא המצות אלא את המצוות מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה כמו שפרש"י יומא דף ל"ג. מגילה דף ו' וכן ממ"ש הרא"ש גבי פדיון הבן לפדות תיכף ביום ל"א שלא יחמיץ המצוה. לעניות דעתי זה רק לחומרא ועיין רש"י בכורות (דף מ"ט ) ד"ה עד שיאמרו לו. אבל בשבת בינתיים כך הוא מעיקר הדין. ורו"מ השיב בזה הרבה.

והנה רוב תשובתו הם על מהרי"ל בעצמו אך באמת הדברים כראוי מוצקים ואשיבהו אחת לאחת: ב) מה שכתב דמדברי מהרי"ל שכתב דמוצאי יום הכיפורים יעשה הסוכה מיד אפילו הוא ערב שבת. מבואר דעל כל פנים חמיר מחול. אני כך פרשתי דברי מהרי"ל. לא מבעיא אם חל מוצאי יום הכיפורים באמצע השבוע שיעשה הסוכה מיד בכדי שילך מחיל אל חיל ומשום זריזין מקדימין למצוה. אך אפי' חל בערב שבת דצריך להכין לשבת כדכתיב והכינו את אשר יביאו ובשבת (דף פ"ח) גבי מתן תורה בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן בששי לא הי' לו פנאי משום כבוד שבת. מכל מקום יעשה הסוכה מיד דמצוה הבאה לידך כו' דכיון דשבת מפסיק חשיב מחמיץ. ומכל מקום הדין יש לפוטרו משום עוסק במצוות שבת שקודם לסוכות. מכל מקום הורה מהרי"ל לזרז עצמו לעשות זה וזה. אך בשנה הזאת שמוצאי יום הכיפורים ביום ה' חיוב גמור לעשות הסוכה ביום ה': ג) ומה שהקשה מראי' וחגיגה שאם לא הקריב בראשון והקריב בשני לא הוי רק מגונה ולא עבר על עשה דמצוה הבאה לידך דכל רגל שבת בתוכו. וכן בכל הקרבנות שיוכל לשהותו עד הרגל. ועוד כתב שגם גוף הדבר תמוה בעיניו מאוד. דשבת יהי' נקרא מפסיק. כיון דאינו זמן פטור רק משום איסור שבת. וכמו מעקה דלא נקרא מצוות עשה שהזמן גרמא מכח איסור שבת עד כאן דבריו: ד) הנה בקושיות אלו נעלם מכבוד תורתו משנה שלימה דכריתות (דף ז':) גבי מפלת אור לשמונים ואחד דבית שמאי פוטרין שלא יצאתה לשעה שראוי' להביא קרבן. והשיבו בית הלל מהמפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת וחזרו בית שמאי והשיבו דשבת אף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי הוא לקרבן ציבור עיין שם. והנה מוכח מתשובת בית הלל דמה שלאו זמן מצוה מחמת האיסור חשיב לאו זמני'. וממה שחזרו בית שמאי והשיבו.