שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 155

ואף שאין בכאב ההוא ענין סכנה חיישי' שמא יצטרף הכאב ההוא לכאב המילה ויסתכן. והיינו משום דמילה בעצמותו הוא סכנה. כדאיתא בפ' הנזקין (דף נ"ז:) על פסוק כי עליך הורגנו כל היום זה מילה דפירש רש"י דזמנין דמיית אלא דלא סגי בלאו הכי. דאם נחוש לסכנה זאת בטילה מצוות מילה לגמרי] ושוב כל כאב חשיב סכנה שיצטרף כאב אל כאב ויסתכן יותר. הכי נמי בחולה שיש בו סכנה. הואיל אף יעשה לו כל צרכיו הוא מסוכן. שוב כל מה שיחסר לו חשיב סכנה. כי יצטרף חסרון זה אל הסכנה שיש לו בלאו הכי ויסתכן יותר: ו) והנה שם כתב הרמב"ם אין מלין ולד שיש בו חשש חולי שאפשר למול לאחר זמן. משמע שדבר זה חשש רחוק ולא הי' כדאי לדחות מצוות מילה עבור זה לולא שאפשר למול לאחר זמן. דאין לפרש משום דכל מילה יש בו סכנה. ואף על פי כן אמרה תורה למול. ועל כן אי לאו דאפשר למול לאחר זמן לא הי' משגחינן על סכנה. דליתא דהא כתב הר"ן בחי' סנהדרין בטעם שעת הגזירה יהרג ואל יעבור דמוטב שיהרגו כמה אלפים ולא תתבטל אות אחת מן התורה. דבשעת הגזירה יש לחוש שתתבטל המצוה בכללה ואם כן ניחא מה שמלין כל התינוקות ולא חיישינן לסכנה. דאם כן תתבטל כל המצוה ואין סכנות נפשות דוחה כל המצוה. קל וחומר מבשעת הגזירה כנ"ל אבל בחולי שהוא במקרה ודאי שדוחין מפני הסכנה אף שזה לא יהי' אפשר למולו לעולם. ושוב למה צריך הרמב"ם לטעם דאפשר למול אחר זמן ועל כורחך לומר מפני שהוא חשש רחוק כנ"ל. ואם כן יש לומר דהוא הדין לענין דחיות שבת אינו דוחה משום חשש רחוק כזה את השבת. דשבת שיתחלל לא יתוקן לאחר זמן. רק משום שכבר דחתה: ז) אך מה שרצית לומר דהיינו טעמא דיולדת תוך שבעה דחשיבה חשיב"ס. אך אין במניעת הצרכים סכנה. לפי מה שכתבתי אינו מובן דוודאי יולדת תוך ז' אם יש לה כל צרכי' איננה מסוכנת כלל.

רק אם יחסר לה חיישינן שתסתכן. ואם כן איך ניזיל בתר איפכא לומר שהיא יש בה סכנה וצרכים אין בהם סכנה. אך יצטרף אל מה שהיא מסוכנת בעצמותה הלא בעצמותה איננה מסוכנת כלל. ה) ולענין הלכה כבר ראית הדג"מ מיקל וכן הנתיב חיים להגאון קרבן נתנאל שהי' אדם גדול מאוד. וכן מטין דברי הגר"א להקל. ואני אינני כדאי להכריע נגד הש"ע. אף על פי כן אם הי' בא מעשה לידי לא הייתי מחמיר בספק נפשות נגד גדולי אחרונים: בכך הדוש"ת הק' אברהם. סימן תנד. ב"ה יום א' וירא תרמ"ח החוה"ש וכט"ס לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י: א) דבר מה שהקשית דאם כן כל חולה שיש בו סכנה יהי' מותר לאכול ביום הכיפורים אף שאין במניעת אכילה סכנה ולמה יצטרך אומד. לפי עניות דעתי נראה על פי מה שכתבתי בתשובתי הקודמת דברי הרדב"ז דהטעם דאף שאין במניעת הדבר סכנה דוחה. משום דלפעמים יבא לידי סכנה. וכתבנו הטעם כמו במילה דכאיב לי' עיני' לינוקא דוחין המילה דחיישי' שיצטרף כאב מועט ההוא ויסתכן יותר. הכי נמי בחשיב"ס חיישי' שאם ימנעו ממנו יצטרף מניעה זו עם מה שיש בו סכנה ויסתכן יותר. ושם במילה משמע ברמב"ם דהוא חשש רחוק. שכתב הטעם משום דאפשר לאחר זמן. ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל וקשה בלאו הכי אין דבר עומד בפני פקוח נפש. וצריך לומר דהוא חשש רחוק מאוד: ב) ויש להמתיק הדברים דקיימא לן במקום דלא שכיח הזיקא שלוחי מצוה אינן נזוקין. והא דחשש שמואל ואמר איך אלך ושמע שאול והרגני משום דשכיח הזיקא. אבל היכי דלא שכיח אמר רב ייתי. עלי ועל צוארי. אך לא מצינו כן רק באדם עצמו שבמקום דלא שכיח הזיקא יעשה המצוה ויסמוך על הנס. אבל בשביל זה לא נמולהו אנחנו ונסמוך על התינוק על הנס. דבשלו אדם רשאי ולא באחר.

ועל כן אי לאו דאפשר למול לאחר זמן בלי חשש סכנה כלל. [ועל כן הוא עצמו כשיגדיל יתחייב למול עצמו כיון דלא שכיח הזיקא]. שוב הי' הדין דמוהלין אותו בשמיני. דגם אחר כך כשימול עצמו יהי' חשש רחוק של סכנה. וטוב לקיים מילה בשמיני. אבל כיון שלאחר כך ימול בלא סכנה כלל. אין מלין אותו. דסברא לסמוך על שלוחי מצוה אינן נזוקין. לא אמרי' אלא לעצמו: ג) ועל כן ניחא שעושין כל צורכי חולה שאין במניעת הדבר סכנה. דלא שייך שלא לחלל שבת ונסמוך על שלוחי מצוה אינן נזוקין. כיון שהוא לאחר. בשגם שהמצוה עושין אנחנו שנשבות בשביעי וההיזק יהי' לחולה שיסתכן. ולא שייך בזה כלל שלוחי מצוה אינן נזוקין. אבל ביום הכיפורים שפיר מתענה כיון דלא שכיח הזיקא ויסמוך על שלוחי מצוה אינן נזוקין שלא יסתכן על ידי תענית: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן תנה. ב"ה אור ליום ועש"ק תרמ"ח החוה"ש וכט"ס לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ח כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י א) בדבר הקושיא מיום הכיפורים דאם כן חולה שיש בו סכנה למה יצטרך אומד אם צריך לאכול. ומה שכתבתי ליישב לטעם רדב"ז דחיישי' דשאר צרכים שיחסרו לו יצטרפו אל חליו ויסתכן וזה חשש רחוק ולא שכיח הזיקא ושלוחי מצוה אינן נזוקין. בשלמא בשבת שאחרים מחללין לא שייך שישבתו ולא יהי' ניזוק החולה אבל בתענית יום הכיפורים שהחולה בעצמו מתענה נאמר שלוחי מצוה אינן נזוקין. והוקשה לך שרחוק לומר שהחולה עצמו יהי' אסור במלאכה לצורכו [ועוד אם יצוה החולה נאמר שלוחו כמותו]: ב) זה יש ליישב בפשיטות. כי גם דעת קצת אחרונים דגם בשבת שייך שליחות. הלא יקשה משנתינו פשט העני את ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוך ידו של עני ונעשה בעל הבית שלוחו של עני. דבעל הבית לאו בר חיובא שעושה הנחה לבד.

וכבר כתב הריטב"א בב"מ (דף י'.) דגם כהן דאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה חשיב לאו בר חיובא משום דאין מקדשה לעצמו וצריך לומר דבעל הבית לאו שלוחו של עני אלא מצוה דנפשי' עביד, וכן כתב הר"ן ז"ל בנדרים (דף ל"ט) ד"ה או דמבקר מצוה דנפשי' עביד. הכי נמי אף שהחולה אומר מכל מקום העושה מלאכה בפרט שהוא בשבת מצוה דנפשי' (לא תעמוד על דם רעך. והשבותו לו לרבות אבידת גופו] עביד. וכן דעת ראב"ן שהביא הטור בהלכות מילה דאב אסור למול בשבת כשיש אחר דאחר לאו לתקן התינוק כוונתו אלא למצוותו. ואף דהאב נותן לו התינוק למול: ג) ואומר אני דגם אם נחליט שהחולה גם כן מותר לא קשיא. ואקדים ספק אחד. דהנה אם צריך לבטל מצות עשה כדי להציל נפש. הדבר ברור דאף שלא עבר על מצות עשה. מכל מקום לא קיים המצות עשה [רק מצוות פקוח נפש] ואין לו שכר ממצוה שביטל אלא כחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה. אם כן גם בשבת כשעושה מלאכה עבור חולה נאמר גם כן שלא קיים מצוות שביתה: ד) ונראה דאין לומר כן אלא להפוסקים שבת דחוי' אצל חולה. ומפורש ברש"י פסחים (דף פ"ד:) בהא דפסח הבא בטומאה אין בו משום שבירת עצם דפסול הוא פירש רש"י כיון דדחוי' עיין שם. הכי נמי חשיב לא שבת ממלאכה. אך להפוסקים דהותרה שבת אצל חולה הנה המלאכה ההוא כמו שאר דברים שאינם מלאכה. ומקיים מצות שביתת שבת במה ששובת משאר דברים שאינם צורך החולה. ויעקב אמר תרי"ג מצוות שמרתי. הגם שנשא שתי אחיות כתב בגור ארי' דאותם נשא על פי רוה"ק וקיים במה שלא נשא אחרות. הכי נמי אותם דברים שהם לצורך החולה אינם מחללים השבת כלל. ומקיים במה ששבת ממלאכות שאינם לצורך החולה: ה) והנה בדין זה אם שבת הותרה אצל פקוח נפש או דחוי' יש שערוריה גדולה.

והרמב"ם פרק ב' מהלכות שבת הלכה ג' כתב ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת. עליהם הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים. מבואר דבאמת אינו חילול כלל. ושבת הותרה. ובתורת כהנים הובא בירושלמי ע"ז פרק ב' הלכה ב' שבת הותרה מכללה להתרפאות. ומלשון כזה דייק הש"ס יומא (דף ז':) דטומאה הותרה בציבור. אם כן מפורש בת"כ שבת הותרה. מיהו הת"כ חיבר רב וסתם תורת כהנים ר' יהודה ורב סובר שלהי עירובין טומאה הותרה בציבור. ועיין ברמב"ם סוף פרק ז' מהלכות בית הבחירה. וכן סבירא לי' לר' יהודה ביומא שם דטומאה הותרה בציבור. ואם כן לפי דברי הכסף משנה רפ"ב מהלכות שבת דשבת אצל חולה דומה לטומאה בציבור אי דחוי' דחוי' אי הותרה הותרה. אין ראי' מתורת כהנים לדידן דקיימא לן טומאה דחוי' ותורת כהנים לשיטתו כנ"ל. אך כבר ישב על מדוכה זו התשב"ץ ח"ג סי' ל"ז והעלה דשבת הותרה אצל חולה. וראייתו דבגמרא יליף דפקוח נפש דוחה שבת מעבודה. ומפורש בסוף פרק טרף בקלפי שבת הותרה בציבור עוד יליף הש"ס ממילה. ומילה גם כן הותרה בשבת כמו עבודה: ו) ובאמת מה דפשיטא לי' לתשב"ץ דעבודה הותרה בשבת מיבעיא לי טובא כי לדעתי לא הותרה אלא בתמידין ומוספין הקבועים בכל שבת דחשוב מצוותו בכך כמו שפרש"י כריתות (דף י"ד.) בסוף הסוגיא יעוין שם. וכך הם דברי רש"י עירובין (דף ק"ב:) וזה לשונו ומלאכה דאורייתא לא הותרה במקדש חוץ מהקרבת תמידין ומוספין הקרבין בשבת. וקרבנות צבור שדוחין שבת מגזירת הכתוב. ולכאורה אין מובן הלשון דאטו תמידין ומוספין לאו קרבנות ציבור הם. ולמה עשה תמידין ומוספין דבר בפני עצמו: ז) אך באמת לשונו מדוקדק מאוד. והורה לנו בלשונו הזהב דתמידין ומוספין הותרו ושאר קרבנות ציבור דחויין. וזה שכתב לא "הותרו" במקדש חוץ מתמידין ומוספין דאותם הותרו.

וסיים ושאר קרבנות ציבור "שדוחין" היינו קרבן ציבור של רגל שאירע בשבת הואיל ואינו שייך לשבת ולאו מצוותו דקרבן בכך שיהי' בשבת דוקא. רק שעכשיו אירע שחל בשבת. דומה לטומאה דדחוי' בשבת: ח) ובסנהדרין (דף נ"א:) איהו דאישתרי לי' שבת לגבי עבודה איהי דלא אישתרי שבת לגבה. ותמוה הלא שחיטה כשרה בנשים ודוחה שבת. וצריך לומר דאשה אינה חייבת בתמידין ומוספין [לבד משעירי רגלים דלכפר על טומאת מקדש וקדשיו אתיין] דמצות עשה שהזמן גרמא. שהרי גבי מילה הקשו התוספות למה לי קרא לפטור נשים ממילה. הא מצות עשה שהזמן גרמא הוא. אף דמצוות מילה שהאב נצטוה לאו דוקא שימול בעצמו אלא לבקש למוהלו כמו שכתבו התוספות בעבודה זרה. אם כן הוא הדין בקרבנות שקבועים להם זמן ואשה אינה בכלל ערבות במצוה שאינה מחוייבת ואסורה לחלל שבת עבור אנשים. וכן משמע בתוספות גיטין (דף מ"א.) שהקשו ליתי עשה דפרי' ורבי' וידחה לאו דלא יהי' קדש. ותירצו דבדידה ליכא עשה. והטעם כנ"ל. ופסח שמחוייבת לא הותרה אלא דחוי' וכן שעירי רגלים. וביבמות (דף ל"ב:) דקאמר ר"ח שבת לכהנים הותרה אף דמוקי לה בשחיטת פרו של כהן גדול אע"ג דזה מקרבנות ציבור ואפ"ה קאמר הותרה לא קשה מידי דהא קאמר שם גם כן טומאה אצל כהנים תמימים הותרה. וע"כ סבירא לי' לר"ח טומאה הותרה בציבור. והוא הדין שבת. אך לדידן דטומאה דחוי'. הוא הדין קרבנות של רגל שאירע בשבת. ואין ראי' מהא דטרף בקלפי דהתם בתמידין קאי עיין שם. ועל כן גם מה שכתב התשב"ץ דמילה הותרה כמו עבודה. ראייתו הפוכה דאין מצוות התינוק שימול בשבת דוקא. רק שעכשיו אירע שמיני שלו בשבת. ודומה לקרבנות הרגל דהוי דחו' כנ"ל. אך בסנהדרין (דף נ"ט) ביום השמיני ימול למישרי שבת אתיא. מבואר דמילה בשבת הותרה:

ט) מכל מקום נראה לי דקרבנות הרגל שחל בשבת דחוי'. ודוקא מילה שבכל שבת יש תינוקות למול. והנה לפי זה בחולה נמי דבכל שבת יש כמה יולדות. ותינוקות שמלין אותם וצריך למצוץ דמם שהותרה המלאכה משום פיקוח נפש ושאר חולים הותרו כמו מילה בשגם דש"ס יליף פיקוח נפש קל וחומר ממילה כדברי התשב"ץ: י) נחזור לענינינו כיון דשבת הותרה אצל חולה לא שייך בזה שלוחי מצוה אינן נזוקין שהתורה הבטיחתו ולא יחמוד איש את ארצך וגו' כדי לקיים המצוה. והכא בלא זה ההבטחה יתקיים המצוה דשביתת שבת במה שישבות משאר דברים כנ"ל ודברים שהם לצורך פיקוח נפש כאילו אינם מלאכה כלל. וכמו שכתב הרמב"ם ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת וכו'. על כן אין בזה ההבטחה כלל ומותר לעשות המלאכה לצורך החולה [ואפילו החולה בעצמו] אף דלא שכיח הזיקא. אבל ביום הכיפורים אף שמותר לו לאכול. מכל מקום מצוות ועניתם לא יקיים. שהרי תתיר לו כל מאכלים ומשקים שכולם לצורכו ובמה יתענה ושפיר נאמר בו שלוחי מצוה אינן נזוקין כל שאין שכיח הזיקא. והכסף משנה שכתב דשבת דחוי' אצל חולה לא קשיא דהוא כתב בפ"ב מהלכות שבת ה"ד דאין מחללין על שאר צרכים של חולה שאין במניעתם סכנה: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן תנו. ב"ה מוצש"ק תרומה רנ"ח לפ"ק. שלום לכבוד גיסי יקירי ומחותני הרב הגדול החריף ובקי שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה יצחק הכהן נ"י אבד"ק אסטראווע: א) אשר הוקשה לך הא דהאוכל ושותה אין מצטרפין ובגמרא מוקי לה כר' יהושע דאין שיעורו שוה אין מצטרפין. ולמה לא משני כאידך דר' יהושע דתמחויין מחלקין וכהאי לישנא דאפילו לקולא מחלקין: ב) לא ידענא מאי קשיא לך דהא תני רישא כל האוכלין מצטרפין משמע אפילו מינים שונים: ג) ואשר רצית ליישב על פי דברי תוספות שבת (דף פ"ט) דלמלקות שני מיני איסורין מצטרפין.

ולא עדיף שני תמחויין משני איסורין. יש לומר להיפוך דשני תמחויין דומה לשני מינים דאין מצטרפין לרבנן. ועיקר דברי תוספות שם תמוה מסוגיא דמעילה (דף ט"ז) דלכולהו אמוראי שני מיני איסורין אין מצטרפין. ושם למלקות קאי דאיסורי דהתם אין בהם קרבן רק מלקות. אך מה שתרצה לחדש לפי סברת התוספות הנ"ל פיגול ונותר שאם הזיד בלאו אף לקרבן מצטרפין מטעם מיגו דמצטרפין למלקות. הוא דבר מושכל: ד) ואשר כתבת דבשבת משני מלאכות יצטרפו למלקות. מביא לידי גיחוך. דבשבת ליכא מלקות. דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין אולי כוונתך אליבא דר' ישמעאל מכות (דף י"ג.): ה) אך לדעתי דשני חצאי שיעורין משני אבות מצטרפין לחייבו מיתה. כי בש"ס כריתות (דף ט"ז ודף י"ז) גבי שבתות כגופין דלפרש"י הפשט בשני אבות מלאכות. ושם איתא דבשגגת שבת וזדון מלאכות מצטרפין כיון שאין חלוקין לחטאות. ולפי זה למה דאיתא במכות (דף כ"א:) דאין חילוק מלאכות ביום טוב ופרש"י דחילוק מלאכות ילפינן מקרא דמאחת מהנה דכתיב גבי חטאות וביום טוב ליכא חטאת. וקשה דהא תולדות נמי ילפינן מקרא דמאחת מהנה. ואם כן נימא דביום טוב ליכא תולדות. אלא על כרחך דלעולם ילפינן יום טוב משבת. אך לענין חילוק מלאכות דשגגת זה וזה פטור. ואין חילוק מלאכות רק בזדון שבת. ואם כן ביום טוב למלקות דלא שייך רק בזדון זה וזה. דומה זה וזה למלקות כמו שגגת זה וזה לשבת. ואי הוה קרא ליום טוב חילוק מלאכות על כרחין הי' חייב בזדון זה וזה. אך למילף משבת אי אפשר. ולפי זה נדון זה וזה לשבת אין מחולקין כלל ומצטרפין למיתה. גיסך דוש"ת בלונ"ח הק' אברהם. הלכות עבודת יוה"כ סימן תנז. בדין עבודת יום הכיפורים שהקדים מעשה לחבירו:

א) ש"ס יומא (דף ס'.) כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום, אמר ר' יהודה אימתי בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים אבל בדברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי. ר' נחמי' אומר במה דברים אמורים בדברים הנעשים בבגדי לבן בין מבחוץ בין מבפנים וכו'. ושיטת רש"י (בדף ס') ובפרק טרף בקלפי כמו שביארו תוספות ישנים דבריו (בדף ס') בתירוץ הראשון בענין הקדים מעשה לחבירו דאם המעשה שאיחר הוא דבר שבפנים לר' יהודה או נעשה בבגדי לבן לר' נחמי'] הוא מעכב על המעשה שהקדים אף אם המעשה שהקדים נעשה בבגדי זהב. ומעשה שהקדים פסול [שהרי חסר לו עבודה שבפנים שצריך להיות קודם לו] אבל אם המעשה שאיחר הוא דבר שבחוץ אף אם מעשה שהקדים הוא דבר שבפנים כשר שהרי אינו חסר למעשה שהקדים רק עבודת חוץ. דלא קיימא חוקה עלה. ומעשה שאיחר פשיטא שאין שייך בו פסול כמו שכתבו התוספות מנחות (דף ל"ח:) בראש העמוד]: ב) ודעת התוספות ישנים בפרק טרף בקלפי ד"ה נהי בתירוץ הראשון דלמה דסלקא אדעתא בפרקין דאי אקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים פסול. הוא הדין אם הקדים דבר שבפנים לדבר הנעשה בחוץ שראוי להיות מוקדם לה פסול. ולמסקנא דאי אקדים מתנות דפר מקמי הגרלה כשר. אף דהגרלה בעצמה מעכבת [דכתיב אשר עלה תרי זימני] כיון שהגרלה שאיחר אינו דבר שבפנים כשר. הוא הדין אם מה שהקדים אינו דבר שבפנים כשר. ואין פסול רק אם שניהם דבר שבפנים [ועוד יתבאר לפנינו בעזר השם שיטה ג']: ג) ולפי עניות דעתי שיטת רש"י עיקר ומפורש להדיא ריש פרק שני שעירי ס"ב: כשיטתו בהא דשעירי יום הכיפורים עד שלא הגריל חייב על שניהם למאי חזי חזי לשעיר הנעשה בחוץ.

ומקשה הש"ס מאי שנא לשעיר הנעשה בפנים דלא דמחוסר הגרלה לשעיר הנעשה בחוץ נמי מחוסר עבודת היום עד כאן. ואם כשיטת התוספות ישנים דאם מה שהקדים אינו דבר שבפנים כשר. הלא נעשה בחוץ. ובבגדי זהב כשר אפילו לר' נחמי' אם הקדימו לעבודת היום, ואם כן מה מקשה הגמרא לשעיר הנעשה בחוץ נמי מחוסר עבודת היום. דדוקא לשעיר הנעשה בפנים לא חזי. דקיימא לן הגרלה מעכבת אפילו לר' יהודה מדכתיב אשר עלה תרי זימני. אבל לשעיר הנעשה בחוץ כיון דבדיעבד כשר עכשיו. למה לא יתחייב עליו בחוץ. מאי שנא מבעל מום לר' עקיבא דחייב עליו בחוץ הואיל אם עלו לא ירדו כדאיתא בבכורות (דף ט"ז.) [הן אמת שראיתי בשיטה מקובצת בבא קמא (דף קי"א:) בשם הרא"ש דמחוסר זמן אם עלה לא ירד. ואף על פי כן תנן במתניתין דסוף זבחים השוחט מחוסר זמן בחוץ פטור. וצריך לדחוק דכיון דאחר כך חזי לכתחילה ועכשיו לא חזי גרע. אך זה אינו דהנה בזבחים (דף קי"ד:) אמר ר' חלקי' לא שנו אלא לשמו אבל שלא לשמו חייב הואיל וראוי שלא לשמו בפנים. ואף דלכתחילה אסור לשנות. מכל מקום הואיל אם הי' מקריבו בפנים במחשבה זו שהקריבו בחוץ הי' כשר חייב. הכא נמי אם הי' מקריבו בפנים בזמן זה שהקריבו בחוץ הי' חייב. גם עיקר הסברא מוזר מאוד ודברי רא"ש אלו לא ידעתי להם מקור. שוב ראיתי מפורש בתוספות זבחים (דף י"ב.) ד"ה יום דמחוסר זמן אם עלה ירד. שאם הי' הדין לא ירד הי' חייב עליו בחוץ. וכן הוא בתוספות חולין (דף פ"א.) דמחוסר זמן אם עלה ירד]. אלא ודאי שיטת רש"י עיקר דכיון דהקדימו לעבודת היום הרי חסר לו עבודת היום שכבר הי' צריך להיות נעשה. ופסול אפי' הקרבן עצמו נעשה בחוץ: ד) ועוד נראה ראי' לשיטת רש"י. דהנה לקמן בסוגיא קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה כלום אפילו לר' יהודה דצורך פנים כפנים דמי.