שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 154

והראב"ד השיג דאפילו בשל ראש השנה הדין כן דלחומרא קדושה אחת ולא לקולא. והרב המגיד הסכים עם הרמב"ם ושגם הרשב"א הסכים עמו. וזה אינו עולה אלא לגירסת ר"ח ופירוש הב' של התוספות דאם השני קודש על כרחך גם הראשון קודש. על כן ממה נפשך יוצא דאם השני חול אין צריך עירוב ואם הוא קודש הלא הראשון גם כן קודש וחל עירובו בתחילת יום ראשון. ובפשיטות כיון דראשון לעולם קודש כנ"ל הלא חל העירוב. אבל לפי מה שהוכחנו מרמב"ם הלכות מילה דכרש"י סבירא לי' [ובאמת ברש"י ערכין (דף ח':) משמע גם כן דכרמב"ם סבירא לי' כמו שכתב הנודע ביהודה] אם כן למה יוצא בשני שמא החודש מעובר כשם שחוששין ביום טוב שני של גליות ואז הראשון חול. וכיון שנאכל עירובו בראשון לא חל העירוב כלל: ט) וליישב דברי הרמב"ם נראה. דהנה הרי"ף פרק קמא דביצה לאחר שהביא הסוגיא דאף לאחר תקנת ריב"ז ביצה אסורה דמי לא מודה שאם באו כו' כתב שמעינן מהא דבני ארץ ישראל מיחייבי למיעבד שני ימים טובים של ראש השנה. ורבינו אפרים ובעל המאור השיגו עליו דלדידן דבקיאין בקביעא דירחא ונתקדש יום טוב של ראש השנה בתחילת היום הוי כאילו באו עדים קודם המנחה. והרמב"ן במלחמות האריך ליישב דברי הרי"ף [ולא הבנתי דבריו]. והרשב"א כתב שצדקו דברי הר"א והבעל המאור לסתור ראיית הרי"ף ומכל מקום לענין הדין צדקו דבריו של הרי"ף שצריכין לעשות שני ימים, דכיון שכל ארץ ישראל חוץ מבית הוועד הי' צריכין לעשות שני ימים ראש השנה, אם כן גם עכשיו צריכים לעשות שני ימים כמנהג אבותיהם. כמו בני חוץ לארץ ביום טוב של גליות: טז) וליישב ראיית הרי"ף נראה דכוונת הרי"ף גם כן משום דצריכים לעשות כמנהג אבותיהם כנ"ל.

אלא שהוקשה להרי"ף כיון דסוכות ושמיני עצרת עושין בני ארץ ישראל יום אחד וחשיב ודאי אצלם שנתקדש החודש בזמנו ועושין מלאכה ביום טוב שני. ובראש השנה יחשבו לספק ואין מניחין תפילין ביום טוב שני של ראש השנה דחושבין לספק שנתעבר והוי תרי קולי דסתרי אהדדי. בשלמא בזמן שהיו מסופקין ובסוכות הגיעו להם שלוחין ונתחדש להם ידיעה בין ראש השנה לסוכות לא הי' סתירה כלל. שבתחילה היו מסופקין ועכשיו נתוודע להם. ואילו הי' נודע להם בראש השנה מה שיודעין עתה. גם כן לא הי' עושין רק יום אחד. אבל בזמן הזה דמה שיודעין בסוכות ידעו גם בראש השנה הוי תרתי דסתרי. על כן הביא הרי"ף ראי' משום דקדושה אחת הוא וכפירש"י דאם באו עדים לאחר המנחה יום ראשון קודש לחשבון המועדות ואף על פי כן השני קודש מדרבנן והרחוקים צריכין לחוש שמא הי' באו עדים לאחר המנחה. הרי מחשש זה חייבין לעשות גם עכשיו שני ימים ראש השנה דחשש זה אינו סותר מה שאין עושין בסוכות שני ימים. דאם באו עדים לאחר המנחה באמת אין עושין סוכות אלא יום א' דראשון חושבין ממנו חשבון המועדות. ובעל המאור לטעמי' דכר"ח סבירא ליה וכנ"ל. ואין ראש השנה שני ימים רק כשהחודש מעובר. ואם כן כשעושין יום טוב שני ראש השנה הוא רק מחשש שמא מעובר והוי תרתי דסתרי וכנ"ל ודו"ק: יז) ובהכי ניחא דברי הרמב"ם שכתב דין נאכל עירובו רק בשני ימים טובים של גליות. דביום טוב של ראש השנה והיינו בארץ ישראל [דעל כן יום טוב של ראש השנה אינו נקרא של גליות משום שנוהג אפילו בארץ ישראל] אין עושין יום טוב בזמן הזה משום שמא החודש מעובר דהוי תרתי דסתרי [כנ"ל שיטת הרי"ף דגם הרמב"ם פסק כן וכן סבירא ליה כפירש"י כדמוכח בהלכות מילה].

ואין עושין יום טוב רק מחשש שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה ושניהם קדושים וחל העירוב בראשון דמחשש שמא נתעבר אין עושין בני ארץ ישראל יום טוב של ראש השנה כלל. ולפי זה ביום טוב של ראש השנה לבני חוץ לארץ אינו יוצא עליו בשני כשנאכל בראשון. ומה דלא כתבו הרמב"ם היינו משום דלא פסיקא לי' דבארץ ישראל יוצאין עליו בשני. ועוד יש לומר משום שהוא בכלל יום טוב של גליות דמה שעושין יום טוב של ראש השנה מחשש שמא נתעבר אינו אלא לגליות: יח) עוד יש לעיין במחלוקת הרי"ף עם בעל המאור ונאמר דטעם בעל המאור דעושין רק יום א' וא"צ לעשות כמנהג אבותיהם. דהנה צריכין להבין מאי שייך בזה מנהג אבותיהם כיון שלא הי' עושין רק מחמת ספק ואם הם הי' יודעין גם כן לא הי' עושין רק יום א' ואנחנו שיודעין למה נעשה שני ימים [ואי משום דגזרי גזירה גם בארץ ישראל יעשו שני ימים ועל כרחך הטעם דזימנין דגזרי הוא רק שלא לבטל המנהג]. אבל באמת לא קשה מידי דהא מכריז ר' יוחנן באתרא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדי תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי וכל שכן בתשרי גופי' אם באו עדים בגמלא פרחא ואמרו נתקדש החודש בזמנו צריכין לעשות שני ימים גזירה אטו שאר שנים כמו שכתב הטורי אבן פרק אין מכירין עיין שם. ועל כן כיון שהם אפי' לפעמים שהי' יודעין הי' צריכין לעשות שני ימים גם אנחנו נחזיק במנהגם: יט) וכן משמע בתוספות והר"ן [ריש פרק לולב וערבה בד"ה לא ידעינן] בהא דאמר רב ספרא כגון אנא דידענא בקביעא דירחא במדבר עבידנא, לא כפרש"י שהי' בקי בסוד העיבור. דמכל מקום אסור דעביד רבנן כאילו לא ידעינן אף על גב דידעינן עיין שם. ואינו מובן דזה הוא לאחר שפסק קידוש בית דין וסמכינן על החשבון. אבל רב ספרא הא הי' בזמן שמקדשין על פי ראי'.

וצריך לומר דסבירא להו לתוספות והר"ן שאם לא הי' המנהג תחילה שאף אותם שיודעין יעשו שני ימים. לא הי' שייך שיחזיקו במנהגם הראשון כיון דעכשיו יודעין. אלא ודאי תחילה אף היודעין יעשו שני ימים. והיינו משום גזירה אטו שאר שנים כדברי טורי אבן הנ"ל. [אף דבדידן ליכא גזירה כלל דלעולם יודעין. מכל מקום זימנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לקילקולי] והתינח ביום טוב של גליות. אבל ביום טוב של ראש השנה לבני ארץ ישראל דאף בתחילה לא הי' עושין רק מחמת ספק ובשאר מועדות שהי' יודעין לא גזרו אטו ראש השנה. והוא הדין בראש השנה אם הי' נודע לרחוקים על ידי הרבה שלוחים שהניחו עירוב אפשר לא הי' עושין רק יום א'. על כן סבירא ליה לבעל המאור דגם אנחנו שיודעין איננו מחויבין לעשות רק יום אחד: כ) ולהרי"ף יש לומר נהי דבשאר מועדות לא גזרו אטו ראש השנה דמשום ראש השנה לחוד לא נקלקל כולהו מועדות [ועוד דבשביל שלא נעשה שאר מועדות שני ימים דחשבינן לאלול ואדר חסרים על ידי ידיעת השלוחים לא נניח מלעשות ראש השנה שני ימים דאפילו אלול חסר זימנין דבאו עדים מן המנחה ולמעלה וגם השני קודש]. מכל מקום בראש השנה גופי' אם לפעמים נודע לרחוקים הי' צריכין לעשות שני ימים. ועל כן גם אנחנו שיודעין צריכין לעשות שני ימים: כא) ויש לעיין לשיטת הרי"ף דבזמן שהי' מקדשין על פי הראי' אם נודע לרחוקים [מהלך יום אחד] קביעות החודש דצריכין לעשות שני ימים משום גזירה אטו שאר שנים. אם הי' עושים את יום שני ספק שמא החודש מעובר. או עושים אותו ספק שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה [וראשון קודש לחשבון המועדות] ושני מדרבנן: כב) ונראה דלא הי' עושין אותו ספק מעובר. דאם כן יהי' תרתי דסתרי עם יום טוב של סוכות.

דבסוכות לא יעשו ספק מעובר שלא יעשו יום טוב שני משום ספק מעובר וכנ"ל בישוב דברי הרי"ף. והא לא יתחדש ידיעה עד סוכות שגם עכשיו יודעין שאין החודש מעובר. וטוב לנו לעשות הגזירה רק שיעשו ספק שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה. שבזה לא יהי' סתירה ביום טוב של סוכות. דבזה אין סוכות אלא יום א' דראשון קודש לחשבון המועדות וכנ"ל שיטת הרי"ף ורש"י ורמב"ם ודו"ק. אבל בזמן המקדש שאין מקבלין עדות לאחר המנחה ואם באו עדים לאחר המנחה יום שני עיקר לחשבון המועדות. ולא משכחת יום טוב שני קודש אלא אם כן החודש מעובר. על כורחין לעשות הגזירה שיעשו יום טוב שני משום ספק מעובר. כג) ובזה יתיישב קושיית התוספות ריש פרק יום טוב של ראש השנה וריש פרק לולב וערבה. שהקשו מאי שנא לולב שבזמן המקדש נוטלין אותו בכל מקום. ואילו שופר אין תוקעין אלא במקדש ולא במדינה אפילו בירושלים שהי' יודעין בקביעות החודש. ועוד מאי שנא לולב שבזמן החורבן אין נוטלין אותו בשום מקום. ואילו שופר תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. ועוד צירוף שני הקושיות דבזמן המקדש חמור לולב משופר שדוחה שבת בכל מקום מה שאין כן שופר אינו דוחה אלא במקדש ולאחר החורבן נהפוך הוא דשופר חמור שתוקעין בכל מקום שיש בו בית דין ואילו לולב אינו דוחה בשום מקום ע"כ: כד) ונראה ליישב. דהנה לכאורה שופר בזמן המקדש דומה ללולב בלאחר החורבן דאפילו בארץ ישראל שיודעין בקביעות החודש אינו נדחה כיון דאנן לא ידעינן בקביעא דירחא אינהו נמי לא דחי. הוא הדין שופר אפילו בזמן המקדש. כיון דבכל ארץ ישראל אינו דוחה שאין יודעין בקביעות החודש. אפילו בירושלים נמי אינו דוחה [רק במקדש דאין שבות במקדש ולא מיקרי דחוי]:

כה) אך רש"י פירש בסוכה (דף מ"ד.) בהא דכיון דאינהו לא דחי אנן נמי לא דחינן שלא יהיו ישראל אגודות אגודות. ולכאורה אינו מובן דבני חוץ לארץ אילו ידעו בקביעת החודש יקחו בשבת. אנן נמי דידעינן נקח בשבת. אך הדבר נכון דכבר ביארנו דאפילו בא אחד במקום שאין השלוחין מגיעין ואמר קדשו בית דין את החודש מכל מקום חייבין לעשות שני ימים גזירה אטו שאר שנים כמו שכתב הטורי אבן פרק אין מכירין. וכיון דאינהו לא דחי אפילו יודעים גם אנחנו בני ארץ ישראל שיודעים לא דחינן: כו) והנה כל זה הוא בלולב אבל ראש השנה דרק מספק שמא באו עדים מן המנחה עושים שני ימים הרחוקים שנתוודע להם. ואז הראשון ודאי ראש השנה רק שהשני גם כן ראש השנה מדרבנן ואם כן הוה לי' ראשון ודאי אף לרחוקים מהלך יום א' שנתוודע להם. ולא שייך לומר כיון דאינהו לא דחי דאינהו דלא דחו רק כשאינם יודעים. אבל אם ידעו יהי' להם ודאי ראש השנה וידחה שבת. דאף דנחשב כספק שמא באו עדים אחר המנחה. הלא אף אם באו אחר המנחה הראשון ודאי ועיקר לחשבון המועדות על כן לא שייך בזה כיון דאינהו לא דחי, והא פשיטא דלא שייך לומר כיון דאינהו בני חוץ לארץ לא דחו דהם רק מספק אין דוחין דבהם לא משכחת כלל שיתוודע להם ולא גזרו בהם כלל. רק הקרובים לירושלים מהלך יום אחד או שנים דבהם משכחת לה שיתוודע להם על ידי אותם שהניחו עירוב. ואותם לא יעשו יום טוב של ראש השנה מחמת ספק מעובר דהוה תרתי דסתרי כנ"ל. רק מחשש שמא באו לאחר המנחה. וחשש זה אינו מגרע ודאי של יום ראשון וכנ"ל. על כן תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין שיודעין בקביעות החודש. ודוקא לולב דבמקום שאין השלוחין מגיעין ואם יבא אחד בגמלא פרחא ויאמר שקידשו בית דין החודש יעשו שני ימים ולא ידחו שבת. על כן גם בני ארץ ישראל אינן דוחין.

וכל זה לאחר החורבן שתיקן ריב"ז שיקבלו עדות כל היום. אבל בזמן המקדש דלא משכחת לה יום טוב שני אלא אם כן החודש מעובר ועל כן הרחוקים מהלך יום א' או שנים שיתוודע להם עושין יו"ט שני מחשש שהחודש מעובר ולא ידחו שבת. לדידן בני ירושלים נמי אינו דוחה. ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח: כז)ומה שאנו תוקעין רק בפני בית דין דאימת בית דין עליהם. היינו דאף דודאי לולב דוחה שבת וכן שופר. מכל מקום כל מה שיכולים חכמים לתקן שלא ידחה שופר ולא יהי' שייך כל כך גזירה דשמא יעבירנו הי' מתקנים. ודוקא לולב דדוחה אף במקום שאין בית דין שהרי יודעים בכל מקום קביעות החודש. לא הי' אפשר להם לתקן שיקחו רק בפני בית דין. אבל שופר דאין יודעים קביעות החודש אלא בבית דין תיקנו שיקחו רק בפני ב"ד. והא קמן שאין זה הטעם שתוקעין. בכל מקום שיש בית דין משום דאימת בית דין עליהם. דאם כן למה תוקעין רק בב"ד שקידשו החודש אלא ודאי עיקר הטעם משום דבמקום ב"ד יודעים בקביעות החודש. אלא שתיקנו כל מה דאפשר לתקן וכמו שכתבתי ודו"ק היטב: סימן תנב. הלכות יום הכיפורים. כדין טבילת ערב יום הכיפורים. א) בטור אורח חיים סימן תר"ו כתב. רב סעדי' אמר בעלייתו מלטבול ערב יום הכיפורים מברך על הטבילה. וכתב א"א הרא"ש ז"ל אין דבריו נראין בזה כו' ולא עדיפא מערבה דאמרינן חביט ולא בריך משום דאינה אלא מנהג יעוין שם היטב. אך בספר תניא רבתי כתב לברך: ב) ובישוב קושיית הרא"ש נראה. דהנה בהלל דראש חודש שמברכין אף דמנהגא. וכתבו לחלק דשאני ערבה דנטילה בעלמא ואי לאו מנהג נביאים לא הי' כלום. מה שאין כן הלל אף בלא מנהגא לא גרע מקורא בתורה [הגם שכבר בירך ברכת התורה] שפיר מברכין על מנהג. והוא הדין טבילת קרי דמפורש ברכות (דף כ"ב.) משום דבעל קרי אינו באימה שבא מחמת קלות ראש.

ובודאי אף בלא תקנת עזרא מילתא רבתא ללמוד ביראה וגילו ברעדה כתיב. וכל שכן תפלה שהוא כמדבר לפני המלך. אך מכל מקום הי' מותר ללמוד בלא טבילה גם כן. ועזרא תיקן שיהא אסור ללמוד ולהתפלל בלא טבילה. ובטלוה לטבילותא משום ביטול פרי' ורבי' וביטול תלמוד תורה ומותר ללמוד ולהתפלל בלא טבילה וביום הכיפורים ממנהגא שיהי' חיוב לטבול לתורה ולתפלה. וכיון דטבילה זו אף בלא המנהג מצוה גדולה כנ"ל. דומה לקריאת הלל בראש חודש דמברכין אמנהגא: ג) וליישב דברי הרא"ש נראה דהנה כל מצוה שאין עשייתו גמר מצוותו אינו מברך עלי' כגון העושה ציצית בבגד אינו מברך אלא בלבישת הבגד. והכא נמי כיון שהטבילה אינו רק הכנה אל תלמוד תורה ותפלה שיהי' בטהרה. למה יברך בטבילה. ובמה שמברכין בכל יום בשחרית על נטילת ידים וכתב הרשב"א שהנטילה הוא הכנה אל העבודה שעובד כל היום דוגמת כהן שמקדש ידיו ורגליו קודם עבודה. לא תקשי הא אין עשי' גמר מצוותה. דכיון שאי אפשר אלא בנטילה שנוטל שחרית. מתחיל המצוה בשעת נטילה. ולא דמי לעשיית ציצית דאפשר שאחרים יעשו הציצית. ועיין שבת (דף קל"א.) כיון שאם מצא קצור קוצר קצירה גופה מצוה. ועיין בתוספות ישנים כתובות (ל"א.) שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' האיסור מתחיל משעת הגבהה. והכא נמי כיון שתק"ח ליטול ידיו שחרית קודם עבודה ואי אפשר בלא נטילה. מתחיל העבודה משעת נטילה. [ועוד יש ליישב באופן אחר משום דקידוש ידים ורגלים בכהנים נמנית מצוה בפני עצמה ואין להאריך] אבל בעל קרי הטובל לתלמוד תורה ותפילה. הא אם הי' טהור אינו טובל. ודומה לחורש לצורך העומר דלאו מצוה הוא הואיל אם מצא חרוש אינו חורש. אם כן למה יברך בטבילה. ד) אך לא קשיא. שהרי מברכין על שחיטת חולין אף דלאו מצוה רק מתיר.

והרי הכא נמי מחמת תקנת עזרא הטבילה מתירו בתורה ותפלה והרי הטבילה גמר המתיר ומברך על המתיר: ה) מעתה שפיר קאמר הרא"ש לבתר דבטלוה לטבילותא דאמנהגא לא מברכין. ואי דאף בלא המנהג הוא מצוה גדולה שילמוד ויתפלל בטהרה מטומאת קרי כדי שיהי' באימה. הא אין הטבילה גמר מצוותו. ואי משום המתיר. הא בלא מנהגא לא הוי מתיר כלל. שהרי מותר ללמוד ולהתפלל בלא טבילה ודו"ק היטב: ו) וליישב דברי ר' סעדי' נראה דסבירא לי' דביום הכיפורים המנהג כמו שתיקן עזרא שלא ילמוד ויתפלל בלא טבילה כמו כן המנהג בטבילת יוהכ"פ שלא יתפלל תפילת יוהכ"פ שלא בטהרה מטומאת קרי ובלא תעשה הא מברכין גם על מנהג כמו שכתב בחתם סופר במה שמברכין הנשים על הטבילה מדם טוהר אף שרק מנהג שלא לבעול על דם טוהר. משום דבשב ואל תעשה יש בו לא תעשה דדברי קבלה אל תטוש תורת אמך. הכא נמי במנהג זה שלא להתפלל תפלת יום הכיפורים בשעה שהוא טמא מקרי: סימן תנג. ב"ה יום ג' נח ב' מרחשון תרמ"ה החוה"ש וכט"ס לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י: א) אל תשת עלי חטאת על אשר לא השבתי לך תיכף כי הייתי טרוד טירדא דמצוות מועדות גם אחר החג טרדות אפפו עלי יום יום וכעת הנני להשיבך. ותוכן דבריך בענין יולדת תוך שבעה שבש"ע פסק ביום הכיפורים דווקא אמרה צריכה אני מאכילין אותה ובשבת פסק דווקא אם אמרה איני צריכה אין מחללין. וסותר סתמא לסתמא. ואמרת ליישב דגם בענין חולה שיש בו סכנה ואין במניעות אותו דבר סכנה יש חילוק בין יום הכיפורים לשבת. שביום הכיפורים כתבו הפוסקים חולה שיש בו סכנה שרי לאכול משמע דווקא שיש במניעת האכילה סכנה. אבל בסתמא אין מאכילין אותו. ואף שהוא צורך החולה שיש בו סכנה.

ובשבת כתב הה"מ דלכל צרכי חולה שיש בו סכנה מחללין שאין במניעת אותו דבר סכנה. ופירשת הטעם דילפינן מקרבנות דכיון שדחתה שחיטה את השבת. שוב אפי' דברים שאינם לעכב דוחין את השבת. ולרמב"ם אפי' לא דחה עדיין. רק עומד לדחות כגון קצירת עומר הואיל ועתיד הקרבה לדחות. ועל כן חולה שיש בו סכנה שעתיד לחלל עליו את השבת. שוב מחללין על כל צורכי חולה. ועוד אמרת דכיון שצריכין לחלל שבת באיזה מקום עבור חולה שיש בו סכנה וכל ישראל אחד הם. ואין דומה לקרבנות שכל קרבן מצוה בפני עצמו. שוב מחללין על כל חולה שיש בו סכנה לכל צרכיו. עכת"ד: ב) ואינני מבין החילוק בין שבת ליום הכיפורים דגם ביום הכפורים תאמר שיש הרבה חולים שצריכין לאכול ביום הכיפורים ונתחלל יום הכיפורים שוב מחללין על כל צורכי החולה מאחר שכבר דחתה מצות פקוח נפש את יום הכיפורים כמו שתאמר בשבת. ומה נפקא מינה בין שבת ליום הכיפורים: ג) ועיקר דבריך שדמית לקרבנות לכאורה קשה הדמיון. דבקרבנות אף שאינו לעכב. מכל מקום מצוות הקרבן לכתחילה הוא. והואיל אותו קרבן דחה שבת שוב מחללין אף גם במה שרק לכתחילה אבל בחולה אם אין במניעת אותו דבר סכנה. אינו כלל ממצוות הצלת נפשות אפי' לכתחילה: ד) וראיתי בתשו' רדב"ז בעת הייתי בביאלא [ואין כל החלקים תחת ידי כעת] דטעמא דמחללין על כל צורכי חולה. דלפעמים יבא על ידי שאר צרכים שיחסרו לנו לידי סכנה. ואם כן לדעתו אין צריך לטעמא דכבר דחה החולי את השבת דלדעתו הכל בכלל סכנה: ה) אמנם יש ליישב הדברים, דלעניות דעתי מקור הדברים דאפי' אין במניעת אותו הדבר סכנה חשיב סכנת נפשות. מהא דפ' הערל (דף ע"א:) דכאיב לי' עיני' לינוקא אפי' כאב מעט אין מלין אותו ומבואר בפוסקים דהוא הדין לכל כאב או לצער קצת.