שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 153

דהא אפי' לא השמיע לאזנו יצא. והא דיוצא בשמיעה הוא משום דשומע כעונה. וע"כ אם לא נתכוין לא יצא כיון דלא אמרינן שומע כעונה אלא אם כן מתכוין ועיקר הקושיא משופר דבשמיעה תליא מצוה וכמו שהוכיחו הפוסקים ז"ל כיון דאפילו התוקע שלא שמע לא יצא. ובזה משני שפיר כסבור חמור בעלמא הוא: ד) וע"כ יש לומר הא דמותר לשמוע ברכה מחבירו אף שאינו מחויב בה משום דאינו מתכוין שיהא כעונה. מה שאין כן הכא שע"כ צריך להתכוין לברכתו. שיהא כעונה ואז הוא כעונה ואם כן שפיר יש לומר דשייך בי' חשש ברכה לבטלה: ה) ואף דיש לומר דיתכוון על תנאי אם מחויב לברך שהחיינו מתכוין שיהא כעונה ואם לאו לא יהא כעונה. וכהאי גוונא כתב רש"י בעירובין (דף צ"ו.) גבי אלא מעתה היושב בשמיני בסוכה ילקה. ופרש"י ואנן מיתב יתבינן בשמיני ספק שביעי. אלא שלא בזמנו שלא בכוונה לאו תוספת הוא ואי שמיני הוא לא מכוין למצוות סוכה עיין שם. מכל מקום הא הרשב"א בראש השנה חולק על זה שכתב דבמה שתיקנו חכמים אין בו משום בל תוסיף דכתיב על פי התורה אשר יורוך. ותדע דהא שמיני של סוכה מצוה של דבריהם ואוכלים וישנים בה למצוה הרי דסבירא לי' דחשיב כוונה למצוה אף דלא מכוין רק אם הוא שביעי. וכן כתב הריטב"א פרק לולב הגזול וזה לשונו אי נמי כל שהוא על פי תק"ח ז"ל אין בו משום בל תוסיף שהרי ישנין בסוכה בשמיני על פי תקנת חכמים ז"ל עד כאן. ואף דשלא בזמנו בעי כוונה. על כורחך ס"ל דהא חשיב כוונה כיון דמכל מקום מתכוין: ו) וכן מוכח לפי עניות דעתי מדברי הרמב"ן שהביא הר"ן בהא דאתקין ר' אבהו בקסרי תשר"ת. ופריך ודילמא ילולי הוה וקמפסיק שברים כו'. והקשו דהא קיימא לן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ותירץ הרמב"ן דשאני הכא שהרי מפסיק בקול אחר לשם מצוה.

ואף דאי ילולי הוה לא מכוין בשברים לשם מצוה ומתעסק בעלמא הוא ולא הוה הפסק וכמו שפסק המגן אברהם סימן תק"ץ סק"י. ולמד כן מדברי הרמב"ן אלו שכתב שהרי מפסיק בקול אחר לשם מצוה, ואם כן לשיטה זו בנידון דידן נמי כיון דעל כרחך מתכוין לצאת ממילא הוי ברכה לבטלה אם באמת אינו מחויב ודו"ק: ז) אולם כל זה לפי מה שכתבתי דאם אינו מתכוין שיהא כעונה לא הוה כעונה. אך מדברי הר"ן לא משמע כן. מדהקשה אהא דשומעין הבדלה בבית הכנסת ואחר כך מבדילין בביתם והלא כבר יצאו בבית הכנסת למאן דאמר מצוות אינם צריכות כוונה עיין שם. ואי בכהאי גוונא לא אמרינן שומע כעונה. אם כן מה מקשה הר"ן. והראי' שהבאתי מהגמרא יש לדחות דכי היכי דמשני בשופר כסבור חמור בעלמא הוא. והיינו דאף דמצוות אין צריכות כוונה. מכל מקום בעינן שידע שהוא קול שראוי לצאת בה. וכעין שכתב הר"ן בשם הרא"ה שצריך שידע שהוא מצה, ושהיום פסח. כמו כן יש לומר במגילה כסבור קול חרש שוטה וקטן הוא. וכיון שלא ידע שהוא קול מבן חיוב שראוי לצאת בה לא יצא: ח) ואדרבא יש ראי' מהגמרא כדברי הר"ן. דאם לא כן לא הוה כוון לבו דשופר ודמגילה בענין אחד דבשופר יהי' הפירוש כוון לבו לשמוע. ובמגילה כוון לצאת. אלא ודאי דבמגילה נמי לא בעינן כוונה לצאת. והשתא הוי הפירוש בשניהם שידע שהוא ראוי לצאת בזה. וכיון שבארנו דאפילו אינו מתכוין אמרינן שומע כעונה. אם כן על כרחך הא דמותר לשמוע ברכה מאחר אף שהוא אינו מחויב בה. צריך לומר משום דכיון דאצל העונה לא הוי לבטלה. אי אפשר לומר שומע כעונה לבטלה ודו"ק: ט) וע"כ בנידון דידן אם התוקע לובש בגד חדש. שוב אין בשומע חשש ברכה לבטלה כנ"ל ואם אין לתוקע בגד חדש לא יועיל השומע במה שילבש בגד חדש. דברכת שהחיינו כזה. על בגד חדש וכדומה.

נראה דרשות הוא כמו קרא חדתי ואין בזה ערבות ואין התוקע שלא לבש בגד חדש יכול להוציאו ואם כן אכתי הוי שמיעת ברכתו לבטלה: י) הגם שיש לומר דלא אמרינן אלא דכל שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא אחר "ידי חובתו". אבל הכא בשהחיינו דהוא עצמו גם כן אינו מחויב. שפיר יכול חבירו להוציאו ולא דמי לברכת הנהנין דהוא עצמו כיון שרוצה ליהנות מחויב הוא. וחבירו אינו בתורת ערבות דחיוב. כיון שבידו שלא ליהנות. מה שאין כן בשהחיינו שהוא עצמו גם כן אינו מחוייב. אולם בדרכי משה במה שכתב שאחר לא יברך עבור נשים לא משמע כן. הן אמת דלשיטתו צריך עיון האיך אחד שכבר יצא מוציאו בתקיעות גופייהו וצריך עיון כעת: יא) שוב ראיתי להפרי מגדים סימן רכ"ה באשל שכתב דאין אחר שלא לבש או אכל מוציאו מברכת שהחיינו: יב) סיומא דפסקא דאם התוקע יש לו בגד חדש שוב אין בשומעים שום חשש. ואם אין לתוקע בגד חדש. אין עצה להשומע לצאת מידי ברכה לבטלה על ידי שילבוש בגד חדש. אם לא שלא יטה אוזן לברכת התוקע ויברך בעצמו כן נראה לפי עניות דעתי: יג) אך אולי אפשר שאין בשמיעה כלל חשש ברכה לבטלה כמו שכתבו התוספות בברכות (דף כ"א:) בשומע באמצע תפלה קדושה המנהג לשתוק ולשמוע קדושה והפסק לא הוי כיון ששותק יע"ש: נאום הק' אברהם. סימן תנ. ב"ה יום א' אמור כ"ה למב"י תרנ"ו לפ"ק שלום וכל טוב לכבוד אהובי הרבני המופלג החריף מו"ה דוד נ"י טעמקין. א) אשר הוקשה לו בדברי או"ז עירובין סי' ק"מ בשם הר"י מקורבל שהביא ראי' שאומרים זמן בליל שני של ראש השנה מהא דפסחים (דף ק"ב:) והא יום טוב שחל להיות אחר השבת דאית לי' ואמר רב יקנ"ה. ומשני מדלא אמר זמן מכלל דבשביעי של פסח עסקי' דכל מה דהוה לי' אכיל לי' ולית לי'.

ואם איתא דליל שני של ראש השנה אין אומרים זמן מה ראי' דבז' של פסח קאי אימא בליל ב' של ראש השנה עד כאן לשונו. והקשה מעלתו וליטעמו מי ניחא הא אליבא דרב קיימי' דאית לי' עירובין (דף מ':) אין אומרין זמן אלא בג' רגלים. ואין לומר דמכל מקום הא רשות הוא לומר זמן. הרי רב אמר אין אומרים זמן אלא בג' רגלים אף דמכל מקום רשות הו' הכי נמי לא אמר יקנה"ז אף דרשות הוא. א"ו משום דלרב דראש השנה לא איקרי רגל אין מרבין בסעודה גם כן בראש השנה. ואם כן אזדא לה ראייתו של הר"י מקורבל עד כאן דברי מעלתו: ב) והנה מה שכתב דלרב לא אקרי רגל. גם לדידן לא אקרי רגל. [ומכל מקום מרבין בסעודה] אלא שמברכין זמן אף שאינו רגל. ועוד הא משנה שלימה שנינו חולין (דף פ"ג) דראש השנה הוא מארבעה פרקים שמשחיטין את הטבח בע"כ. וצריך להודיעו. ומשום דאז רגילין להרבות בסעודות. והרי בתוס' פסחים שם דבח' של חג אית לי'. משום שהוא מארבעה פרקים. גם בראש השנה יש טעם זה. ורב לא פליג אקרא דעזרא אכלו ממתקים וגו': ג) אך התירוץ שדחה משום דעל כל פנים רשות הוא. חוזר ונראה. ומה שדחה דהא רב אמר אין אומרין זמן אלא בג' רגלים אף דרשות. בודאי כשרב בא ללמד הדין אם אומרים אם אין אומרים כיון שסבירא לי' אינו מחויב. נקט לי' בלשון אין אומרים משום שאינו מחויב. ורשות פשיטא דאיכא כמו בקרא חדתא. אבל כשבא ללמד הסדר כך צריך ללמד הסדר ברשות כמו בחובה: ד) ומה שהקשה על מנהגינו בברכת שהחיינו על פרי חדש. מברכין ברכת הפרי. ואחר כך ברכת שהחיינו. דאם כן מה ראי' הביא ש"ס עירובין שם מראש חודש דקדיש ואמר זמן. אימא משום דעל כל פנים רשות. א"ו דאי רשות הוי הפסק בין קידוש לשתי'. והכא נמי הוי הפסק בין ברכת הפרי לאכילה: ה) הנה בגמ' שם אינו מפורש שראי' מראש חודש שאומרים זמן.

והא דשדרוה לר' יימר סבא לראות היכי עביד עובדא. היינו שאם לא יאמר זמן ידעו הדין שאינו מחויב. אך בשאלתות משמע שיש ראי' מראש חודש שאומרים זמן. ודוחק לומר שהשאלתות סבירא לי' כהגהת סמ"ק [וספר האשכול סוף הלכות ברכת הודאה] דברכת הזמן בקרא חדתא חיובא. והא דקאמר רשות לא מבעיא לי'. היינו שהראי' והאכילה רשות הם. אבל אי חזי לי' ודאי מברך. דמסתמא אין לנו לומר שהשאלתות חולק על רוב הפוסקים שהוא רשות. ואם כן משמע כדבריו. שאם רשות לא הי' לו לומר בין קידוש לשתי': ו) אך התולדה שהוציא מזה דברכת שהחיינו הוי הפסק בין ברכת הפרי לאכילה'. ודאי ליתא והא כתבו הפוסקים להניח פרי חדש בליל שני של ראש השנה לצאת ידי ספק. והב"י כתב שהעולם נוהגין שאין מברכין בשופר ביום שני אך בקידוש מברכין על ידי שמניח פרי חדש. ומה הועילו בפרי חדש. הא לדעת שאין מברכין בליל שני הוי ברכת זמן אפרי חדש הפסק א"ו דלא הוי הפסק. והרי על כרחך יצטרך להודות. דמה שהוא חוב רק מחמת המנהג לא הוי הפסק. שהרי ברכת הבשמים במוצאי שבת אינו אלא מנהג בעלמא כמו שכתב הטור סי' רצ"ז בשם רבינו אפרים. ואף על פי כן לא הוי הפסק בין ברכת היין לשתי'. רק ברשות גמור הוא שיש לומר דהוי הפסק. ומאחר שכבר פשט המנהג בכל ישראל לומר ברכת שהחיינו על פרי חדש עד שכתבו שאין לאכול בין המצרים פרי חדש. שוב לא הוי הפסק: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן תנא. א) בדין שני יו"ט של ר"ה דקיימא לן קדושה אחת היא וביצה שנולדה בראשון אסורה בשני כר' יוסי בעירובין (דף ל"ט) משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. על כן הרחוקים צריכים לעשות ב' ימים מחשש שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה והויין ב' ימים כיומא אריכתא. אבל במקום בית הוועד אם באו קודם המנחה השני חול.

ואם באו לאחר המנחה [קודם תקנת ריב"ז ולאחר התקנה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' ביצה (דף ה':) כמו שיתבאר לפנינו] שניהם קודש השני מן התורה והוא ראש השנה לחשבון המועדות והראשון מדרבנן: ב) אבל כשלא באו עדים כלל ביום הראשון לכאורה יש לומר דגם בזה קדושה אחת הוא. דכל הטעם קדושה אחת משום דמן המנחה ולמעלה אין עושין ראש השנה מספק שמא יקדשו בית דין היום את החודש. שהרי ידעו שלא יקדשו עוד. וטעם זה אפי' לא באו עדים. שהרי ידעו שאפי' יבואו עדים לא יקדשו בית דין. ואף על פי כן נוהגים בו ראש השנה. על כרחך מטעם תקנת חכמים בודאי אף שמחר ראש השנה באמת: ג) אבל הריטב"א בעירובין כתב בהא דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש. וזה לשונו דכיון שהתחילו בו כו' וגם שורת הדין מן התורה שיכולין לקדש הניחוהו בקדושתו ועשאוהו עם השני קדושה אחת. וזה כשבאו עדים אחר המנחה דאז שורת הדין שיכולין לקדשו. מה שאין כן כשלא באו עדים כלל (דאין לומר דאף בלא באו עדים כלל מקרי יכולין לקדשו מחמת שאם קדשוהו בדיעבד בלא עדים כלל מקודש. דאתם אפי' מזידין אין זה לכתחילה. והא קמן דעידי חודש מחללין שבת כדי להעיד] ומה שנוהגין קודש מן המנחה כשלא באו עדים הוא מטעם שכל היום ספק אולי עוד יבואו עדים ויהי' מקודש מדרבנן: ד)אבל בביצה (דף ה':) בהא דמחלק רבה לאחר תקנת ריב"ז דלבני בבל קדושה אחת הם וביצה שנולדה בזה] אסורה בזה. משום דלעולם לא פסקו מלעשות ב' ימים ולא נשתנה להם הענין, ולבני ארץ ישראל שנשתנה להם הענין ועושין רק יום א' נולדה בזה מותרת בזה. עד כאן. ולכאורה תמוה דלבני ארץ ישראל שעושין יום אחד הרי שני חול גמור ומאי א ריא ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני.

הא שני חול גמור ופירשו התוס' ובעל המאור כשלא באו עדים [ ובעה"מ כתב כל אותו היום] דאז השני יום טוב והראשון נהגו בו יום טוב כל היום מספק. קמשמע לן רבה דמכל מקום ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. ואי כדברי הריטב"א דכשלא באו עדים אין הראשון מקודש דלא תיקנו חכמים שיהי' מקודש אלא כשבאו עדים דאז ראוי לקדשו, אם כן מאי איריא לאחר תקנת ריב"ז. אפי' קודם תקנה נמי: ה) אבל נראה דבעה"מ הוצרך לפירוש זה לטעמי' דכל ארץ ישראל חוץ מבית הוועד דינם כחוץ לארץ בזה וקדושה אחת הוא להם רק בבית הוועד שלהם נשתנה הענין. על כן הוקשה לו דבבית הוועד שני חול גמור והוצרך לפרש כנ"ל ולדידי' על כרחנו צריכין לומר דלא סבירא לי' כריטב"א. ולתוס' יש לומר דרבה מיירי שבאו עדים בסוף היום שלא הי' שהות לקדש. ובכהאי גוונא קדושה אחת הוא. ולאחר תקנת ריב"ז נולדה בזה מותרת בזה. אבל הריטב"א יוכל לסבור כמו שכתב הר"ן שם דלכל בני ארץ ישראל נולדה בזה מותרת בזה עיין שם ומשום דחשיב שנשתנה להם הענין אם יהי' שם בית הוועד. דכל ארץ ישראל ראוי לבית הוועד לקדש בו החדשים. ועל כן חשיב נשתנה להם דפעמים שאין עושין אלא יום אחד. ואם כן ניחא בפשיטות דכל ארץ ישראל חוץ מבית הוועד אף דעל כרחין עושין שני ימים לאחר תקנת ריב"ז נולדה בזה מותרת בזה. ו) ונראה דדין זה דלא באו עדים תלוי בחילוף הגירסאות בסוף הסוגיא שם. דגירסת ר"ת הובא בתוס' שם מי לא מודה ריב"ז שאם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. וכתבו התוס' שם לפרש גירסת רבינו חננאל שאם לא באו עדים כלל. והיינו דהרי תחילה הי' התקנה דאף שלא יקבלו עדות מן המנחה ולמעלה וידוע שלא יקדשו חודש. מכל מקום ינהגו יום טוב משום שכבר התחילו לנהוג יום טוב גם כן. והוא ספק יום טוב דאורייתא ודאי דרבנן.

ומכל מקום מוכח דסבירא להו דלא כריטב"א אלא דתקנה שינהגו גם בראשון קודש הי' אפי' לא באו עדים כלל. אבל לפי גירסת רש"י שאם באו עדים. נראה דדווקא אם באו עדים הוא דתיקנו חכמים שינהגו גם בראשון קודש וכסברת ריטב"א הנ"ל. דאי אפי' לא באו עדים הי' תקנה ראשונה שיהי' קדושה אחת. ממילא הוא הדין לאחר תקנת ריב"ז כיון דסבירא לי' לרבא דלענין הנהגת קדושה לא נשתנה מקודם תקנה. בפרט דבזה יש לומר טעם גם כן כמו שכתבתי דאף דמחוייב לנהוג יום טוב מספיקא דאורייתא מכל מקום מחוייב גם כן משום ודאי דרבנן כנ"ל. ואם כן טפי הי' לו לרבא לומר אם לא באו עדים: ז) עוד ראי' ממה שפירש רש"י במשנה דבכל מערבין (דף ל"ט) בראש השנה שהי' ירא שמא שמא תתעבר בגולה מיירי. ותמוה דאטו בארץ ישראל אינו ירא שמא תתעבר. ואדרבה בגולה אינו יראה שמא לחוד. אלא בודאי צריך לנהוג שני יום טוב ובארץ ישראל הוא יראה מספק. ובאמת התוס' פירשו שם דבארץ ישראל מיירי שם. אבל למה שכתבתי דלרש"י אם נתעבר היינו שלא באו עדים כלל [דאם באו עדים הי' מקבלין אותם אחר התקנה] הראשון חול באמת. אם כן אמאי לא הודו לו חכמים משום דסבירא להו קדושה אחת הוא. הא בכהאי גוונא שנתעבר לאו קדושה אחת הוא. אלא ודאי בגולה מיירי. ולעולם צריכין לחוש שמא לא נתעבר ובאו עדים מן המנחה ולמעלה: ח) וכן משמע עוד שם ברש"י עמוד ב' שהוכיח דשני ימים טובים של גליות א' מהן חול דאי מספקא לן בקדושה אחת אמאי משתרי בהו ביצה. ואי משום דביצה איסורא דרבנן הוא ועל כן אין אוסרין מספק קדושה אחת דספיקא דרבנן לקולא. הא לא אישתרי בשני ימים טובים של ראש השנה. ועוד בדבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא עד כאן לשונו, מבואר דסבירא לי' ראש השנה לאו קדושה אחת אלא ספק ועל כן הוכיח דבספק קדושה אחת ביצה אסורה.

ומוכח דב' ימים טובים של גליות אפי' ספק אינו] והיינו משום דספק באו עדים קודם המנחה או לאחר המנחה. ואי אמרת דכשהחודש מעובר היינו שלא באו עדים כלל גם הראשון קודש. אם כן איך יהי' ניתר ביצה שנולדה אתמול טפי מביצה שנולדה היום. דהא ודאי אין להתיר מספק שמא היום חול. דאם כן בטל כל יום טוב ב' של גליות לענין כל השבותים. אלא ודאי סבירא לי' לרש"י דאפשר היום יום טוב ואתמול חול כשלא באו עדים כלל אלא דספק קדושה אחת שמא באו עדים לאחר המנחה: ט) והתוס' ובעה"מ ד"ה הא לן הא להו סבירא להו כגירסת ר"ח מי לא מודה ריב"ז אם לא באו עדים וסבירא להו דכשלא באו עדים כלל הי' שניהם קודש בודאי. וזה לבעה"מ. ולתוס' לפירוש הראשון שלהם לפי גירסת רבינו חננאל בשלא הי' באו עדים עד שלא הי' שהות לקדש יש לומר דווקא בכהאי גוונא גם הראשון קודש כיון שנראה הלבנה והי' ראוי לקדש מן התורה אלא שנאנסו שלא הי' פנאי. ורבה נמי מיירי באופן זה שבאו עדים בסוף היום: י) העולה מזה לשיטת רש"י אם באו עדים קודם המנחה ראשון קודש ושני חול. ואם לא באו עדים כלל שני קודש וראשון חול. ואם באו עדים לאחר המנחה לעולם שניהם קודש. אלא שקודם תקנת ריב"ז ראשון מדרבנן ושני דאורייתא ולאחר תקנת ריב"ז ראשון דאורייתא ושני דרבנן. ולשיטת רבינו חננאל לספרים אחרים אם באו עדים קודם המנחה ראשון קודש ושני חול ואם באו עדים לאחר המנחה קודם תקנת ריב"ז ראשון קודש דרבנן ושני דאורייתא ולאחר תקנת ריב"ז ראשון קודש ושני חול, ואם לא באו עדים כלל בין קודם תקנת ריב"ז בין לאחר תקנת ריב"ז שני קודש דאורייתא וראשון דרבנן. ולפי פירוש ראשון של תוספות בר"ח הדין כך.

כשבאו עדים קודם המנחה ראשון קודש ושני חול, וכשבאו לאחר המנחה קודם תקנת ריב"ז שני קודש דאורייתא וראשון דרבנן, ולאחר תקנה ראשון קודש ושני חול. וכשבאו סמוך לערב שאין פנאי לקדש שני קודש דאורייתא וראשון דרבנן. וכשלא באו עדים כלל שני קודש וראשון חול: יא) קיצור הדברים לשיטת רש"י לאחר תקנת ריב"ז כשהשני קודש דאורייתא ראשון חול וכשראשון קודש דאורייתא אם באו עדים לאחר המנחה שני גם כן קודש דרבנן. ולפירוש ר"ח אם ראשון קודש דאורייתא שני חול. ואם השני קודש דאורייתא הדבר תלוי בב' פירושים של תוספות והרא"ש. אם לא באו עדים כלל ראשון חול. ואם באו עדים בסוף היום שלא הי' שהות לקדש ראשון גם כן קודש. ולפירוש שני של תוספות לעולם הראשון קודש כשבאו בו עדים הוא דאורייתא. ובשלא באו בו בעוד שהי' שהות לקדש או שלא באו עדים כלל הוא מדרבנן ודו"ק: יב) והרמב"ם בהלכות מילה בהא דמילה שלא בזמנה אינו דוחה יום טוב שני של ראש השנה כתב דהני מילי של ראש השנה אבל של גליות דוחה. והרא"ש בתשובה חולק דאף של גליות אינו דוחה: יג) ונראה דרא"ש לשיטתו כגירסת ר"ח ולשיטתו כשראשון קודש דאורייתא שני חול אם כן יום טוב שני של ראש השנה אינו חמור משל גליות דאם נתעבר החודש גם יום טוב שני של גליות קודש. ואם לא נתעבר וראשון קודש דאורייתא גם של ראש השנה חול. ורמב"ם על כרחין סבירא לי' כגירסת רש"י אם באו עדים. ולדידי' כשהראשון קודש דאורייתא אם באו עדים לאחר המנחה שני גם כן קודש דרבנן על כן ראש השנה חמור משל גליות. שאם נתקדש החודש בזמנו ובאו עדים לאחר המנחה יום טוב שני של ראש השנה קודש דרבנן ושל גליות חול ודו"ק: יד) ולפי זה יש מקום עיון בדברי רמב"ם פרק ח' מהלכות עירובין שכתב במערב בשני ימים טובים של גליות נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בשני.