שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 152

ה) לא קשה מידי דהנה לשון רש"י ביחיד מברך את כולו. ואחר כך תוקע תשע תקיעות. ולשון כולו מורה על כל התפילה. אך באור זרוע העתיק מברך את כולן ואחר כך תוקע כו' לשון זה נראה יותר שמברך כל הברכות השייכים אל התקיעות היינו מלכיות זכרונות שופרות ואחר כך תוקע כו' וכן כתב ראב"ן להדיא פ: וזה לשונו ויחיד המתפלל בראש השנה אין צריך לתקוע על סדר ברכות של תפילה. אלא יגמור כל תפילתו מלכיות זכרונות ושופרות ואחר כך יתקע עד כאן לשונו. ואף שכתב יגמור כל תפילתו אתפילה השייכה לתקיעות קאי וכלל שלאחריו פרט אין בכלל אלא מה [שבפרט ולפי זה צריך לומר דהא דאמר לי' רבא [מכלתין ל"ד:] לרב פפא בר שמואל דאמר לשמעי' כי נהירנא לך תקע לי. דלא אמרו אלא בחבר עיר. אף דלשיטה זו גם ביחיד צריך לרמוז אחר סיום מלכיות זכרונות שופרות שיתקע תשע תקיעות משום דרבא חזא לדעתי' דרב פפא בר שמואל שיתקע ג' תקיעות ברמיזתא כדין המשנה. שאינו תוקע בפעם אחת רק ג' תקיעות ושירמוז שנית יחזור ויתקע כו' שאם הי' כוונתו שיתקע ט' תקיעות בפעם אחת הי' לו לפרש. והבין כוונתו שיתקע על סדר ברכות. על כן אמר לו לא אמרו אלא בחבר עיר. ולנוסחא שלנו ברש"י מברך את כולו. היינו בסיום תפילתו קודם שעקר רגליו. ניחא בפשיטות דאז יכול לומר בפירוש כיון דצורך מצוה] והנה לפי זה הוא באמצע תפלתו דבלחש ממש. רק שאינו תוקע אחר כל ברכה בפני עצמו אך גם אף לפי הגירסא שלנו ברש"י שמורה יותר כל התשע ברכות. מכל מקום הוא תוקע קודם שעקר רגליו [ולפי המנהג שאומרים אלקי נצור קודם לזה תיכף אחר הט' ברכות] ושפיר קרי לי' בלחש והרי בפרק הרואה ברכות (דף נ"ז.) המתפלל בחלום סימן יפה לו והני מילי בלא סיום. ופירש רש"י שניעור משנתו קודם שנסתלק סימן הוא שסמוך אצל הקב"ה.

והא וודאי קודם שעקר רגליו עוד לא נסתלק מלפני הקב"ה. שהרי בשעה שעוקר רגליו הוא כתלמיד הבא ליפטר מרבו כדאיתא ביומא (דף נ"ג:). אם כן קודם שעקר רגליו עוד הוא לפני הקב"ה. וסימן יפה לו. ועל כרחין שגם זה נקרא לא סיים. דאם לא כן הרי מיעט הש"ס בהאי והני מילי דלא סיים גם את זה שעדיין לא עקר רגליו. ואי אפשר כנ"ל. הנה דקודם שעקר רגליו נקרא שלא סיים. והוא עדיין בתוך התפילה. ושפיר מקרי כד מצלי. וכל שכן לפי המנהג שאומרים אלקי נצור: ו) ועוד כתב כי הלשון מוקשה. דבגמרא מבואר דעל הסדר לחוד ועל סדר ברכות לחוד. מבואר דתרי סדרים איכא סדר תקיעות וסדר ברכות. ואם כן אין לבנות דיוקים מזה. והאי סדר דערוך הוא סדר פיוטים כו' עד כאן דבריו. יראה בעצמו איך הלחץ זו הדחק מוציאתו מדרך הישר. כי קשה לי לומר דערוך על סדר ברכות קאי. דבגמ' מבואר סדר היינו סדר תקיעות. ולבסוף הודה בעצמו דעל סדר לאו היינו סדר תקיעות. וביקש לו סדרים אחרים סדר פיוטים. אשר זה איננו כלל. כי גם בחזרת התפלה תוקע בסיום הברכה ממש. ומה להם לתקיעות אל הפיוטים: ז) אך לדידי לא קשה מידי דבגמרא שמדבר מסדר תקיעות גם כן מפרש סדר שני על סדר ברכות. אך להערוך דלא מיירי כלל מסדר תקיעות לא הוצרך לפרש על סדר ברכות. וגם יש לפרש סדר תקיעות גם כן דסדר תקיעות לאחר תקנת ר' אבהו ל' קולות הוא תשר"ת תש"ת תר"ת כן תוקע ג' פעמים. אך בלחש שתוקעים בבת אחת. הרי סדר אחר כמו מיושב תקיעה שברים תרועה תקיעה ג' פעמים כו' ועל כן אמר ל' על הסדר שתיקן ר' אבהו תקיעה שברים תרועה תקיעה תקיעה שברים תקיעה וכו' דבלחש אינו כן כנ"ל: ח) ומה שכתב דבלחש משום שיש שמאריכין קרוי שלא על הסדר. יבין בעצמו כמה דחוקים דברים אלו. והוא שלא לצורך לגמרי. כי דברי הערוך מתפרשים בטוב בפשוט:

ט) ומה שכתב דבשל"ה נראה למעיין היטב בדבריו דטפי הוי ניחא לי' תקיעות דבלחש. כמבואר בדבריו ממ"ש עד בא איש אלקים כו' עד ול' קולות בלחש עד כאן דבריו. הוא אחיזת עינים במח"כ כי זה: לשון השל"ה עד בא איש אלקים וגילה סוד ד' ליראיו והם נתקנו על מנהג לתקוע מאה קולות דהיינו ל' קולות בישיבה ול' קולות בלחש ול' על הסדר וי' קולות לאחר גמר התפילה. ואף שיש בזה כמה מנהגים מכל מקום זיכנו השי"ת להגהות נחמדות שממנו ילמדו כל מקום הכוונה לפי מנהגו. עד כאן. מבואר דחידוש שזיכה ה' אותו בדברי האריז"ל הוא הסוד והכוונה וסוד וכוונה זה שכל לכוון בכל מקום לפי מנהגו. ואם כדבריו שהוטב בעיני השל"ה לתקוע בלחש למה לא הנהיג לעשות כן בא"י. מאחר שתוקע כל כך קולות לאחר התפלה כאילו הי' תוקע בלחש. למה לא יעשה מצוה מן המובחר. אלא ודאי דעת השל"ה גם כן כמו שכתב המגן אברהם בשם הכנסת הגדולה דאין לנהוג לתקוע בלחש לכתחילה: י) ומה שכתב דערוך דכתב הני דמחמרי כו' גם האחרים מודים שזה טוב. אלא שאינם רוצים להחמיר. אף אם נודה לדבריו. מכל מקום הוכחנו שאין כוונת הערוך לתקוע בלחש כמו בחזרת התפלה. וגם כל דברי הערוך הוא לפי מה שפירש רש"י לא למה דקיימא לן בשמונה עשרה דיחיד תוקע תחילה. יא) סוף דברי אין לי מה לסמוך מנהג שלנו מנהג חסידים לתקוע על סדר ברכות בלחש. רק שסומכין על הראב"ד שהעתקתי לשונו באות ה' אבל יחיד אין צריך לתקוע על סדר ברכות. משמע אם רוצה לתקוע על סדר ברכות שפיר דמי. וסבירא לי' גם כן דערוך סבירא לי' כסוף דברי ראב"ן דיחיד מברך מלכיות זכרונות ושופרות ואחר כך תוקע ט' קולות ומה שכתב הערוך ל' קולות בלחש היינו בסוף מלכיות זכרונות ושופרות. מכלל דלא חייש הערוך לבלבול התפילה. ועל כן מותר לתקוע על סדר ברכות כמו יחיד אם ירצה:

יב) אך מה שהוכחתי מתחילת דברי ראב"ן שאם ירצה לתקוע על סדר ברכות שפיר דמי אינו מוכרח. כי יש לפרש מדלא סיים אלא אם ירצה יתפלל כל תפילתו כו' רק כתב אלא יתפלל כל תפילתו משמע דמשום דאין צריך לתקוע על סדר ברכות. שוב הויין התקיעות הפסק בין מלכיות לזכרונות בין זכרונות לשופרות: יג) סוף דבר זה פשוט דחבר עיר לא נקרא אלא בחזרת ש"צ התפילה. אבל בלחש כולן יחידים הם וכמו שכתב הריא"ז. וריטב"א כתב חבר עיר בציבור לכאורה משמע גם בלחש. דמכל מקום ציבור הם. אך גם הא לא תברא דבסוף פרק תפלת השחר גבי לא הזכיר של ראש חודש במוספין אין מחזירין אותו בציבור שנוי. וקיימא לן דהיינו בשליח ציבור דווקא אך אין ראי' משם דהתם בלחש. הא לא שכחו כולם רק איזו יחידים. וכשש"צ שכח הרי השכחה בכל הציבור אך מכל מקום מצינו לשון בציבור בשליח ציבור. וכן כוונת ריטב"א בציבור גם כן. דבלחש יחידים הם כדברי ריא"ז: יד) והדרך המשומר מכל צד מכשול שלא לתקוע בלחש וכמו שכתב הרמב"ם וטור ושלחן ערוך תקיעות דמעומד רק בחזרת התפלה. ובעובדא דק"ק בראק תחילה לא רציתי להשיב כי הצעירים המתחסדים יחשבו כי תקיעות דבלחש הוא מעקרי החסידות. וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כו' ואחר כך כתבו אלי כי כולם מייחלים לתשובתי וישמעו אלי כתבתי להם דעתי: טו) ובענין שמה שתקע האריז"ל [ואחריו הבעל שם טוב ותלמידיו שהעניקו החמה בקומתם] בלחש. יש לי בזה דבר עמוק. לא ניתן להאמר כי אם מפה לאוזן. אך לא יאות כי אם לגדולי ערך כמותם. ואם לא שאין רצוני לשנות מנהג רבותי. לא הייתי תוקע בלחש: ובהיותי רב בקראשנעוויטץ והייתי מתפלל בבית הכנסת וצויתי להחסידים שיתפללו עמי בבית הכנסת וצויתי לתקוע בחזרת התפלה גם כן ל' קולות ולא הי' אצליי שינוי מנהג מאחר שהחסידים הם גם כן ציבור. אך לא לתקוע בלחש:

דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן תמז. ב"ה יום ועש"ק קדושים סת"ר לפ"ק. להרב הנ"ל. א) בדבר הפירוש אשר כתב בערוך שקורא תפילת השליח ציבור סדר משום שמסדר התפילה לפני הציבור. הכי לא הי' הערוך יכול לדבר בלשון הנהוג בחזרה. לא לדבר בדרך חידה. וכהאי גוונא מקשה בשבועות (דף ט"ו.) אילימא גדולות ממש לימא פרים. ויותר הי' לו לקרות הני דבלחש סדר שמפורש בברייתא כדי להסדיר: ב) מה שכתב מסידור הגאון יעב"ץ. הנה אין אתנו סידור הנ"ל. ואולי הי' אביו במקום שהי' המנהג כך. ואף אם לא. הלא המגן אברהם כתב שלכתחילה אין להנהיג לתקוע בלחש. והרב זצ"ל מלאדי פסק כן בשלחן ערוך שלו. ומכל מקום הוא עצמו הי' תוקע בלחש. כי השלחן ערוך חיבר אחר שהי' אצל הרבי ר' בער זצ"ל. וכן בסידור שלו כתב לתקוע גם בלחש. אך הברור משום שהבעל שם טוב ותלמידיו כוונו בכוונת האר"י ז"ל. על כן רצו להתפלל בנוסח האר"י ז"ל. הגם שהשל"ה ז"ל כתב שכוונות אלו יוכלו לכווין כל מקום לפי מנהגו הם לא ניחא להו בכך. ועל כורחך השלחן ערוך פסק כן לרובא דרובא שאין להם שייכות בכוונת האר"י ז"ל. ובעל שם טוב ותלמידיו והרב זצ"ל מהם הי' תוקעין בלחש. ובזה נשתלשל המנהג לתלמידיהם ותלמידי תלמידיהם וכו' עד שבא לאנשים פשוטים כי לא ישנו מנהג רבותיהם. וזה בודאי הי' אצל חכם צבי ובנו יעב"ץ גם כן. ומה זה ראי'. ולא הייתי חושב כי זה ראי' אצלו: ג) שוב הגיע לידי סידור ר' יעקב עמדין ז"ל וראיתי שם מפורש שלא לתקוע בלחש. ובטח החפץ להשיג. היתה לו שוחד. והוכו עיניו בסנוורים: ד) אך מה שכתב דאם כן הרי השל"ה כתב במנהג האריז"ל ל' בישיבה שלשים בלחש ושלשים על הסדר בחזרת התפילה. מכלל דהני דבלחש אינם על הסדר. חילוק גדול יש דבשל"ה ציין מקום השלשים האחרונים בחזרת התפלה. רק שבהם ביאר שהם על הסדר.

ובהני דבלחש לא ביאר ואינו רק קיצור דברים. וזה מצוי הרבה בדברי המחברים. אך בערוך שלא ציין שום מקום רק מה שהם על הסדר והוא כאומר בפירוש הראשונים אינם על הסדר: ה) ומה שאומר שאם אדייק אראה מהשל"ה גם כן שכוונת האר"י ז"ל שלא בלחש על סדר ברכות. הם דברי תימה. שהרי ז"ל כתב בפירוש לתקוע בלחש תשר"ת תש"ת תר"ת ואם תוקע הכל ביחד הי' לו לתקוע שלשה פעמים תקיעה שברים תרועה תקיעה כמו בישיבה ואי אפשר לומר כן. ועל כרחין קיצור לשון בשל"ה. וסירכא דלישנא דערוך נקיט ואזיל. ובשביל זה לא נשבש דברי הערוך בפירושים של תוהו: ו) סוף דבר אנכי הרואה שקוטב מכתבו שאינו רוצה לקבל פירושי בערוך בשום אופן. הנה אביא לו עוד ראי'. אולי אף שלא שמע לקול אות הראשון ישמע לקול האות האחרון: ז) הנה זה לשון ספר המנהיג במדינת בבל עושין מאה קולות וכך כתב בערוך ערך כו' מאה פעיות דפעיא אמי' דסיסרא. וכך מנהגם מיושב ל' קולות וכן מעומד למוסף שיחידים מתפללים אחד תוקע להם על סדר ברכות ל' קולות וכו' [הכל כמנהגינו מנהג חסידים] ואם גם כוונת הערוך כן. הי' לו לכתוב כך וכך כתב בערוך בסוף דבריו להיות לראי' על הכל. ומדלא הביא מערוך רק על התקיעה מאה קולות. מכלל דאין הערוך סובר לתקוע בלחש ל' קולות על סדר ברכות כמו שכתבתי. ולדעתי גם זה ראי' טובה, ועל פי שנים עדים יקום דבר: ח) ובאמת כל הנ"ל אינו רק לחזק הענין. כי פשוט בפי כל הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים לתקוע רק בחזרה. ובנדון ק"ק בראק שכמדומה לי שהענין הי' [כי לא העתיק לי כל המכתב שלי] שנתקבצו יחד שתי כתות כת בעה"ב וכת חסידים שתוקעין גם בלחש. ואף אם לא נעיין בראשונים.

הנה המגן אברהם פסק שאין לנהוג לכתחילה לתקוע [בלחש ועל הוראותיו אנו סומכין בכל חלק אורח חיים] וכן פסק הרב זצ"ל מלאדי בשלחן ערוך שלו ובשיורי כנה"ג [שהוא גם כן מבעל כנה"ג] סימן תקצ"ב בטור אורח חיים אות יוד שאם נהגו בשום מקום לתקוע בלחש אין כח בשום יחיד לסתור מנהגם אם לא בריצוי כל הקהל. הנה מפורש שאם מתרצים כולם יכולים לשנות שלא לתקוע בלחש. מעתה אם מתקבצים שתי הכתות. מנהג מי ידחה מפני מי. הכת בעלי הבתים אין יכולים לשנות לתקוע בלחש. והכת השני' יכולים לשנות שלא לתקוע בלחש. הא מן הדין שהכת השני' ידחה מנהגם. כי הם מותרים לשנות ולא הראשונה: הק' אברהם. סימן תמח. א) בתשו' שאגת ארי' סימן ק"ג האריך להביא ראי' דמי שתקע כבר בראש השנה מותר לו לתקוע עוד אחר כך שלא לצורך. מהא דמביא הש"ס בחולין (דף פ"ד) ראי' מתקיעת שופר דאין ודאי דוחה שבת וספיקא דוחה יום טוב. וספיקא היינו טומטום. ודחי שם אשה נמי תקעה. והשתא יביא ראי' מספק תקע ספק לא תקע דחוזר ותוקע ולא חיישינן לספק שבות. עוד האריך שם בסימן ק"ד לחלוק על הרא"ש שפסק דמותר להוציא שופר ברשות הרבים לצורך נשים מהא דנשים סומכות רשות. והשיג עליו השאגת ארי' דהא אמרינן בחגיגה דאין נשים סומכות אלא באקפויי ידא דהוא רק איסור דרבנן. ואיך נתיר איסור הוצאה דאורייתא. ואם תאמר משום נחת רוח דנשים חשיב לצורך. כמו לדבר הרשות דמותר משום מתוך. אם כן מה הביא הש"ס ראיה מטומטום לפירוש האחד של התוספות דגבי טומטום שייך שמא יעבירנו שמא היא אשה והוצאה שלא לצורך הוא. הא משום נחת רוח חשיב הוצאה לצורך עד כאן דבריו: ב)ונראה להשיב על דבריו ואשיב על ראשון ראשון. דמה שהקשה דיוכיח הש"ס מספק תקע ספק לא תקע. יש להשיב לתירוץ האחד של התוספות דיש חשש שמא הוא אשה והוצאה שלא לצורך הוא.

לכאורה קשה דנימא הואיל ואי מתרמי שם לכאורה קשה דנימא הואיל ואי מתרמי שם בר חיוב חזי לי'. ונראה לי על פי מה שכתב הרמ"א סימן תקכ"ז בשם מהרי"ו דמי שמתענה אסור לו לבשל לצורך אחר ביום טוב לבו ביום. ובצל"ח צידד דמדאורייתא הוא. ומשום דליתי' באכילה דנפשי'. כל שכן הוא בטמטום דאם הוא אשה אינו כלל במצוות תקיעה ואינו ערב לחבירו וע"כ אסור להוציא גם עבור בר חיוב. וכל זה בטומטום. אבל בספק תקע. דאפילו תקע מכל מקום הוי ערב ודומה למי שאכל כבר דמותר לבשל לצורך אורחים ושייך הואיל: ג) ובזה מיושב דברי הרא"ש. דמותר להוציא ברשות הרבים לצורך נשים כיון דמן התורה מותר משום הואיל. שוב לגבי איסור דרבנן נלמד מנשים סומכות רשות דמותר באקפויי ידא על כל פנים. הכי נמי בזה. אבל הטומטום עצמו שפיר אסור להוציא ושייך גזירה דשמא יעבירנו: ד) ובעיקר הסברא שכתב השאגת ארי' דמותר לתקוע אחר שיצא משום הואיל וקודם תקיעה שרי לאחר תקיעה נמי שרי. ומייתי ראי' מההוא דביצה הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי. באמת אין הדמיון עולה כלל. דהכא תחילה נמי יש שבות אלא שמותר לצורך מצוה. ולא שייך לומר אין גוזרין לחצאין. דזה טעמא דהואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי עיין שם. אך לשיטת הר"ן פרק קמא דשבת דתקיעה אינה שבות רק עובדין דחול בעלמא. ובודאי תקיעת שופר בראש השנה אינו עובדין דחול רק עובדין דיום טוב. ושפיר שייך הואיל דשאגת ארי' כמו בפרק קמא דביצה דקודם טיבול אין איסור כלל אין גוזרין לחצאין. אבל לשאר פוסקים אינו דומה לההוא דביצה. ומההיא דחולין אין ראי' לפי' האחד של התוספות כנ"ל. ולפי' הב' של התוספות משום דתקיעה הוי שבות גם כן אין ראי' דודאי ספק תקע ספק לא תקע דוחה ממה נפשך כיון דכבר דחתה השבות. שוב דוחין אף בשביל ספק.

ואפילו בשביל מנהג בעלמא דמאה קולות דוחין. וכל זה משום שכבר דחתה ואין ראי' להיכא דעיקרו הוא דדוחה. ומעתה דינו של השאגת ארי' ליכא למשמע מינה. דשלא לצורך כלל לא מהני הא דכבר דחתה: ה) אך נראה ראי' להתיר ממנהג אנשי ירושלים שנוטלין לולביהם כמה פעמים ביום. נכנסין לבקר החולה לולביהם בידיהם. אף דנטילת לולב אפילו בזמן דחוי למצוה איסור טלטול יש בו אלא שהותר בשביל מצוה כמו שכתבו התוספות ריש פרק לולב וערבה בהא דקאמר שם מכדי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת. דאף דחזי למצוה אסור בטלטול מאחר שאין עשוי כלי עיין שם. ואיך מותר לטלטלו כל היום. ועל כורחין לומר כיון דקצת מצוה יש בו כל היום ומנהגו של אנשי ירושלים יוכיח. הותר השבות לשם זה. הואיל וכבר דחה. הכי נמי בשופר יש לומר דקצת מצוה יש בו כל היום. ושוב דומה ללולב. אף שכבר יצא: ו) וקצת ראי' דקצת מצוה יש בו כל היום מפירש"י כדי לערבב השטן שיראה איך מחבבין את המצוות. ואם אין מצוה כלל עוד מה חיבוב יש בזה. ויש לדחות דכוונת רש"י על פי מה דאמרינן בפרק ערבי פסחים אין עושין מצוות חבילות חבילות דמיחזי שהם משאוי עליו ופוטר עצמו באחת משני חיובים. וכמו כן להיפוך בחיוב שופר אחד שמחלק לשנים. תקיעות דמיושב לצאת המצוה של תורה. ואחר כך דמעומד לצאת החיוב על סדר ברכות חשיב חיבוב. כן נראה לי ברור בכוונת רש"י: ז) אך יש ראי' מהא דפרק ערבי פסחים רבא הוה שתי חמרא כולי יומי דפסחא כי היכי דניכול מצה טפי לאורתא. ואף דיוצאין בכזית אחד. חשיב מצוה מה שאוכל אחר כך. הכי נמי חשיב מצוה אם תוקע כל היום. ועל כן הותר התקיעה לשם זה כמו נטילת לולב לאנשי ירושלים. וזה ברור: ח) הן אמת דההיא דפרק לולב וערבה דמכדי טלטול בעלמא הוא שפירשו התוספות משום דלאו כלי הוא. והביאו ראי' מקנים של לחם הפנים.

הנה מדברי הר"ן בשבת שם בהלכותיו ובחידושיו הנדפס בריטב"א בטעות] מבואר דטעמא דקנים של לחם הפנים משום דאפילו כלי אסור לטלטלו שלא לצורך. וזה אין צורך אלא בשבת כיון דאפשר לעשות בערב שבת ואחר השבת. ואם כן גם בלולב צריך לפרש כיון דטלטול זה אינו צורך שבת. רק צורך יו"ט שאירע בו. ואינו שייך לשבת. ואם כן ביום טוב גרידא אין איסור טלטול כלל. מכל מקום יש ראי' ממתניתין דמקבלת אשה לולב מיד בעלה ומיד בנה ומחזירתו למים בשבת: סימן תמט. שאלה. בדין שהחיינו ביום טוב שני של ראש השנה דמבואר בשלחן ערוך ליקח פרי חדש בקידוש ובשופר ללבוש בגד חדש. אם גם השומע צריך לעשות כן. או התוקע לבד: א) תשובה לכאורה נראה דודאי אין בשומע חשש ברכה לבטלה. דאטו אסור לשמוע ברכה שאינו מחויב בה מחבירו. וברכה שמברכים כהנים על ברכת כהנים יוכיח. וכהנה רבות: ב) אולם יש לדחות דאם אין השומע מתכוין לצאת לא הוי שומע כעונה. דלא אמרינן שומע כעונה אלא אם מתכוין ורוצה שיהי' כעונה. וכהאי גוונא כתב בתשו' ר' עקיבא איגר בענין כתיבה כדיבור דמי. דלא אמרינן כתיבה כדיבור דמי. אלא אם רוצה שיהי' כדיבור. דאם לא כן האיך מצינו ידינו ורגלינו בכותבי סת"ם. שלא יחשבו הוגה את השם באותיותיו. והכי נמי יש לומר בענין שומע כעונה: ג) וראי' לזה מהא דאמרינן בראש השנה (דף כ"ח:) אלמא קסבר מצוות אין צריכות כוונה. מיתיבי הי' עובר אחורי בית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא. מאי לאו אם כיון לבו לצאת לא לשמוע לשמוע הא קא שמע. כסבור חמור בעלמא הוא עד כאן. והשתא קשה תינח שופר. מגילה מאי איכא למימר. אבל לפי מה שכתבתי דלא אמרינן שומע כעונה אלא אם כן מתכוון ניחא. דממגילה מעיקרא לא קשה מידי דמצוות מגילה בקריאה תליא.