שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 151

וכהא דאלו נערות דעקירה צורך הנחה מתחיל העבירה משעת עקירה משום דאי אפשר להנחה בלא עקירה הכא נמי מתחיל התרועה משעת הפסק כיון דאי אפשר בלא זה. ושפיר חשיב ולא כלום כשאינו מפסיק רק כדי נשימה. וכל זה לשיטת התוספות. אבל לפי הירושלמי דיוצא בלי הפסק כלל. ממילא כשמפסיק משהו לא חשיב ולא כלום. ואינו יוצא לר' יהודה. והוא הדין לדידן בשברים תרועה וכמו שכתבו התוספות בערכין דשברים תרועה לדידן שווים כמו תקיעה ותרועה לר' יהודה: ה) אולם לאחר העיון נראה דברי רבינו תם ותוס' סוכה נכונים וברורים ומוכרחים מירושלמי גם מש"ס דידן כמו שיבואר. דהנה שם בירושלמי פלוגתא אם תרועה דכתיב בקרא שברים או תרועה וקאמר דר' חנני' חשש לתרווייהו ותקע תקיעה שברים תקיעה ותקיעה תרועה תקיעה. ולא תקע תקיעה שברים תרועה תקיעה משום דאם כן השברים לא יהי' לו סוף והתרועה לא יהי' לו תחילה. כן פי' הרמב"ן הירושלמי. וקאמר הרמב"ן שלא רצה לתקוע בהפסק בין שברים לתרועה. משום דבזה יחשב הפסק בין תקיעה לתרועה ובין שברים לתקיעה. רק אם תוקע בבת אחת סבירא ליה לירושלמי דלא הוי הפסק על כן קאמר דבזה לא יהי' סוף לשברים ולא תחילה לתרועה. ובזה חולק על ש"ס דידן דגם בבת אחת חושש להפסק [פי' דאף דיש לומר למה דסלקא דעתך תקיעה שברים תרועה תקיעה משום ספיקא דתקיעה שברים תקיעה או תקיעה תרועה תקיעה עביד להו עבדינן להו בהפסק נשימה. דאי לא בהפסק לא יצא כדעת ירושלמי. על כן מקשה דיהי' הפסק. מכל מקום כיון דלמסקנא על כרחך בנשימה אחת עבדינן להו ולא משמע שהש"ס חידש דין באופן התקיעה דתקיעה שברים תרועה תקיעה. משמע דגם לסלקא דעתך בנשימה אחת וחולק על ירושלמי] והקשה הרמב"ן דהא בירושלמי קאמר דתקע והריע ותקע בנשימה אחת יצא. ולא אמרינן דלא רישא אית לי' סיפא.

ועל כרחך דשינוי הקולות תקיעה תרועה גורם שיחשב תחילה וסוף. ותי' הרמב"ן דשאני שברים תרועה דדמי להדדי ואפסוקי תקיעתא הוא עד כאן דברי הרמב"ן. והנה גם בזה צריך לומר דפליג אש"ס דידן שהרי תוקע שברים תרועה בנשימה אחת גם לסלקא דעתך. ולא מקשה הש"ס רק מטעם הפסק ועיקר החילוק גם כן דוחק גדול: ו) ולעניות דעתי נראה לשיטת התוספות סוכה יתיישב הכל בסייעתא דשמיא. ותחילה נבאר סברת התוספות במה שכתבו שצריך להפסיק דצריך תרועה בפני עצמו. והוא על פי מה דאמרינן סוף פרק קמא דחולין (דף כ"ו:) יום טוב שחל להיות ערב שבת היכי תוקע אמר ר' יהודה תוקע ומריע מתוך תוקע. ר' אסי אמר תוקע ומריע בנשימה אחת. מיתיבי יום טוב שחל בערב שבת תוקעין ולא מריעין ר' יהודה מתרץ לטעמי' כו' ר' אסי מתרץ לטעמי' ולא מריעין בשתי נשימות אלא בנשימה אחת. וצריך להבין למה קורא בנשימה אחת ולא מריעין. אי משום דלית לתרועה תחילה. אם כן למה קרא לי' תוקעין הלא אין לתקיעה סוף: ז) על כן נראה דהנה כשתוקע ומריע בנשימה אחת ע"כ צריך הפסק קול בין תקיעה לתרועה כמו בתרועה עצמה בין יבבא ליבבא. דאם לא כן יהי' הכל תקיעה. ומכל מקום חשוב לי' ולא מריעין שאין לתרועה תחילה. שאם תחשוב הפסק משהו שבין תקיעה לתרועה להפסק. כמו כן תחשוב הפסק בין יבבא ליבבא ואין כאן תרועה אחת. וכיון שאתה חושב התרועה לאחת. כמו כן היא אחת עם התקיעה ואין כאן תחילת תרועה. אבל לענין התקיעה שהוא קול אחד פשוט שפיר נחשוב הפסק ההוא להפסקה. [ולא משום שתרועה קול אחר אלא אפילו עשה שני תקיעות בנשימה אחת יחשב שנים על ידי ההפסק מעט שעושה שלא יהי' הכל קול אחד פשוט] וזה מדוקדק בלשון התוספתא דתנא שם תוקע פשוטה ולא מריע. ותיבת פשוטה לכאורה מיותר. וכי עד עתה לא ידעינן שתקיעה פשוטה.

אלא דמפרש הטעם דמשום דתקיעה פשוטה ע"כ חשיב לי' תוקעין אף שמריע אחר כך בנשימה אחת או מריע מתוך תוקע: ח) וכיוצא בזה מצינו בתוספות שבת (דף ה':) ד"ה בשלמא בענין זורק ד' אמות ברשות הרבים דמקשה בירושלמי למאן דאמר קלוטה כמו שהונחה דמיא יעשה כמו שהונחה על כל אמה ויפטור. ותי' התוספות דהילכתא גמירי לה. וכתבו התוספות דעל כן אם לאחר שעבר ארבע אמות קלטה כלב פטור ולא נאמר כמו שהונחה לאחר ארבע אמות כיון דתוך ארבע אמות לא אמרינן. והיינו דהוי תרתי דסתרי דתוך ארבע אמות תאמר לאו כמו שהונחה. ולאחר ארבע אמות יהי' כמו שהונחה. והכא נמי כיון שבאמצע תרועה לא תחשוב הפסק שבין יבבא ליבבא להפסק. הכי נמי לא תחשוב הפסק שבין תקיעה לתרועה דהוי תרתי דסתרי. ט) אך לפי זה צריך להבין הברייתא דירושלמי תקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא. שהרי אין כאן תרועה כנ"ל. אך יש לומר דמיגו דהוי הפסק לענין התקיעה הוי נמי הפסק לענין התרועה דכהאי גוונא צריך לומר להתוספות הנ"ל בענין זורק ארבע אמות. אהא דאיתא בש"ס שבת (דף צ"ז:) הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים חייב שתים למאן דאמר קלוטה כמו שהונחה. וקשה להתוספות הנ"ל הא לענין מעביר לא נאמר בתחילת ארבע אמות קלוטה כמו שהונחה שיחשב אחר כך עקירה. כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן והוי תרתי דסתרי. וצריך לומר מיגו דחשיב כמו שהונחה לחייב משום הוצאה. הוי נמי הונחה לחייב משום מעביר. ובהכי ניחא לפרש פרש"י שם בהא דמקשה הש"ס שם אי להכי קבעי לה להכי לא קבעי לה ופרש"י דאי בעי לה לסוף ארבע אמות לא בעי לה בתחילתו ויתחייב רק משום הוצאה. וקשה אדרבא משום העברה שפיר מחויב כיון דכמו שהונחה בתחילת ד' אמות והוציאה משם למקום שצריך.

אך להנ"ל ניחא דכיון דאין חייב על מה שבא לרשות הרבים בתחילת ארבע אמות משום הוצאה וליכא מיגו. שוב בהעברה לא אמרינן כמו שהונחה ) מכל מקום מוכח משם דמשום מיגו אמרינן קלוטה בזורק ארבע אמות ברשות הרבים אף דבתוך ארבע אמות לא אמרינן. הכא נמי אף דבאמצע תרועה לא הוי הפסק קולות הפסק. מכל מקום בתחילתה חשיב הפסק משום מיגו דהוי הפסק לענין תקיעה ): י) ואין להקשות דאם לא יהי' תרועה לא יועיל לו התקיעה. דתרועה הפסולה יהי' הפסק בין התקיעה לתרועה שיריע אחר כך. לא מבעיא למה שאכתוב לקמן בעזר השם להוכיח היפוך דעת הרמב"ם בפי' המשניות בכריתות דחשיב כולל אף דאם לא יחול על האיסור גם על ההיתר לא יחול. מכל מקום אמרי' מיגו דחייל אהתירא חייל אאיסורא וחל על שניהם ואיכא מיגו. הכא נמי אמרינן דתרועה ותקיעה כשירה ואיכא מיגו. אלא אפילו לדעת הרמב"ם אין לומר דהכא נמי כל זמן שלא הוכשרה התרועה גם התקיעה פסולה וליכא מיגו. ליתא דהפסק לא הוי אלא אם תקע קול שאין לו לתקוע עתה. וזה כיון שצריך תרועה לא הוי התרועה פסולה הפסק כמו שכתב הרא"ש והכי קיימא לן בשלחן ערוך. ובהכי ניחא דלא מיפסלה תרועה משום שאין לה סוף שתקע אחר כך באותה נשימה דאמרינן מיגו דמועיל הפסק לענין תקיעה שלאחרי'. הוי נמי הפסק לענין התרועה: יא) ואין להקשות הלא אם יפסול התרועה לא יועיל התקיעה שלאחרי'. לא קשיא שיועיל לו לתקיעה שלפני'. מה תאמר הלא כבר תקע תקיעה שלפני'. ליתא שכבר הפסיקה תקיעה אחרונה זו בין תקיעה שלפני' בין התרועה שיריע אחר כך. כיון שיש לו להריע והוא תקע הוי קול אחר והוי הפסק וצריך לתקיעה זו. ושוב אמרינן מיגו וגם התרועה כשירה וכשר כל הסדר. והא דקרי לה בפרק קמא דחולין שם תוקעין ולא מריעין. דהתם לא שייך מיגו דהוי הפסק לענין תקיעה.

דהתם אין מצוה רק סימנא בעלמא שיחדלו ולא שייך לומר מיגו דאהני שיחשב תקיעה דבמה נחשב הוא הלא אינו מצוה רק סימן: יב) נשוב לדברי התוספות שכתבו דהא דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום לר' יהודה היינו שלא יפסיק אלא כדי נשימה דהפסק צריך כדאמרינן ותקעתם תרועה תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה היינו דהפסק שבין תקיעה לתרועה לא מהני שתחשב התרועה בפני עצמה כיון דהפסק שבין היבבות לא מהני לחלקה לשתים כנ"ל. ולא קשה מירושלמי דתקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא. דהתם משום מיגו כנ"ל. וזה אליבא דהלכתא לרבנן) אפילו לא יועיל התרועה יועיל התקיעה. אבל הכא דאליבא דר' יהודה קיימינן דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום ואם הפסיק פסול. ואם יפסול התרועה גם התקיעה יפסול כיון שלא הריע תיכף בנשימה אחת אחר התקיעה וליכא מיגו. ודומה להא דכתב הרמב"ם בפי' המשניות בכריתות דבב"ח לא מקרי מוסיף משום הנאה דאם לא יחול איסור אכילה גם הנאה לא יחול. ולא שייך לומר מיגו דחל על הנאה חל נמי על אכילה. דכל זמן שלא חל על אכילה גם הנאה לא חל ואיך תתחיל מיגו דחל הנאה. והכא נמי איך תתחיל מיגו דמהני הפסק לענין התקיעה דכל זמן שלא חל התרועה גם התקיעה אינו: יג) ואף דדברי הרמב"ם אלו אינם מוסכמים. וקשה עליהם מהא דפרק שבועת שתים (דף כ"ד:) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים יחד [עיין בתוספות שם כ"ח: ד"ה שבועה וברמב"ם פרק ד' מהלכות שבועות הלכה י"ד] אמרינן מיגו. ואף דאם לא יחול על התאנים גם ענבים לא יאסרו דעל ענבים לבד לא נשבע. מכל מקום כיון שאם יחול יהי' כולל אמרינן. והוא היפוך שיטת רמב"ם הנ"ל. מכל מקום בלאו הכי לר' יהודה גם התקיעה אינה כשירה כיון דלר' יהודה תקיעה תרועה תקיעה חדא מילתא. והרי בהאי מילתא גופה אין אתה חושב הפסק באמצע התרועה.

ודוקא לרבנן דתקיעה מצוה באפי' נפשי' שייך לומר דבמצות תקיעה חשבי' זאת להפסק ואף דבתרועה לא חשבינן להפסק תרועה מילתא אחריתא. מה שאין כן לר' יהודה כנ"ל: יד) ובזה מיושב הירושלמי דר' חנני' תקע תקיעה שברים תקיעה ותקיעה תרועה תקיעה מספיקא ולא סגי בתקיעה שברים תרועה תקיעה דשברים אין לו סוף ותרועה אין לו תחילה. והקשה הרמב"ן מתקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא. ולמה שכתבתי ניחא. דוקא תקע והריע ותקע כיון דהתקיעה כשירה אמרינן מיגו, אבל הכא בין השברים בין התרועה פסולין דכל אחד מופסק באמצע. וכמו דלא מהני הפסק שבאמצע התרועה לחלקה לשתים. כמו כן לא מהני הפסק שבין שברים לתרועה לעשותם זה בפני עצמו וזה בפני עצמו: טו) מעתה מיושב הרבינו תם שפסק שברים ותרועה בשתי נשימות כיון דדרך לגנוחי וילולי בשתי נשימות. והרי יש לשברים תחילה וסוף. וכן לתרועה. וכיון דתרועה דקרא היינו כי אורחא [כדעבדא אמי' דסיסרא] כדאמרינן בגמ' סתמא דמילתא כי מיתרע באינש מילתא כו' הרי דתרועה דקרא כמו שהסדר להריע וכיון דהסדר שיהי' לשברים תחילה וסוף וכן לתרועה ממילא כשעושה בנשימה אחת. הרי אין לשברים סוף ולתרועה תחילה. והנה הוא מחסר מדרך תרועה. ולא קשה מתקע והריע בנפיחה אחת. דהתם אמרינן מיגו וחשיב שיש לתרועה תחילה גם כן כנ"ל מה שאין כן בשברים תרועה בנפיחה אחת: טז) והכי מוכח כדברי רבינו תם מהא דמקשה הש"ס דידן למה דסלקא דעתך מהא דהוה הפסק. ולא מקשה דלא רישא אית לי' סיפא כדאמר הירושלמי. והוצרך הרמב"ן לומר דפליגי. ולר"ת דתוקע בשתי נשימות אתי שפיר: יז) סוף דבר הירושלמי וש"ס דחולין וש"ס במקומה מוכחי לתקוע בשתי נשימות. ואם כי אינני כדאי להכניס עצמי להכריע בין גדולי הראשונים ז"ל. אך מפני שהרמ"א ז"ל כתב שהמנהג הפשוט לתקוע הכל בשתי נשימות ואין לשנות.

כתבתי דברים אלה לברר שכנים דברי הרמ"א. ומשה אמת ותורתו אמת. ומי שרוצה לצאת ידי האומרים בנשימה אחת יעשה כן בתקיעות דמעומד. שיהי' הברכה על התקיעות דשתי נשימות ולא יהי' חשש ברכה לבטלה: יח) וכשתוקע בנשימה אחת נראה לפי עניות דעתי שלא יפסוק כלל אף פחות מכדי נשימה. מאחר שהרמב"ן וסייעתו מדמים לתקיעה ותרועה לר' יהודה: ושם ודאי לא יפסיק כלל. מאחר שבודאי יוצא בלא הפסק כלל. דתקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא. ופירשו הרמב"ן וסייעתו משום דשינוי קולות מהני להיות לתרועה תחילה ולתקיעה סוף. ולשיטה זו אין לחלק כלל כמו שחלקתי בין תקיעה לתרועה. מאחר שאין הטעם ההפסק המשהו שע"כ יהי' צריך להפסיק שלא יהי' הכל תקיעה אחת. רק הטעם משום שינוי קולות. וכיון שכן אין לחלק בין ר' יהודה לרבנן. והרי מפורש בירושלמי דמריע מתוך תוקע נמי יוצא. ולאיכא מאן דאמר צריך להריע מתוך תוקע. ולמאן דאמר דאין צריך. מכל מקום יוצא כשמריע מתוך תוקע: יט) וכן מפורש בדבריהם שחילקו בין תקע והריע בנפיחה אחת יצא. בין משך בשני' כשתים. משום דשם הכל קול אחד. והכא ניכר שינוי הקול בין תקיעה לתרועה. ואילו הי' צריך דוקא הפסק פחות מכדי נשימה לא הי' צריך לחלק בכך וקל להבין: כ) וכיון דיוצא בלא הפסק כלל. שוב אסור להפסיק אף פחות מכדי נשימה. דולא כלום משמע אפילו משהו כנ"ל משמעתא דפרק קמא דפסחים. והא דדייק התרומת הדשן מלשון בנשימה אחת דזה משמע מעט מפסיק. דאם לא כן הי' נקרא מריע מתוך תוקע. אינו דקדוק כל כך. דהכי נמי כתבו הפוסקים שלשה שברים צריך לעשותן בנשימה אחת אף שאינו מפסיק כלל. ולעניות דעתי לרמב"ן אף בהפסק כל שהו לא יצא. וידוע שהתרומת דשן לא ראה ספרי הרמב"ן והר"ן. על כן נראה לי להלכה כשתוקע בנשימה אחת לצאת שיטת הרמב"ן יתקע בלי שום הפסק כלל.

וכן לשון הריטב"א ואם פסק בין שברים לתרועה כלל פסול כל אותו סימן: נאום הק' אברהם. בהא דשמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד שדעת רש"י דגרסינן יצא דתרי קלא מתרי גברי משתמעי. והתוספות כתבו דלא יצא דאין כאן פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי'. וכתב הריטב"א בשם ר' האי גאון דאם שמע שלשה תקיעה תרועה תקיעה משלשה בני אדם כאחד יצא. דכל תרועה יש לה פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי', ולולי דברי הגאון הי' נראה לי דבזה לכולי עלמא לא יצא. דנמצא תקיעה ראשונה של סדר שני קודם לאחרונה של סדר ראשון והיפך הסדר. ודוקא בשמע מתשעה בני אדם כאחד. נהי דאחורי לא מאחר סדר שני לראשון. אקדומי לא אקדים ולית לן בה. והכי מוכח שמעתא דיומא (דף נ"ז.) ולמדנו מדברי רבינו האי גאון ז"ל דבתקיעות אין נפקא מינה כלל בקדימת הסדרים וכן פסק הרב ז"ל מלאדי בשלחן ערוך: סימן תמה. ב"ה יום ג' נצבים תרנ"ו לפ"ק. שוכ"ט לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה נחמן שמואל יעקב נ"י האבד"ק בראק. א) מכתבו שנית הגיעני ושם נאמר כי השני צדדים מצפים על תשובתי. על זה אשיבהו כי איננו נכון כלל לשנות המנהג ולתקוע בלחש אף שהחזיקו איזה שנים. ואם ירצו שלא לשנות מנהג רבותיהם יתפללו בבית החסידים בפני עצמם. אך אם לדידי יצייתו יתפללו בבית המדרש ולא יתקעו בלחש: ב) ומעיד אני ששמעתי מחמי אדמו"ר הקדוש זצ"ל מקאצק בזה הלשון "עוד אני עוסק במלכיות ותוקעים לזכרונות" ומכל מקום לא צוה להמתין עליו. וגם לא חשש למהר עצמו עם התפלה כדי שיבואו התקיעות על סדר ברכותיו ואדמו"ר זצ"ל מגור עוד הי' מאריך יותר בתפילתו. וכשהגיע השליח ציבור לזכרונות עוד הי' מתפלל בלחש. כן ראו ממנו בעודו בקאצק. ואני בבואי לקראשנעוויטץ מצאתי כי הרב ר' אהרן ז"ל שהי' שם רב לפני.

יען הי' מתפלל בבית הכנסת צוה לתקוע בבהכנ"ס נוסח התקיעות כמו החסידים. ואני בבואי שם והחסידים גם כן התפללו עמי בבית הכנסת הנחתי המנהג לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת כמו שהי' על ידי הרב ר' אהרן ז"ל, אך בענין בלחש החזרתי מנהג הראשון לקדמותו שלא לתקוע בלחש: ג) ובאמת אין זכר לזה בראשונים לתקוע בלחש על סדר הברכות. ואף רב פפא בר שמואל שהי' רוצה לתקוע על סדר הברכות ביחיד מכל מקום בציבור אי אפשר לתקוע בלחש כי גורם הפסק בתפלה וביותר מהירות בתפלה [וכמו שאין כהנים נושאין כפיהם בתפלה שבלחשן]: ד) והנה כל היסוד לתקיעות בלחש הוא מדברי הערוך שהובא בתוס' וזה לשונו והני דמחמירי ועבדי שלשים כדיתבין ושלשים בלחש ושלשים על הסדר. ומדברי הערוך אלו עצמם מבואר שאפילו המחמירים לא הוי תוקעין בלחש על הסדר. רק דהוה סבירא להו כשיטת רש"י דיחיד שאינו תוקע על הסדר תוקע אחר התפלה תשע תקיעות ועל כן גם בלחש יען אין תוקעין על הסדר היו תוקעין אחר תפלתם למ"ד קולות. וזה מבואר היטב בדבריו שכתב למ"ד בלחש ולמ"ד על הסדר. מבואר דהני דבלחש אינם על הסדר רק אחר כך כן נראה לי: ה) ולדידן קימא לן דלא כרש"י אלא דיחיד תוקע תחילה ואחר כך מתפלל. ואם כן אין מקום לתקיעות שבלחש כלל. והכי הוה סבירא להו להני דלא מחמירי. או אפשר שיסמכו על התקיעות שבחזרת התפלה לענין תפלה דבלחש גם כן. כיון דבין כך ובין כך אינם על סדר הברכות שבלחש: ו) על כן לדעתי שלא יצאו מבית המדרש ויתפללו בלא תקיעות בלחש. אך אם ירצו דווקא שלא לשנות מנהג רבותיהם יעשו מה שירצו. אך להתפלל בבית המדרש ולתקוע בלחש אין נכון כלל וכלל מכמה טעמים. נא ונא שיהי' שלום בימים הנוראים.

והיא תעמוד להם ביום הכסה ותכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים לשנה טובה ומתוקה כאוות נפשכם ונפש הדורש שלום כל העיר ומצפה לשמוע שלא הי' מחלוקת בימים הנוראים: הק' אברהם. סימן תמו. ב"ה יום א' ר"ח ניסן סת"ר דפ"ק להרב האבד"ק ראמאנאב א) מכתבו דבר תקיעות בלחש הגיעני. והי' קשה בעיני להשיב יען הוא שלא כענין קרוב לפסח. שוב נתיישבתי להשיבו. יען דבריי תמוהים בעיניו על לא דבר. מה שהקשה בדרב פפא בר שמואל. איני יכול לכוון דבריו כלל. שיהי' על מה להשיב. אך על הדמיון שהבאתי ממה שאין נושאין כפיהם בתפילה בלחש. וכתב מעלתו משום שצריכין לעלות שעת תפלה דווקא. ולא קודם לכן. לא ידעתי היכן ראה זה. ומה שאמר משום דיהי רצון שקודם דוכן. ורבונו של עולם לאחר דוכן. הוי הפסק בתוך התפילה. יאמר גם זה היום הרת עולם הוי הפסק. וליתא: ב) מה שכתב שאין נכון שיברכו בקול רם בתפלה בלחש. יאמר גם כן שאין נכון לתקוע בקול רם בלחש. יותר הי' לו לומר לשיטת תוס' דבעינן תיכף לנטילה ברכה. ואיך יטלו ידיהם על הדוכן באמצע התפילה: ג) אך באמת הא דברכת כהנים לא חשבתי לראי' דשאני ברכת כהנים שאינו חובת התפילה רק חובה לברך בסוף תפילה שהיא במקום עבודה. והרי בעבודה גופה כתיב ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ובירך פעם אחת בסוף כל הקרבנות הכי נמי מברך פעם אחת בסוף סיום התפילות. דבלחש ודבקול רם ברכה אחת. וכתבתיו רק לסניף ולדוגמא בעלמא: ד) והראי' שכתבתי מהערוך שכתב תקיעות למ"ד מיושב ולמ"ד בלחש ולמ"ד על הסדר. מבואר דהני דבלחש אינם על הסדר. אלא דסבירא לי' כשיטת רש"י דביחיד תוקע אחר תפילה. ועל זה תמה מעלתו דאיך נקרא אחר התפילה בלחש. וביותר דבשבלי לקט מביא דברי הערוך וכתב כד מצלי בלחש. ולדבריי הי' לו לומר לבתר דמצלי בלחש עד כאן דבריו: