שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 150

מה שאין כן הכא דאפי' לא הי' מחוייבת בחליצה כלל היתה אסורה לשוק דזקוקה ליבום על כן כל שאין כאן חליצה כתקנה אסורה וזה פשוט וברור]: ג) נחזור לענינינו דמוכח מדברי כולם דחרש בר חיוב הוא. וקשה למה לא יוציא אחרים דחשיב תקיעת חיוב משום ערבות כנ"ל. על כן נראה לי מוכח דהיינו טעמא דלמאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא. ולא חשיב דיבור לצאת בו. על כן גם השומע ממנו חשוב כעונה עצמו. כמו הקורא עצמו דלא חשיב מדבר גמור. כמו כן השומע ממנו לא חשוב מדבר גמור ולפי"ז הוא הדין כשהקורא אוטם אזנו ואינו שומע דהשומע ממנו הוא הדין והוא הטעם: ד) ונראה לי ראי' לזה מהא דמבואר בסוגיא פ"ב דמגילה דלמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא. מכל מקום לכתחילה אין החרש יכול לקרות המגילה להוציא אחרים. ואי אמרת דחסרון ופסול החרש משום דלאו בר חיובא להוציא אחרים. הא בקריאה בר חיובא הוא כיון דאין שמיעה מעכב. ובשמיעה מה בכך דלאו בר חיובא הוא הלא שומעים בעצמם [איברא דקושיא זו קשה בשופר למה שכתב הטור דבשופר נמי תרתי בעי' תקיעה ושמיעה. והא דהשומע לבד יוצא משום דשומע כעונה. וכן מוכח בר"ן פ"ק דפסחים שהקשה מה שנא דבשופר מברכין לשמוע ובמגילה על מקרא. ואי אמרת דבשופר אין צריך לטעמא דשומע כעונה. אם כן מעיקרא לא קשה מידי]. אלא ודאי דכיון דלכתחילה צריך לשמוע על כן לא חשוב קריאה גמורה לצאת בו לכתחילה וכמו שכתבתי: ה) עוד ראי' מדברי התוס' שהקשו אהא דתוקעין וחוזרין ותוקעין יעבור על בל תוסיף וחשיב זמני' כיון דאילו מיתרע לי' ציבורא אחרינא הדר תקע להו זמני' הוא. ואי אמרת דהתוקע אף שלא שמע בעצמו מוציא אחרים. א"כ שוב אינו בר חיוב על השמיעה רק על התקיעה ותקיעה בלא שמיעה אינו כלום לצאת. והוא הדין לעבור. אלא ודאי דתוקע שלא שמע אינו מוציא אחרים:

ו) שוב ראיתי בתשו' שבות יעקב חלק ב' חלק אורח חיים סי' ל"ג שכתב בפשיטות דלמאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא. אם החזן כבדו אזניו משמוע רק אם בקול גדול יצעקו אליו. אם החזן קרא בקול בינוני באופן שבודאי לא שמע בעצמו אינו מוציא אחרים. הרי דאף שבקול גדול ישמע ואם כן מחוייב בשמיעה. מכל מקום כיון שלא שמע ממש אינו מוציא וכמו שכתבתי. אך ראיתי להגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בתשו' סי' ז' שהוקשה לו בדין חרש שאינו מוציא בשופר וכן במגילה למאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא. מ"ש מהא דאם יצא מוציא. ותי' דכיון דאינו מחוייב אינו בערבות. ולעניות דעתי זה אינו וכמו שהוכחתי בראיות ברורות ועי' דרישה סי' תקפ"ה: הק' אברהם. סימן תת. ב"ה יום ב' תבא תרח"ם לפ"ק. תחל שנה וברכותי' לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ח פה"ד כקש"ת מו"ה שניאור זלמן שליט"א אב"ד ור"מ דק"ק לובלין יע"א. א) בענין קושיית הרא"מ בטומטום אינו מוציא את מינו הא ספק ספיקא הוא שמא השומע נקבה ואם תמצא לומר זכר שמא גם התוקע זכר. ותירץ ר' עקיבא איגר ז"ל דהוי ספק ספיקא בתרי גופי וכבוד תורתו העיר מהא דנדה (ל"ג.) בכותי שטבל ועלה על גבי בגדי חבר דספק ספיקא שמא בעל ברחוק ואם תמצא לומר בקרוב שמא לא השלימתו לדם ירוק והא הוי ספק ספיקא בתרי גופי': ב) לדידי נראה טעם ספק ספיקא בתרי גופי כעין שכתב הרשב"א בספק טריפה שנתערבה באחרות דלא חשיב ספק ספיקא. דאיך אתה אומר שמא אינו טריפה. הלא כבר אסרת מספק. והכא נמי איך אתה אומר שמא השומע נקיבה ואינו מחוייב כלל והלא כבר חייבתו מספק. מה שאין כן בהא דכותי שטבל ועלה על גבי בגדי חבר אין לומר כבר טמאתה לאשה מספק. שהרי אין דנין על אשתו כלל.

וכעין זה כתב הר"ן בשם הרמב"ן פרק התקבל בענין העושה שליח לקדש לו אשה אסור בכל הנשים שבעולם שאין חזקת הקרובים שאינן באות לפנינו מועלת לה. הכא נמי אין החזקת ספק איסור של אשתו מועיל אל החבר: ג) ובעיקר קושיית הרא"מ יש לומר דהוי ספק ספיקא שלא מענין אחד. ספק אחד שמא אינו מחוייב וספק השני שמא עשה המצוה. גם יש לדמותו להא דכתב הר"ן גבי ספק העירוב בין השמשות דאין להכניס עצמו בספיקא דאורייתא לכתחילה כל כך: ד) ועלה בדעתי דבר חדש [אך עוד אינו ברור אצלי] דהנה בזבחים (מ"ו.) דהשוחט חטאת לשם חולין כשר משום חולין פסול. פירש"י לשם חולין שיודע שהוא חטאת ושחט לשם חולין כדאמרן שאין חולין מחללין קדשים משום חולין כסבור שהם חולין פסולה דהיינו מתעסק בדברים אחרים ואינו עוסק בקדשים. ונראה דאפי' שחט לשם קודש. [כהא דמנחות (מ"ט) כבשים ששחטן משום אלים ושחטן לשם כבשים] פסול. דהא סתמא נמי לשם קודש קיימי ואפי' הכי פסול. וכהאי גוונא דייק הש"ס פסחים (דף ס:) עיין שם: ה) והנה הר"ן כתב שאם אכל מצה ולא ידע שהוא פסח לא יצא, וכתב בטורי אבן דדומה לשחט קדשים וחשיב שהם חולין דהוה לי' מתעסק ותנן המתעסק לא יצא: ו) והנה הטומטום ששמע מטומטום חבירו אף דלענין שיצא מחיובו איכא ספק ספיקא שיצא מחיובו. מכל מקום אם באנו לדין בשמועה זו אם הוא שמיעה של מצוה. יהי' ספק ספיקא להיפוך שמא הוא נקיבה ואין שמיעה זו מצוה. ואם תמצא לומר זכר שמא התוקע נקיבה. נמצא שהשומע חשב שאינו שמיעת מצוה מכח ספק ספיקא. ואפי' כיון לשם מצוה הוה לי' מתעסק. ואפי' באמת שניהם זכרים לא עביד מצוה.

ואפי' יקרע התוקע אחר שתקע וימצא זכר לא יצא טומטום השומע [מכל מקום אני מודה בספק ספיקא דדינא כהאי גוונא לא יחשב מתעסק דאם לא כן קשה בספק תשר"ת תש"ת תר"ת דכל סדר רוב דיעות שאינו מצוה ויחשבו מתעסק. אלא ספק פלוגתא שאני. דאלו ואלו דברי אלקים חיים. וכהאי גוונא בתפילין דרש"י ור"ת דרוב פוסקים כרש"י. ומכל מקום המניח תפילין דר"ת לא יחשב מתעסק כנ"ל] ועדיין לא קבעתי מסמרות בתירוץ זה שהוא דבר חדש. ויש לפקפק כיון שמכל מקום ידע על צד רחוק אפשר שהוא מצוה לא חשוב מתעסק. ואולי יש לכבוד תורתו איזה ראי' לבנות או לסתור יודיעני. ידידו עוז המברכו להכתב בספרן של צדיקים לאלתר לחיים טובים כנפשו וכנפש אוהבו הדורש שלום תורתו בלונ"ח: הק' אברהם. סימן תמא. א) בהא דטומטום אינו מוציא אפי' מינו הקשו ז"ל דהא ספק ספיקא הוא שמא התוקע זכר. ואם תמצא לומר נקיבה שמא גם השומע נקיבה: ב) ונראה ליישב ואמינא מילתא חדתא. שאם הטומטום אינו יודע לתקוע ואינו מוצא מי שיתקע לו רק טומטום. אינו מחוייב לשמוע ממנו. כיון דהוי ספק ספיקא שלא יעשה מצוה בשמיעתו. שמא הוא נקיבה. ואם תמצא לומר זכר שמא התוקע נקיבה ולמה ישמע. ואף דאהני לי' שמיעתו ששוב לא יהי' מחוייב מכח ספק ספיקא כנ"ל. משום זה אינו מחוייב לשמוע. דומה לזה כתב המרדכי דמותר ללבוש בשבת טלית בלי ציצית דאין איסור על הבגד רק שגורם שיהי' מחוייב לעשות ציצית ולא יקיים. והא לא איכפת לן כיון שבין ילבוש בין לא ילבוש. לא יקיים מצוה. אין נפקא מינה אם אינו מחוייב או מחוייב ולא יקיים. וכן לדור בשבת בבית בלא מזוזה. וכן כתב הב"ח שאם אין לו מזוזה מותר לדור בבית בלא מזוזה מטעם הנ"ל הנה מוכח מדבריהם שאין איסור במה שמביא עצמו לידי חיוב ולא יקיים.

וכל שכן שאינו מחוייב להוציא עצמו מחיובו כשלא יקיים מצוה. וא"כ בשמיעת טומטום מחבירו טומטום כיון שספק ספיקא שלא יקיים מצוה אין עליו חיוב בזה ודו"ק היטב: ג) ולפי דברי תשובת הר"ן בנודר לזמן פלוני והגיע בין השמשות של זמן פלוני. לרמב"ם דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא נקרא לא חל הנדר ואינו יכול לישאל עליו. ולפוסקים ספיקא דאורייתא לחומרא יכול לישאל. ולא אמרינן להיפוך למאן דאמר לקולא יכול לישאל שמא חל הנדר. ולמאן דאמר לחומרא אינו יכול לישאל. מוכח דסבירא לי' דמה שאינו מחויב מחמת ספק חשיב ודאי אינו מחויב. והכא נמי מה שאינו מחויב מחמת ספק ספיקא חשיב ודאי אינו מחויב והבן: ד) ולפי זה יש לומר שכיון שאינו מחויב בשמיעה זו אינו יוצא בה כמו כפאו שד ואכל מצה דאינו נפטר בה כיון דאינו בר חיוב אז. הכי נמי כיון שאינו בר חיוב לשמיעה זו כנ"ל. ועיין במשנה למלך פ"ח מהלכות גירושין הלכה יוד ד"ה ולבי מהסס: סימן תמב. א) בדין מי שחציו עבד שאפילו לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות דידי' ומפיק צד חירות. יש לעיין דאם כן האיך יוצא ידי שום מצוה דהרי עושה גם בצד עבדות. וכן בשופר גופי' דיוצא בשמיעתו והרי גם צד עבדות מסייע לשמיעה: ב) אמנם החילוק פשוט. דבכל המצוות מה בכך שצד עבדות עושה. הלא גם הצד חירות עושה. אבל בקול שופר שצריך שישמע מבר חיוב. והרי הקול בא ממי שאינו בר חיוב גם כן. ואפילו הצד חירות אינו שומע קול שיוצא בה. וזה פשוט. ושוב מצאתי כן בתשו', נודע בשערים חלק אבן העזר סימן ס"ד שהשיג בזה על האבני מלואים: ג) ולפי זה אני תמה על הבית יוסף שכתב על הטור שכתב דחציו עבד אינו מוציא אחרים ידי מגילה דלמה לא כתב דאפי' לעצמו אינו מוציא ותירץ שהוא פשוט וסמך על מה שכתב בהלכות שופר. ולהנ"ל הדבר פשוט להיפוך.

דהא קיימא לן דלא השמיע לאזנו יצא ויוצא בקריאה כמו שיוצא כל המצוות. שהרי הצד חירות קורא גם כן: ד) ואפילו לדעת הטור שם דחרש אינו מוציא אחרים ותירץ הבית יוסף דבמגילה פרסומי ניסא בעי לשמוע דווקא. והטורי זהב תירץ דבעינן ראוי לשמיעה. ובחצי עבד דמצד השמיעה דמי לשופר אינו ראוי לשמיעה. ודמי לחרש. מכל מקום נראה לי לחלק דאפי' אם צריך להשמיע לאזניו. מכל מקום עיקר מצוה הדיבור רק שדורשין מדכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. והרי שומע הדיבור היוצא מפיו שיוצא בו. ודווקא בשופר שהמצוה רק השמיעה צריך לשמוע קול שכולו מבן חיוב. מה שאין כן במגילה אפי' תימא דצריך להשמיע לאזניו אין צריך רק לשמוע מה שיוצא מפיו והרי שמע: ה) עוד נראה לי ברור דיוצא לעצמו שהרי עבד חייב במגילה [לדעת כמה פוסקים וכן פסק הב"ח והמגן אברהם. וכן הוא מפורש בבעל הלכות גדולות] כמו נשים. והא דאין אשה יכולה להוציא האיש מבואר בפוסקים הטעם דאינה חייבת בקריאה רק בשמיעה. על כן אינה יכולה להוציא האיש שמחוייב בקריאה. ואם כן מי שחציו עבד מצד הקריאה מוציא עצמו כמו בכל המצוות. ובשמיעה גם הצד עבדות מחוייב וזה ברור. ודברי הטור מדוקדקים. דדוקא למי שחציו עבד אחר אינו מוציא. שהרי רק בשמיעה יוצא והוא שמע קול שמעורב בו חלק עבדות וכאילו שמע צד חירות קול שאינו בר חיוב. מה שאין כן להוציא עצמו שהצד חירות מדבר דיבור הראוי ובשביל שצד עבדות מדבר גם כן לא גרע כמו בכל המצוות ודו"ק היטב כי בצירוף הטעמים אלו הדבר ברור דמוציא עצמו בין לטעם הבית יוסף דבמגילה בעינן שמיעה גם כן משום פרסומי ניסא בין לטעם הט"ז. דבעינן ראוי לשמיעה. שוב ראיתי תשובה להרדב"ז דפוס ווינעציא חלק ב' סי' תמ"ח עיין שם. סימן תמג. שאלה. בשברים תרועה איך לעשותן בס' תשר"ת: א) תשובה.

הנה הרבינו תם כתב בתשו' לעשותן בשתי נשימות משום דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי. והרמב"ן הקשה עליו שאי אפשר לעשותן בשתי נשימות. דלא מחלקי שברים תרועה לדידן טפי ממה דמחלקי תקיעה תרועה תקיעה לר' יהודה סוכה (דף נ"ג:) דס"ל מצוה אחת הן וע"כ סבירא ליה שם דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום וצריך להיות בנשימה אחת דוקא. ובהגהת אשר"י דחה ראיית הרמב"ן על פי פרש"י סוכה שם אהא דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום פירש"י שאין מפסיק ביניהם יותר מכדי נשימה. הרי דכדי נשימה מיהו מפסיק וכדברי רבינו תם. והנה צריך טעם מנא לי' לרש"י לעקור מלת ולא כלום מפשטו: ב) ונראה על פי דברי התרומת הדשן בענין המנהג לצאת כל הדיעות הרמב"ן ור"ת במקום שתוקעין בעמידה שלשים קולות יוכל לעשות בישיבה כרמב"ן ובעמידה כרבינו תם. או להיפוך. אבל במקום שתוקעין בעמידה תקיעה שברים תרועה תקיעה לבד. צריך לעשות אותן שבעמידה בשתי נשימות דוקא. אבל אם יעשה אותן בנשימה אחת לא. כיון דטעמא דרבינו תם כיון דקיימא לן שמע תשע תקיעות בתשעה שעות ביום יצא ואפילו שברים לחודה או תרועה לחודה. מכל מקום יוצא כשעושה שניהם. אבל אם יעשה אותם בנשימה אחת לא יועיל דכהאי גוונא לא חשיב תרועה כלל דחשיב כהאי גוונא בחולין (דף כ"ו) תוקעין ולא מריעין עד כאן תוכן דבריו. ועל פי הנ"ל סבירא לי' לרש"י דלר' יהודה צריך לעשותן בשתי נשימות. ואם לא כן לא חשיב תרועה ותקיעה אחרונה כלל: ג) אולם הרמב"ן דלא סבירא ל' כשיטת לא קשה מידי לדידי'. דאיהו סבירא כדעת הרא"ש והר"ן שהביאו ירושלמי תקע והריע בנפיחה אחת יצא. הרי דאפילו לדידן דקיימא כרבנן יצא בנפיחה אחת. כל שכן לר' יהודה. וההוא דחולין אינה ראי' לדעת הרמב"ן. וכמו שדחה בטורי זהב סימן תק"ץ סק"ו ראיית התרומת הדשן עיין שם:

ד) והנה בתרומת הדשן כתב לדעת הפוסקים בנשימה אחת. מכל מקום יפסיק מעט רק פחות מכדי נשימה דזה חשיב בנשימה אחת. אבל אם אינו מפסיק כלל כהאי גוונא חשיב לה בחולין (דף כ"ו:) מריע מתוך תוקע: ה) ולעניות דעתי לא נראה להפסיק כלל. ואף שכתבו בנשימה אחת. אין מזה הכרח שיפסיק מעט. דהא הרא"ש כתב שלשה שברים צריך לעשותן בנשימה אחת ואינו מפסיק כלל ביניהם. וע"כ בודאי צריך שלא יפסיק כלל ביניהם. דבזה ודאי יוצא לדעת הרמב"ן והר"ן. דהא הר"ן הביא ירושלמי תקע והריע בנשימה אחת יצא. והקשה הר"ן דמאי שנא מתקע בראשונה ומשך בשני' כשתים אין בידו אלא אחת. ותי' הר"ן דשאני התם שנראה כתקיעה אחת. מה שאין כן הכא שניכר שהן קולות מחולקין. ומוכח דס"ל דיצא אפילו לא הפסיק כלל. דאם לא כן מאי הוה קשה לי' ממתניתין דתקע בשני' כשתים. ועיין בחי' הרמב"ן י"ג סד"ה תקע בראשונה ודו"ק. ואם כן כל שכן בשברים תרועה שיוצא אם לא הפסיק כלל ביניהם ואפילו להחולקין שם דס"ל בנשימה אחת תקע והריע ותקע לא יצא משום דאין כאן לא ראש ולא סוף. מכל מקום בשברים תרועה דיוצא בנשימה אחת. הוא הדין דיוצא אף כשלא הפסיק כלל]. והרי המחבר סי' תק"ץ סעיף ה' פוסק כדיעה זו דיצא תקע והריע ותקע בנשימה אחת. דהעיקר במחבר דיעה ראשונה. כל שכן הכא שכותב דיעה שני' בשם יש מי שאומר. וכיון שיוצא על כל פנים אם לא יפסיק ביניהם. על כן ודאי אין להפסיק ביניהם. דאם יפסיק ביניהם יש לומר דלא יצא. דלדידהו בודאי הפירוש אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום כפשוטו באין הפסק כלל ביניהם. [דלדידהו אין להקשות מההוא דחולין. דהא כי מפרשי בהפסק בנשימה אחת קשה משם. וע"כ ס"ל כמו שדחה הטורי זהב דברי התרומת הדשן סימן תק"צ סק"ו עיין שם]. ואם כן אם יפסיק ביניהם לא יצא כמו לר' יהודה באם הפסיק ביניהם.

ואם כן לא קיים מצוה לא כרמב"ן. דלדידי' צריך לעשותן באין הפסק כלל. ולא כרבינו תם. דלרבינו תם צריך להפסיק ביניהם כדי נשימה. דגנוחי וילולי בנשימה אחת לא עבדי אינשי. (א"ה תשובה זו כתב בילדותו. ובתשובה שלפנינו שכתב זמן רב אחר זה הכריע כרבינו תם וכפסק הרמ"א) והנלפע"ד כתבתי הק' אברהם. סימן תמד. א) בדין שברים תרועה דפסק רבינו תם לעשותן בשתי נשימות דגנוחי וילולי בנשימה אחת לא עבדי אינשי. והרמב"ן ז"ל חולק דלא מחלקי טפי מתקיעה תרועה לר' יהודה סוכה (דף נ"ג:) ואף על פי כן לר' יהודה אין בין תרועה לתקיעה ולא כלום. ובתוספות ערכין (דף י') בהא דאין בין תרועה לתקיעה ולא כלום כתבו מכאן נראה דאסור להפסיק בין שברים לתרועה. ויש לעיין האיך כתבו בפשיטות היפוך דברי רבינו תם ראש בעלי התוספות ולא כתבו דעתו כלל: ב) אך הדבר ברור דרבינו תם מפרש כמו שפרש"י ותוספות בסוכה שם ולא כלום שלא יפסיק ביניהם יותר מכדי נשימה. ובתוספות שם זה לשונם לא יפסיק אלא כדי נשימה דהפסקה צריך כדאמר בשלהי ראש השנה ותקעתם תרועה תקיעה בפני עצמו ותרועה בפני עצמו עד כאן לשונם. וע"כ הא דכתבו התוס' בערכין דאסור להפסיק בין שברים לתרועה היינו יותר מכדי נשימה: ג)והנה בהא דהביאו התוספות סוכה ראי' מהא דתקיעה בפני עצמו כו' דהפסקה צריך. הרמב"ן בחידושיו לראש השנה חולק ע"ז בתרתי הא' דפי' תקיעה בפני עצמו שמותר להפסיק ביניהם. והב' שפירש דזה כרבנן ודלא כר' יהודה. וזה לשונו הא דאמרינן או אינו תקיעה ותרועה אחת הוא. הכי קאמר שמא מצוה אחת הוא וצריך לתקוע ולהריע בנשימה אחת שלא יהי' בין תקיעה לתרועה ולא כלום.

כשהוא אומר ובהקהיל תתקעו ולא תריעו הוי אומר כל אחת מצוה בפני עצמה ואם רוצה מפסיק, דאי סלקא דעתך חד הוא אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא תעביד והכי איתא פרק החליל עד כאן לשונו. הנה שהוא מפרש דכרבנן אתיא דסבירא להו כל מד מצוה באפי נפשי'. וכראי' שהביאו חכמים לדבריהם דאי סלקא דעתך כו' אמר רחמנא פלגא דמצוה כו'. ואף גם זאת רק אם רצה מפסיק אבל אין חובה להפסיק. ודלא כתוספות שכתבו דהפסקה צריך. ודברי רמב"ן נובעים מירושלמי דתקע והריע בנפיחה אחת יצא. עוד שם בירושלמי מחלוקת אם צריך להריע מתוך פשוטה. ומכל מקום לכולי עלמא מותר להיות מריע מתוך תוקע. וקשה על התוספות שכתבו הפסקה צריך: ד) והנה לכאורה נראה לתקוע בנשימה אחת. דנראה בעליל שרבינו תם הולך בשיטת התוספות בסוכה דאף לר' יהודה דמצוה אחת הפסקה צריך. הוא הדין לדידן בשברים תרועה כיון דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי הוה לי' כתקיעה ותרועה לר' יהודה דאף דמצוה אחת צריך להפסיק וכיון דדברי הירושלמי הוי תיובתא דהתוספות. אם כן בודאי יוצא בנשימה אחת. ואין צריך לדוחק של התרומת הדשן שמחלק בין שברים תרועה בנשימה אחת בין תקיעה תרועה תקיעה לנשימה אחת. אלא דרבינו תם לטעמי' בתוספות סוכה דגם תקיעה תרועה צריך לעשותן בשתי נשימות. וכיון דאיתותב מירושלמי נקטינן דשברים תרועה יוצא בנשימה אחת. ממילא נראה דצריך לעשותם דוקא בנשימה אחת. דתיבת ולא כלום משמעותו אפי' משהו אינו מפסיק. כהא דפרק קמא דפסחים (דף י"א:) לחד לישנא אין אדם טועה ולא כלום ולאידך לישנא טועה משהו. הרי דלא כלום אפילו משהו אינו. אך אין קושיא מזה על התוספות בסוכה מאחר דהם סבירא להו דבלא הפסקה לא נקרא תרועה כלל כמו שיתבאר לפנינו בעזר השם. אם כן ההפסקה כדי נשימה לא הוה הפסק דצורך תרועה הוא.