שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 149

ואינו כשר אלא אם כן אפי' ינטל הסכך כשר שכנגדה נשאר צילתה מרובה. אלא ודאי כיון שעליונה אינה סכך ולא הוי שני סככים שניהם כשרים. הכא נמי כיון שהסתימה בפני עצמו לא הוי שופר ולא הוה שני שופרות. השופר וגם הסתימה כשרים]: ב) אבל הרמב"ן סבירא ליה דלרבנן לעולם פסול אפי' במינו ואינו מעכב עכשיו את התקיעה שחזר קולו לכמות שהי'. ולר' נתן דקיימא לן כוותי' לא מתכשר אלא במינו ואינו מעכב והוא שנשתייר רובו כלישנא קמא דר' יוחנן. וטעמא דמילתא דאף דאינו מעכב עכשיו לאחר הסתימה את התקיעה היכי דסתמו שלא במינו פסול דהוי קול שופר ודבר אחר כיון דנשתנה קולו מכמות שהי' לאחר שניקב קודם סתימה דתחילה הי' מעכב. והיכי דמעכב אף במינו פסול דהוי שני שופרות ואף דהסתימה לבד אינו שופר. מכל מקום מה שהוא יותר משופר אחד פסול. שהתורה לא הכשירה אלא שופר אחד. וכששומע קול שופר וקול הסתימה קול פסול מעורב בו [ולא דמי לפרק קמא דסוכה הנ"ל. דהתם אין הפסול משום שני סככים אלא משום סוכה תחת סוכה ותדע דהא אם אין התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה תחתונה כשירה]: ג) איברא דלפי זה קשה במינו ואינו מעכב נמי יפסול כיון דנשתנה מכמות שהי' קודם סתימה הוי קול שני שופרות. על כן חידש הרמב"ן דכיון דעכשיו אינו מעכב אין סופו לינטל. וכיון דמינו הוא גם כן ומין במינו אינו חוצץ בטל אל השופר והוא שופר אחד אבל הרא"ש לית לי' סברת הרמב"ן הנ' דבטל לגבי שופר. ועל כן הקשה הר' אלי' מזרחי על הרא"ש מצפהו זהב יעיין שם בבית יוסף. ולשיטת הרמב"ן לא קשה מידי דלא כספר בית ישראל שהרכיב סברת רמב"ן עם שיטת הרא"ש. ומכח זה השיג על הט"ז יעיין שם. ודברי הט"ז נכונים]: ד) ויש לעיין לדעת הרמב"ן הא דפסול שלא במינו אף שאינו מעכב אם הטעם דשלא במינו חוצץ ואינו בטל.

או יש עוד טעם דביטול לא מהני אלא לאפוקי משני שופרות. דביטול משוי להו חד. ואכתי שלא במינו פסול משום קול שופר ודבר אחר: ה) ונראה להכריע כסברא קמא. שהרי ללישנא בתרא דנשתייר רובו אפי' שלא במינו כשר. על כרחין דשלא במינו נמי בטיל אל השופר ולא חשיב קול שופר ודבר אחר. הא כתב דלישנא קמא סבירא לי' דוקא במינו בטל אל השופר דמין במינו אינו חוצץ. אם כן מהיכי תיתי נשוי פלוגתא חדשה בין לישנא קמא ללישנא בתרא. וכן להיפוך אם לישנא קמא סבירא ליה דלא מהני ביטול אלא לשויי חד. א"כ מנא לי' לרמב"ן לשויי פלוגתא חדשה בין לישנא קמא ללישנא בתרא. דלישנא קמא סבירי לי' דווקא במינו בטל. כיון דלישנא בתרא על כרחין סבירא לי' להיפוך. וטעמא דלישנא קמא דפליג הוא כפשטא דלא מהני ביטול אלא לשויי חד. אלא ודאי הא ליתא דהיכי דבטל חשיב שלא במינו כאילו הי' שופר. וכן משמע מרשב"א שהקשה וצפהו זהב [והוצרך לתרץ דכיוון דלא צריך לזהב אין הזהב בטל] ולא תירץ כפשטו דזהב הוי שלא במינו אלא ודאי משום דלנאותו אינו חוצץ ובטל אל השופר הוה לי' שלא במינו כמינו: ו) ובמה שכתבתי לפרש דברי רשב"א דצפהו זהב חשיב כבמינו נראה לפרש דברי הרמב"ן שכתב טעמא דצפהו זהב במקום הנחת פה פסול משום דהתוקע מכניס קצתו בפיו והוי חציצה בין התוקע לשופר ולמד הרמב"ן מזה שאם הרחיק פיו משופר פסול ולכאורה קשה דמה זה דמיון התם יש דבר המפסיק. וכן מוכח בכמה דוכתין דכשיש דבר המפסיק גרע: ז) אך להנ"ל יש לומר על פי מה שכתב הרמב"ן בפרק ג' דבכורות דהא דמין במינו אינו חוצץ הוא דווקא היכי דלא בעי נגיעה ממש. אבל היכי דבעי שיגע ממש גם מינו חוצץ. והוא הדין דיש לומר כן לענין להנאותו. ועל כן מוכיח הרמב"ן מדצפהו זהב חוצץ אף דכל לנאותו אינו חוצץ.

על כרחין דהכא בעי נגיעה ממש ואם הרחיק התוקע פיו פסול על כן גם לנאותו חוצץ. ובחי' על מנחות בדף כ"ד נתבארו הדברים היטב בעזרת השם: ח) ולפי מה שכתבתי יש לדחות ראיות הרמב"ן לפי מה שכתבו התוספות מנחות (דף ל"ב) דתפילין דמכוסין בעור לא שייך בה נוי יעוין שם. ועל כן כיון שאין שופר אלא למצוה ובשעת מצוה מקום הנחת פה מכוסה בפה התוקע. אין בו משום לנאותו. ולעולם אם הרחיק פיו כשר דלא בעי נגיעה. ודוקא צפהו זהב דזהב מפסיק. ומשום לנאותו אין בו כיון דמכוסה: סימן תלו. א)תוספות בד"ה ניקב וסתמו הכריחו דמעכב התקיעה היינו לאחר שסתמו מלישנא בתרא דמכשיר בנשתייר רובו לר' נתן והוא הדין לרבנן. ואם כן מתניתין אמאן תרמי' אי אמרת דמעכב קודם שסתמו קאמר. דעל כרחך אפי' בנשתייר רובו מעכב קודם שסתמו: ב) ולפי עניות דעתי לכאורה יש לומר דר' יוחנן דוקא לר' נתן מכשיר בנשתייר רובו דהא מה דמכשיר בנשתייר רובו הוא משום דהרוב קול הוי מהשופר וכמו בכל תערובת דאזלינן בתר רוב. והנה מחלוקת חכמים עם ר' נתן דרבנן פוסלים אפילו בנסתם במינו משום שני שופרות כמו שכתבו התוספות והרמב"ן. ור' נתן סובר דוקא בסתימה שלא במינו דהוי קול שופר ודבר אחר. והשתא דוקא לר' נתן איכא לאפלוגי בין נשתייר רובו דקול דבר אחר שהוא המיעוט בטל לקול שופר שהוא הרוב. אבל לרבנן דהפסול משני שופרות. וכיון דצירופם עושה הפסול לא שייך ביטול כמו בכלאים כיון שכולו איסור ואין כאן מבטל: ג) אולם לאחר העיון זה ליתא דאם כן יקשה לפי מה שכתב הרמב"ן בטעמא דר' נתן דמכשיר במינו משום דמין במינו אינו חוצץ. ואם כן בשלא במינו. שוב יפסול משום שני שופרות ואפילו בנשתייר רובו יפסול. ועל כרחין דהכא דהסתימה לבד אינו שופר והשופר שניקב הוי שופר בלא הסתימה. חשיב השופר רק שופר אחד.

ואין הסתימה עושהו שופר שני. כיון דמבלעדו אין כאן שופר כלל. רק הסתימה פסול דהוא הוי יותר משופר אחד. וזה מדוייק בדברי התוספות וקול שופר אחד אמר רחמנא. ומה שהוא יותר משופר אחד פסול. ועל כן שפיר בטל הסתימה לגבי השופר אפילו הפסול משום שני שופרות: סימן תלז. א) בדין ניקב וסתמו שלא במינו פסול. כתב הטור בשם בעל העיטור שאם נשתייר שיעור תקיעה ממקום הנקב עד הנחת פה כשר כמו בנסדק לרחבו. וקשה שהרי בעל העיטור הוא הסובר בנסדק לרחבו אפילו נשתייר שיעור תקיעה ממקום הסדק לצד הרחב גם כן כשר. ולמה צריך כאן לצד הפה דוקא. ועוד שהרי בעל העיטור הביא הירושלמי דשופר נקוב כשר. אם כן מה נפקא מינה בין נשתייר שיעור תקיעה או לא. הא לעולם נשתייר שיעור תקיעה דכל זמן שלא סתמו הא כשר: ב) ונראה ליישב על פי מה שכתב בעל המאור בהא דוכי חמתה מרובה מצילתה מה הוי הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. בעל המאור דכי הניח מעט סכך עד שבצירוף האילן הוי צילתה מרובה. הרי הוכשרה הסוכה ונעשית צילתה מרובה על ידי האילן הפסול. וסכך שהוסיף אחר כך כמאן דליתא כיון שכבר הוא צילתה מרובה יעוין שם: ג) והנה הרמב"ן בחי' כתב דאף דשופר נקוב כשר. מכל מקום מקום הנקב אינו מצטרף לשיעור יעוין שם. ועל כן כשסתמו שלא במינו ואין שיעור תקיעה עד הנקב וסתמו. וכשהקול יוצא מפיו עד שיעור תקיעה בצמצום הרי נעשה קול שופר על ידי סתימה שלא במינו. שאלמלא סתמו הרי מקום הנקב אינו מצטרף ואין כאן קול שופר. דבציר לי' שיעורי'. ומה שהקול יוצא להלאה משיעור שופר אינו מועיל כלום. שכבר נעשה קול שופר שלם בצירוף השלא במינו, על כן צריך שיהי' שיעור שופר מפה עד הנקב. דשוב אין הסתימה מועיל כלום. שכבר נעשה קול שופר בהכשר קודם שהגיע הקול למקום הסתימה: סימן תלח.

א) בהא דאין חותכין את השופר לתקנו בין בדבר שיש בו משום מלאכה בין בדבר שיש בו משום שבות כתב הטור בסוף סימן תקפ"ו בשם ר' יונה דמותר לומר לגוי לעשותו. דשבות דשבות במקום מצוה שרי והתוספות לא כתבו כן במס' שבת (דף קכ"א) עד כאן לשונו: ב) ותמיהני דהכי איתא שם בתוספות. בהא דגוי שבא לכבות אין אומרים לו כבה. אפילו בדבר שהוא משום שבות אסור אמירה לגוי כדמוכח בעירובין (דף ס"ז:) בינוקא דאשתפוך חמימי ע"כ. והיינו מדלא שרי להביא מחצר שאינה מעורבת אלא משום מצוה. אבל שיהי' אסור במקום מצוה אין זכר בתוספות. והי' לו להטור להביא מתוספות גיטין שחולקים בין במקום מילה דהיא גופה דחיא שבת הוא דמותר שבות דשבות ולא במקום שאר מצוות וכן כתב הטור בסימן ש"ז ובסימן של"ח. ובסימן של"ח כתב הטור ואני כתבתי. מבואר שעיקר דעתו כן. ואם כן למה בנידון דידן עזב סברת תוס' גיטין הנ"ל ותפש טעם אחר מתוספות שבת התמוה. ועוד למה בסימן ש"ז לא כתב מדברי תוספות דשבת: ג) וליישב נראה דראיית הטור מתוספות שבת הוא מדכתבו תוספות זה על אין אומרים לו כבה. והיינו דסבירא להו להתוספות אמירה לגוי לכבות לא הוי שבות גמור רק שבות דשבות. משום דכבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. הביאו ראי' דשבות דשבות גם כן אסור. מכל מוכח מדכתבו תוספות זה על אומרים לו כבה. דסבירא להו אמירה לגוי בכבוי לא חשיב רק שבות דשבות [ודלא כר"ן פרק חבית דמלאכה שאינה צריכה לגופה חמיר משאר שבותים דאין הכל בקיאין בין צריכה לגופה לאינה צריכה לגופה] ומדאסר במקום פסידא. כל שכן במקום מצוה. שהרי משום פסידא שרינן טפי משום מצוה. שהרי צנור שעלו בו קשקשים ממעכן כלאחר יד. דכלאחר יד במקום פסידא לא גזרו. ואילו כלאחר יד בשופר לא התירו לתקנו כלאחר יד: ד) אך לפי זה גם במילה יאסור שבות דשבות.

דמה אמרת שאני מילה דהיא גופה דחיא שבת. הא במקום פסידא שרינן טפי ממה שהתירו במקום מצוה שדוחה שבת, שהרי חתיכת יבלתו ביד דחשיב כלאחר יד לא התירו בפסח ותמיד. כדאיתא שלהי עירובין. ובמקום פסידא שרינן כלאחר יד כנ"ל ואם כן מדאסר שבות דשבות במקום פסידא. כל שכן במקום פסח ותמיד. והוא הדין מילה. והרי במקום מילה התירו בגמרא להדיא בינוקא דאשתפיך חמימי. על כרחין לומר דתוספות בשבת סבירא להו כמו שכתב רשב"א בשם מורו הרב. דמפרש הא דעירובין (דף ס"ח.) דולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה. היינו שנשתנה מכמות שהי'. ודלית בי' מעשה. היינו להביא חפץ ממקום למקום דלא נשתנה. ועל כן לתקן השופר שהוא שבות דשבות אסור ואפילו במקום מילה ופסח כהאי גוונא אסור. והיינו טעמא דאסור אמירה לגוי בכיבוי משום דנשתנה מקדמותו. ועל כן בסימן ש"ז לא הי' יכול להביא מתוספות שבת. דהתם בהוצאה מכרמלית קאי. ובזה מפורש בש"ס דמותר במקום מילה. על כן כתב הטור מתוספות גיטין דמחלקים בין שאר מצוות למילה: ה) ונראה דכאן לא הי' יכול להביא מתוספות גיטין דמחלקין בין מילה דהיא גופה דחיא שבת. דהא שופר נמי דוחה תקיעה שהוא שבות כדאיתא סוף פרק ואלו קשרים. אלא דהוא שבות קל. דאית בי' תרי היתירא מדאורייתא. אחת שלא היתה במשכן. הב' משום שהיא חכמה ואינה מלאכה ואפילו היתה במשכן לא הי' אסורה מן התורה. עיין ר"ן ריש שבת. מכל מקום לא קיל טפי מאמירה לגוי לעשות כלאחר יד. דגם כן אית בי' התירא. שאינו עושה בעצמו ושהוא כלאחר יד. שאפילו הי' עושה בעצמו הי' מותר מדאורייתא. וכיון שהיא גופה דוחה איסור כיוצא בו. הכי נמי נתירנו עתה. ואף דמילה חמיר טפי שדוחה גם איסור תורה. הא אנן בשבות דשבות קיימינן. וזה דוחה המצוות תקיעה.

על כן כתב מתוספות שבת דמדבריהם מוכח דאין מתירין שבות דשבות אפילו במקום מילה. רק היכי דלא נשתנה כמו בהוצאה: ו)ובעיקר מחלוקת הרמב"ם עם התוס' ורמב"ן. שהרמב"ם סובר שמתירין שבות דשבות בכל מצוה. ותוספות מחלקים דדוקא במילה שהיא גופה דוחה שבת. נראה דרמב"ם לשיטתו שכתב בפרק ב' מהלכות שופר הלכה ו' מן הדין הי' שיתקעו שופר בשבת. שהשופר מן התורה ותקיעה שבות. אלא שגזרו שמא יעבירנו. ולפי שיטתו צריך לומר דגזירה שמא יעבירנו חמיר משבות. מאחר שגזרו ביחוד במקום מצוה של חובה. מתוך שבהול לעשות, המצוה יבא לידי העברה ארבע אמות. ולפי זה הא דמקשה אביי לרבה עירובין (דף ס"ז:) מהזאה שבות שאינה דוחה. אי אפשר לומר דמהזאה דפסח אקשי לי'. שהרי בפסחים (דף ס"ט.) מפורש הטעם משום שמא חמור יעבירנו כמו שכתב הר"ן פרק ר' אליעזר דמילה. בהא דלא גזרו במילה שמא יעבירנו. משום דחברי' מדכר לי' ודוקא שופר ולולב שהכל טרודין. והזאה דפסח משום שהכל טרודין עיין שם. ואם כן הזאה דתרומה שאין הכל טרודין לית בי' משום שמא יעבירנו. רק משום דמתקן מנא. מזה הקשה אביי. ואם כן חזינן דלא מחלקינן בין שאר מצוות למילה. ורב יוסף שני לי' דיש חילוק בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דאין בו מעשה. מבואר דבאין מעשה אפילו בשאר מצוות דחי. דהא רב יוסף שני דלא דחי הזאה משום דיש בו מעשה. אבל אם לא הי' בו מעשה הי' דוחה ועל הזאה דתרומה קאי כנ"ל: ז) ולרש"י עירובין (דף ס"ח.) דפירש דמהזאה דפסח אקשי לי' אביי. צריך לומר דסבירא לי' שמא יעבירנו לא חמיר משאר שבות. ומה שהי' דוחה שבות דתקיעה לולי הטעם דשמא יעבירנו [דאין לומר דאם כן גם ביום טוב לא נתקע. דליתא דהא ביום טוב איכא ממה נפשך אם יום טוב הוא שפיר דוחין. שהרי היכי שבקיאין בקביעא דירחא אין גוזרין שמא יעבירנו גבי לולב.

ובשופר דגזרינן הוא משום שאין בקיאין רק בבית הוועד. ואם כן ביום טוב איכא ממה נפשך והדברים עתיקים] צריך לומר דתקיעה קל משאר שבות כמו שכתב הר"ן ריש שבת דחשיב רק עובדא דחול. [ואין להקשות לפי שיטה זו דשמא יעבירנו לא חמיר משאר שבות ואף על פי כן אינו דוחה. מהא דשבת (דף קכ"ח:) דאתי צער בע"ח דאורייתא ודחי מבטל כלי מהיכנו דרבנן [ומהא דשופר אין עולין באילן לא תקשי להא דשבת. דבהא יש לומר כמו שחילק הלחם משנה בהא דרמב"ם. דמהראוי הי' שידחה שבות דתקיעה אף דאין עולין באילן. שאני הכא דבעידנא דמיעקר שבות. מקיים העשה. הכי נמי יש לומר בהא דשבת. אך להנ"ל קשה] יש לומר שאני שבות דמבטל כלי מהיכנו. שהוא משום דמחזי כבונה או כסותר. והוא אינו מתכוין לבנות ולסתור. אלא שממילא נעשה כך. זה שבות קל מאוד. כעין שהתירו ביום הכיפורים שבות דרחיצה וסיכה כל שאינו מתכוין לתענוג. וכבר בארתי זה במקום אחר]: ח) מיהו מהא דפסחים (דף ס"ט.) דמקשה מכדי הזאה טלטולי בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח. ומשום שמא יעבירנו משמע דשמא יעבירנו חמיר משבות דהזאה [דהוא שבות בלא טעמא דשמא יעבירנו כמו הזאה דתרומה. וכן הזאה דכהן גדול בימי הפרישה שאינם דוחים שבת אף דלא שייך טעמא דשמא יעבירנו דאין הכל טרודים כדברי הר"ן הנ"ל. אלא דמכל מקום אסורים משום דמיחזי כמתקן גברא כמו שפרש"י במשנה דריש אלו דברים] הנה דחמיר משאר שבות כשיטת רמב"ם הנ"ל: ט) מיהו יש לומר דלעולם שמא יעבירנו אינו חמיר משאר שבות אלא דשבות דהזאה קל. וטעמא רבה יש בהא. שהרי בשעת הזאה עוד אינו מתוקן כלום עד שיטבול אחר הזאה. והטבילה מותרת משום דנראה כמיקר. ותדע דעל כרחך צריך לומר כן דאי הוא כשאר שבות. בפשיטות לא נדחה כמו חתיכת יבלתו ביד. אלא ודאי הוא שבות קל מאוד ואפילו משבות כלאחר יד:

סימן תלט. שאלה. השומע ממי שלא השמיע לאזנו כגון שהניח קרי באודני'. בין בשופר בין במגילה. מהו הדין. אם נדמהו לחרש המדבר ואינו שומע שהשומע ממנו בשופר דברי הכל לא יצא. אף דקיימא לן דהוא כפיקח לכל דבריו. ובמגילה לדעת הבית יוסף סי' תרפ"ט גם כן לא יצא. ולדעת הב"ח שם לכתחילה לא ישמע מחרש. או דילמא דדוקא מי שאינו יכול לשמוע לא הוי בר חיוב וכמו שכתב הבית יוסף שם בשם התשב"ץ. אבל השומע אלא שעכשיו אטם אזנו משמוע דבר חיוב הוא אלא שעכשיו אינו שומע. אינו דומה לחרש וגם אין לדמותו לדברי ירושלמי שהביא הר"ן רפ"ב דמגילה יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא בלעז את שאינו יודע אשורית ויודע לעז. ופשיט לי' דכיון דהוא עצמו אינו יוצא גם לאחר אינו מוציא. דליתא. בשלמא התם כשם שלעצמו אינו מוציא כך לאחרים. מה שאין כן הכא שגם הוא עצמו אם שומע יוצא. גם אחרים השומעים יוצאים. ודומה להא דכל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא. אף שלעצמו אינו מוציא באותו פעם ואינו מתכוון לצאת עכשיו. מאחר שכבר יצא. ואף על פי כן מוציא אחרים. הוא הדין בזה ודו"ק: א) תשובה. אף דמדברי הבית יוסף מבואר בטעם חרש שאינו שומע אינו מוציא. משום דלאו בר חיוב הוא. ולפי זה פשוט דאם אטם אזנו משמוע יכול להוציא אחרים. אין דבריו מובנים לי. ועי' במגן אברהם סי' ל"ט דמי שנקטעה זרועו השמאלית כשר לכתוב תפילין דפומא הוא דכאיב לי' אבל גברא בר חיובא הוא [וידידי הרב ר' יואב יהושע ני' הזכירני כי המה דברי התוס' יבמות (דף מ"ד) שהקשו והרי חרש וחרשת שאין עולים לחליצה ועולים ליבום. וי"ל דהתם בני חליצה נינהו ופומייהו דכאיב להו עד כאן]. וכן כתב בתוספי הרא"ש שם. והכא נמי החרש בר חיוב שופר ומגילה הוא ופומי' כאיב לי' שאינו יכול לקיים.

ואם כן דומה להא דכל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא משום ערבות. והכא נמי אף דבאותו תקיעה אינו מחוייב לעצמו שהרי אינו יוצא בה. מכל מקום מחוייב להוציא אחרים משום ערבות. וחשיב שומע תקיעת חיוב. ודווקא שאינו בר חיוב בעצמותו אינו בכלל ערבות לאחרים במצוה שבעצמו אינו מחויב כמו שכתב הרא"ש בברכות בטעם אשה אינה מוציאה אחרים במצוות שאינה חייבת בהם. דאינם בכלל ערבות. והיינו משום שאינה מחוייבת בעצמה. אבל בקידוש פשיטא שאפי' יצאה מוציאה אחרים. אבל בחרש דמוכח מתוס' ורא"ש ומגן אברהם דחשיב בר חיוב שוב יהי' מוציא אחרים משום ערבות: ב) גם מטורי זהב בהלכות מגילה סי' תרפ"ט שכתב בטעם חרש שאינו מוציא אחרים אף דקיימא לן לא השמיע לאזנו יצא. דחרש שאני שאינו ראוי לשמיעה. ואי אמרת דחרש למאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא. לא חשיב בר חיוב כלל. אם כן הוא הדין לדידן דבדיעבד יצא רק לכתחילה צריך להשמיע לאזניו אם כן חרש אין בו חיוב לכתחילה לשמוע. אם כן יהי' דומה לכל הני דתנן בבכורים מביאין ואין קורין ולא חשובים אינם ראוים לבילה כמו שכתב הרשב"ם בפ' המוכר את הספינה דלא אמרי' אינו ראוי לבילה אלא במקום שמחויב ואינו ראוי לעשות. מה שאין כן בהני שאינם מחוייבים בקריאה כלל. ואם כן אי אמרת דחרש אינו מחוייב בשמיעה אם כן איך יעכב. וכן כתב המגיה במשנה למלך דאלם אינו מביא ביכורים דאינו ראוי לקריאה אלמא דחשיב מחוייב בקריאה אולם אין להביא ראי' מאלם דאינו חולץ דהתם שאני דזיקת יבום עליו ואין מוציאה מזיקתה אלא חליצה רקיקה קריאה או ראוי לקריאה. ולא דמי לבכורים. שאם לא היו מחוייבים גם בהבאה הי' חולין גמורים. והשתא שאינו מחוייבים בקריאה רק בהבאה לבד. הבאה לבדה מוציאה מידי איסורן.