שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 148

משום דבראש השנה ויום הכיפורים קאי דניחא בי' ברכת השנים. אבל רב דאמר בעשרת ימים מתפלל המלך הקדוש המלך המשפט מוכח דגם בימי החול שבין ר"ה ליום הכפורים קאי דאית ביה ברכת השנים. מוכח דאפילו בדיעבד לא יצא בהאל הקדוש. דאלו הי' יוצא בדיעבד שוב הי' הדין דאפילו לכתחילה צריך לומר האל הקדוש כנ"ל דבימות החול איירי. ורב יוסף אמר מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט. משום דבימות החול דאית בי' ברכת השנים קאי. וכיון דבדיעבד יוצא בהאל הקדוש. אף לכתחילה מתפלל כן דיש בה מעלה שמועיל בשאר ימות השנה כנ"ל. ורבה דאמר המלך הקדוש המלך המשפט אף דלכתחילה קאי. מכל מקום כיון דבימות החול קאי דאית בי' ברכת השנים אם איתא דבדיעבד יצא אף בתחילה מתפלל כן כנ"ל: ו) וקאמר הש"ס והלכתא כרבה. דאם לא כן הוה אמינא דרבה עביד כחומרא דרב כדאיתא בשבת (דף מ'.) דרבה כחומרי' דרב עביד כקולי' דרב לא עביד. ועל כן לכתחילה פוסק רבה לומר המלך הקדוש דהא לרב אסור להתפלל ולסיים האל הקדוש. ואם מתפלל המלך הקדוש אף לר"א שפיר דמי. ותדע דרב אומר הדין גם בברכת השנים והוא אמר רק בברכת האל הקדוש ומשום דבראש השנה ויום הכיפורים קאי. ונהי דסבירא לי' להתפלל לכתחילה האל הקדוש דהכי שביתא מילתא טפי להתפלל תפלה שיוצאין בה בשאר ימות השנה. אבל אם אמר המלך הקדוש הא יוצא בה כמו בראש השנה ויום הכיפורים עצמו כנ"ל: ז) וכל זה לכתחילה אבל בדיעבד אם התפלל האל הקדוש לחזור לראש כרב הא קולא הוא. דלר' אלעזר אסור לחזור לראש דהוי ברכה לבטלה. כל שכן בשבת וראש השנה ויום הכיפורים דאין מתפללין נדבה. דאין נדבה באה בשבת ויום טוב והוה אמינא דלא יחזור לראש קמשמע לן. והילכתא כרבה והיא ודאי דאי משום ספק לא הי' שייך לומר שהלכה כך: ח) ועתה נבא לדין אמר מלך אוהב צדקה ומשפט.

ולכאורה נראה מדמוכיח הש"ס מרבה ורבה הא אמר גם כן המלך המשפט מוכח שגם אם אמר מלך אוהב כו' מחזירין אותו. אך לפי מה שכתבתי אין זה הוכחה דשפיר יש לומר דאין מחזירין אלא לכתחילה מתפלל המלך המשפט ודוקא בהמלך הקדוש מוכיח הש"ס דאם איתא דיצא בהאל הקדוש. אף לכתחילה הי' מתפלל כן בחול כדי שתהא תפלה שיוצא בה בשאר ימות השנה ועל כרחין דהאל הקדוש אף בדיעבד לא יצא. אבל לענין אוהב צדקה ומשפט אינו הוכחה. כיון שעל כרחין צריך להתפלל המלך הקדוש כנ"ל. ובין אם יתפלל מלך אוהב צדקה ומשפט בין אם יתפלל המלך המשפט אינו תפלה שיוצא בה בשאר ימות השנה. שוב טוב יותר להתפלל המלך המשפט. וכמו בראש השנה ויום הכיפורים לר' אלעזר דמתפלל לכתחילה המלך הקדוש כנ"ל: ט) וטעמא רבה איכא לחלק בין האל הקדוש בין מלך אוהב כו' דמלכות הוא דין. ואל הוא חסד כדמוכח במכילתא מקרא דאלי אלי למה עזבתני דאין אומרים למדת הדין למה כו' ועל כרחך שם אל הוא חסד וכשצריך להזכיר מלכות דין ומזכיר חסד ודאי הוי שינוי. ותדע דר' אלעזר הביא ראי' דיוצא מדכתיב ויגבה כו' והאל כו' אימתי ויגבה בימים שבין ראש השנה ליום הכפורים וכתיב והאל הקדוש נקדש בצדקה. ואינו מובן דמה זה ראי' לתפלה. אלא ודאי טעמא דרב משום דראש השנה יום הדין אין ההתגלות במידת אל חסד. ור"א הביא ראי' שגם בראש השנה יש התגלות למידת אל דהא בימים אלו כתיב והאל כו'. וממילא בברכת השנים בשינוי ממלך המשפט למלך אוהב צדקה ומשפט דלא שייך טעם זה לכולי עלמא יצא: י) אך זה אינו דהבית יוסף כתב בשם הר' מנוח דמלך אוהב צדקה ומשפט היינו שמתנהג עם ברואיו בצדקה ומשפט והוא גם כן חסד ודומי' דהאל: יא) מיהו יש לומר דשאני הכא שמזכיר גם כן משפט ודווקא אל מידת חסד לבד סבירא לי' לרב לא יצא.

והר' יונה גם כן מחלק משום שמכל מקום הזכיר מלכות. אך קשה מהגמרא שמוכיח מרבה ורבה הא אמר המלך המשפט גם כן. ובמה שכתבתי נתיישב הדבר: יב) וקצת ראי' גם כן מדלא פליגי רבה ורב יוסף לענין דיעבד. דהוה אמינא ר' אלעזר מחלק בין לכתחילה לדיעבד. אך אם נאמר דבמלך אוהב לכולי עלמא בדיעבד יצא משום דבעי מפלגי גם במלך אוהב פליגי דלכתחילה: סימן תלא. ב"ה יום ג' יוד אלול סת"ר לפ"ק החוה"ש וכ"ט לכבוד בני וכו' מוהר"ש נ"י א) אודיעך משלומינו כו' בדבר המנהג לכסות השופר במפה עד אחר הברכה. ולכאורה יפלא הלא ראוי לקרב הברכה אל המצוה בכל מה דאפשר. ובתפילין מברכין מהאי טעמא בין הנחה לקשירה [וכן כתב הר"ן דעל כן לא תקנו ברכה בקידושי ביאה משום דאין לברך על המצוה אלא בשעה שמזומנת לפניו לעשותה. ואז הוא עמה במטה. ואסור משום לא יראה בך ערות דבר] ולמה ישתנה שופר: ב) ונראה לי דהנה בתשו' רמב"ם ששאלוהו מה בין ברכת על תקיעת שופר בין לשמוע קול שופר. והשיב דהמצוה בשמיעה לבד והתקיעה כעושה סוכה לישב בה על כן מברכין לשמוע. והדבר יפלא דאם כן השומע תקיעת חרש שוטה וקטן ואשה נמי יצא כמו סוכת גנב"ך. וכבר אמרתי בזה כמו בספר תורה אינו יוצא בספר שהניחו לו אבותיו. ואינו יוצא אלא בספר שכתבה הוא או שלוחו או שקנה אותה. מאחר שעשה מעשה. לא שהמצוה תבא מאלי'. הכי נמי בשופר אינו יוצא בשמיעה אלא אם כן עשה מעשה שישמע. היינו שתקע הוא או שלוחו. ועל כן מי שאינו בר חיוב שאינו נעשה שליח. כמו שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה אינו יכול לתקוע לו: ג) אך לפי זה לכאורה ה' יכול לברך על התקיעה שהרי מחויב לתקוע הוא עצמו או שלוחו כנ"ל. אך ברכה זו לא יהי' רק להתוקע לעצמו ולא להשומעים. כמו כל העושה מצוה על ידי שליח שבנו נימול על ידי אחר שהמוהל מברך.

[ולא דמי למגילה שמברכין על מגילה דבמגילה אין השומע יוצא משום שליחות. דאם תמצא לומר דיוצא מטעם שליחות יהי' הדין דאפי' לא שמע כלל רק צוה את חבירו לתקוע בשבילו הי' יוצא כמו המברך עצמו שלא השמיע לאזנו. אלא ודאי דבדיבור לא שייך שליחות דהוי מצוה שבגופו. רק בשמיעה יצא דילפינן מקרא דשומע כעונה וחשוב כאילו קרא בעצמו. ועל כן גם השומע יכול לברך על מקרא מגילה. אבל שופר שאינו דיבור לא אשכחינן בי' שומע כעונה. אלא משום דמצוותו בשמיעה. והתקיעה הוא רק שיהי' השמיעה במעשה. והוי המעשה שחוץ לגופו שפועל השמיעה. ושפיר מהני שליחות על מעשה דתקיעה]. ועל כן אי אפשר שיברך השומע על התקיעה כמו שאין אבי הבן מברך על בנו שנימול על ידי אחר. על כן מברכין לשמוע. שברכה זו גם לציבור לא להתוקע לבד: ד) ובזה ניחא מה שמכסין השופר. דאם לא כן כשמברך על קול ולא על השופר הי' נחשב מעביר על המצוות לגבי התוקע. שהוא באמת יכול לברך על תקיעת שופר גם כן. על כן מכסין בשעת ברכה. גם יש לפרש לפי זה כמו שמכסין הפת בשעת קידוש שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשין עליו. והכא נמי כיון שיכול לברך התוקע על השופר מכסין שלא יראה השופר בושתו: סימן תלב. ב"ה לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם אוצר בלום כל רז לא אניס לי' כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י: א) ראיתי מה שמקשה בספרו בסימן ג' בשופר צפהו זהב במקום הנחת פה פסול נימא כל לנאותו אינו חוצץ. אני רגיל ליישב בזה דברי הרמב"ן שלמד מזה שאם הרחיק התוקע פיו מהשופר ותקע לא יצא. ואינו מובן דצפהו יש כאן חציצה. אבל הרחיק אין חציצה רק שאינו נוגע. ותרצתי משום דלנאותו אינו חוצץ. אך כמו שכתב הרמב"ן פרק ג' דבכורות במין במינו דאינו חוצץ. מכל מקום במה דצריך שיגע אינו מועיל מין במינו. דמכל מקום אינו נוגע.

כן יש לומר דסבירא לי' בלנאותו. ועיין ר"ח סוכה (דף ל"ז.) וזה לשונו אמר רבא כל לנאותו אינו חוצץ מין במינו הוא. יעיין שם. ועל כן צפהו זהב פסול אף דלנאותו הוא מכל מקום אין התוקע נוגע. ומוכח שפיר שאם הרחיק פיו משופר לא יצא: ב) והא דבצק שבסדקי עריבה העשוי לחזק כל השנה הוא כעריבה. ושרץ הנוגע בבצק נטמא העריבה. ולפי האמור הרי לא חשיב נגע בעריבה. היינו משום דאתרבי תורת יד בכלים כמו שכתב רש"י שבת (דף מ"ח:) ד"ה חיבור. וכיון שנעשה טפל לעריבה. לא גרע מיד העריבה דמקבל ומוציא טומאה: ג) עוד יש לומר לפי מה שכתבו התוס' מנחות (דף ל"ב:) וזה לשונם אבל תפילין דמחופין בעור לא שייך בהו נוי. ועל כן במקום הנחת פה לא שייך נוי. דאין נוי מצוה אלא בשעת מצוה והכא בשעת תקיעה מכוסה בפי התוקע: ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן תלג. ב"ה יום א' וישב תרס"ג לפ"ק שנית להרב הגאון הנ"ל בענין הנ"ל א) מה שכתב על מה שכתבתי דצפהו זהב במקום הנחת פה לא שייך בי' לנאותו אינו חוצץ כיון שמכוסה בפה התוקע. וכתב מעלתו שאינו מבין שהרי חציצה בלולב הוא במקום שאוחזו בידו ומכוסה ביד. אינו קושיא כלל דאטו האגד נוי מצד עצמו. רק מצד שהמינים מתחברים יחד. וזה הוא אף שלא במקום אחיזת ידו. אך כך יש לו לומר שבשעה שאוחז בלולב ומיניו אינו ניכר אם המינים מתחברים בעצמם כי בלאו הכי היד מחברם: ב) אך באמת ענין ואנוהו דלולב. אינו משום נוי במראה כלל ותדע דהא רש"י כתב דחובה לאגדו בקשר גמור משום ואנוהו. וכן דעת הראב"ד בתמים דעים ורא"ם בספר יראים. ומה נוי יש בקשר יותר מבעניבה או כאגודה של ירק: ג) אך הענין דבירושלמי סוכה פרק ג' הלכה ז' דאלו נאמר וכפת הי' צריך לאחוז האתרוג והלולב ביד אחד עיין שם.

ממילא לולב ומיניו כיון דכתיב ווין ביניהם צריך לאחוז הג' מינים לכתחילה ביד אחד שיהי' לקיחה אחת. ושוב משום ואנוהו חובה לאגדן שיהי' לקיחה אחת לגמרי. דומה למה שאמרו בפרק ערבי פסחים דמצוה לאכול מצה לתיאבון משום הידור מצוה. כיון דאכילה הוא רק כשנהנה [הנאת גרונו להלכה הנאת מעיו לריש לקיש] חשיב הידור מצוה כשנהנה יותר. הכא נמי כיון דמצוה לכתחילה לקיחה אחת ביד אחד הוי הידור מצוה אם הם אחד יותר. ועל כן סבירא לי' לרש"י וסייעתו דלא הוי אחד לגמרי רק על ידי קשר גמור. והכין ברירא דהא מילתא ). ובמק"א ביארתי הדברים באר היטב. נמצא דהידור זה אינו הידור דמראה. ואין נפקא מינה אם נראה או אינו נראה: ד) ולענין מה שכתבתי דלנאותו דאינו חוצץ. מכל מקום אין דינו כנוגע רק נידון כאויר. וכמו שכתב הרמב"ן במין במינו אינו חוצץ. על זה הקשה כבוד תורתו מלולב וכי סלקא אדעתין שאם אויר מפסיק בין ידו ללולב יחשב לקיחה. וזו שאלת נערים שאם אויר ממש מפסיק אינו אוחזו בידו כלל. כי יפול מידו. אך זה שאוחזו בידו אלא שאינו נוגע יצא כיון דמין במינו. או לנאותו. נחשב כאויר ומכל מקום אוחזו בידו: ה) ואשר הביא ראי' מהניח כלי שרת בתוך כלי שרת וקיבל בו הדם דמין במינו אינו חוצץ אף דהתם צריך נגיעה ממש והפסק אויר פוסל כמו בנכנס לו רוח בחוך בגדו. ועוד קל וחומר. במחילת כבוד תורתו אשתמיטתי' ש"ס ערוך זבחים (דף כה:) נפתחו שולי מזרק קודם שהגיע הדם לאויר כלי מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא. ופירש רש"י כגון זה שמתחילה הי' עומד ליפחת שולי מזרק. אבל אם נפחתו לאחר שהגיע לאויר כלי לא מבעיא דמשנכנס לתוכו הוה קבלה. עד כאן. הנה מפורש דאין צריך ליגע כלל. ומעודי קשה לי הא דמנחות (דף י"א) דבקי' לקומץ בדפני' דמנא כו' עיין שם.

מה מבעיא לי' הא נתינה בכלי במקום קבלת הדם. וכשם שקבלת הדם די באויר. כך הקומץ. ובאמת הרמב"ם מפרש שם דלאו לענין הכלי שמקדש בו. אך לפירוש רש"י צריך עיון למה ישתנה הקומץ מדם. מכל מקום בדם מפורש בזבחים דאין צריך ליגע. וניחא הא דהניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם: ) ו) ואדרבא מסוגיא זו מתברר סברת הרמב"ן לפי מה שכתב המבי"ט בקרית ספר הא דמין במינו אינו חוצץ ילפינן לה מהא דפשיט שם בעיא דמזרק מברייתא דאשר ישרתו בם בקודש שני כלים ושירות אחת. ומינה יליף מין במינו אינו חוצץ. וכיון דבקבלה א"צ ליגע כנ"ל. אין לנו ללמוד במקום שצריך ליגע: ז) ואשר הקשה מרואה דם בחתיכה דפירש רש"י דמין במינו אינו חוצץ. אף דהרב כתב בקונטרס אחרון סי' קפ"ג סק"ד דרואה דרך אויר בלי נגיעת בשר טהורה. לא יצא ידי חובת עיון. ואדרבא מסוגיא זו מוכח כרמב"ן דהכי איתא התם הרואה דם בשפופרת מהו אמר ליה טהורה. בבשרה ולא בשפופרת. מאי שנא ממפלת חתיכה ודם אגור בתוכה טמאה התם דרכה לראות דם בחתיכה. הכא אין דרכה לראות דם בשפופרת. פירש רש"י בחתיכה בבשרה קרינא בי' דמין במינו לא חייץ. ואינו מובן. דאם כן למה לי' לחלק חתיכה אורחא שפופרת לאו אורחא. תיפוק לי' חתיכה מין במינו שפופרת אינו מינו. גם אינו מובן אחר כך בסוגיא דפירש רש"י תנא קמא מטהר מחתיכה משום חציצה ופלי פלויי שנוגע ברחם טמאה. הא מין במינו אינו חוצץ: ח) אך הדבר ברור דרש"י פירש אין דרכה לראות בשפופרת שאין דרכה לראות בחציצה. וכן פירשו תוספות ורמב"ם. וקשה לי' לרש"י הא דרכה לראות בחתיכה. הרי דרכה לראות בחציצה. וא"כ מה נפקא מינה בין חתיכה לשפופרת. לזה תירץ רש"י דמין במינו לא חייץ. ונהי דמכל מקום חשיב כאויר ודרכה לראות בהפסק אויר. מכל מקום אין דרכה לראות בדבר ממש מפסיק.

ועל כן תנא קמא דמטהר בחתיכה דסבירא לי' אין דרכה לראות בחתיכה וכן קיימא לן להלכה] לא מהני הא דמין במינו. דמכל מקום נידון בהפסק אויר ואין דרכה לראות בהפסק אויר. וכך הם דברי הרב בקונטרס אחרון. ועל כן למה דס"ל תחילה דרכה לראות בחתיכה פירש רש"י דמין במינו דנידון בהפסק אויר וזה דרכה. מה שאין כן בשפופרת ממש מפסיק אין דרכה. אך למה דקיימא לן אין דרכה בחתיכה אין דרכה בהפסק אויר. ולמאן דאמר דרכה בחתיכה וחתיכה כהפסק אויר. הרי דרכה בהפסק אויר. נמצא מסוגיא זו ראי' ברורה לשיטת הרמב"ן ז"ל: ידידו הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן תלד. בדין שופר שנסדק. א) במכילתין (דף כ"ז) בתוס' ד"ה נסדק לאורכו העלו דלארכו לא מיפסל אלא אם כן נסדק מראשו לסופו על פני כולו. וצריך להבין מנא להו הא. אימא דרובו ככולו: ב) ונראה דהוכיתו כן מניקב וסתמו במינו דכשר כל שאינו מעכב עכשיו התקיעה אם נשתייר רובו. והא אפי' נשתייר רובו ולא נפחת רק מיעוט השופר. אם נשאר רק רוב מצומצם יש נקב וסדק ברוב אורך השופר. וכן ברוב רחבו אף שבכל שטח השופר הוא רק מיעוט. ואמשול לך משל בשטח ששה על ששה ונטל ארבעה על ארבעה. הרי נפחת מיעוט השטח ששה עשר לעומת שלשים ושש. ומכל מקום באורך השטח וכן ברוחב ניטל רוב ארבע מששה. והטעם בזה. שהרי נשאר מקום באורך וכן ברוחב שלא נפחת כלל על כרחך נשאר רוב השטח אף שבמקום שנפחת נפחת רוב באורך וברוחב. וכן הענין הזה בשופר גם כן: ג)והנה מהא דהרי הוא נסדק ברובו לרחבו לא קשיא. כיון שדבקו ולא נזכר בגמרא דלא מהני דיבוק בנסדק לרחבו. ודווקא נסדק לארכו דבטל מיני' שם שופר. שפיר לא מהני לשויי דיבוק שופר דפנים חדשות בא לכאן. וכאילו לא הי' שופר מתולדה. מה שאין כן נסדק לרחבו דהוי שופר ולא צריך הדיבוק אלא לצרף השיעור.

אבל קשה מהא דהרי הוא נסדק לארכו דמפורש במשנה דלא מהני דיבוק. ואם שיעור נסדק לארכו ברוב. למה יכשר נפחת מיעוטו וסתמו הא הוי שופר שנסדק ודבקו דפסול. אלא ודאי מוכח דלארכו אינו פוסל אלא אם כן נסדק כולו: ד) וראיתי בחי' הרמב"ן שכתב לרחבו פירש רש"י ז"ל שנסדק כל הקיפו לרחבו ומסתברא רובו ככולו מיהו בלישנא בתרא דר' יוחנן מכשירין נפחת רובו וסתמו במינו ואילו כולו היינו נסדק דפסול. אלא דהתם כיון ששני ראשין שלמים כשר אבל ברחבו רובו ככולו דהא כניטל הוא ולהחמיר עכ"ל. והנה הוקשה לו להרמב"ן ז"ל קושיא הנ"ל אלא שהי' מקשה רק מלישנא בתרא דר' יוחנן ואנן כתבינן דגם מל"ק קשה. ותירץ הרמב"ן דלארכו לא מיפסל ברובו כיון ששני ראשין שלמים. וביאור הדברים עפ"י מה שכתב הרוקח לחלק בין נסדק לארכו בין נסדק לרחבו דכהאי גוונא מצינו בגרגרת פסוקת הגרגרת לרחבו ברובו לארכו אם נשתייר משהו למעלה ומשהו למטה כשירה עיין שם. וזה שכתב כאן ששני ראשין שלמים הרי נשתייר למעלה משהו ומשהו למטה וכשר כמו בגרגרת. והנה הוקשה לרמב"ן מניקב לנסדק לארכו ותירץ כיון ששני ראשין שלמים. ואכתי קשה מנסדק לרחבו. וצריך לומר כמו שכתבנו דנסדק לרחבו מהני דבקו: ה) אך את זה ראיתי בחי' הריטב"א במתני' דשופר שנסדק ודבקו וזה לשונו ודווקא כולו או רובו דמיעוטו המפוזר מב' צדדיו לב' הפיות לא חשיב. משמע להדיא דאפי' ב' צדיו שלמים ונסדק רובו באמצע פסול. ואם כן קשה מניקב וסתמו. הא הוה לי' נסדק ודבקו: ו) עוד כתב הריטב"א דדיבוק שברי שופרות [בסוף הדיבור] וזה לשונו דשברי שופרות היינו שופרות גדולים שיש בכל שבר כשיעור. דאילו בשברי שופר שאין בכל אחד כשיעור כבר יצא מתורת שופר לגמרי ומרישא שמעינן שהוא פסול.

הנה מבואר מדבריו דכשאין בכל אחד כשיעור ג"כ יצא מתורת שופר לגמרי ומרישא שמעינן דלא מהני דיבוק ולא סבירא לי' החילוק שחלקנו בין רישא דאין שם שופר בין צריך הדיבוק רק לעשותו שיעור. ואם כן נסדק לרחבו לא מהני דיבוק. סוף דבר לשיטת הריטב"א קשה בניקב וסתמו בתרתי מנסדק לארכו ומנסדק לרחבו: ז) אך הריטב"א בד"ה ניקב וסתמו דנפחת רובו לאו היינו רוב בניינו אלא רוב רחבו באותו צד שהנקב בו עיין שם. וא"כ לא קשה מידי. דלאו היינו נסדק לארכו דרק רוב רחבו נפחת. ולא גם כן נסדק לרחבו דלאו רוב היקפו אלא לאותו צד שהנקב בו: ח) אולם הריטב"א יחיד בדברים אלו וכל הפוסקים אית להו נפחת רובו או מיעוטו כפשטו ומוכרח דנסדק רובו לארכו באמצע ושני צידיו שלמים כשר גם מוכרח נסדק לרחבו מהני דבק: סימן תלה. א) בדין ניקב וסתמו דעת הרא"ש דפלוגתא דר' נתן ורבנן במעכב התקיעה. והיכי דאינו מעכב התקיעה אפי' סתמו שלא במינו כשר. והיכי דמעכב התקיעה קי"ל כר' נתן דבמינו כשר. והוא שנשתייר רובו כלישנא קמא דר' יוחנן. וטעמא דמילתא דהיכי דאינו מעכב וחזר קולו לכמות שהי' קודם שניקב חשיב קול שופר שמתחילה. ולא חשיב קול שופר ודבר אחר והיכי דמעכב מכל מקום כשר במינו. ולא חשיב שני שופרות כיון דסתימה בפני עצמו לא הוי שופר ואילו השופר בלא הסתימה הוי שופר. דשופר נקוב הא כשר על כן חשיב שופר אחד [וכהא דפרק קמא דסוכה היכא דתחתונה צילתה מרובה ועליונה חמתה מרובה תחתונה כשירה. ולא אמרינן דתחתונה שסכך שלה הוא סכך שהרי צלתה מרובה פוסלת את עליונה שהתורה לא הכשירה יותר מסכך אחד. וכיון שעליונה נעשה סכך פסול. שוב יפסול כנגדו כמבואר בפוסקים היכי דסכך פסול על גבה מלמעלה שחמתה מרובה מצילתה פוסל הסכך כשר שכנגדה מלמטה.