שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 147

ואף דהוא דאורייתא נדחה זה משום עונג שבת. ואף שאין זה עיקר סעודת שבת דפירות הם. כל שכן שדוחה לברכת זמן דמדינא רשות הוא פרי חדש רק מנהגא. כל שכן שעונג שבת דוחה. וסיוע מצאתי לדברי ברמ"ע מפאנו הביאו בס' ברכי יוסף שהוא פוסק לברך זמן בשבת בין המצרים רק בשבת שחל בו תשעה באב אוכל בלא ברכת זמן. הנה דאינו מונע עצמו מלאכול בשבת בשביל מניעת ברכת זמן וכמו שכתבתי. ומה שכתב בפע"ח סוף שער הברכות וז"ל הנה באותם הימים שבין המצרים פסקו הפוסקים שאסור לאכול פרי חדש כדי שלא יצטרך לברך שהחיינו וכזה ראוי לעשות אפילו בשבתות וראש חודש. משמע דאף בשבת לא יאכל, ואפשר בשיש לו פירות טובים כמותם די צורכו ואינו מוצא חשק בנפשו באכילת הפרי חדש יותר מהפירות אחרים. אבל זולת זה לא יבטל עונג שבת בשביל ברכת זמן שהוא רק מנהגא. בשגם שמצוות עונג שבת יקיים תיכף. ושהחיינו בין כך ובין כך לא יברך רק אחר בין המצרים. ובפרק הישן שלא יבטל מצוה קלה של עכשיו בשביל מצוה חמורה שלאחר זמן: ג) ואחר שביארנו שבין כך ובין כך יאכל הי' נראה פשוט דשוב יברך זמן. שהרי פסק הרמ"א בפרי שלא ישיגנו לאחר בין המצרים יאכל ויברך כדי שלא לבטל המצוה. ואם כן אם יאכל עכשיו בלא זמן. הא יבטל ברכת הזמן לגמרי ושוב מותר לברך תיכף. אלא שהרח"ו ז"ל מספק עלינו שכתב בפע"ח שם פעם אחת היו באים גדולי הדור לסעוד אצלי על שלחני והפצירו בי לאכול פרי חדש ואכלתי בלא ברכת שהחיינו. הנה דאף שאוכל. מכל מקום לא יברך זמן: ד) אך הנה בספר בר"י מותיב דרח"ו ארח"ו דבמ"ש תחילה לא יאכל שלא יצטרך לברך. משמע דאם יאכל יברך וכאן אכל ולא בירך. ונראה לי דהנה בגוף הטעם שבשביל כבוד הגדולים ביטל המנהג לברך זמן ולא ביטל המנהג שלא יברך בין המצרים.

נראה לי דהיינו טעמא לפי מה שכתב חתם סופר בהא דחביט חביט ולא בריך. דהיינו דוקא במנהג של קום ועשה. אבל מה שנהגו שלא לעשות חיוב גמור הוא משום אל תטוש תורת אמך. ועל כן מברכין על טבילה מדם טוהר מאחר דהמנהג שלא לבעול על דם טוהר יעוין שם. וע"כ אם יברך זמן והמנהג שלא לברך בין המצרים הוא איסור גמור משום אל תטוש. מה שאין כן אם לא יברך הוא רק ביטול המנהג דקום ועשה לברך על קרא חדתא. ומנהג גרידא דחה מפני כבוד הגדולים: ה) אך מכל מקום לאחר שבירך ברכת הפרי ומוכרח לאכול שוב ידחה מצוה דברכת זמן את המנהג שלא לברך בין המצרים כעין עשה דוחה לא תעשה. ואף דמצוה דברכת זמן אינו חובה רק רשות מדינא ומנהג לעשות אינו חיוב לדחות המנהג שלא לעשות שהוא איסור גמור כנ"ל. הלא זמן אף שאינו חובה. מכל מקום אם מברך מצוה עביד ושפיר ידחה. וכיוצא בזה בירושלמי פסחים פרק האשה הלכה א' פסחן של נשים רשות ודוחה שבת. ואף לפי גמרא דידן פסחים (דף צ"א:) דאי רשות אינו דוחה שבת. הלא ריש שבועות שתים שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא פטור משום דמסתמא דעתו לאיסור כמו איסורין שבתורה [עיין משנה למלך] והכי נמי במנהג ודאי דעתם כמו באיסור דאורייתא שעשה של תורה דוחה אותו. הכא נמי במנהג של איסור דעתם שמנהג של מצוה ידחה אותו: ו)וע"כ ניחא דברי הרח"ו ז"ל שלא יצטרך לברך שהחיינו שאם יברך ברכת הפרי שוב ע"כ יאכל שלא יהי' ברכת הפרי לבטלה. ממילא מצוות ברכת הזמן ידחה המנהג שלא יברך בין המצרים. ועובדא דרח"ו שהי' הגדולים אצלו ואכל ולא בירך זמן. יש לומר שכבר אכלו פירות אחרים ונפטר גם כן הפרי חדש ברכת הפרי כי הי' עדיין מפירות ראשונים לפניו. ועל כן בעת שמברך זמן עוד בידו שלא לאכול ולברך זמן אחר כך.

ועיין שבת (דף כ"ד:) תירוצא דרבא דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה אינו דוחה יום טוב משום דאפשר לעשות למחר. ואינו דוחה ברכת הזמן את האיסור. וכבוד הגדולים לא דחה גם כן המנהג איסור ויש בו משום אל תטוש: ז) מעתה נבא לנידון דידן בשבת אם מברך ברכת הפרי על פרי חדש שוב מותר לברך זמן מאחר שעשה דברכת זמן מדחה האיסור שלא לברך בין המצרים. דבשעה שמברך זמן שוב אי אפשר לו להמתין: ח) אך אכתי יש לעיין דהא פשיטא דמצוות עונג שבת אינו דוחה האיסור אל תטוש וגו' שיש בברכת זמן בין המצרים דעונג שבת בשעת אכילה והאיסור קודם לכן בשעת ברכה. ולא דמי לתרומה שלא מן המוקף שאינו איסור רק שאינו מקיים המצוה בשלימותה לתרום מן המוקף ועונג שבת חמור מזה. ועשה החמור דוחה עשה הקל אפילו אינו בעידנא כמו שכתבו תוספות ריש פרק תמיד נשחט. אבל לדחות איסור זמן בין המצרים אי אפשר כיון שאינו בעידנא. ממילא בשעה שמברך ברכת הפרי הוא גורם לדחות האיסור מה שעכשיו אינו דוחה. ודומה למה שכתב הרשב"א בנשפכו [קודם המילה] חמין שלאחר המילה אסור למולו על סמך שייחם אחר כך משום פיקוח נפש. דמכל מקום הוא גורם לדחות שבת מה שאין מכשירי מילה שיש עכשיו דוחה. והכי נמי בנידון דידן הנה עונג שבת אינו דוחה האיסור דברכת זמן בין המצרים דלא הוי בעידנא. וגורם על ידי ברכתו ברכת הפרי לדחות האיסור מה שאין עכשיו דוחה: ט) אך נראה דלא דמי. דבשלמא במילה אם לא הי' אפשר לו להשיג חמין על לאחר המילה הי' אסור לו למולו לסכן התינוק וכל עצמו של מילתו משום שיוכל להחם לאחר המילה והוא כמתנה לעבור על איסור שבת , אבל בנידון דידן הלא אף אם לא יברך זמן כלל מותר לאכול. ואין אכילתו על סמך שיברך וע"כ אף שאחר כך ידחה ויברך לית לן בה:

י) וראי' לזה מהא דביצה (דף ל"ו:) בי רחיא דאביי דליף אתא לקמי' דרבה אמר לי' זיל עיילי' לפורייך התם דלהוי כגרף של רעי ואפקי'. ובתוספות שם אף דאין עושין גרף של רעי לכתחילה הכא שרי משום פסידא דבי רחיא. ולכאורה קשה לרשב"א כיון דפסידא שיש השתא אינו דוחה איסור איך מותר לגרום דיחוי של אחר כך. אלא ודאי כיון שבידו שלא יטלטל כלל הרחיים ולהשהות מטתו שם בלי טלטול הרחיים לא הוי כמתנה לעבור על שבת, ולא דמי להא דרשב"א כנ"ל. וכן אינו דומה להא דמוכיח רשב"א מהא דריש ביצה לא ישחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום אף שאם שחט יחפור בדקר ויכסה. אסור לגרום דיחוי. דהתם גם כן אם אין לו עפר כלל הא אסור לשחוט. וכל סמיכתו על סמך דקר נעוץ שיחפור אחר כך הוי כמתנה לעבור על איסור יום טוב: יא) עוד ראי' לחילוק זה מהא דבעל הבית מותר להרוג את גנב הבא במחתרת אפי' בשבת. וקשה איך מותר לעמוד על ממונו. הלא אם לא יעמוד כנגדו לא יהרגנו ופסידא דממונא אינו דוחה איסור שבת. אלא ודאי משום דאפילו יאסור להרגו מותר לו לעמוד כנגדו שמא יציל בלא הריגה. שמותר לסכן עצמו להציל ממונו כמו שפסק הנודע ביהודה שמותר לאדם לסכן עצמו עבור פרנסה וראייתו מקרא דואליו נושא את נפשו עלה באילן ונפל כו'. וכיון שמכל מקום מותר לעמוד כנגדו ואחר כך נעשה סכנת נפשות ודומה לא חשיב כמתנה לעבור על שבת כיון דתחילת עמידתו כנגדו אינו דוקא על סמך שיהרג את הגנב. והכי נמי בנידון דידן אם יש ביטול עונג שבת במניעת אכילת הפרי חדש יברך ברכת פרי ואחר כך זמן ויאכל. אך אם כבר בירך ברכת הפרי על פירות אחרים שעדיין לפניו יאכל בלא ברכת זמן. כנ"ל בדינים אלו: נאום הק' אברהם. סימן תכט.

א) עמדתי על דין חי' בתוך שלשים בתשעה באב וכן חולה שאין בו סכנה דפסק בשלחן ערוך תקנ"ד מאכילין אותו מיד ואין צריך אומד דבמקום חולי לא גזרו. והוא מדברי הרמב"ן הובא בטור. והטורי זהב פקפק בדבר מחמת דברי רבינו תם שהביא הבית יוסף וזה לשונו שרבינו תם התיר ליולדת לאכול בצום גדלי' אפילו לאחר שבעה ואף על גב דאמרינן בפרק מפנין דלאחר שבעה אם אמרה אינה צריכה אין מחללין עלי' שבת וצום גדלי' מדברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה דמי אפילו הכי מותר כיון דרצו אין מתענין אם כן רשות הוא עד כאן לשונו. משמע דבתשעה באב אסורה שלא כדברי הרמב"ן דהא בתשעה באב לא תליא ברצו עד כאן לשון הטורי זהב. והנה לכאורה זה קו' על הבית יוסף שהביא דברי רבינו תם בלי חולק ובשלחן ערוך פוסק כרמב"ן. אך באמת לא קשה מידי ולא הי' למראה עיני הטורי זהב דברי הרשב"א פרק קמא דמגילה וריטב"א פרק קמא דראש השנה [שלא הי' בדפוס בימיו כי הרשב"א נדפס פעם ראשון בזמנו של המשנה למלך וריטב"א ראש השנה בזמנינו] דאף תשעה באב מעיקר דברי קבלה ברצו תליא. וחכמים שאחר כך תקנו שבתשעה באב יהי' מחוייבת. נמצא חיוב שבתשעה באב אינו מדברי קבלה כלל רק מתקנת חכמים ובמקום חולי לא גזרו. ורבינו תם לא הוקשה לו אלא משום דדברי קבלה כדברי תורה. ותי' משום דברצו תליא. וזה טעם גדול גם לתשעה באב וכנ"ל: ב) ואין להקשות דהא בשבת אין מתירין שבות על ידי ישראל במקום חולי זולת ביש סכנת אבר. לא קשה מידי דודאי אין לדמות שבות דשבת שהוא גזירה דאיסור סקילה [ובסוכה (דף ט"ז:) דלא תוכל ללמוד קולא מר"י שהיקל במחיצה תלוי' בסוכה שניקל בעירובי חצירות. משום דסוכה איסור עשה ושבת שבות דאיסור סקילה] לתשעה באב שעיקרו מדרבנן כנ"ל: ג) אך יש לעיין דהא תשעה באב בין השמשות שלו אסור.

הנה שחמור משבות דשבת שלא גזרו בין השמשות ואלו ט' באב גזרו גם בין השמשות וכיון ששבות על ידי ישראל לא הותר במקום חולה שאין בו סכנה כל שכן תשעה באב: ד) אך לאחר העיון הא דתשעה באב בין השמשות שלו אסור לאו משום חומרא רק משום קולא שבו, והיינו דהנה באורח חיים סימן ק"ס בנטל ידיו במים ספק נעשה בו מלאכה אזלינן להקל. ואפילו בספק ספיקא להחמיר עיין שם במגן אברהם בשם הר"ש. והוא בלי חולק. ולכאורה תמוה דהא אית לידים חזקת טומאה ובחזקה פסק ר' יוסי פרק ב' משנה ב' דמקוואות ובמסכת ידים פרק ב' משנה ד' לחומרא ופסק כר' יוסי הרשב"א בתשו' והש"ך סימן ק"י. אך הבית יוסף שם בשם הר' מנוח משום דנטילת ידים עיקרו דרבנן. ובזה מיושב דבפרק בכל מערבין דטומאה אה דרבנן חשיב יש לו עיקר מן התורה. אבל נטילת ידים לחולין דשום טומאה אין פוסל בהם רק חכמים תקנו נטילה ודאי הוי עיקרו דרבנן. ולא אסר ר' יוסי במסכת ידים בספק אלא בתרומה וקדשים ככל סדר טהרות. ובזה חשיב יש לו עיקר מן התורה כבש"ס עירובין הנ"ל. מה שאין כן נטילת ידים לחולין לדידן דעיקרו דרבנן. וכיון דר' מאיר אפילו בעיקרו מן התורה מיקל. לא נפלוג מחלוקתם לומר דר"י אף באין לו עיקר מן התורה אוסר: ה) ובזה יתבאר הטעם דתשעה באב בין השמשות שלו אסור. דהנה באיסור דרבנן שנתערב חד בחד שניהם אסורין ואי אפשר להתיר זה משום ספק דרבנן וזה משום ספק דרבנן דאם כן יאכל האיסור ממה נפשך. ולהתיר הא' ולא השני גם כן אי אפשר. על כן אוסרין שניהם. וזה גם כן דין שני מדוכות ולפניהם שני קדירות דבשקדירה אחת אסורה ואחת מותרת ונפלו לפניהם שני מדוכות אחת מתבלין מותרין ואחת אסורין מדרבנן תולין לומר איסור לתוך איסור נפל. משום ספק דרבנן. אבל אם הקדירות שניהם מותרין. ונפלו שניהם אסורין.

וזה בששניהם מותרין כל אחד משום סד"ר ע"כ באירע הספק על שניהם והיתר א' סותר לשני. אסורין שניהם. אבל אם הי' אחד אסור בעצמותו אפילו לא הי' אירע הספק על השני, והשני הי' מותר בעצמותו בשלא הי' הספק על הראשון אף כשאירע הספק בשניהם יחד אוסרין זה ומתירין זה כמשפט [ובתשובה ביו"ד הלכות טבילה ביארתי שזה כוונת התוספתא פרק ב' דמקוואות]. והכי נמי בתשעה באב יש לפנינו שני בין השמשות. אחד של כניסת תשעה באב. ואחד של מוצאי תשעה באב. אחד אסור. ואחד מותר ואי אפשר להתיר שניהם ע"כ שניהם אסורין. אבל בשבות דשבת בין השמשות של מוצאי שבת אסור בעצמותו אפילו לא הי' ספק על כניסת שבת] שהרי הוחזק באיסור כל היום [ועיין עירובין דף ל"ו. ובמגן אברהם סימן תקס"ב] והיכי דאיכא חזקת איסור אפי' בדרבנן אסור דקיימא לן כר' יוסי דבחזקת איסור אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא כמו שכתב הרשב"א בתשו' והש"ך סימן ק"י. ע"כ מתירין של כניסת שבת ואוסרין של מוצאי שבת כמשפט. אבל תשעה באב דאין לו עיקר בתורה. ודומה לנטילת ידים בזמן הזה דאפילו במקום חזקת איסור אזלינן לקולא. וגם בין השמשות של יציאת תשעה באב בעצמותו מותר. ולהתיר בה"ש דכניסה ובין השמשות דיציאה אי אפשר ע"כ אוסרין שניהם: ו) איברא דמה שכתבתי דאוסרין בין השמשות דכניסת תשעה באב משום בין השמשות דמוצאי תשעה באב דעל ידי שאתה מתיר דכניסת תאסור דיציאת ודומה לתערובת חד בחד. יש לעיין בזה מהא דנדה ספק בטמא וטהור שהלכו בשני שבילין דר' אדא ור"י בר"ת סבירא להו תולין טמא בטהור אפילו לרבי. ופי' תוספות דאיירי בטמא שספר מקצתו דמקלקל לי' לטמא על לאחר זמן ומכל מקום תולה בו הרי דכיון שעל עכשיו אינו מקלקל תולה בו. הכא נמי נתלה בין השמשות דכניסת שתול. ואף דאוסרת לי' בין השמשות דמוצאי תשעה באב.

לא נשגיח בלאחר זמן. ועל עכשיו אין כאן רק קולא וניקל בדרבנן. יש לחלק דשאני התם שאין כאן קלקול ודאי על לאחר זמן. דשמא יארע בו טומאה אחר כך בלא זה וטומאה שכיחא. מה שאין כן בזה שהוא קלקול ברור למוצאי תשעה באב. ע"כ אין תולין לומר שהוא חול כיון שעל ידי זה אוסרין ליציאת מוצאי תשעה באב. ולדעת רש"י ורמב"ן בחי' ור"ן בחי' פשיטא שאין התחלת ראי' משם ופשוט: ז) ובמ"ש מהא דעירובין דבין השמשות חשיב חזקת איסור שהוחזק באיסור כל היום. לכאורה לא משמע כן פרק ב' דשבת העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך. ואי חשיב חזקת איסור. בין השמשות דמוצאי שבת לבד יתחייב. וסבור הייתי לומר מילתא חדתא. כיון דחטאת אינו מכפר בלא ידיעה ודאי בתחילה כמבואר בשבת ובכריתות, והטעם שכיון שיודע שחטא הוא עושה תשובה שלימה. מה שאין כן כשמסתפק עושה סברות לומר שמא לא חטא. ומהאי טעמא החמירה התורה בספק להביא אשם בכסף שקלים. אבל חטאת בת דנקא כמו שביאר הר' יונה, והנה חזקה דמעיקרא אינו ברור רק משום שספק הוא אמרה תורה שלא נוציאנה ממה שהי' תחילה. כמו שביאר בשב שמעתתא שמעתתא ז' פרק ב' דברי תוספות יבמות (דף קי"ח) שכתבו באשה שאמרה מת בעלי דנאמנת על עצמה ולא על צרתה. ואם הי' צרתה בת ישראל לכהן. תאכל בתרומה. ומספקא לתוספות דאפשר לא תאכל בתרומה דאורייתא כמו בשני שבילין שאין מטהרין שניהם משום ספק טומאה ברשות הרבים אפילו באו בזה אחר זה כיון דסותרין זה את זה. והכא נמי חדא עבדא איסורא ממה נפשך. ואינו מובן דאם כן בשני שבילין גם משום חזקה לא נטהר, ולמה בזה אחר זה טהורין אפי' מדרבנן ומדאורייתא אפילו באו בבת אחת. ופי' בשב שמעתתא דוקא ספק טומאה ברשות הרבים. דמטעם ודאי אי אפשר בסותרין זה את זה. דאי אפשר שזה וזה ודאי טהורין.

אבל חזקה אינו בירור רק ספק הוא והתורה אמרה שלא נוציא מחזקה ראשונה. על כן אין כאן סתירה דבאמת ספק בשניהם ולא נוציאם מחזקה לא זה ולא זה. וע"כ לא חשיב ידיעה שחטא. שבאמת ספק הוא לו שמא בין השמשות חול ולא חטא. ע"כ מביא רק אשם תלוי. דאין כאן ידיעת חטא בודאי הגורמת תשובה שלימה כיון שחטאו לשמים וקמי שמיא גליא. ועדיין חושב שמא קמי שמיא גליא שלא חטא כלל. ואינו דומה לספק טומאה ברשות היחיד ונכנס למקדש דמייתי חטאת. דספק טומאה ברשות היחיד מטעם ודאי ואמרינן שודאי נטמא. ממילא יש לו ידיעה שקמי שמיא גליא שחטא. אבל חזקה שספק הוא לא חשיב ידיעה: ח) ומה שהקשו תוספות כתובות (דף כ"ב:) בהא דמקשה הש"ס הבא עלי' בא"ת קאי דהלא בחטאת קאי משום חזקת א"א. ולפי מה שכתבתי אינו בחטאת. דלא הוי ידיעה. הכי פירושו דמה שאינו מביא חטאת משום דחטאת אינו מכפר בלא ידיעת ודאי. וזה אין לו ידיעה בודאי. מכל מקום משום זה לא נגרע חיובו כיון שאנו מעמידין אותה בחזקה ראשונה. ואדרבא מקולקל יותר שאין לו כפרה. ושפיר הי' יכול להקשות לאלומי קושיא דבחטאת קאי ודו"ק: סימן תל. הלכות ראש השנה. בדין אם אמר בעשרת ימי תשובה בברכת השנים מלך אוהב צדקה ומשפט. א) בש"ס ברכות (דף י"ב:) אמר רבה ברי' דר' חנינא סבא משמי' דרב כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרת ימים שבין ראש השנה ליוהכ"פ שמתפלל המלך הקדוש המלך המשפט. ור' אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט אלו עשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים וקאמר האל הקדוש. מאי הוה עלה. אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט. רבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והילכתא כרבה עד כאן בגמרא:

ב) ויש לדקדק טובא חדא דהא רב לכתחילה אמר ור' אלעזר אמר בדיעבד. ואם כן לא פליגי כלל. ותו דהא רב יוסף לכתחילה אמר דמתפלל האל הקדוש והוא דלא כמאן. ותו דמה פשיט הש"ס מדרבה דהילכתא כרב הא רבה לכתחילה קאמר ואף ר' אלעזר מודה דלכתחילה מתפלל המלך הקדוש. ותו דלמה קאמר הש"ס והלכתא כרבה. הא פשיטא דבכל מקום קיימא לן כרבה לגבי ר' יוסף חוץ משדה ענין ומחצה: ג) ונראה לי על פי דברי הש"ס יומא (דף ל"ב:) דבגדי זהב יש בהם עדיפות מבגדי לבן. שכפרתו מרובה שמשמש בהם כל ימות השנה עיין שם. ולפי זה תפילת שמונה עשרה שמסיים בברכה שלישית האל הקדוש ובברכת השנים מלך אוהב כו' עדיף מתפלה שמסיים המלך הקדוש. דבכל השנה אם יאמר המלך הקדוש לא יצא. מיהו בקל יש לחלק בין בגדים שהם משמשי ומכשירי קרבן. ואם הבגד מכשיר הרבה קרבנות יש בו קדושה יותר. אבל לא משום שכשרים לכל ימות השנה: ד) אך לפי מה שכתבתי במקום אחר בהא דמתקינין לו כהן אחר תחתיו והי' עושין לו בגדים כמדתו. ואף שאינו עומד שיפסל הראשון ולא יחשב עשי' לשמה כמו שכתבו תוספות ריש זבחים בגט. ותרצתי דבגד קדושתו עליו. יעבוד בהם או לא. הנה שאין קדושת הבגדים תלוים בקרבנות ועל כרחך תפרש משום שכשרים לכל ימות השנה. וכמו כן נוכל לומר בערבית האל הקדוש. ה) אך זה בימי החול שמתפלל שמונה עשרה. אבל בראש השנה ויום הכיפורים עצמו שמתפלל שבע וברכה אמצעית מעניני דיומא ובין כך ובין כך לא תועיל תפילה זאת רק בראש השנה ויום הכיפורים שוב אין מעלה אם יתפלל האל הקדוש. ועל כן לר"א דבדיעבד יצא בעשרת ימי תשובה אם אמר האל הקדוש שוב בימי החול שבין ראש השנה ויום הכיפורים אף לכתחילה מתפלל האל הקדוש. דתפילה זו עדיפא שמועלת אפילו בשאר ימות השנה. והא דאמר יצא דמשמע בדיעבד.