שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 146

אלא דרב אשי סבירא לי' דכיון דדעתו לחזור נותנין עליו גם חומרי מקום שיצא משם מדינא. וכן משמע מדכתב אחר כך מבבל לבבל ודעתו לחזור דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. דאינו בדין שיקל במקומם ואסור מפני כבודם. משמע דמבבל לא"י א"צ לטעם זה רק מדינא אסור: מב) ולפי זה נראה דכל שכן מארץ ישראל לבבל ואין דעתו לחזור דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם דלפירוש הר"ן בקושיית הגמ' לרבב"ח דשוים חומרי מקום שיצא משם ודעתו לחזור. לכשהלך לשם ואין דעתו לחזור. וה"ה דשוים שיצא משם ואין דעתו לחזור לשהלך לשם ודעתו לחזור. ושיטת הרמב"ם ידוע דלעולם מקום שיצא משם עדיף. ועיין פרמ"ג ביו"ד סימן פ"ב בש"ד דחומרי מקום שהלך לשם אינו אלא מדרבנן יע"ש. א"כ כל שכן דאם המקום שיצא משם א"י ושהלך לשם בבל דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא אף שאין דעתו לחזור. אך נסתפקתי אם נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מדינא כיון שאין דעתו לחזור או כיון שהוא מארץ ישראל לבבל אין נותנין עליו אלא מפני המחלוקת. ויש סעד לזה מדר' ספרא דעל כרחין אין דעתו לחזור הוה דאם לא כן אמאי אסור בישוב כיון שהי' מארץ ישראל לבבל. ומכל מקום אין אסור בישוב רק מפני המחלוקת. ודוחק לומר דדעתו לחזור הוה ומכל מקום אסור בישוב מפני שהוא מנהג גדול או שנאמר דאף מקומו הי' בבבל אלא דמטו שם שלוחים ואין עושים רק יום אחד אף בחוץ לארץ כמבואר ברמב"ם הלכות קידוש החודש. דמלשון הר"ן שכתב דכיון דבבל הוה משמע שמקומו הי' ארץ ישראל ואין להאריך [עיין השמטה בסוף הספר]: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן תכה. הלכות תענית שאלה:

אם ישראל כשהי' יוצאין למלחמת רשות או למלחמות מצוה צריכין לתקוע בחצוצרות כדכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם או דאין חיוב אלא בשאויבים באים למלחמה על ישראל כדכתיב על הצר הצורר אתכם. אבל לא בישראל היוצאים למלחמה: א) תשובה: כפי הצד השני נראה לי. וראי' שהרמב"ם לא הביא המצוה במלחמה בפרט. רק להריע בעת צרה. ועל כרחך כשגוים באים על ישראל נקרא עת צרה. אבל היוצאין למלחמת הרשות שאין יוצאין בלא בית דין ואורים ותומים וכל שכן היוצאין למלחמת מצוה היינו כיבוש ארץ ישראל שהובטחו לישועה. לא זו עת צרה. ואין מחויבין לתקוע בחצוצרות: ב) וראי' לזה הא דכתב הר"ן פרק ראוהו ב"ד בהא דתניא אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר דהיינו בשעת מלחמה יעוין שם. הנה לדורות מחוייבין לתקוע בחצוצרות בעת מלחמה. וכל שכן למה שכתב הרמב"ם לתקוע בחצוצרות בכל תעניות כל שכן בעת מלחמה דכתיב בהדיא. קל וחומר מתענית דילפינן רק מרבוי דעל הצר. ואם כן קשה דאיתא במדרש רבה פרשת בהעלותך בפסוק עשה לך שתי חצוצרות לך אתה עושה ולא לאחר. אתה משתמש בהן. ואין אחר משתמש בהן. תדע לך שהרי יהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן כשבא להלחם ביריחו. עיין שם. והרי במלחמה אף לדורות מחוייבין לתקוע בחצוצרות. אלא ודאי כשישראל באים על אחרים אין חיוב זה כלל: ג) וגבי פינחס במלחמת מדין דכתיב וחצוצרות התרועה בידו. אף שישראל באים על מדין. פירש בתרגום יונתן וחצוצרות יבבא בידו למכנש ולמשרי ולמיטל משריתא. פירוש מחנה ישראל. הנה שלא הי' החצוצרות לזכרון כדכתיב בחצוצרות במלחמה ונזכרתם לפני ד' אלקיכם. רק להקהיל את הקהל ולמסע המחנות. ומשום שהי' שלוחו של משה שאליו נתנו החצוצרות לדברים אלו. אבל לדורות שאין החצוצרות לדברים אלו. רק לזכרון בעת צרה ובקרבנות.

אין מלחמות שישראל יוצאין בדין זה כלל. כן הי' נראה. בספרי וכי תבואו מלחמה בארצכם בין ד) אך בספרי וכי תבואו מלחמה בארצכם בין שאתם יוצאים עליהם. בין שהם יוצאים עליכם. ופירש הזרע אברהם תבואו משמע שאתם באים עליהם למלחמה. ובארצכם משמע שהם יבואו עליכם לארצכם למלחמה: ה) [וצריך לומר דהא דתקיעת יהושע לא הי' כלל מענין מצוה זו. ותדע שבמצוה זו נאמר והרעותם. ושם כל אותן הימים תקעו ולא הריעו. וביום השביעי לבד הריעו כל העם תרועה גדולה גם לא נזכר שם תיבת זכרון. ואם הי' מענין מצוה זו למה לא הוזכר שמה הזכרון שהוא העיקר. גם הי' תוקעין כל עת הסיבוב כמו שכתוב שם הלוך ותקוע בשופרות ובודאי במצוה זו לא הריעו רק בעת התפלה. אלא ודאי ששם ענין אחר הי' מעין תקיעת משה רבינו עליו השלום בחצוצרות. ותקיעת מצוה זו לא נזכרה שמה כמו שלא נזכרה בשום מלחמה ממלחמת יהושע. שבודאי קיימו מצוה זו בכל מלחמה ומלחמה. ולא נזכר שמה רק דבר של חידוש שהי' במלחמת יריחו מה שלא הי' בשאר מלחמות. המגיה]: סימן תכו. שאלה: צום הרביעי וצום החמישי שחלו בשבת ונדחו למחרתו. קטן שהגדיל למחרתו חייב להתענות או לא: א)תשובה: לכאורה נראה פשוט דמה שמתענין למחר הוא תשלומין דצום שחל בשבת. וכיון דאי אפשר בשבת מתענין באחד בשבת. מידי דהוה אעולת ראי' לבית שמאי דמקריבין בחול המועד. וכן לבית הלל כשחל בשבת שמקריבין ראי' וחגיגה באחד בשבת. וכבר הקשו התוספות ריש חגיגה דהא לא חזי בראשון לא חזי בשני. ותי' דבשבת כיון דגברא חזי ואינו יכול רק מפני האיסור חשיב חזי בראשון. ואם כן נוכל לומר דכוותה בנידון דידן: ב)אך הטורי אבן שם (בדף ט') הקשה על דברי התוספות מהא דמקשה שם מנזיר שנטמא בליל שמונה.

ומאי קושיא נימא נמי כיון דגברא חזי רק מחמת לילה אינו יכול להביא קרבנתיו חשיב חזי יעוין שם. ובספר נודע בשערים חלק ב' בדרשותיו תי' דכל היכי דלא חזי לשום קרבן כגון לילה שפיר חשוב אינו ראוי. מה שאין כן בשבת כיון שראוי לקרבנות ציבור חשיב ראוי על כל פנים עיין שם שהעמיס כן בכוונת המשנה פרק א' דכריתות ונכון. ואם כן לפי זה בנידון דידן שלעולם אין תענית בשבת שפיר חשוב לא חזי ויפטר מתשלומין, אך אפשר לומר כיון שמותר להתענות תענית חלום בשבת ושוב יש מציאות לתענית בשבת וחשיב חזי כנ"ל: ג) אך יקשה דבתשעה באב דאסור בחמשה עינויים. אם חל בשבת למחרתו יהי' אסור רק באכילה ושתי' כיון שבשבת אין מציאות לתענית רק באכילה ושתי'. כי תענית חלום אין נאסר בשאר עינויים. ושוב לא יהי' לו תשלומין לשאר עינויים. דלשאר עינויים לא הי' ראוי בשבת. ואין לומר כיון דעל כל פנים ראוי למקצת תענית דהיינו אכילה ושתי'. יועיל אף לענין שאר עינויים, דאם כן גם לילה יחשב ראוי לקרבנות. כיון שראוי להקטרת אברים. הרי כיון דלא חזי אותו דבר דהיינו שחיטה וזריקה לא מקרי חזי. ואם כן הכי נמי דכוותה. אולם יש לומר כיון שמשכחת תענית בשבת שחל בו יום הכיפורים ויום הכיפורים אסור בה' עינויים. שוב יש גם בשבת מציאות תענית בה' עינויים. אך לכאורה זה אינו. דהא לשבת זה שחל בו י"ז בתמוז או תשעה באב אין מציאות תענית. דהא בתמוז ואב אי אפשר שיהי' יום הכיפורים ואין לשבת זה מציאות תענית: ד) אך יובן על פי דברי הגמרא פסחים (דף ל"ח.) דבעי התם מהו שיצא אדם חובתו בחלת מעשר שני בירושלים כו' או דילמא אמרינן הואיל ולא קרא לה שם ואיטמו אית לה היתר במושבות ונפיק בה. השתא נמי נפיק בה. ופשוט לה דיוצא. וברש"י ותוספות שם פי' דכיון שיש לשם חלה היתר במושבות.

ויש לשם מעשר שני היתר במושבות חשיב יש לה היתר. אף שבחתיכה זו שהיא חלה ומעשר שני אין לה היתר מושבות. מכל מקום כיון שיש לכל אחד בפני עצמו שם היתר במושבות חשיב יש לה היתר עיין שם היטב, ואם כן הכא נמי כיון שיש לשבת מציאות תענית כגון ביום הכיפורים ותשעה באב יש לו תענית בחול. אף שלשבת תשעה באב אין מציאות תענית. מכל מקום כיון שכל אחד בפני עצמו יש לו מציאות תענית חשוב ראוי. ואי יקשה דברים האסורים משום אבילות כגון לימוד. יהי' מותר. כיון שלזה אין מציאות איסור בשבת. אך זה אינו דהא יש מציאות אבילות לימוד בשבת באבילות חדשה דדברים שבצנעא נוהג באבילות לדברי הכל. ולימוד הא חשיב דברים שבצנעא. ע"כ חשוב חזי ומחויב בתשלומין: ה) ולפי מה שכתבתי יתבארו דברי הירושלמי תענית פרק ד' הלכה ו' תשעה באב שחל בשבת שתי שבתות מותרות. לאחריו מהו עד כאן לשונו. ופי' המפרשים דהאי לאחריו קאי אט"ב שחל באמצע השבוע. ואם כן לפי זה הירושלמי דקאמר דהיכי שחל תשעה באב להיות בשבת דשתי שבתות מותני קאי גם אף אם נאמר דבשאר ט"ב לאחריו אסור. דלא כמו שפי' השלטי גבורים. וקשה אמאי ישתנה דין ט"ב זה משאר תשעה באב לענין אבילות לאחריו אך לפי מה שכתבתי יובן כיון דענין אבילות לא הי' מציאות בשבת ולא חל תשלומין לענין אבילות. ושפיר מותר לאחריו לספר ולכבס. דכיון דהאיסור סיפור וכיבוס הוא משום אבילות שהי' בט"ב. ובתשעה באב זה לא הי' אבילות כיון שלא הי' לו מציאות בשבת ולא הי' לו לענין זה תשלומין: ו) ואי יקשה הרי אמרנו לעיל דגם לענין אבילות יש מציאות בשבת כיון שמשכחת באבילות חדשה דנוהג דברים שבצנעא. זה אינו דהרי אנו רואין לשיטות הסוברים דבתשעה באב שחל להיות בשבת דברים שבצנעא נוהג.

מכל מקום קאמר הירושלמי דלפניו מותר אף שבשבת זה נוהג אבילות בדברים שבצנעא. מכל מקום כיון דלא נוהג בפרהסיא לא אלים כולי האי למיסר שבוע שלפניו כמו כן בנידון דידן כיון שאין לאבילות בתשלומין רק לדברים שבצנעא. ומה שאסור חמשה עינויים בתשעה באב שנדחה הוא מדין תענית כמו ביום הכיפורים כמאמר הגמרא אסור לאדם להושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור ביום הכיפורים אבל אבילות פרהסיא ליכא בתשלומין של ט"ב מעיקר הדין. ומה שיושבין על הארץ בט"ב הנדחה. הלא גם בתשעה באב עצמו הוא רק מנהג ומהאי טעמא שרי אחר חצות כמו שכתב המגן אברהם סימן תקנ"ט סק"ב. ונהגו גם בט' באב הנדחה. אבל מעיקר הדין אין אבילות פרהסיא בט"ב של תשלומין. כיון שבשבת אין מציאות לאבילות פרהסיא ואי אפשר שיאסור נעילת סנדל וכדומה דבר פרהסיא מדין אבילות רק מדין תענית כמו ביום הכיפורים כנ"ל. ע"כ גם בתשלומין אין אסור מדין אבילות. ואף שיש מציאות אבילות צנעא בשבת. מכל מקום כיון דלענין נעילת סנדל וכדומה אין בו אבילות בשבת אי אפשר שיהי' לזה תשלומין. ודומה ללילה דאף שהיא זמן הקטרה. מכל מקום כיון שלשחיטה וזריקה לאו זמנו. חשוב שאינו זמן חיוב כלל. הכא נמי בנידון דידן אף שלתשמיש המטה חל אבילות. מכל מקום לענין נעילת הסנדל לא חל חיוב כלל. וכיון שאין אבילות בתשלומי ט' באב רק בדבר שבצנעא והא לא חמיר אבילות דברים שבצנעא לאסור כל השבוע כנ"ל: ז) וכל זה שפיר באדם גדול שהי' ראוי גם בשבת לתענית. מה שאין כן בקטן שאז הי' גברא לא חזי שפיר חשוב לא חזי בראשון ואין לו תשלומין ח) אך לכאורה יש לאסור משום דהדין דהנכנס למקום שמתענה אף שהוא ממקום שאין מתענה ודעתו לחזור. מכל מקום מתענה עמהם. ואם כן הכי נמי נאמר כן אף שהוא פטור מלהתענות.

מכל מקום יחייב כמו הנכנס למקום שמתענה אך ז"א דעיקר הטעם שמתענה עמהם פירשו רוב פוסקים שהוא מפני המחלוקת דאף שהוא אוכל בצנעא. מכל מקום ניכר אם אכל. וזה שייך רק באדם שבא לעיר אחרת אבל בעירו לא שייך למחלוקת כמו שמותר לחוש לעצמו לנהוג בכמה חומרות ואין בזה משום מחלוקת: ט) שוב ראיתי בתשו' הרשב"א ח"א סימן תק"כ וזה לשונו ומה ששאלת בט"ב שחל להיות בשבת מהו בתה"מ. תשובה נראה לי שאין נוהג בו שום אבילות דהא אמרינן מעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו דאבלות ישנה שאני וכל שכן דלגמרי עקרוהו מתשיעי ואוקמוה [אעשירי] ומעיקרא הי' ראוי לקבעו בעשירי כדאיתא התם עד כאן לשונו. מדבריו נשמע שאין עשירי מצד תשלומין דהא לגמרי עקרוהו מתשיעי: אך לדעת הפוסקים שאנחנו בני אשכנז נגררים אחריהם שסוברים דנוהג דברים שבצנעא שפיר הטעם בעשירי מצד תשלומין: הק' אברהם. סימן תכז. הלכות תשעה באב שאלה: מי שיש לו ברית מילה באחד מד' צומות. אם מחוייב להשלים התענית. ואם תמצא לומר פטור מלהשלים. אם יש היתר לכל בני שמחה או לא: א)תשובה. הנה בטור סי' תקנ"ט בהא שהי' רבינו יעב"ץ בעל ברית בט' באב הנדחה ורחץ ולא השלים תעניתו. כתב הב"י דבתשעה באב עצמו לא מקילינן וחייב להשלים. וראיית הב"י בזה יש לדחות בקל כמו שכתב בתשו' מהר"מ מלובלין סימן צ"ח. אך עיקר הראי' דהא קיימא לן בש"ס עירובין (דף מ"א.) כר' יוסי בגזרו תענית על הציבור ואירע חנוכה ופורים מתענין ומשלימין. וכל שכן יום טוב שלנו דקיל מחנוכה ופורים דודאי משלימין. רק בתשעה באב שנדחה דקיל מקילינן ועל כרחך אפילו באחד מד' צומות שלא נדחו חייב להשלים וכך הם דברי המג"א שם עיש"ה:

ב) ולדידי קשה לי על זה דהא בעירובין שם אמר ר"י לא שמיע לי הא שמעתא [דאמר עולא הלכה כר' יוסי דתשעה באב שחל להיות בערב שבת מתענה ומשלים] אמר אביי את אמרת ניהלן ואהא אמרת ניהלן אין גוזרין כו' בראש חודש בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין ומכל מקום אין משלימין. וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת. ואמרינן עלה אמר ר"י א"ר זו דברי ר' גמליאל אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים מאי לאו אכולהו שגם בתשעה באב שחל להיות בערב שבת שנאה לדר' יוסי בלשון חכמים דמתענה ומשלים ודחי לא אחנוכה ופורים. אבל חל תשעה באב בערב שבת אף דסבירא לי' לר' יוסי בברייתא לעיל מתענה ומשלים. מכל מקום לא שנה בזה לדר' יוסי בלשון חכמים עיין שם. והנה מבואר דיותר יש להשלים התענית בחנוכה ופורים ממה שיש להשלים בערב שבת. ועל כל פנים כשאינו משלים בחנוכה ופורים או ביום טוב שלנו לא ישלים בערב שבת גם כן. ולפי סברת הגמרא כל שכן הוא. ואם כן יקשה לר' יוסי דמדמה תשעה באב שחל בערב שבת לחל בשבת דמפסיק מבעוד יום. הכי נמי ישלים בערב שבת. ממילא לפי דברי הפוסקים הנ"ל דשאני דין תשעה באב הנדחה משאינו נדחה לגבי יום טוב שלנו דמדחה את הנדחה אבל לא את שאינו נדחה וק"ו מזה לשבת. ואם כן כיון שאם הי' משכחת תשעה באב שנדחה בערב שבת לא הי' משלים מקל וחומר מיום טוב שלנו כנ"ל. הוא הדין כשחל תשעה באב שנדחה ביום א' שאינו מפסיק בשבת מבעוד יום. והא לא מצינו בזה מחלוקת. ואם כן יקשה לר' יוסי דהא שמעת מינה שאין לדמות יוצא משבת שהרי אינו מעונה לנכנס. וממילא שאין לדמות נכנס ליוצא. וכדברי האמרו לו. א"ו אין חילוק כלל בין תשעה באב שנדחה לתשעה באב דעלמא. וגם בתשעה באב דעלמא ביום טוב שלנו אינו משלים:

ג) ומה שלר' יוסי בתשעה באב אינו משלים ביום טוב שלנו ובגזירת בית דין על הציבור משלים בחנוכה ופורים נראה לי דהיינו טעמא שהרי אין בית דין מתנין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. וזה בתקנה קבועה לדורות. אבל בהוראת שעה מתנין. הנה דבהוראת שעה יש לתקנות בית דין כח של תורה מה שאין כן בקבוע לדורות. וטעמא רבא איכא שאם יהי' לתקנה לדורות דין תורה. יהי' תוספת על המצוות או גרעון במצוות ויעבור בבל תוסיף או בבל תגרע. ועל כרחך בגזירת בית דין שהוא לצורך שעה יש לו דין תורה על כן אמר ר' יוסי מתענה ומשלים בחנוכה ופורים אף דתשעה באב אינו משלים ביום טוב שלנו. משום דהוא רק דרבנן. ובתשעה באב שחל בערב שבת דאמר ר' יוסי גם כן מתענה ומשלים אף דרק מדרבנן. מכל מקום הואיל שהוא תענית שעות משלים והוא הדין בתשעה באב שנדחה מפסיק בשבת שלפניו מבע"י וא"ש: ד) והנה אף לפי פירושי יש מקום לחלק בין תשעה באב דעלמא לתשעה באב שנדחה והוא לפי מה שכתב הט"ז סימן תקנ"ד דתשעה באב חשוב דברי קבלה דכד"ת דמי. אבל תשעה באב שנדחה ודאי הוא רק דרבנן. שהרי רבי ביקש לעקור תשעה באב שנדחה ואמר הואיל ונדחה ידחה. ועל כרחך שאין זה מעיקר תקנת הנביאים. על כן נדחה מפני יום טוב שלנו. אך לפי זה יש להקל בשאר תעניות שלא להשלים ביום טוב שלנו. כיון דברצו תליא מילתא. דמהאי טעמא היקל ר"ת ליולדת בצום גדלי' וכמובא בט"ז שם: ה) אך מה שכתב הט"ז דתשעה באב הואיל ולא ברצו תליא חשוב ד"ק הנה ברשב"א מגילה (דף ה':) וריטב"א ראש השנה (דף י"ח:) דמעיקר ד"ק גם תשעה באב ברצו תליא וחכמים שלאחריהם תקנו בט"ב הואיל והוכפלו בו צרות וגם תשעה באב עצמו דרבנן. לפי זה יש להקל גם בתשעה באב עצמו ביום טוב שלנו כגון לאבי הבן ומוהל וסנדק שלא להשלים:

ו) ולכאורה יש מקום להקל גם לכל בני הסעודה על פי מה שכתבו התוספות שם שהקשו שהרי ראב"צ הי' כהן ואיך הי' מבנימין. ותי' דאולי אמו היתה מבנימין או חתנם הי' והי' עמהם בסייעתם. משמע דאף שהוא לא ירש הזכות מקרבן עצים. מכל מקום כיון שעשו יום טוב זבח משפחה והי' עמהם גם הוא לא הי' משלים. אך יש לדחות דשאני התם שהוא יחיד ובטל אצליהם שהי' רבים. אבל לא יתבטלו ציבור שלא ישלימו בשביל שלשה בני אדם שאצלם יו"ט: ז) מכל מקום לאבי הבן ומוהל וסנדק יש להקל אף בתשעה באב עצמו כל שכן בשאר תעניות. ובספר בית מאיר רוצה להקל בשאר תעניות מקל וחומר דמעוברות ומניקות דמתענות ומשלימות בתשעה באב הנדחה ולא בשאר תעניות. ואם הקילו ביום טוב שלנו בתשעה באב הנדחה כל שכן בשאר תעניות. ולעניות דעתי קל וחומר פריכא היא. שהרי בסימן תקע"ב אם התחילו להתענות אפילו יום אחד מתענות ומשלימות. ואף דבשלשה ראשונות אין מעוברות ומניקות מתענות ונימא קל וחומר מתשעה באב הנדחה. אך מה שכתבתי נראה לי להלכה בפרט בשאר תעניות ולא למעשה: נאום הק' אברהם. סימן תכח. שאלה. אם מותר לאכול פרי חדש בשבת שבין המצרים או לא: תשובה. דבר ידוע שבמחלוקת שנוי' שבס' חסידים סימן תת"מ יש שמברכים שהחיינו כשנזדמן להם בשבתות שבין המצרים. וכן כתב הלבוש לברך בשבת שהרי מעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו. אך המגן אברהם כתב שאין הטעם משום אבל שלא מצינו אבל אסור לברך שהחיינו. אך הטעם משום שהוא זמן פורעניות ואזדא הוכחת הלבוש. וכן כתב בשם האר"י ז"ל שלא לברך גם בשבת: ב) ונראה לפי עניות דעתי דלהסוברים שאין לברך שהחיינו בשבת יאכל בלא ברכת שהחיינו. שהרי ביבמות (דף צ"ג.) מבואר בתוספות ורשב"א בהא דר' ינאי אייתי לי' שמעי' כנתא דפירי כו' דמשום עונג שבת תורם שלא מן המוקף.