שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 145

דהקושיא אף דהכא ליכא מחלוקת להרמב"ן. [ולהר"ן משום דבצנעא]. אבל אליבא דאמת על כורחין אית לי' להרמב"ן דאביי אית לי' דרב אשי, דהא אביי הוקשה לו ממתניתין אף דהכא לא שייך מחלוקת להרמב"ן. ואביי מפרש מתני' משום מחלוקת. ועל כורחין משום דהכא אין דעתו לחזור. והקושיא מפירות שביעית כמבואר ברמב"ן. ואם כן למה לי דתני במתניתין הטעם משום מחלוקת תיפוק לי' דמדינא אסור כמו בפירות שביעית, ואין לומר משום דהתם דינא דאורייתא ותלוי במקום. דאם כן מה פריך לרבב"ח מתרבא דאייתרא דחלב אסור בכל מקום בשוה ואינו תלוי רק בקבלה. אלא הדבר ברור דאביי נמי מפרש מתניתין בדעתו לחזור דוקא כמו רב אשי. רק בזה מחולק עם הר"ן דהרמב"ן סובר דבדבר התלוי בדין לא שייך מחלוקת. והר"ן לא ניחא לי' בהכי וכל שכן למה שכתבתי לעיל אות ז' דהר"ן סובר כהרמב"ם דלא תתגודדו משום מחלוקת ועל כן שייך בהא מחלוקת. והוא הדין בפירות שביעית דשייך מחלוקת ועיין לקמן בתי' הרמב"ם ועל כן פירש דהקושיא מחומרי מקום שיצא משם: יג) וראיתי בריטב"א שהביא הרדב"ז סימן ע"ג דברים לא אדע לפרשן שהוא כתב וזה לשונו ובהא אתיא מתניתין. רישא וסיפא בחד גוונא דרישא איירי בחד צד במקום דליכא למיחש למחלוקת ואזלינן לאביי בתר ארץ ישראל. ולרב אשי בתר עיקר עירו. והדר קתני כי מפני המחלוקת אין לשנות בשום ענין מחומרי מקום שהלך לשם עד כאן לשונו. ודבריו תמוהים הרבה דמה שכתב דלאביי אזלינן בתר ארץ ישראל. ומשמע מדבריו דאינו אסור מדינא רק כשהמקום האיסור הוא ארץ ישראל והמותר בבל. והא אביי אמר הני מילי מבבל לבבל כו'. גם משמע מדבריו דסיפא דמפני המחלוקת אסור היינו אפילו מארץ ישראל לבבל. וזה תימה דמדינא לא יאסר ומפני המחלוקת יאסר. ועוד דהוא עשה סיפא בבא בפ"ע ובגמרא אמר אביי דקאי ארישא.

ויותר תמוה דהוא אמר דסיפא בחומרי מקום שהלך לשם מיירי. ובגמרא לרבא דקיימא לן כוותי' דקאי אחומרי מקום שיצא משם, ואין בזה משום שינוי המחלוקת. ויהי' איך שיהי' אין דבריו עולים כדברי המלחמות ה' שבידינו. דהוא כתב לר' אשי דרישא הפירוש דאזלינן בתר עיקר עירו. והיינו כדברי התוס' דמתניתין לצדדין קתני. וכן כתב הריטב"א להדיא בפרק קמא דחולין גבי מגרומתא יעוין שם שיישב דזה לא חשיב לצדדין. ובמלחמות כתב זה לשונו דאי לא תימא הכי אלא מתניתין היכי משכחת לה אי אין דעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם אין נותנין עליו. חומרי מקום שהלך לשם נותנין עליו. ומשמע נמי כו' אלא מתניתין בשדעתו לחזור [בספרים שבידינו הגירסא משובשת דכתב אי דעתו לחזור וצריך לומר אי אין דעתו לחזור כמ"ש והוא פשוט והפר"ח בסימן תס"ח כשביאר דעת הרמב"ן כתב ואפילו דעתו לחזור מן הדין הוא חייב בהן שהרי נעשה בן עיר ליומו. והוא טעות דהרמב"ן כתב זה על אין דעתו לחזור. והוא תפס גירסת הספרים שבידינו והוא טעות]. [הג"ה. עתה נדפס ש"ס בווילנא ושם תקנו הגירסא בשני חצאי מרובע. המגיה]: יד) והברור בדעת הרמב"ן דבין אביי בין רב אשי סבירא להו דמתני' בדעתו לחזור וחומר' מקום שיצא משם מדינא ושהלך מפני המחלוקת רק דאביי חידש דהיכי דמקום המתיר חשיב ממקום האוסר מותר מדינא. ומשמע נמי דלא שייך מפני המחלוקת כשמקום המתיר חשוב כמו שכתבתי: טו) ולענין מה שהקשה על הרמב"ם מפירות שביעית [ומה שתירץ הוא הם דברי הפר"ח סימן תצ"ו בסופו. אלא שמ"ש דיום טוב שני חשיב איסור התלוי במקום.

אין נראה לי שהרי אנן בקיאין בקביעא דירחא כמו בני ארץ ישראל והחילוק שבינינו לבינם הוא שאבותינו נהגו בתחילה שני ימים טובים כדשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם ואם כן הדבר תלוי בקבלת אבות] הנה מתחילה נבאר סוגיא דפירות שביעית וממילא יתיישב קושייתו דהנה הסוגיא זו קשה טובא חדא דלשיטת הר"ן ודעתי' דמתניתין בדעתו לחזור ואינו אסור משום חומרי מקום שהלך לשם רק מפני המחלוקת. אם כן מה פריך ולית לי' לר' יהודה יעוין שם בפרש"י. הא שפיר קאמר. ואדרבה קשה אדרבנן דעל כרחין אף הם מודים דבפירות לא שייך מחלוקת. דאם לא כן יקשה קושיית התוספות בד"ה ממקום שכלו: טז) ועוד דמה דפשיטא לי' לרש"י שם וכן לר"ן דחומרי מקום שיצא משם על כרחין לאו משום מחלוקת הוא. קשה דהא משני דממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו חייב לבער. ופרש"י שם דבזה לא שייך חומרי מקום שיצא משם הואיל ובשעה שיצא משם עדיין לא נהגו בהן איסור ועל כרחין דהאיסור הוא כמו שפרש"י בדר' יהודה דיש כאן זלזול מקומו. ואם כן אימא דהיינו טעמא דחומרי מקום שיצא משם וכן חומרי מקום שהלך לשם. ועל כן בפירות שביעית שאין הדבר תלוי בגוף האדם אלא בפירות לא שייך זלזול מקום. וכן בצנעא מותר. יז) תו קשה אהא דמשני דממקום שלא כלו למקום שלא כלו חייב לבער דבזה קשה קושיית התוספות (דף נ"ב:) דהא אסור לשנות מפני המחלוקת אפילו לקולא. ובזה לא שייך תירוץ התוספות דכיון דמדאורייתא חייב לבער. דהכא אין כאן איסור רק משום זלזול מקומו. ועל כרחין טעמא דמחלוקת עדיף דהא בהולך ממקום שאין עושין אי לאו טעמא דכמה בטלני הי' מבטל מנהג מקומו ולא יחוש לזלזול מקומו מפני המחלוקת. וגם תי' הב' דלא שייך מחלוקת רק בדבר התלוי בגוף אם כן אף זלזול מקומו אין כאן:

יח) ונראה דהנה פשוט דגבי פירות שביעית אין הפירוש חומרי מקום שהלך לשם ושיצא משם על אדם היוצא. דאם כן לתני באדם ההולך למקום אחר דאסור לאכול שם מפירות אם כלו במקומו. וכן מבואר בשמעתתא ברש"י בכמה מקומות. וכן בתוספות במה שכתבו דבדבר שאינו תלוי בגוף האדם, ואם כן לרב אשי בשמעתא דמגרומתא חולין (דף י"ח:) דבאין דעתו לחזור אין נותנין וומרי מקום שיצא משם. ואם כן במוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו אמאי חייב לבער הא אין דעתו להחזיר את הפירות למקומו. וצריך לומר דלעולם חשבינן הפירות במקום שבעליו שם וכדאמרינן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ועל כן כיון שדעתו לחזור והרי הוא עדיין בכלל אנשי עירו אף הפירות חשבינן להו כאלו הי' שם. יט) והשתא ניחא דפריך ולית לי' לר' יהודה דאינו יכול לומר לאנשי העיר הבא לך פירות ממקומך ותאכלם. דזה אינו דאם הוא יביא לו פירות והוא אין דעתו לחזור יהי' הפירות אסורים מדינא. כמו בדעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם. וכך קושיית הגמרא דעל כרחין חומרי מקום שיצא משם אינו מפני המחלוקת דיכול לומר לבני עירו הבא לך אף אתה לכאן ואכול אם נאמר דאין איסור מצד הדין: כ) ואף ראיית הר"ן נמי הכי הואא. דודאי אף רבנן הודו לסברא זו דמהאי טעמא בפירות לא שייך מחלוקת דאמר לי' אם תבא אתה לכאן גם כן תתחייב לבער. והיינו טעמא דאי לאו טעמא דכמה בטלני איכא בשוקא הי' מותר לעשות מלאכה בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ולא חייש לזלזול מקומו דמצי אמר להו בא אף אתה לכאן ועשה משום מחלוקת אנשי העיר. ועל כרחין דמדינא אסור. וממילא הוא הדין באין דעתו לחזור אסור מדינא משום חומרי מקום שהלך לשם. ואם כן אם יביא לו פירות אחד מאנשי מקום שכלו יהי' חייב לבער מדינא ואינו יכול לומר לו הבא לך אף אתה.

ושוב יאסר מפני המחלוקת: כא) ומשני דהכי קאמר המוליך ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו חייב לבער משום זלזול מקומו. ואין לומר דלא יתחייב לבער משום מחלוקת אנשי העיר. דזלזול ומחלוקת אנשי עירו עדיף. והא דהוה מותר לעשות אי לאו דכמה בטלני משום דמצי למימר בא אף אתה לכאן ועשה. אבל הכא דלא מצי למימר להו הכי דאם יביא לו עכשיו יהי' אסור מן התורה משום חומרי מקום שיצא משם. ובאיסור תורה אינו מותר מפני המחלוקת. ויהי' אסור לאוכלו. בזה אמרינן דטעמא דזלזול מקומו עדיף. וזה לפי תי' ראשון שבתוספות: כב) ולתירוץ הב' נמי ניחא דבפירות לא שייך מחלוקת דאם יביא לו עכשיו פירות יהא חייב לבערו וחכמים בתר השתא אזלינן ודי למבין. ואין לומר דאם יביא לו עכשיו פירות יהא מותר משום דהוא אין דעתו לחזור. דזה אינו דכמו דכבר נתחייבו בביעור ביד בעל מקום שכלו ואין יכול להקנותם כמו חמץ אחר שש דאינו ברשותו לבטל ונשארין הפירות של בעל מקום שכלו והכל ניחא בסייעתא דשמעתא [ברם צריכין למודעי דאם בעל מקום שכלו קנה פירות במקום שלא כלו אינם נאסרין כיון שמעולם לא הי' במקום איסור כמו המוליך ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומן:] כג) וממילא מיושב גם לשיטת הרמב"ם. דאף דהוא סובר דאף דאין דעתו לחזור עדיין אינו כאנשי עיר. מכל מקום אם יקנם בעל מקום שכלו והוא דר שם מקדם אף הפירות יחשבו ממקום שכלו ויהא חייב לבערם: כד) ומכל מקום לשיטת הרמב"ן דמחלוקת בדין לא שייך מפני המחלוקת דיודעין שאין מנהג עירם מכריע. על כרחין לומר דפירות שביעית מקרי אין דעתו לחזור מפני שאין בדעתו להחזיר הפירות ואף על פי כן אסור במוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו דכיון שחל שם איסור על הפירות תו לא פקע:

כה) ויש ראי' לפירוש זה דפירות מקרי אין דעתו לחזור מאביי דמוקי מתניתין במוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו והחזירן למקומן דאינו חייב לבער. ותיפוק לי' אפילו הביאן ממקום שכלו דאינו חייב לבער. אלא ודאי דבכהאי גוונא חייב לבער משום דחל עליהם שם איסור פעם אחת: כו) ולענין מה שפירש בדעת הר"ן דאף באין דעתו לחזור ויצא אחר כך חוץ לתחום דפקע מיני' חומרי מקום שהלך לשם וכל שכן דפקע מיני' קולי מקום שהלך לשם. יפה כוון. וגם אנכי פרשתי כן דברי הר"ן בפשיטות ומכל מקום מה שהביא ראי' מתוספות שכתבו בדר' ספרא אפילו דעתו לחזור מדלא כתבו ואפילו שדעתו משמע דסבירא להו דמצי מיירי באין דעתו לחזור זה אינו דלמה להו למימר מפשט המנהג תיפוק לי' דמדינא אסור כשאין דעתו לחזור: כז) אך מה שיצא מתוך זה לחלוק על מנהג שנתפשט בכל ישראל באנשים הנוסעים מכאן לארץ ישראל דכשבאים משם ודעתם לחזור דחייבים כאן לנהוג יום טוב שני כמונו. זה אינו נראה לי כלל. דהנה לשיטת התוספות ובעל המאור דאביי אינו מחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור ולעולם נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם רק מפני המחלוקת ומוכח דלעולם נחשב כעיר שיצא משם. וכי לית לי' לאביי מתניתין דבבא בתרא (דף ז':) כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חודש. ומוכח שם בגמרא דדינא דאורייתא הוא דלהחשב כיושבי העיר השיעור אם ישב שם שלשים יום ולהחשב מאנשי העיר בעי שישב שם י"ב חודש. אלא ודאי דאף אביי מודה בזה דאם כבר נשתקע שם דדינו כאנשי העיר לגמרי ולא נקרא זה הולך ממקום שעושין רק בשעה שבא לשם בזה סבירא ליה לאביי דאפילו אין דעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם, ורב אשי סבירא לי' דבדעתו להשתקע סגי:

כח) תדע דהא הר"ן פירש דהש"ס מביא ראי' דכמו דהיכי דדעתו לחזור נחשב בכלל אנשי העיר שיצא משם כמו כן בדעתו להשתקע נחשב בכלל אנשי העיר שהלך לשם. ואי סלקא דעתך דאפילו בנשתקע שם ממש יש סברא לומר דדינו כמקום שנולד. אם כן מה ראי' מדעתו לחזור דבדעתו לחזור דיינינן לי' כאלו חזר. אבל בדעתו להשתקע אפילו נדון אותו כאלו נשתקע הרי הוא כאנשי עירו. אלא ודאי דשנשתקע ממש לית מאן דפליג דהרי הוא כאנשי העיר לגמרי וכמתני' דבבא בתרא [ואין לחלק כלל משום דהכא תלי בקבלת אבות. דאם כן לא הוה פריך הש"ס מפירות שביעית לשיטת הרמב"ן] רק בתחילת ביאתו פליגי דהיינו קודם שנשתקע שם י"ב חודש. ועיין ביורה דעה סימן רנ"ו. ורב אשי סובר דאף באין דעתו לחזור סגי: כט) ונהי דלענין ממון נראה מדברי' הר"ן בתשובות סימן י"א דבעינן שיעשה מעשה המוכיח שידור שם הביאו הש"ך סימן קס"ג. מכל מקום לענין איסור הוא יודע בעצמו ובמהרי"ק שורש י"ז הובא ביורה דעה סימן רנ"ו דאפילו לענין ממון באומר שדעתו להשתקע כופין אותו ואפשר דהוא נמי לא אמר אלא לענין צדקה דהוי כמו באיסור שבינו לשמים. ואין להאריך בזה. ובזה הוא שכתב הר"ן דאם יצא משם מותר דלא נחשב בן עיר באין דעתו לחזור אלא כל זמן שהוא שם. וכן מטין דברי הרמב"ן שכתב במלחמות דבאין דעתו לחזור נעשה בן עיר ליומו. הרי דאף שאין דעתו לחזור לא נעשה בן עיר רק באשר הוא שם. אבל לא כשיצא משם. ומה שהביא במלחמות ראי' מעובדא דרמי בר תמרי חולין (דף ק"י.) ולא מוקי לה באין דעתו לחזור הוא משום דס"ל בפשטות דדעתו לחזור כדברי הרשב"א סימן ש"ז: ל) ובאמת אני תמה על מהרי"ל שהביא אברהם סימן תס"ח דבחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם שנים ושלש שנים דנקראים דעתם לחזור.

וקשה לי מההיא דחמרת וגמלת שהביא שם בבבא בתרא דאם נשתהו שם שלשים יום הרי הם כאנשי העיר. ואף דחמרת וגמלת סופם לחזור למקומן ואף על פי כן נקראין יושבי העיר. והוא הדין לענין בני עיר דאם נשתהא שם י"ב חודש דהרי נחשבין כאנשי עיר ואף על פי שדעתם לחזור. ואולי ס"ל למהרי"ל דגם בזה יש חילוק ביניהם. וכן מטין דברי הריטב"א פרק חלק. דאם לא כן אכתי משכחת לה מדחי' מתוכה ומשבט אחר בחמרת וגמלת שנשתהא שם יב"ח ועיין שם בריטב"א: לא) ולפי מה שכתבתי נתבאר דאפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דאף כשאין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם היכי דליכא למיחש למחלוקת וחומרי מקום שהלך משם רק מפני המחלוקת. מכל מקום מודה בנשתקע שם ממש דנותנין עליו חומרי וקולי מקום שהלך לשם מדינא: לב) ולפי זה יש תפיסה על החק יעקב שכתב דטעמא דהרמב"ם דבאין דעתו לחזור טפי איכא למיחש למחלוקת ואפילו בצנעא אסור רק חוץ לתחום מותר דהטעם משום דפעם אחד יתוודע כיון דדעתו להיות שם לעולם. ולהנ"ל זה אינו דהא הרמב"ם במנהג שלא לעשות מלאכה בערב פסח קאי ולשנה הבאה יהי' אסור מדינא. ועיקר השאלה על ערב פסח זה. ואין נפקא מינה בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור. והעיקר משום דטפי איכא למיחש למחלוקת עם אנשים שיהי' עמם לעולם : לג) נתברר מזה דבן בבל שקבע דירתו בארץ ישראל נעשה כבן א"י לגמרי לכל השיטות. ואם חזר לבבל ודעתו לחזור אסור לעשות מלאכה ביישוב אבל מניח תפילין וכו': לד) ועתה נבאר בבן בבל שהלך לא"י ואין דעתו לחזור וקודם שנשתקע שם חזר לבבל ודעתו לחזור לא"י מה דינו. והנה מעכ"ת ביאר בראיות שדעת הר"ן דבכה"ג חוזר לדינו הראשון וכן הוכחתי לעיל מדברי הרמב"ם. ומ"מ לענין הלכה צ"ע אחרי שהמחבר סי' תצ"ו פסק כבעל המאור דמשהגיע לישוב אסור בין במדבר בין בישוב.

וחילוק מעכ"ת דשאני יו"ט שני שהוא מנהג גדול ואין לפרוץ בו. אינו מוכרח ועובדא דרמי בר תמרי חולין (דף ק"י.) יש לומר בכותאי אנשי המדינה ולא הי' יכול לומר מותרים אתם דמסרכי. ושוב אסור מפני המחלוקת. על כן אכל חוץ לתחום דלא שייך מחלוקת כיון שאינם בעירם דבלא מתי' שב שנין לא נבח עיין עירובין (דף ס"א.): לה) ואני תמה על מעכ"ת שהוקשה לו על שאין עושין כפסק הרמב"ם דלשיטתו ודאי יש להם כל דין בני בבל כשהם כאן. ולמה לא תמה יותר דאפילו הם בא"י יהי' אסורים לעשות מלאכה מטעמא דכמה בטלני כמו ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין דאפילו אין דעתו לחזור אסור לעשות מלאכה לו) ואין לומר כיון דבשאר דברים אינו נוהג מנהג יו"ט דאסור אפילו בצנעא לעשות קידוש וכיוצא בו. כמו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין דאסור לעשות בצנעא כשאין דעתו לחזור אף דכשדעתו לחזור עושין. אף באיסור מלאכה לא ינהוג. דליתא דהא בני א"י שבאו לח"ל ודעתם לחזור אסורים לעשות מלאכה אפי' בצנעא אף שבשאר דברים נוהגים מנהג חול: לז) אולם לדעת הפר"ח דיו"ט שני חשיב מנהג התלוי במקום והרמב"ם מודה בזה. לק"מ מהרמב"ם. אלא דלא נראה כמ"ש דהא אנן בקיאים בקביעא דירחא כמו בני א"י. ואין לומר כיון דבימים הקדמונים כשקדשו על פי ראי' הי' מידי דתלוי במקום אף אנו כמותם. דהא התוספות כתבו בריש פרק לולב וערבה דרב ספרא הלך לאתרא דמטו שלוחי ניסן ולא מטי שלוחי תשרי יע"ש. ומבואר מדבריהם דאלו הלך לאתרא דלא מטו שלוחים כלל הי' אסורים אף במדבר דשמא באמת יו"ט. ולמה בזמן הזה הדין דבכל מקום שהולכין בני א"י אינם עושים יו"ט שני. נאמר דהדין כמו מקודם. אלא ודאי דליתא. ואם כן לדידן הוה רק מידי דתלוי בקבלת אבותינו:

לח) ולענין הלכה נראה דאם נאמר דהחילוק משום דיו"ט שני מנהג גדול א"כ עיקר הקולא בשאר מנהג משום שאינו מעיקר הדין. והרי קולא דא"י שאין עושים שני ימים טובים ודאי הוא מעיקר הדין. ואין ללמוד להיפוך. ואפי' לבעה"מ הוכיחו הפוסקים שפיר מההיא דמגרומתא דזה דינא דאמרו שיהא הלכה כאותו החכם שהוא ממקומו וכמו שהוכיח הר"ן מהא דבמקומו של ר' אליעזר הי' כורתין עצים וכו' ובתשו' הר"ן סימן מ"ח מוכח דמעיקר הדין כן הוא דנעשה לגמרי כאנשי מקומו: לט) ובשיטת רשב"א שבתוספות כתב מעכ"ת דבפני כותאי אסור בתוך התחום משום מחלוקת וחוץ לתחום משום דמסרכי. לא ידענא אנה מצא זה. ובודאי כוונתו ליישב הא דכתב בעל המאור דהטעם משום מחלוקת. ובגמרא אמר הטעם משום דמסרכי. ולא הועיל כלום. דאכתי למה אמר בעל המאור טעם שאין שייך חוץ לתחום ולמה הניח טעם הגמרא דשייך אף חוץ לתחום. ועוד דברשב"א מבואר דההיא דכותאי מיירי גם כן במקומן אלא שדעתו לחזור. וכבר בארתי לעיל שיטתם: מ) שיטת התוספות חולין (דף י"ח:) דחומרי מקום שיצא משם לעולם אסור מדינא, אם לא מבבל לארץ ישראל ואפילו דעתו לחזור, ושהלך לשם מבבל לארץ ישראל ואין דעתו לחזור אסור מדינא. מארץ ישראל לבבל ודעתו לחזור מותר לגמרי. ושאר אופנים אסור מפני המחלוקת. והא דרב ספרא על כרחין אין דעתו לחזור הוה. דאם לא כן כיון דמא"י לבבל הוה אמאי אסור בישוב: מא) שיטת הרשב"א בתשו' פשיטא לי' למעכ"ת דמדינא הכל תלוי בדעתו לחזור. ולבבי לא כן ידמה דהא כתב הרשב"א ומיהו כיון שהוא במקום חשוב יותר ממקומו נותנין עליו גם חומרי מקום שהלך לשם וכדאביי. ורב אשי לא נחלק עליו בהא. משמע דבזה ר"א לא נחלק עליו לא בדינא ולא בטעמא. וכמו דלאביי ודאי אסור מדינא דהא סבירא לי' דפקע מיני' חומרי מקום שיצא משם כמו כן לר"א.