שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 144

והיינו דהוה אמינא אף דבליל יום טוב ראשון ליכא שלמי שמחה כמו שפרש"י בסוכה או אינו אלא לרבות ליל יום טוב ראשון וזה לשונו ואשמעינן שצריך לזבוח שלמים ערב יום טוב ולא בעינן זביחה בשעת שמחה. על זה קאי אך למעט. אך לענין חיוב כסות נקיה ויין ישן בזמן הזה דמקרא דושמחת בחגיך ילפינן לה. ושם לא כתיב אך חייב גם בלילי יום טוב ראשון כמו בשאר יום טוב וזה ברור: ג) ונראה עוד שגם לרבנן אמר ר' אלעזר דלא בעינן זביחה בשעת שמחה. ופסק רמב"ם כמותם. ולכאורה לדידי' אין לחלק בין שלמי שמחה לשאר שמחות. וכי היכי דממעט לילה ראשון משלמי שמחה. הכי נמי נמעט משאר שמחות. נראה דגם הא לא תברא. והנה בתוספות פסחים שם סד"ה לילי יו"ט האחרון דצריך קרא לרבות לילי יו"ט האחרון. כיון דשמיני רגל בפני עצמו הוא. והוה אמינא לא יהי' מחויב לזבוח שלמי שמחה בשביעי לצורך שמיני כמו שאינו מחויב לזבוח מערב יום טוב לצורך הלילה עד כאן דבריהם. ונראה דזה לרבנן אמר ר' אלעזר. דלא בעינן זביחה בשעת שמחה. מכל מקום אינו מחויב לזבוח מערב יום טוב לצורך הלילה דעדיין לא חל עליו המצוה. [דאי למאן דאמר בעינן זביחה בשעת שמחה. לא שייך לומר שאינו מחויב לזבוח. הא אפילו זובח לא מהני מידי] כמו כן הוה אמינא כיון דשמיני רגל בפני עצמו הוא. שמחה דשמיני מצוה אחרת הוא. ועדיין לא חל בשביעי. קמשמע לן דמחויב מכל מקום מבואר מדבריהם דהמיעוט מלילי יו"ט ראשון שאינו מחויב לזבוח. דהוה אמינא ללמוד מקרא דוהיית אך שמח שמחויב להכין מערב יום טוב. ממעט אך שלא נלמד מקרא זה. והדרינן לסברא פשוטה שאינו מחויב להכין מערב יום טוב. אבל לענין כסות נקי' ויין ישן אין חילוק בין לילה ראשונה לשאר החג: ד) ולפי זה נראה עוד למה דקיימא לן לא בעינן זביחה בשעת שמחה.

אם יש לו קדשים ששחטן מערב יום טוב. מחויב לאכול בלילה הראשונה לקיים מצוות שמחה. ומקרא דאך לא ממעט רק שלא יצטרך להכין מערב יום טוב: ה) ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם פרק ב' מהלכות חגיגה הלכה י"ג שאם הביא תודה בערב פסח יוצא בה ידי חובת שמחה, ותמהו ר"י קורקיס ולחם משנה דלמחר נפסלה בלינה ובלילה אינו מחויב. ולפי מה שכתבתי גם בלילה מחויב אם יש לו. וזה שכתב רמב"ם שיוצא בתודה שהביאה מערב יום טוב ומחויב לאכול בעצמו בלילה לקיים מצות שמחה: ו) אך יש מקום עיון בירושלמי פרק ב' דחגיגה ברייתא והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב אחרון לשמחה. יכול אף לילי יום טוב ראשון תלמוד לומר אך. או חילוף ר' חייא בשם ר' אלעזר ושמחת בחגך משאת מתחייב בחגיגה את מתחייב בשמחה עד כאן לשונו. והיינו דלילי יום טוב ראשון שאינו מחויב עוד בחגיגה אינו מתחייב בשמחה. וכן פי' המפרשים. ואם כן מקרא דושמחת בחגך דילפינן עיקר חיוב שמחה נתמעט לילי יום טוב ראשון ונתמעט לגמרי: ז) אך נראה דסיום דברי ירושלמי הם סתירה לטעם זה. וזה לשון ירושלמי שם תיכף אחר דברי הנ"ל. החיבין והתנן ההלל והשמחה שמונה. הגע עצמך שחל יום טוב ראשון להיות בשבת. לשוחטן מערב הרגל אי את יכול דא"ר זעירא שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אינו יוצא בהם ידי חובתו ברגל. לשוחטו ברגל אי את יכול שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת. אימתי אמרו ההלל והשמחה שמונה. אמר ר' יוסה בכהנים ובשעיר עד כאן לשונו. וכל האי סוגיא גם בפ"ד דסוכה. והבינו המפרשים דזה קושיא בפני עצמה דכשחל יום טוב ראשון בשבת לא משכחת שמחה שמונה. שאותם ששוחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהם ידי שמחה ובשבת אינו יכול לשחוט. והאי "הגע עצמך" עם האי "אימתי אמרו" קושיא אחת הוא. אך יש כמה תשובות בדבר.

חדא דמה שייכות דברים אלו עם המיעוט מלילי יום טוב ראשון. ועוד דמאי הא דמייתי שלמי חגיגה ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהם ידי חובתו. דהמשמעות שאינו יוצא ידי חגיגה ולא שאינו יוצא ידי שמחה. וכן הא דאמר בירושלמי למדנו שאין חגיגה דוחה שבת והי' לו לומר שאין שמחה דוחה שבת. אך הדבר ברור שהירושלמי מדחה התירוץ דכשלא נתחייבו בחגיגה לא נתחייב בשמחה, על זה מקשה מיום טוב ראשון שחל בשבת שלא נתחייב בחגיגה דלשחוט מערב הרגל הא אינו יוצא בה ידי חגיגה. ובשבת אסור לשחוט ולא נתחייב עוד בחגיגה. ומכל מקום נתחייב בשמחה. והאי "אימתי אמרו" מילתא באפי' נפשי': ח) ואין להקשות על דיחוי התירוץ מיום טוב ראשון שחל בשבת. שהרי בכריתות (דף ז':) מחלק בין לילה לשבת. ששבת אף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור וחשיב גם לגבי קרבן יולדת שנתחייב. מה שאין כן לילה אינו ראוי לשום קרבן. והכי נמי נאמר בשבת חשיב שנתחייב בחגיגה מה שאין כן בלילה. יש לומר לפי המבואר בסוגיא דפסחים דשחטן מערב יום טוב. הא דאינו יוצא בהם משום חגיגה הוא משום דאינו בא אלא מן החולין ופירשנו לעיל בסימן הקדום משום דעל ידי שנשחט מערב יום טוב בשעה שאינו מחויב בחגיגה נעשה נדבה עיין שם באריכות. אבל לולי זאת הי' יוצא ידי חגיגה במה שאוכל הבשר ומקטיר האימורים בלילה. והרי לילה זמן אכילת קדשים אחרים והקטרת אימורים אחרים ביום טוב שחל אחר השבת או באימורים שמשלה בהם האור שנעשו לחמו של מזבח. רק לאכילת חגיגה אינו ראוי משום דכשנשחט מערב יום טוב נעשה נדבה. ואם כן חשיב ראוי כמו בשבת וכבר נתחייב. ולא דמי להא דכריתות. דהתם בחטאת העוף שהיא כפרה ואין כפרה אלא בדם. ובלילה אין זמן שחיטה וזריקה. ואין לילה ראוי לשום כפרה. אבל חגיגה דיוצא בהקטרה ואכילה לבד כנ"ל.

והרי לילה זמן אכילה דקרבנות אחרים. וכן זמן הקטרה כנ"ל ודו"ק היטב: ט) קיצור דבריי הנ"ל להלכה לא נתמעט יום טוב ראשון רק מחיוב הקרבה מערב יום טוב. אבל אם יש לו קדשים מחויב לאוכלם בעצמו בלילה וכל שכן בזמן הזה דאין שום חילוק בין ליל יום טוב ראשון לשאר החג. וזה ברור כשמש: י) שוב ראיתי בתשו' שאגת ארי' סימן ס"ח הוכיח מרי"ף פרק הי' קורא דליל ראשון של יום טוב מחויב בשמחה מן ,התורה. אך הוכיח מברייתא הנ"ל דממעט ליל יום טוב ראשון משמחה היפוך הרי"ף. וכבר ביררנו שאין משם ראי' כלל. ומתוספות מוכח להדיא דלא נתמעט רק לענין שאינו מחויב לשחוט מערב יום טוב: יא) עוד הביא ראי' מפסחים דמקשה למאן דאמר בעינן זביחה בשעת שמחה מהא דחגיגת י"ד יוצא משום שמחה ואינו יוצא משום חגיגה ומשני שעיכב ושחטו. הכי נמי מסתברא דהא מתניתא מני בן תימא והא איפסלה בלינה. ואם איתא דמחויב בשמחה בלילה. הא יש לומר דיוצא בה ידי שמחת הלילה עד כאן דבריו: יב) וליישב זה נראה דהנה הרמב"ם פרק א' מהלכות חגיגה כתב והשמחה האמורה ברגלים הוא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה. ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה עד כאן. מבואר מדבריו דאף ביום שמקריב החגיגה מחויב להביא שלמי שמחה. ואינו מובן שהרי יש לו בשר חגיגה לאכול. ולמה יגרע ממה שהכהנים יוצאים ידי חובתם בשעירי הרגלים ובחטאות ואשמות. וצריך לומר דאף שיוצאים ידי חובתם בשעירי הרגלים היינו משום שאינו חובה על הכהן שיאכל מן השעירים רק שהשעיר יאכל יאכלוהו איזה כהן שירצה. וע"כ כשאוכלו הוא יוצא בו ידי חובת שמחה. אבל חגיגה שעיקרו אינו בא אלא לאכילה כמאמר הגמ' חגיגה עדיפא שיש בה שתי אכילות. וכן מאמר הגמרא אכילה ראשונה מן החולין.

וכן מוכח משיטת ראב"ד שיוצא בחגיגה ששחטה מערב יום טוב אם הקדישה לשם חגיגה משום שהבשר נאכל ביום טוב. ואפילו לדעת התוספות שאינו יוצא בה היינו משום שחשיב כנדרים ונדבות כמו שהארכנו לעיל בזה. וכיון שאינו בא אלא לאכילה ע"כ מצוה על הבעלים שיאכלו מן החגיגה כמו שמצווים לאכול מן הפסח כל אחד ואחד מבני חבורה. וכיון שבלאו מצוות שמחה מחויב לאוכלו בעצמו אינו יוצא בה ידי חובת שמחה. כמו חגיגה שמחויב להביאו אינו יוצא בנדרים ונדבות שבלאו חיוב חגיגה הי' מחויב להביא. [ואף שכתבנו לעיל דיוצא ידי חגיגה באכילה והקטרה לבד. ואם כן יצא בנדרים ונדבות במה שיאכלם בעצמו, ליתא דתינח אכילה דמצוותו בזה שאוכלו בעצמו. אבל הקטרה דמצוותו באכילת מזבח. וזה הי' חיוב מכבר בנדרים ונדבות. והרי אינו יוצא באכילה לבד רק באכילה והקטרה יחד כמאמר הגמרא דאית בה שתי אכילות] כמו כן מצוות שמחה שמחויב לאכול אינו יוצא במה שבלאו הכי מחויב לאכול. ודוקא כהנים בשעירי רגלים או נדרים ונדבות שאינו מחויב לאכול בעצמו יוצא בהם ידי חובת שמחה כנ"ל. וכן מוכח מהא דכתב רמב"ם שיוצא ידי שמחה בתודה ששחטה מערב פסח. והיינו שמחת הלילה כמו שכתבתי לעיל באות ה'. ולמה צריכין לצאת בתודה הא יש להם פסח לאכילה. אלא ודאי בפסח שהוא חובת הגוף אין יוצאין ידי שמחה. והכא נמי בחגיגה הבאה עם הפסח לבן תימא שדינו כפסח לכל משפטיו וחיוב שיאכל כל אחד אינו יוצא בה ידי שמחה. רק דסלקא דעתך שאם ישאר ממנה למחר שכבר עבר זמן פסח יצא בה ידי חגיגה. על זה אמר דאיפסלה בלינה אבל שמחת הלילה אי אפשר כלל שיוצא בחגיגת י"ד. ואם הי' יוצא בה לא הי' צריך לחגיגה. והי' יוצא בהפסח. ואם אינו יוצא בפסח מאיזה טעם שיהי'. הכי נמי אינו יוצא בחגיגת י"ד לבן תימא שדינו כפסח: סימן תכד.

ב"ה יום א' לך לך ב' מרחשון תרכ"ג לפ"ק פה קאצק. שלום וישע רב לכבוד הרב המאה"ג מעוז ומגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי תנא ופליג החסיד כש"ת מו"ה אברהם דוד הכהן נ"י אבד"ק ליטמורסק. הנה מכתבו קבלתי בהיותי בגור. וסבת איחור תשובתי טרדת הדרך והמועדים הקדושים. ואחר המועד פניתי מעט לעיין בתשובתו כראוי לעיין בו בביאור השיטות בפרק מקום שנהגו על סדר דבריו: א) מה שכתב דהר"י והרא"ש בחדא שיטה וכתב דאף דלתירוץ רב אשי (שם נ"א.) צריכין לומר דעובדא דרבב"ח דאכל דאייתרא בצנעא הוה דלא שייך מחלוקת. ואם כן מאי קשיא לי' לאביי שם מעיקרא כיון דלדידי' כל העיקר בחומרי מקום שהלך לשם משום מחלוקת כמו שפירש"י, וכתב ליישב משום דמתניתין סתמא קתני. ומשמע דחומרי מקום שהלך לשם ושיצא משם שוים בדין אף שאין שוים בטעם. דזה משום מחלוקת וזה משום אל תטוש. ואידי ואידי אסורים אף בצנעא. ועל כרחין דסבירא ליה דאף בצנעא שייך מחלוקת עד כאן דבריו: ב) ותמיהני דהא במתניתין באיסור מלאכה איירי דלא אפשר בצנעא כמו שכתבו התוס' (דף נ"ב.) בעובדא דר' ספרא. ואפילו יאמר דהרא"ש פליג בהא על תוספות. אכתי יקשה על תוספות דהא אף הם סוברים דבפרהסיא אסור אף בדעתו לחזור כמו שכתבו בעובדא דר' ספרא: ג) ולפי עניות דעתי נראה ברור דשיטת הרא"ש כהר"ן דאף אביי מחלק בין דעתו לחזור. מדכתב הרא"ש בתירוץ רב אשי זה לשונו אפילו תימא מארץ ישראל לבבל ורבב"ח דעתו לחזור הוה. משמע דזה הי' פשוט דדעתו לחזור מותר. ועיקר החידוש דרבב"ח הי' דעתו לחזור. ועל כן קשיא לי' לאביי שפיר לפי מה דס"ל דרבב"ח אין דעתו לחזור הוה דבאין דעתו לחזור אסור מדינא.

והוכרח לחלק בין מארץ ישראל לבבל, והוא הדין דלא שייך מחלוקת כיון דלא כייף להו והוי כמו שני קהלות בעיר אחת אלו עושים כמנהגם ואלו כמנהגם ולא שייך מחלוקת. [ואף דאביי סובר ביבמות (דף י"ד.) דאף שני בתי דינין בעיר אחת אסור משום לא תתגודדו נראה לי דס"ל דלא חתגודדו לאו משום מחלוקת הוא. ודלא כהרמב"ם פרק י"ב מהלכות עכו"ם. וכן מוכח מדברי הרמב"ן שכתב דבחילוק דינים לא שייך מחלוקת. והרי עיקר לאו דלא תתגודדו הוא כשנחלקו בדין כדאיתא ביבמות שם. ואדרבא אמר שם י"ג: אמינא לך איסורא וכו' ואת אמרת לי מנהגא]: ד) ועוד דודאי חד דינא לחומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם וכמ"ש מעכ"ת. וכמו דבחומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור אין איסור אם המקום שהלך לשם חשיב ממנו. דאם לא כן הי' אסור באין דעתו לחזור מארץ ישראל לבבל דאידי ואידי חד טעמא לשיטת הר"ן. והוא הדין דאיסור דמקום שהלך לשם משום מחלוקת לא שייך מארץ ישראל לבבל. ועל כן הוכרח לומר דכסיי' משום דשויא ככותאי. אבל לדידן דאין חילוק בין ארץ ישראל לבבל ושייך מחלוקת אמרינן דכסיי' משום מחלוקת. ומה שהשיג על הפר"ח בדעת הרא"ש יפה השיג ה) ושיטת התוספות נראה לי דעובדא דרבב"ח מקרי פרהסיא כיון שאכל במקום שיכולים לבוא אליו בני העיר שהוא שם כמו שהי' באמת דאתי לי' רב עוירא וכו' ועל כן קשיא לי' לאביי שפיר. ורב אשי סבירא לי' דלא שייך מחלוקת הכא רק כעובדא דמתניתין דהוא מחמיר נגד בני העיר שהוא שם ויריבו עמו כיון שלפי מעשיו הם עושים שלא כדין. על כן אמר רבא שם (נ"א:) אין בזה משום שינוי משום דהרואה אומר כו'. אבל להיפוך בלאו הכי לא שייך מחלוקת דמאי איכפת להו במה שהוא מיקל. ואביי מוכרח לומר דאף בכהאי גוונא שייך מחלוקת מחמת פירושו במשנה. מה שאין כן לדידן דקיימא לן כרבא.

והא דכתבו התוספות (שם נ"ב.) בהא דרב ספרא דאסור בדעתו לחזור משום מחלוקת. היינו דלפי מעשיו שהוא יום חול הם אינם יוצאים חובת התפילות גם עוברים על מצוות תפילין ומברכים ברכות לבטלה: ו) ואף שהוא סברא חדשה. על כרחין לומר כן לשיטת רשב"א שבתוספות דסבירא לי' דמתני' וברייתא דדברים המותרים וכו' בחד מין מנהג איירי ואינו אסור בדעתו לחזור רק בפני כותאי. ואף זה רק משום דמסרכי מילתא ויבואו להורות היתר בדברים אחרים ולא משום מחלוקת. והא על כרחין בדעתו לחזור שייך מחלוקת כדמוכח במתניתין דאמר לפי' רבא (דף נ"א:) אין בזה משום שינוי מחלוקת. ומיירי בדעתו לחזור. ועל כרחין כמ"ש דאם הוא מיקל לא שייך מחלוקת. ובפירות שביעית דמשמע לקמן דשייך מחלוקת נגד בני עירו כשאינו מבער כמו שיתבאר לפנינו בעזר השם. התם נמי אם עדיין מותרין באכילה אסור להפסידן. ואפילו לעשות מאוכל משקה אסור כמו תרומה ומעשר יעיין ברמב"ם הלכות שביעית: ז) שיטת הר"ן דבדעתו לחזור נמי אסור בפרהסיא מפני המחלוקת כהרא"ש וההיא דדברים המותרים וכו' דדוקא בכותאי אסור מפרש בשיטה אחרת דלא כתוספות והרא"ש. אלא דמיירי במנהג טעות ואסור להם עצמם משום שנאמר לא יחל דברו [זהו לפי תי' הב' שבר"ן] ואפילו לתלמיד חכם בלא שאלה. ובהכי מיירי ברייתא דפרק בתרא דנדרים (דף פ"א:) ומכל מקום מותר לאחרים שהם שם לנהוג היתר ואפילו דרים שם. ולא שייך מחלוקת דלמה יריבו עמו אחרי שהם יודעים דאף הם היו נוהגים היתר לולי הטעות שהי' להם. ובכותאי דאסור לומר להם מותרים אתם משום דמסרכי שוב אסור לנהוג היתר בפניהם מפני המחלוקת כיון שהם סבורין שאסורין מן הדין מכח טעותם.

ובהכי מיירי ברייתא נדרים .(דף ט"ו.) דאוקמוה ר"ח בכותאי [ובההיא קתני דאסור לנהוג היתר בפניהם ולא כברייתא דפרק בתרא דנדרים (דף פ"א:) כדי לבטלן אסור] ומסיים משום שנאמר לא יחל דלולי שהם הי' סבורין שאסורים מן הדין לא הי' אסור מפני המחלוקת. דאיסורא דמפני המחלוקת מלא תתגודדו נפקא כמו שכתב הרמב"ם פרק י"ב מהלכות עכו"ם ולא שייך לא תתגודדו רק אם הם אגודה לאסור מכח הדין ולא אם יודעין שמותרין באמת מן הדין אלא שנאסרו מכח מה שנהגו. כן נראה לי לפרש דברי הר"ן. והיינו דקשיא להו לתוס' (דף נ"א.) מבית שאן דעל כל פנים מוכח מברייתא הנ"ל דלהם עצמם אסור. ובזה אין חילוק בין ת"ח לכותאי. דאם לא כן הי' מותר לאחרים אף בכותאי ואי משום דסרכי מחמת זה אינו אסור רק שלא לומר להם מותרין אתם. אבל מכל מקום להם הי' מותר לנהוג היתר. וזה מוכח מדמסיים ברייתא שנאמר לא יחל דברו. ועל כרחין מפני המחלוקת היינו שהם עצמם אסורים ואיכא משום לא תתגודדו. אבל לאחר שתירצו התוספות דשם איירי בידעו שהוא מותר. על כרחין דהא דאסור לנהוג בפניהם היתר הוא משום דסרכי ולא מפני המחלוקת ועל כן מסופק ר"י כו' או דילמא דלהם אסור אלא דלא רצה לומר מותרים אתם היינו מדינא משום דיש אנשים שאינם יודעים הדין וכמו שכתבו התוספות לענין חלה מארחא: ה)וזה נראה דעת בעל המאור שכתב דאסור להתיר בפני כותאי הוא מפני המחלוקת. ונראה דהכי סבירא לי' דלומר מותרין אתם אסור משום דמסרכי ושוב אסור מפני המחלוקת אחרי שיש אנשים שסבורים שמן הדין אסור וסוברים שעוברים מן התורה. אבל בעלמא לא שייך מחלוקת היכי שהוא מיקל כיון שיכול לומר להם שהוא מותר מן הדין.

וראיתי למעלת כבוד תורתו דברים זרים לפי דעתי בדעת הרשב"א שבתוס' ובעל המאור ויתבאר לפנינו בעזר השם ט) ולשיטת הר"ן בתירוץ הב' יש דרך אחר דמשום דמסרכי פירוש שיתירו להם מנהג ההוא עצמם כמו שכתב הר"ן בעובדא דבניו של רבן גמליאל. והא דכתב הר"ן בההוא דדברים המותרין דמסרכי היינו שיבואו לדמות מילתא למילתא היינו לפי תי' ראשון שלו דכותים נמי מותרין מן הון. והיכי שבאים לישאל מתירים להם בלא שאלה וק"ל י) אמנם בדעת בעל המאור על כורחין לומר כמו שכתבתי דדוחק גדול לומר דמתני' דאמר אין בזה משום שינוי המחלוקת היינו דאפילו בכותאי ובאנשי מדינה יחמיר. והא דאמר בגמרא הטעם משום דסרכי, אביי הוא דקאמר כן לר' יוסף דלדידי' ההוא ברייתא מיירי מארץ ישראל לבבל. שהרי רב אשי עונה על זה משמע דהכי ס"ל. ועוד דמשמע דסתמא דגמרא קאמר כן: יא) נחזור לפירוש הר"ן. ומעכ"ת האריך להשיב עליו בדברים בעלמא. ומה שכתב דיחידאי הוא בפרש"י. גם במה שכתב דאביי אית לי' החילוק בין דעתו לחזור. ליתא דהרא"ש סובר כמותו. וכן נראה מש"ך סימן רי"ד וכן כתב הפר"ח. רק במה שכתב דהרא"ש באם מצא יושב ואוכל. בזה אין דבריו נראין. ומה שכתב דברא"ש מבואר דמרישא, פריך איני יודע כוונתו. ואם כוונתו מחומרי מקום שהלך לשם וכוונתו לסופו לא מצאתי כן ברא"ש. ומ"ש דמה הקשה הרא"ש דהיה לי' לש"ס להקשות ממתני' אברייתא ולוקי בדעתו לחזור ומה זו קשיא דכמו שהקשה מרבב"ח אם לא הי' דעתו לחזור וכעין מאי לאו שבש"ס. כמו כן הוה לי' להקשות ממתני' אברייתא יב) ומה שכתב שברמב"ן מבואר דאביי לא סבירא לי' החילוק דרב אשי. תמיהני דזה כתב להשיג על בעל המאור דלשיטתו ודאי אביי לית לי' דרב אשי. דמה שאנו אומרים דאביי אית לי' דר' אשי היינו משום שמפרשים הקושיא מחמת שאין דעתו לחזור.