שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 143

ואם לא הי' נטהר הכלי לא הי' מועיל השקה למים. שהכלי יחזור ויטמא אותו כשיוציאו הכלי עם המים [ועיין מה שכתבתי לעיל בשמעתתא דמתוך סימן ת"ט אות י"ב שיטת יש מפרשים] ואין לדמותו למתקן כלי להשתמש בו אחר כך [ואין לפקפק דטהרת הכלי בעודו במקוה ואז לא הי' מטמא את המים אף לא יטהר הכלי רק לאחר שיוציאוהו. ודומה למכשירין כמו סכין לחתוך בו אחר התיקון. ליתא דאף אם תמצא לומר כן. הלא טבילת הכלי אינו מועיל רק לאחר שהוציאוהו דאז נטהר כמו שכתב הכ"מ סוף פרק ואו מהלכות אבות הטומאה] אבל בשבת דאין היתר אוכל נפש אסור: ו) ואין להקשות דמי יודע שנטמא הכלי. דעל כורחך הא נטמא מחמת המים להיות ולד הטומאה. נמצא דביום טוב הותר מחמת אוכל נפש להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה במטביל כלי על גבי מימיו דלעולם הוא לא פחות מולד הטומאה. אבל כלי שנטמא באב הטומאה לא הותר מעולם אף במטביל כלי על גבי מימיו. דלגבי זה שייך לומר מי יודע שהכלי נטמא. ומחמת המים לא נעשה אב הטומאה אבל בכלי שנטמא באב הטומאה אין להתיר משום מי יודע שמא נטמא בולד הטומאה כיון שבאמת לא נטמא בולד הטומאה רק באב] ובזה מיושב טעם כלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב. דלגבי ולד הטומאה אמרינן מתוך שהותר בהטבלת כלי על גבי מימיו. מה שאין כן באב הטומאה שלא הותר מעולם: ז) ובזה מיושב קושיית התוס' במתני' דושווין שמשיקין בכלי אבן למאן דמוקי מתני' ביום טוב אף בכלי עץ לשתרי דנטמא בולד הטומאה מטבילין ביום טוב, ולפי מה שכתבתי ניחא דלמאן דמוקי מתני' ביום טוב ואסור להטביל כלי על גבי מימיו ביום טוב באמת אף בולד הטומאה אין מטבילין, דכל ההתירא דולד הטומאה מתוך שהותר בכלי על גבי מימיו, מה שאין כן למתני' דאסור להטביל כלי על גבי מימיו.

והא דולד הטומאה מותר להטביל ביום טוב הוא למה דקיימא לן כרבנן דמותר להטביל כלי על גבי מימיו ביום טוב כמו שכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות יום טוב: ח) ובזה מיושב קושיית הרשב"א על רש"י במטביל על גבי מימיו לשתרי כמו מערמת וטובלת בבגדיה. דהכא לא אפשר. כיון דעל כורחין טמאו המים את הכלי להיות ולד הטומאה. ועל כן מכוין לטהר הכלי שלא יחזור ויטמא את המים. ומאן דאסר להטביל כלי על גבי מימיו. הא סבירא לי' דאפילו ולד הטומאה אסור כנ"ל: ט) ובזה מיושב הירושלמי שהביאו התוס' ריש פרק חומר בקודש נפלו כליו לבור מערים עליהם ומטבילן, פליגו בי' אמוראי חד אמר בנטמא באב הטומאה וחד אמר בולד הטומאה. מותיב מאן דאמר בולד הטומאה למאן דאמר באב הטומאה הא מטביל לחול. פירוש בולד הטומאה ניחא דלא בעי הערב שמש. ומשני ברוצה להשתמש בו חולין דלא בעי הערב שמש. והנה מבואר דלמאן דאמר בולד הטומאה. בלא הערמה אפילו בולד הטומאה אסור. ומתוספות שם מבואר דאף למ"ד באב הטומאה מודה דולד בלא הערמה אסור. דבהא לא פליגו [ומאן דאמר בולד הטומאה ס"ל באב הטומאה אפילו על ידי הערמה אסור. ומשום דמכין לחול דעיקר טבילה אינו לחולין]. וכתבו שם התוספות דשמעתא דביצה דאין מטבילין כלי שנטמא באב הטומאה ומטבילין כלי שנטמא בולד הטומאה על ידי הערמה איירי. דבלא הערמה אף ולד אין מטבילין. ומאן דאמר אפילו באב הטומאה מהני הערמה. מוקי הא דביצה בכהן אוכל תרומה דלחול הוא מטביל ואסור: י) והנה הדבר ברור דזה אינו עולה על פי תלמודא דידן. דאם כן מה מקשה הש"ס נגזור דולד הטומאה אטו דאב הטומאה. כיון דעל ידי הערמה מיירי. ודאב הטומאה גופי' אינו אסור משום גזירה דרבה. רק משום דלחול הוא מטביל. ואם כן נגזור בכל עושה מלאכה ליום טוב אטו אם עושה לחול.

ואנן לא גזרינן הא אטו הא אלא בגזירה דרבה שמא יבא לידי מלאכה דאורייתא. אלא ודאי סבירא לי' לתלמודא דידן ולד הטומאה בלא הערמה מותר. וכן הוא בתוספות ורשב"א שהקשו במתניתין דושווין שמשיקין בכלי אבן. דאפילו בכלי עץ לשתרי דהכלי בולד הטומאה נטמא. הנה מבואר דולד אפילו בלא הערמה מותר, וכן הוא בכל הפוסקים שרוצים להתיר טבילת כלים בזמן הזה משום דמדרבנן ודומה לולד [ואף בלא הערמה דבהערמה מתירין כל הפוסקים] ואף האוסרין אינו רק משום דחמיר דאינו ראוי להשתמש בו שום דבר כמו שכתב הרב המגיד פרק ד' מהלכות יום טוב: יא) והנה נתבאר מחלוקת הבבלי והירושלמי דתלמוד בבלי סבירא להו ולד בלא הערמה מותר. וירושלמי סבירא לי' דוקא בהערמה. ואנן לא ידעינן מאי טעמייהו ובמאי קמיפלגי: יב) ולפי מה שכתבתי מובן היטב. דתלמודא דידן סבירא להו להתיר בולד מתוך שהותר לצורך אוכל נפש בהטבלת הכלי על גבי מימיו. דידוע על כל פנים שהכלי נטמא בולד מחמת המים. אבל דאב הטומאה לא הותר. דמי יודע שהכלי נטמא ואימר להשקות מים מתכוין. ואף שממילא נטמא מחמת המים אינו אלא ולד הטומאה. נמצא דאב הטומאה לא הותר כלל ומתקן כלי הוא משום לתא דמלאכת מכה בפטיש דאינו באוכל נפש. והתינח לפי תלמודא דידן וכל הפוסקים דמלאכת מכה בפטיש אינו רק בבנין ותפירת בגדים ותיקון כלים. דלא כלבוש בקולייס האספנין שכתב דאסור להדיחו אפילו בצונן ומפרש הדחתו גמר מלאכתו משום מכה בפטיש. ודבריו במחילת כבוד תורתו הרמה הם היפוך כל הפוסקים. אבל בירושלמי פרק כלל גדול מפורש דגם באוכלין יש בו משום מכה בפטיש.

הדין דשחיק תומא כד מפרך ברשיא משום דש כד, מברר כו' כד שחיק כו' כד יהיב משקין משום לש גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש [עיין שם עוד בכמה אופנים] ופשוט דביום טוב מותר לכתחילה דהוא מלאכת אוכל נפש כמו בישול. ואם כן בכל מתקן כלי איכא מתוך. כיון דאינו אלא משום מכה בפטיש דהותר ביום טוב. ועל כורחך דאף על פי כן גזרו חכמים. או אפשר כדעת הפוסקים דלא אמרי' מתוך במכשירין. ואם כן גם ולד הטומאה אסור. ואין היתר רק על ידי הערמה. אבל לדידן שפיר מותר ולד ביום טוב בלא הערמה. ויפה עשו כל הפוסקים שלא הביאו כלל הירושלמי ההוא: יג) והנה להרמב"ם שיטה אחרת בדינים אלו דלא כרש"י שמחלק בין מדלין בדלי דמותר בין מטביל כלי על גבי מימיו דאסור. והרשב"א הקשה מנדה מערמת וטובלת בבגדי'. והרמב"ם אינו מחלק בכל אלה. והביא התירא דמדלין בדלי וכן התירא דנדה מערמת רק בהלכות יום טוב ולא בהלכות שבת. מבואר דבשבת אסורין כל אלה. דאם לא כן הי' כותב ההיתר בשבת וממילא הי' נשמע דיום טוב. ולשיטתו לא קשה כלל קושיית רש"י וקושיית רשב"א. דביום טוב פסק באמת כחכמים גם הטבלת כלי על גבי מימיו מותר. ובשבת דאסר הטבלת כלי על גבי מימיו. הא אסר גם מדלין בדלי והערמת הנדה בבגדי': יד) והנה הפוסקים הביאו התירא דמדלין בדלי בשבת ולא זכרו כלל שהרמב"ם אוסר. ולפי מה שכתבתי ניחא דהרמב"ם לטעמי' לא הונח לו בהתירוץ שכתבנו דבמטביל כלי על גבי מימיו שנזכר שלטבילת כלי מתכוין שנטמא מחמת המים. ואם לא יטהר הכלי. הרי יחזור ויטמא המים להיות תחילה]. והרמב"ם הא סבירא לי' דאין משקין מטמאין כלי רק אם נטמאו מחמת המשקין באב הטומאה אז מטמאין הכלי כמפורש בדבריו פרק י"ז מהלכות אבות הטומאה הלכה ב'.

ואם כן במשקין שנטמאו בידים או באדם שאכל אוכלין ומשקין טמאים יהי' מותר להטביל הכלי על גבי'. דמי יודע שהכלי נטמא והמים לא טמאו אותו. ואף על פי כן אסור להטביל כלי על גבי מימיו בשבת. מזה למד דגם מדלין בדלי ונדה מערמת אינו בשבת: טו) והנה בהא דהרמב"ם פרק ו' מהלכות אבות הטומאה השיג עליו הראב"ד מגמרא מפורשת דפרק אלו דברים והכסף משנה בשם הר"י קורקוס נדחק מאוד ליישב הרמב"ם שסמך על הירושלמי וסוף דבריו וכיון דמדרבנן אזלינן לקולא. ולפי דבריו גם הרמב"ם לא פשיטא לי' דין זה. ולהלכה ודאי נקטינן כהראב"ד כפשט הגמרא דידן. על כן יפה עשו הפוסקים שהשמיטו דעת הרמב"ם ז"ל דמדלין בדלי אסור בשבת: סימן תכ. א) בתוספות בד"ה נגזור השקה כו' הקשו בהשקה גופה נגזור שמא יעבירנו. ונראה לפי עניות דעתי דהנה חששא דשמא יעבירנו הוא מתוך שבהול לקיים המצוה אתי לידי שכחה ויעביר ארבע אמות. והנה פסחים (דף ע"ב.) דוקא היכי דזמנו בהול הוא טרוד. אבל במצוה שאין קבוע לה זמן לא טרוד כולי האי. ואין לפטור בו טעה בדבר מצוה. דלא חשיב טרוד. לפי זה יש לומר דהוא הדין דאין לגזור בו שמא יעבירנו. ואם כן בטבילת כלים אף דמצוה לטבול כמו שכתב הרשב"א בשם התוספות. מכל מקום אין זמנו בהול ואין לגזור בו שמא יעבירנו רק בשופר ולולב ומגילה דזמנו בהול אך יש לומר כיון דאחר טבילה צריך הערב שמש. אם כן אם טובל סמוך לערב שפיר בהול לטבול תיכף בכדי שיהי' לו הערב שמש. כי במעט זמן שיתאחר יצטרך להמתין עם הכלי יום שלם. על כן חשיב זמנו בהול וגוזרין בו שמא יעבירנו. אבל בהשקה וכן בולד הטומאה דלא בעי הערב שמש אין לגזור בו שמא יעבירנו: ב) עוד נראה לי בסגנון הנ"ל לפי מה שכתבתי במקום אחר בענין מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.

דהיכי דאין זמן למצוה אם ממתין אפילו כמה ימים אינו מבטל רק מצוות זריזין. אבל כשיש זמן בנתיים שאינו זמן מצוה. חשיב מעביר על המצוות. שמעביר מזמן לזמן. דשני זמנים חלוקים כשני גופים מחולקים. אבל כשאין הפסק זמן בנתיים כולו כחד יומא אריכתא וגוף אחד ולית בי' משום מעביר על כן בטבילת כלים חשיב מעביר על המצוות כשממתין עד מחר דגמר טהרה בהערב שמש אז נגמר המצוה ואינו רק בכל סוף היום ובאמצע כל היום אינו ראוי למצוה זו. על כן חשיב מעביר כשממתין עד מחר. דמעביר מסוף יום של היום אל סוף יום של מחר. על כן זמנו בהול. אבל בולד הטומאה דאין צריך הערב שמש וטבילה גרידא המצוה. לא חשיב מעביר אם ממתין עד. מחר ואין זמנו בהול. והוא הדין בהשקה אף אם תמצא לומר דמצוה להשיקו. מכל מקום אין זמנו בהול. ומדברי הרשב"א מבואר דהשקה ודאי אין מצוה כלל: סימן תכא. א) במרדכי סוף הלכות נדה מביא ראי' דטבילה בזמנה מצוה מדנשים טובלות בשבת ותמוה דמה סבירא לי'. אם גם בזמן הזה נראה כמיקר. אין איסור כלל ואפילו אין טבילה בזמנה מצוה מותר. ואי אינו נראה כמיקר. מה מועיל טבילה בזמנה מצוה להתיר שבות דנראה כמתקן. וכן הוא בתוספות שבת (דף קי"א.) וזה לשונם משום טבילה בזמנה מצוה לא הוה שרינן איסור תקוני מנא, ועוד דבזמן הזה ליכא טבילה בזמנה. דאפילו זבה היא הלא טובלת בלילה. וכיון שממה נפשך עבר זמנה הלא יכולה להמתין עד אחר שבת: ב) ונראה ליישב למה שכתב הרב המגיד פרק ד' מהלכות יום טוב דאפילו אמוראי קמאי דלית להו טעמא דמתקן הני מילי בטבילת כלים לטומאתו. דאף קודם טבילה חזיין להשתמש בהם בימי טומאתו. אבל טבילת כלים הנקחין מן הגוי לכולי עלמא אסור משום מתקן עיין שם. ואף דיכול להשתמש בהם דברים שאינם צרכי סעודה.

מכל מקום כיון דצורכי סעודה אינו יכול להשתמש בלא טבילה הוי מתקן גמור ואינו דומה לכלים טמאים דאותם דברים עצמם שמשתמש לאחר טבילה משתמש קודם בימי טומאתו. ודו"ק: ג) והנה מפשט הסוגיא דאמוראי קמאי לית להו טעמא דנראה כמיקר רק לרבא חדית הש"ס טעם זה. ולפי זה נדה לבעלה. דקודם טבילה אין לה שום היתר לבטלה והוי מתקן גמור ואסור לאמוראי קמאי דפליגו על רבא ורבא יחידאה הוא והרי"ף לא הביא דבריו כלל. וזה הוקשה למרדכי איך אשה נדה טובלת בשבת: ד) אך למאן דאמר טבילה בזמנה מצוה על כרחך הטבילה מצוה בעצם אפילו אינו נכנס למקדש או אוכל קדשים או הנדה תזקק לבעלה] דאי היא מתיר בעלמא לא שייך לכתחילה ודיעבד כמבואר בתוספות נדה (דף ס"ו.) שהקשו אמאי לא בעינן לכתחילה שגם הבית הסתרים יבא במים ותירצו דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם. ואין לומר דלכתחילה לבעי דכיון דבדיעבד טהור לכתחילה נמי לא בעי ותעלה לו טבילה עד כאן לשונם. ואם כן אם לא הקפידה תורה שיטהר רק אם עושה דברים האסורים לו בימי טומאתו למה טבילה בזמנה מצוה אם אינו עושה רק אחר טבילה. הלא הוא טהור כשטובל שלא בזמנה כמו אם טובל בזמנה דכיון שהוא טהור לא שייך שהוא יותר טהור כשטובל בזמנה. כמו שאינו שייך שהוא יותר טהור כשהוא טובל גם בית הסתרים. אלא ודאי מצוה הוא שיטהר. ועל כן מצוה שיטהר במוקדם תיכף בזמנה. ואף אם עבר זמנה. מכל מקום הטבילה מצוה בעצם אף אם אינו עושה דברים האסורים בימי טומאתו. והא דספרי שהביא הרמב"ם בספר המצוות דאם רוצה לעמוד בטומאתו רשאי על כורחין כמאן דאמר טבילה בזמנה לאו מצוה. ה) ולפי זה אי אמרת טבילה בזמנה מצוה וטבילה מצוה הוא בעצם ניחא הא דנדה טובלת דיש לומר למצוה גרידא מתכוונת. ואף דממילא טהורה לבעלה גרמא בעלמא הוא.

ואינו דומה לטבילת כלים שהוא מתיר להשתמש בו. וכן להפרשת תרומה דמייתי מזה השאגת ארי' ראי' לדברי הרב המגיד דהפרשת תרומה אינו מצוה רק אם רוצה לאכול כמו שכתב רש"י גיטין (דף מ"ז:) על כן חשיב מתקן מה שאין כן טבילה מצוה הוא לטהר. וממילא מתתקנת לבעלה. אבל למאן דאמר טבילה בזמנה לאו מצוה מתקן גמור הוא. ואסור לכל הני אמוראי דפליגי אדרבא דלית להו סברא דנראה כמיקר. אלא דכל טבילת טמאים לאו תיקון כלל דאותם דברים עצמם יכול לאכול בטומאתו אם אינו קדשים. אבל נדה לבעלה מתקן הוא. ונראה כמיקר הא לית להו ודו"ק היטב: נראה לי דספק טמא אסור לטבול בשבת ויום טוב. וראי' ממסכת יומא (דף ח') דהזאת כהן גדול וכהן השורף הפרה אינו דוחה שבת אף דרק חששא בעלמא. ובזה מיושב דברי התוספות פסחים: (חסר הסיום): סימן תכב. דין חגיגה. א) דעת ראב"ד פרק ב' מהלכות חגיגה הלכה י"א דחגיגה יוצא ידי חובתו אם שחטה מערב יום טוב לצאת בו ידי חגיגה. אך בפסחים (דף ע':) בהא דחגיגה ששחטה מערב יום טוב אינו יוצא בה לא משום שמחה ולא משום חגיגה. לא משום שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה ולא משום חגיגה מאי טעמא הוה דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ובתוספות ד"ה שלמים נראה לר"י אפילו הקדישם מתחילה ושחטן לשם חגיגת ט"ו איירי דאי לשם שלמים דעלמא אינו יוצא בהן משום חגיגה אפילו שחטן ביום טוב דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין שצריך להקדישן לשם כך. סברא הוא שישחוט נמי בשעה הראוי' לחגיגה. ודבריהם לכאורה משוללי הבנה: ב) ונראה ביאור דבריהם. דהנה האיך יצא ידי חגיגת יום טוב במה שהקריב מערב יום טוב. והוא כנוטל לולב ערב יום טוב. אך הענין משום שנשאר הבשר לאכול ביום טוב ואימורים להקרבה ואף דעולת חול אסור להקריב ביום טוב.

אם יצא בהם ידי חגיגה יהי' מותר להקריבם. אך לכאורה איך יוכשר הקרבן חגיגה כשהקריבו קודם הזמן מאי שנא מפסח ששחטו קודם חצות פסול. ואף שעיקרו אינו בא אלא לאכלה בלילה. מכל מקום כשהקרבה הי' שלא בזמנו פסול. הכי נמי בזה: ג) אך במשנה פרק י"ד דזבחים הזב והזבה והיולדת והמצורע שהקריבו חטאתם. ואשמם בחוץ פטורין עולותיהם ושלמיהם (בחוץ) חייבין. פירש"י שמתקבלות בפנים לשם נדבה. וכן במנחות (דף מ"ח.) כבשי עצרת ששחטן לפני זמנן הדם יזרק והבשר יאכל. פירשו התוספות שם אפילו לשמן. והיינו משום דשלמים בא נדבה. והכי נמי בחגיגה שהקריבה לפני זמנה. הואיל ששלמים הוא ובא בנדבה כשרה. ובזה שפיר הטעם דאינו יוצא בה ידי חגיגה במה שאוכל הבשר ומקריב האימורים ביום טוב כיון שאינו בא אלא מן החולין. וצריך להקדישה לשם כך. אבל אם לקח שלמי נדבה והקריבה לשם חגיגה אינו יוצא בה. והכי נמי בהקרבתה לפני זמנה נעשה שלמי נדבה. דמשום חגיגה היתה פסולה לפני זמנה כמו פסח קודם חצות. אך באת להכשירה משום שבא נדבה ובנדבה הא אינו יוצא ידי חגיגה כנ"ל: ד) ונראה לי ראי' לזה. דאי כדעת ראב"ד דכשהקדישה לשם חגיגה יוצא בה ידי חגיגה כששחטה מערב יום טוב. על כורחין משום שנשאר הבשר והאימורין ליום טוב. אם כן הא דפרק קמא דסוכה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה דמקיש סוכה לחגיגה מה חגיגה דבר שאין מקבל טומאה כו' ואי אמרת דאינו יוצא אלא אם כן שחטה ביום טוב ניחא. דבשעת שחיטה אינה מקבלת טומאה בחיי'. אך לדעת הראב"ד דיוצא אם שחטה מערב יום טוב הא אין המצוה מתחלת ביום טוב רק אחר שנשחטה ומקבלת טומאה. ואף על פי כן יוצא בה. אם כן אם נקיש סוכה לחגיגה איפכא שמעינן: ה) עוד נראה ראי' לדעת התוספות מהא דביצה (דף כ':) בהא דשתי הלחם אין אפייתן דוחה יו"ט דפירש"י סוף ד"ה דהא.

משום דלאו דומיא דחגיגה הוא. שזמן שחיטתה קבוע ברגל ואינו יכול להקדים. ואם יוצא בה כששחטה מערב יום טוב. אם הקדישה לשם חגיגה. הרי חגיגה נמי יכול להקדים ואף על פי כן דוחה יום טוב. גם שתי הלחם נימא הכי. ואין לומר משום דאינו יוצא אלא משום שמקטיר האימורים בלילה. ואם כן על כרחך עשה מלאכה ביום טוב. דאכתי קשה למאן דאמר הבערה ללאו יצאתה ואין בהקטרה רק איסור לאו כדאיתא ביבמות. ואם כן אין איסור ביום טוב כמו שכתבו תוספות פסחים (דף ה':) בד"ה לחלק יצאתה. אלא ודאי כדעת התוספות: סימן תכג. דין שמחה בזמן הזה בלילה ראשונה של חג: א) הנה בגמרא סוכה (דף מ"ח) והיית אך שמח לרבות ליל יום טוב אחרון. או אינו אלא יום טוב ראשון תלמוד לומר אך חלק ומה ראית לרבות ליל יום טוב אחרון ולהוציא לילי יו"ט ראשון מרבה אני לילי יום טוב אחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין שמחה לפניו. עד כאן. ויש לעיין אם גם בזמן הזה. דמצוה רק בכסות נקיי' ויין ישן. יש חילוק בין יום טוב אחרון בין לילה ראשונה. או דילמא רק בזמן שבית המקדש קיים שהמצוה הי' בשלמי שמחה: ב) ונראה דללישנא קמא דפסחים (דף ע"א.) דהא דממעט לילי יום טוב ראשון ומרבה לילי יום טוב אחרון משום דבליל יום טוב ראשון אין לו במה ישמח דבעינן זביחה בשעת שמחה כדעולא א"ר אלעזר. אם כן אין למעט רק לענין חיוב שלמי שמחה. ואם תאמר כיון דמכל מקום ממעט ליל יום טוב ראשון משמחה. איך פסקת לקרא בסכינא חריפא לומר דממעט לחצאין. לא קשיא דהאי אך לא בא למעט רק מה שלמדין מקרא דוהיית שמח. והוה אמינא שקאי גם על ליל יום טוב ראשון על זה קאי אך למעט.