שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 141

הרי ידע שאפשר שיקלעו אורחים. ולמעשה דהתירא איכוין. דאף שלא הי' בדעתו שיקלעו. מה בכך. הלא אפילו לא יקלעו היתר הוא משום הואיל ולהתירא איכוין. ולפי זה לר' חסדא דלית לי' הואיל אף אם באו אורחים אחר כך ואגלאי שהי' עתידים לבוא אורחים ויאכלו. מכל מקום למאן דאמר זיל בתר מחשבתו חייב. והכין ברירא דהא מילתא. וזה כוונת התוספות מנחות (דף ס"ד) בד"ה להעלות עיין שם. לאפוקי מספר אחד שלא הבין כוונתם ומהפך ומבלבל בדברים שאין להם שחר: ט) הנה בררנו שיטת התוס' דאף בדחוי אמרינן הואיל, וכשאני לעצמי הי' נראה לי דלא אמרינן הואיל רק באוכל נפש דהיתר. דאין מצוות שמחת יום טוב שיודחה עבורו עשה ולא תעשה אלא דכך עיקר איסור מלאכת יום טוב דוקא כשאינו לצורך אוכל נפש. ועל כן כשיש שום אופן שיהי' מזה צורך אוכל נפש דיום טוב מותר לרבה. אבל לא בדחוי: י) והשתא ניחא היטב הא דמנחות דלרבה אזלינן בתר מחשבתו [וניחא ליישב קושיית התוספות הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה] דלשיטת התוספות צריך לחלק דשאני האופה מיום טוב לחול והאופה יודע דמשכחת לה שיבואו אורחים. והוא דוחק קצת. דאם כן האופה ומבשל מיום טוב לשבת על ידי עירוב תבשילין כיון שאין ההיתר רק משום הואיל. אין היתר רק אם מעלה בדעתו שראוי לאורחים ואם כן הי' צריכין להודיע זה להמון. ולא מצינו זה: יא) על כן נראה לי דהחילוק בין דחוי להיתר. דבדחוי דוקא סבירא לי' לרבה במנחות זיל בתר מחשבתו. והא דמקשה רב חסדא לרבה דנימא הואיל וחזי לכסוי דם צפור. נראה לי ליישב דהנה קשה טובא לפירוש התוספות משום דעשה דכסוי דוחה לא תעשה דיום טוב. דהא אין עשה דוחה לא תעשה. רק היכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה.

ואם תאמר הואיל אם הי' כאן דם צפור, מלבד שקשה הסברא שבשביל זה יודחה הלא תעשה הואיל אם הי' כאן דם צפור הי' מצוה. עוד קשה בהא דמשני באבנים מקורזלות ומקשה ראוי לכותשן. אם כן שוב לא הוי בעידנא. שאם הי' כאן דם צפור לא הי' המצוה מתקיימת עד שיכתוש: יב) אשר על כן נראה לפי מה שכתבו התוספות פרק קמא דביצה במקריב נדרים ונדבות אף דאסור מלכם ולא לגבוה. מכל מקום אינו לוקה ואינו עובר רק על לאו הבא מכלל עשה ולא אמרינן אהדרי' קרא לאיסורי'. כיון דיש כאן צורך יום טוב והותר משום מתוך וכן שלמים לבית שמאי. רק שהתורה אסרה מקרא דלכם לא הוי רק עשה, ולפי זה יש לומר דהוא הדין מכשירין שאפשר לעשות מערב יו"ט לר' יהודה אף דאסורין מקרא דהוא ולא מכשיריו אינו לוקה. כיון דלר' יהודה הותרו מכשירין. רק משום שאפשר לעשות מערב יום טוב נאסר מקרא דהוא ולא מכשירין אינו אלא בעשה. ודוקא לרבנן דמכשירין אסורין ביום טוב הרי המכשירין לא הי' בכלל ההיתר ודומה לגוזז בפסולי המוקדשין דלוקה, כיון דגלי קרא דגיזה אינו בכלל ההיתר. אבל לר' יהודה דדריש לכם אפילו מכשירין ונאסר על ידי שאפשר מערב יום טוב מקרא דהוא אינו אלא בעשה. דאי אפשר לומר שאינו בכלל ההיתר. שהרי אם לא הי' אפשר מערב יום טוב הי' מותר. מה תאמר מכל מקום עכשיו שאפשר מערב יום טוב אינו בכלל ההיתר. אם כן בשלמים לבית שמאי נמי תאמר דעכשיו שהוא שלמים וכהנים משלחן גבוה זכו. ועיקר העבודה לצורך גבוה אינו בכלל ההיתר. ומכל מקום לא אמרינן הכי אלא משום שאילו הי' חולין הי' מותר חשיב שהוא בכלל ההיתר. הכא נמי הואיל אילו הי' אפשר מערב יום טוב הי' מותר חשיב שהוא בכלל ההיתר ואינו אלא בעשה: יג) והשתא שפיר מקשה דהא בריש ביצה דאם אין לו עפר מוכן לכסות אסור לשחוט חי' ועוף ביום טוב.

ואם כן אי מזדמנות לו חיות וצפורים הוי החרישה מכשירי אוכל נפש כדי שיהי' מותר לשחוט. ואף דהי' אפשר להכין מערב יום טוב. מכל מקום אינו בלאו רק בעשה. ומתניתין תני משום שמונה לאוין. ומה שנסתלק הלאו במכשירין הוי היתר. שהרי אפילו אפשר לעשות מערב יום טוב ליכא לאו. ודומה לאוכל נפש עצמו דחשיב היתר משום שאפילו אפשר מערב יום טוב שרי. הכי נמי מכשירין לענין הלאו. וכיון שהיתר הוא נימא בו הואיל: יד) ובהכי ניחא הא דמקשה הש"ס אהא דראויות לכותשן. כתישה ביום טוב מי שרי. ותמוה דכתישה גופה יודחה כמו חרישה. אך לפי מה שכתבתי נכון היטב משום דהוי מכשירי אוכל נפש כדי שיהי' מותר לשחוט. דלולי שהכין עפר הי' אסור לשחוט משום שמבטל עשה דכסוי. והרי אף לאחר שחרש אסור לשחוט שאין לו עפר, שהרי אסור לו לכתוש מחמת עשה דהוא ולא מכשיריו. שהרי הי' אפשר להכין מערב יום טוב. ואם ירצה לכתוש ולעבור בעשה. הרי יכול לשחוט בלא חרישה ולעבור בעשה דכסוי. וכל עצמו של חרישה שהוא מכשיר השחיטה היינו אם לא ירצה לעבור על עשה. ואז אף לאחר חרישה אי אפשר לו לשחוט ולא הוה החרישה מכשירין כלל. ודוקא על החרישה הקשה ר' חסדא לרבה הואיל וחזי דאף שלכתחילה אסור לחרוש. מכל מקום השתא שחרש הוי החרישה מכשירי שחיטה ואינו בלאו רק בעשה. וזה אם לאחר חרישה הוי השחיטה היתר גמור. אבל השתא שלאחר חרישה עדיין בעשה. לא הוי החרישה מכשירין כלל: סימן תיז. שמעתא דטבילת כלים: א) ביצה (דף י"ז:) במשנה חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם אבל לא מטבילין. ובגמרא מקשה לרבה דמפרש טעמא דטבילת כלים דאסור לכולי עלמא בשבת לא. משום גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

וביום טוב לא. גזירה יום טוב אטו שבת. דאם כן נגזור נמי השקה אטו הטבלה. ומשני אי דאית לי' מים יפים למה לי השקה. אלא דלית לי'. וכיון דלית לי' מיזהר זהיר בהו והוה מילתא דלא שכיחא. [פירש"י מיזהר זהיר בהו. שלא יטמאו וכיון דזהיר בהו הויא להו טומאתו דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן] עיין שם כל הסוגיא: ב) וקשה דהא בית שמאי סבירא להו פרק יוד דמקוואות אין מטבילין מים יפים ברעים וכיון דמי המקוה נמי יפים כמו המים שמשיק. אם כן אית לי' מים יפים ולא מיזהר זהיר בהו. ואף אם תמצא לומר שמי המקוה אינם שלו. מכל מקום כיון שיכול להשיקם בלא הפסד שמי המקוה נמי יפים ולא מקלקלי למימיו. שוב לא מיזהר זהיר בהו. כמו בכלים דאינו זהיר בהם כיון שיכול להטבילם בלא הפסד. והכי נמי בזה. ושמעתי שהאחרונים הקשו זה: ג) ונראה ליישב דלבית שמאי אין צריך כלל לטעמא דשמא יעבירנו. כיון דאית להו אדם נמי אסור לטבול. אף דלא שייך בי' טעמא דשמא יעבירנו. על כרחך הטעם דמחזי כמתקן. וכל הקושיא דכלים אמאי לא. הוא רק לבית הלל דשרי באדם. על כרחך לית להו טעמא דמתקן. ורבא הוא דחדית לקמן סברא דנראה כמיקר. ורבה סבירא לי' דמדשרי באדם על כרחך לא חיישינן לנראה כמתקן. על כן חדית טעמא דשמא יעבירנו אבל לבית שמאי לית להו כלל טעם זה: ד) ועוד נראה דאף אם תמצא לומר דלכולי עלמא אית להו טעם זה דשמא יעבירנו כדמוכח משופר ולולב עיין בהרא"ש. מכל מקום בית שמאי אין צריך לגזירה דיום טוב אטו שבת אלא דביום טוב גופי' איכא גזירה דשמא יעבירנו כיון דסבירא להו לבית שמאי אין מוציאין את הקטן ואת הלולב לרשות הרבים. דאית להו יש עירוב והוצאה ליום טוב. ולית להו מתוך. אם כן אסור להוציא כלים ולהטביל ואף דהם מכשירי אוכל נפש.

הא אפשר להטבילן מערב יום טוב כיון דבנטמאו מערב יום טוב מיירי. דאם נטמאו ביום טוב באמת מותר להטביל כדלקמן בסוגיא. ומכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב לכולי עלמא אסור. ודוקא לבית הלל צריך לגזירה דיום טוב אטו שבת. משום דאית להו מתוך ואפילו לדעת הפוסקים דלא אמרינן מתוך במכשירין. הא לרבה קיימינן דאית לי' לעיל (דף י"ב) טעמא דבית הלל לאו משום מתוך רק משום דאין עירוב והוצאה ליום טוב אבל לבית שמאי אין צריך לגזירה דיום טוב אטו שבת. ואם כן אין גוזרין גזירה לגזירה. ולא קשיא כלל דנגזור השקה אטו הטבלה. והא דגזרינן באית לי' בור בחצירו. כבר כתב הריטב"א דזה אינו גזירה לגזירה. דבאין לו בור מן התורה אסור להוציא וחד גזירה הוא. וכל קושיית הש"ס נגזור השקה אטו הטבלה מדגזרינן יום טוב אטו שבת [ודלא כשיטת התוספות] ולבית שמאי אין צריך לגזור יום טוב אטו שבת: ה) ועוד נראה לי ליישב. דהנה צריך להבין מה נשתנה טבילת כלים דגזרינן בהו גזירה לגזירה. אך הדבר נכון לפי מה שכתב בתוספות רי"ד ריש במה מדליקין בהא דאין מדליקין בחלב מהותך אטו שאינו מהותך. והקשו בתוספות דהא באינו מהותך אסור גזירה שמא יטה והוי גזירה לגזירה. ותי' בתוס' רי"ד דבחלב שאינו מהותך דבגופי' מצי למיתי לידי איסור דאורייתא כדאורייתא חשיב וגוזרין בו גזירות ודוקא בכרמלית מותר להוציא ראשו שם ולשתות דאף אם יבא המים אצלו. אינו בא לאיסור בגופי' רק שנגזור אטו רשות הרבים על כן אין גוזרין בו גזירות. מה שאין כן בגזירה דשמא יטה דבגופי' הוא. והכי נמי בגזירה דשמא יעבירנו דבגופי' הוא. שפיר גוזרין יש בור בחצירו אטו אין בו. ויום טוב לאטו שבת לא חשיב גזירה לגזירה כמו שכתבו התוספות דיום טוב ושבת חדא מילתא [אבל אין לפרש כפירוש הריטב"א הנ"ל דבור בחצירו הוי חדא גזירה.

והקושיא מיום טוב אטו שבת. דאם כן מה מקשה הש"ס מכלי שנטמא ביום טוב נגזור אטו ערב יום טוב. וכן מכלי שנטמא בולד הטומאה ביום טוב נגזור אטו אב הטומאה הא זה שפיר הוי גזירה לגזירה. כיון דבנטמא בערב יום טוב באב הטומאה לא מצי למיתי לאיסור בגופי' רק שגוזרין אטו שבת. אך לשיטת התוספות דסבירא להו יום טוב אטו שבת חדא גזירה. ויש לו בור אטו אין לו הוי גזירה לגזירה ניחא. דהש"ס מקשה דכלי שנטמא ביום טוב ואין לו בור, שפיר נגזור אטו נטמא בערב יום טוב. דזה בשבת מצי למיתי לידי איסור בגופי' ויום טוב ושבת חדא מילתא ודו"ק]: ו) והנה בר"ן פרק ד' דראש השנה הקשה מאי שנא דבמילה בשבת לא גזרינן שמא יעביר איזמל ברשות הרבים. ותי' הר"ן דשאני מילה דמידכר חד לחבירו ולא דמי לשופר שהכל טרודין [ואף על גב דגזרינן בהזאת ערב פסח שחל בשבת. שאני התם דאף שאין הכל טרודין בהזאה. מכל מקום הכל טרודין בעשיית פסח]. ולפי זה בטבילת כלים שגוזרין שמא יעבירנו דכתב בשיטה מקובצת הטעם משום דמחויב לטהר כלי' ברגל טרוד ומוציא לרשות הרבים. ולא אמרינן דמידכר חד לחברי'. הטעם נמי משום שהכל טרודין בטבילת כלים. ולפי זה לאחר שתקנו חכמים שלא להטביל בשבת והכל טובלים קודם שבת. אף אם אחד יטבול בשבת לא אתי לידי איסור דאורייתא דחברי' מידכר לי' כמו שכתב הר"ן במילה רק שעבר אשבות, ואם כן לכאורה ליתא למה שכתבתי דעל כן גוזרין גזירה לגזירה. משום דאי טביל בשבת מצי למיחי לאיסור דאורייתא בגופי'. דליתא דלאחר תקנת חכמים לא אתי לידי העברה ברשות הרבים בגופי'. ואם כן אף אם יטעה אחד ויטבול באין לו בור בחצירו יזכיר אותו חבירו שאין לו בור וטבל הכלים מערב שבת. דודאי לא יטעו כל העולם שיהי' הכל טרודין רק שנגזור שמא יטעה אחד. הרי אף אם יטעה לא אתי לאיסור דאורייתא.

רק שעובר אשבות. ושוב לא גזרינן גזירה לגזירה: ז) אך באמת לא קשה מידי דנהי דאין הכל טרודים. בטבילת כלים הכל טרודים בטבילת עצמם דמותר בשבת ומצי למיתי לאיסור דאורייתא. וכל זה לבית הלל. אבל לבית שמאי דגם אדם אסור לטבול, בשבת אין אומרים גזירה לגזירה בטבילת כלים. ולא קשה מידי נגזור השקה אטו הטבלה. והא דאסור טבילת כלים לבית שמאי משום דלבית שמאי עיקר הגזירה דשמא יעבירנו ביום טוב [וגזירה שבת אטו יום טוב דשבת ויום טוב חדא מילתא] כיון דאית להו יש עירוב והוצאה ביום טוב ויש לו בור אטו אין לו. דביום טוב אף לאחר שנאסר טבילת כלים אם יטבול אחד מצי למיתי לאיסור דאורייתא דהכל טרודין בחגיגה. ודומה למה שכתב הר"ן בהזאה בערב פסח שחל בשבת דגזרו שמא יעבירנו. דאף שאין הכל טרודין בהזאה הכל טרודין בעשיית פסח הכא נמי הכל טרודין בחגיגה. אבל בגזירה דהשקה אטו הטבלה. דהפירוש אטו הטבלת כלים על גבי מימיו דאמתני' דאבל לא מטבילין קאי דהיינו הטבלת כלים על גבי מימיו כדמפרש בגמרא [דעל כרחך לפרש כן דאין לפרש אטו טבילת כלים גרידא. דהשתא טבילת אדם אטו טבילת כלים לא גזרינן לבית הלל. מים אטו טבילת כלים נגזור. ואפילו לבית שמאי דאסרי טבילת אדם הוא משום דלא פלוג בטבילה כמו שכתב הר"ן. אבל השקה לאו טבילה הוא רק זריעה] ובהטבלת כלי על גבי מימיו לא שייך כלל שמא יעבירנו. דהוצאת אוכל נפש הוא כמו שיבואר לפנינו רק שנגזור אטו שבת ובשבת לא מצי למיתי לידי איסור דאורייתא לאחר שתקנו חכמים שלא להטביל בשבת. ושוב אין גוזרין גזירה לגזירה השקה אטו הטבלה: ח) ולר' יוסף דמפרש משום גזירת סחיטה דקאמר הש"ס איתיבי' כל הני תיובתא. נראה למה שכתבתי בשם התוספות רי"ד דאין הכוונה על נגזור השקה אטו הטבלה. וכן על מדלין בדלי דזה הוי גזירה לגזירה.

השקה אטו הטבלת כלי על גבי מימיו. וטבילת כלי אטו בגדים. וכן אטו דלי בעיני'. ודלי בעיני' אטו בגד. רק הקושיא מנטמא בערב יום טוב או בולד הטומאה דאפילו הכלי שנטמא הוא בגד. וזה הוי חד גזירה אטו נטמא בערב יום טוב ונטמא בערב יום טוב אתי בגופי' לאיסור דאורייתא סחיטה, וכל שכן דאתי שפיר הקושיא מנדה מערמת וטובלת בבגדי'. ואף דקאמר כל הני קושייתא רוב ככל. ואם כן לא קשה מידי לבית שמאי: ט) עוד נראה לי לדון בדבר החדש. דהא דאסרו בית שמאי להטביל מים יפים ברעים. היינו במשים המים בכלי שמקבל טומאה. והיינו דקרי לי' שם במקוואות בלשון מטבילין. ובמתניתין קרי לי' משיקין. אלא משום שמשים המים בכלי שמקבל טומאה וכבר טמאו המים את הכלי. ואחר כך הוא מטביל הכלי עם המים יחד. על כן קרי לי' מטבילין. כמו במתני' דאבל לא מטבילין דמפרש בגמרא מטביל כלי על גבי מימיו: וטעם הדבר דהנה הרמב"ם פירש שם הטעם דכשהמים משונים ממי המקוה אינם מתחברים להיות אחד ולאו השקה הוא, ולפי עניות דעתי יש לומר דבקפידא תליא מילתא דכשמקפיד על חיבורם לא חשיב זריעה וכהאי גוונא כתבו התוס' שבת (דף נ' ע"ב) בהטומן לפת וצנונות תחת הגפן דאינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וכתבו התוס' דכשמתכוין לנוטען חושש משום כולן. והכא לאחר שנטהרו המים ודאי מקפיד שלא יתחברו עוד ויוציאם תיכף עם הכלי. והנה הכסף משנה סוף פרק ואו מהלכות אבות הטומאה הוכיח דאין טבילה מטהר בעודו תוך המקוה רק ביציאה מהמקוה. ואם כן בכל השקה בכלי המקבל טומאה לכאורה קשה הרי הכלי נטמא מהמים ובעודו תוך המקוה עדיין טמא עד שיצא וחוזר ומטמא המים. אך זה אינו דבעודו תוך המקוה המים מחוברים למקוה ואינו מקבל טומאה וכשיצא נטהר הכלי ואינו מטמא.

ואם כן במטביל מים יפים ברעים לאחר שהשיק שוב אינו רוצה בחיבורם, ושוב לאו זריעה הוא וחוזר ומקבל טומאה מהכלי כיון דהשתא אינו רוצה בחבורם. דאין לומר שעדיין רוצה בחיבור כדי שלא יטמאו. דליתא שרצונו שלא יתחברו עוד רק יוציאם עם הכלי ליטהר הכלי ולא יטמאו המים [אמר המגיה לא זכיתי להבין. ועיין שבת י"א סוף ע"ב ובתוס' שם ד"ה כל. ואולי הכא שאני מפני שעוסק בהוצאה מהמים שהוא היפוך החיבור. מעשיו מבטלין את כוונתו. ועדיין צריך עיון] וכיון שאינו רוצה בחיבורם לאו זריעה הוא כמו בהטומן לפת וצנון כיון שאינו מתכוין לזריעה לאו זריעה הוא על כן חוזר ומקבל טומאה מהכלי. אבל במתני' דמשיק בכלי אבן אף בית שמאי מודים דמותר להטביל יפים ברעים ודו"ק: סימן תיח. א) גזירה שמא יעבירנו. יש בזה ג' שיטות. דעת השיטה מקובצת כיון שמצוה לטהר עצמו ברגל הוא הדין לטהר כליו ברגל. ועל כן בהול לקיים המצוה ואתי לידי העברת ד' אמות כמו בשופר לולב ומגילה. דעת הרשב"א בשם התוס' דלעולם מחוייב לטהר כליו שנטמאו ולאו משום רגל. דזה לשונו אהא דמקשה הש"ס נגזור השקה אטו הטבלה ואם תאמר השקה גופה נגזור שמא יעבירנו. תירצו בתוס' דלא גזרו כן אלא במקום מצוה כגון שופר כו' א"נ הכא גבי טהרת כליו שנטמאו באב הטומאה דמתוך שמצוה עליו לטהרן. הרי בהול לקיים המצוה אינו זכור. אבל גבי השקת מים אינו בהול עד כאן לשונו ואם טעם המצוה משום הרגל שצריך הכלי לקדשים אם כן גם המים כשצריך אותם לקדשים. הרי מצוה להשיקן אלא ודאי סבירא לי' דווקא טבילה מצוות עשה דכתיב בקרא ורחץ במים הוא מצוות עשה. מה שאין כן השקה דלאו מקרא רק מסברא מדין זריעה כמו פירות שנטמאו וזרען שטהורין. אין כאן מצוה: ב) ובתשו' שאגת ארי' סימן נ"ו יש לו שיטה אחרת דטבילת כלים מידי דרשות הוא.

ואף דבשופר ולולב אין גוזרין שמא יעבירנו אלא משום שהוא חובה על כל אדם כדאמר הכל חייבין בתקיעת שופר. היינו טעמא שחכמים לא הי' גוזרים לבטל מצות עשה משום גזירה כל דהו. רק דחובה אשר עליו הוא הנותנת שראוי לחשוש הרבה שיבא לידי העברה. אבל בטבילת כלים דמידי דרשות הוא. אף משום גזירה כל דהו נמי גזרינן. ויש כמה נפקא מינה כמו שיבואר לפנינו בעז"ה: ג) הרי"ף הביא טעמא דר' יוסף משום סחיטה וטעמא דר' ביבי שמא ישהה. ותמה הרא"ש למה השמיט טעמא דרבה גזירה שמא יעבירנו דהלכתא כוותי' לגבי דר' יוסף. וטעמא דרבא דנראה כמתקן דהוא בתרא. ועוד למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא. ועוד דלפי הטעמים שכתב טבילת כלים חדשים בזמן הזה מותר. ולטעמא דרבה ורבא גם בזמן הזה אסור. ועל כן פסק הרא"ש כרבה ור"י ואוסר טבילת כלים חדשים: ד) והנה במה שהקשה הרא"ש דהלכתא כוותי' דרבה לגבי דרב יוסף. הי' נראה דסבירא לי' דרבה לטעמי' ור' יוסף לטעמי'. דהנה צריך להבין בקושיית הש"ס נגזור השקה אטו הטבלה וכן באינך. למה לא הקשה בהני גופייהו לגזור. דנהי דלא מחזי כמתקן. מכל מקום ניחוש שמא יעבירנו. ובהשקה ובולד תירצו התוס' ובאינך נשאר הקושיא: ה) ולפי עניות דעתי הי' נראה. דהנה ודאי יודעים דהוצאה מותר ביום טוב ולא בשבת. דזיל קרי בי רב הוא אך אשר יאכל לכל נפש ואף בצורך קצת ואם לא כן נגזור ביום טוב אטו שבת וליתי'. אלא ודאי זה ידוע. רק טבילת כלים לא עלה על דעת העולם שאסור משום גזירה דהוצאה רק משום מתקן כלי דאסור ביום טוב כמו בשבת. ואם יתירו ביום טוב יתירו גם בשבת. שהרי יראו דאין בו משום מתקן. שהרי מותר ביום טוב. וגזירה דהוצאה לא סליק אדעתייהו. אבל בלא התירא דיום טוב. העולם יהי' מסתבר בעיניהם דמחזי כמתקן.