שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 140

הרי תיקן בסימן ראשון וחייב על סימן ראשון: ד) אך יש לדחות דהא ודאי אם לא יגמור השחיטה אגלאי מילתא דתחילה לא הי' שם שחיטה עליו. וכדאמר בש"ס חולין (דף כ"ט.) ומעשה נקיבת קוץ וטריפה בעלמא הי' ולאו מתקן הי'. אך כשיגמור השחיטה יתחייב למפרע על סימן ראשון. ממילא יהי' אסור לגמור השחיטה דגורם חילול יום טוב למפרע. וכיון שאסור לגמור. שוב לא תיקן כלום בסימן ראשון דכל תיקונו הי' שעל ידי זה מותר לגמור שחיטתו. אבל השתא שאסור לגמור לא תיקן כלום בסימן ראשון ואיך ילקה: ה) והשתא ניחא דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב. דאם תאמר שיהי' מותר לשחוט משום מתוך. היינו שתחילת שחיטה יהי' מותר מן התורה משום מקלקל. והסוף משום מתוך. אם כן יהי' תיקון בתחילה. וחייב על תחילת שחיטה. ממילא אסור לגמור השחיטה. שאם תתיר לו לגמור גורם חילול למפרע כנ"ל. וכיון שהדין שאסור לגמור ולא הוי מתקן בתחילה. ממילא אינו לוקה דלבסוף הוה צורך היום. ועל בתחילה אינו לוקה כיון שהדין שאסור לגמור ממילא לא תיקן כלום: סימן תיב. א) כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות יום טוב הלכה ב' ג' דבונה ביום טוב לוקה. ובתוספות שבת (דף צ"ה.) דאמרינן מתוך בבונה שהותר במגבן. ואם בנה לצורך יום טוב מותר מדאורייתא משום מתוך. ממילא לרמב"ם דאמרינן מתוך אפילו באין צורך כלל. הרי מלאכת הבנין מותר ביום טוב. ולמה ילקה: ב) ובשבועות (דף ט"ו:) דמקשה דניבעי מנחה חמץ לקידוש מקדש. ומשני מנחה חמץ ליכא כי אם שתי הלחם בעצרת ואין בנין בית המקדש דוחה יום טוב הלכך לא אפשר. וקשה אם נאמר דאינו יכול לקדש רק בעצרת יהי' מצוה שזמנה רק בעצרת ונימא מתוך. ואין לומר דאסור משום לכם ולא לגבוה. דהתינח למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב.

אבל לאבא שאול דאמר לכם ולא לנכרים אבל עולת נדבה קריבה ביום טוב מאי איכא למימר: ג) ואפשר לומר דבגמר הבנין איכא משום מכה בפטיש. ומכה בפטיש לא הותרה באוכל נפש. ואכתי קשה למה דקיימא לן כר' יהודה דמכשירין שאי אפשר לעשות בערב יום טוב מותר. נימא מתוך שהותר לצורך מכשירין באוכל נפש הותר נמי לצורך מצוות בנין בית המקדש. דאי אפשר בערב יום טוב כיון דבעינן לקדש בשתי הלחם. ואפשר דלדידן לא קיימא לן כאבא שאול ואסור משום לכם ולא לגבוה. ואבא שאול יש לומר דסבירא לי' כרבנן דמכשירין אסורין ואסור משום מכה בפטיש ודוחק קצת. וקצת ראי' מזה לדעת הרמב"ם דבנה לוקה: ד) ולענין קושיית התוספות דנימא מתוך שהותרה במגבן. נראה לי דרמב"ם סובר דלא אמרינן מתוך מתולדה לאב. והוא לפי מה שביאר הרב המגיד דעת הרמב"ם פרק ז' מהלכות שבת הלכה ד' וזה לשונו שכל מלאכה שדומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל הרי זה אב כמותה. אבל מלאכה הדומה לה במקצת הוא הנקראת תולדה. והמשל בזה הקוצר והבוצר שהם בדמיון גמור כו' אבל בשאין שם אלא קצת דמיון כגון המחתך הירק שאינו דומה לטחינה רק בהעשות מגוף אחד גופים רבים אף על פי שהטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי ואין החיתוך כן. זו היא תולדה. והיקש זה ניתן לכולן. זה דעת רבינו עד כאן לשונו. ועל כן לא אמרינן מתוך ממגבן שאינו בונה גמור אלא קצת דמיון. לבונה ממש. דבונה ממש לא הותרה: סימן תיג. א) ביצה (דף כ"א.) בהמה חצי' של ישראל וחצי' של נכרי מותר לשוחטה ביום טוב מאי טעמא אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וכי מה בין זה לנדרים ונדבות. קשה לי דבלא זה קשה משתי הלחם שכולם נאכלין להדיוט ואין דוחין יום טוב. ועל כורחין משום דמשלחן גבוה זכו. שוב מצאתי בצל"ח שהקשה כן ותירץ בדוחק:

ב) ונראה לי דהנה ריש פרק טרף בקלפי דלפעמים הי' מגיע לכל כהן משתי הלחם פחות מכזית. ואף על פי כן הי' נתקיים מצוות אכילה דסוף סוף השתי לחם נאכלו. ואין המצוה שהכהנים יאכלו רק שהלחם יאכלו לכהנים ועל כן אף על ידי אכילת קטן מתקיים מצות אכילת קדשים. ובזבחים (דף ל"א:) חישב להאכיל כזית לכמה בני אדם מצטרף לפיגול. הרי דלאו בתר אוכל אזלינן רק בתר נאכל. והוא הדין לענין מצות אכילת קדשים. ומלאכת יום טוב ודאי לא הותרה בשביל אכילת כזית לשני בני אדם. ואשר יאכל לכל נפש כתיב. ולכל נפש ליכא כזית. וכן מסתבר. דהא ליכא שמחת יום טוב לזה וכן לזה. [דוגמת אבידה שוה פרוטה של שותפין אינו חייב להחזיר. דליכא שיעור ממון לאחד] ובשביל שמחת יום טוב דגברא שרינן מלאכת יום טוב. ועל כן אסור לאפות שתי הלחם ביום טוב דילמא לא מטי כזית לכל כהן. ואפילו מטי כזית לחד. מכל מקום כוונתם אינו לכך. רק שהלחם יאכל. דבזה מתקיים המצוה. דומה למה דמשני כהנים משלחן גבוה זכו דפירשו התוספות דלצורך גבוה עושים. ולמה דסלקא דעתך הוה סבירא להו דעיקרם לצורך הדיוט כמו שכתבו התוספות שבת (דף כ"ד:) למאן דאמר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב קסבר אפייתם נמי לצורך אדם. והתינח בשלמים דלבעלים מתאכלי אם כן הקרבתם לצורך בעלים שאכלו [ועיין פסחים (דף נ"ט.) דעשה דאכילת קדשים דבעלים דוחה עשה דהשלמה ולא חשבינן אפשר לקיים שניהם שאחרים יאכלו עיין שם] אבל שתי הלחם שמתחלק לכל הכהנים. ואפילו לא מטי כזית לכל חד המצוה מתקיימת. ודאי אין הקרבתם לצורך כהנים שיאכלו כל אחד כזית. ועל כן אין אפייתם ביום טוב: ג) וראי' דהנה למאן דאמר נדרים ונדבות קרבין יש פלוגתא ר' שמעון בן אלעזר ואבא שאול. רשב"א (דף י"ט.) סובר דוקא שלמים קרבין ולא עולה. ואבא שאול (כ':) סובר אפילו עולה.

ומוקי קרא דלכם ולא לנכרים. ואנן קיימא לן לגמרי אין קרבים אפילו שלמים ובפסחים (דף מ"ז.) מסיק הש"ס דרבן שמעון בן גמליאל דאמר שתי הלחם דוחין יום טוב. סבירא לי' כאבא שאול דאמר לכם ולא לנכרי והשתא מנא לי' להש"ס לאפוקי לרשב"ג מהלכתא כולי האי. דלמא כרשב"א סבירא לי' שלמים קרבין ולא עולות. אלא ודאי לר' שמעון בן אלעזר אין שתי הלחם נאפין ביום טוב וכמו שכתבתי מילתא בטעמא: ד) בגמרא אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. מזה הלשון משמע משום דאי אפשר לשחוט חלקו של ישראל בלא חלקו של נכרי. אבל אם הי' אפשר אף דחד טירחא הוא אסור. ולכאורה מאי שנא מהא דממלא אדם חבית של מים אף דאין צריך אלא לקיתון אחד. ואפשר לומר לדעת השיטה מקובצת דלנכרים לא אמרינן מתוך וכן כתבנו לעיל סי' ת"ה אות ט"ז לדעת הרשב"א. אם כן מלאכה לגוי חמור ממלאכה סתם שאסור אפילו לצורך קצת ועל כרחך דוקא במוסיף לחול אינו מוסיף כלל. דבין כך ובין כך עושה מלאכה והותרה. אבל במוסיף לגוי דבלא התוספות לא הי' עושה מלאכה חמורה כאשר הוא עושה עכשיו, וכהאי גוונא בפסחים (דף ע"ט.) מוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף בכרת ואף דשם אמרינן למאן דאמר הותרה אין נפקא מינה. זה כשהכל לצורך קרבן ציבור מה שאין כן הכא שמוסיף שלא לצורך יום טוב אין היתר רק כשאין בתוספות איסור יותר מהעיקר וכן משמע קצת בר"ן שכתב דבקדירה אחת מותר לרבות בשל נכרי שהקדירה יפה בזמן שיש בהן בשר מרובה. ולא כתב בפשיטות משום דבחד טירחא [מיהו יש לדחות דנפקא מינה אם מוסיף בשר לאחר שנתן הקדירה על האש] וזה דעת האורחת חיים שאסור לרבות בשביל גוי אפילו בקדירה אחת. ומשום דסבירא לי' כשיטת התוספות דבשביל גוי אפילו בתנור אחד אסור אף דמשתבח. ומשום חד טירחא אין להתיר בשביל גוי דחמיר איסורא.

ומהרש"ל חולק על האורחת חיים. ודברי מהרש"ל נכונים לשיטת התוספות דגם בשביל גוי אמרינן מתוך והאורחת חיים יש לומר דסובר כרש"י ורשב"א וכמו שכתבתי. סימן תיד. א) (בדף כ"א) אמר ר' חסדא עיסה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל אסור לאפותה ביום טוב. והקשו בתוספות דהא קיימא לן כר' שמעון בן אלעזר דאמר ממלאה אשה תנור פת אף על פי שאין צריך אלא לפת אחת. ותירצו דשאני התם דכל חדא וחדא חזיא לי'. ותירוץ זה נסתר מתוך קושיית הגמרא מעיסת הרועים. וצריך לומר דהתוספות בגמר דבריהם הם נתפסים שכתבו ועוד דאי מקלעי לי' אורחים חזיין כולהו ליום טוב. אך בפסחים (דף מ"ו.) משמע דלא סבירא להו תי' זה. דאם כן לא הי' מקשים מדרשב"א לחלה בטומאה דלא חזיא. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא. ולפי מה שכתבו בפסחים שם דטעמא דאמרינן בביצה לא שייך אלא בתנור אבל לא כשאופה תחת גחלים יעוין שם יש לומר גם עיסה חצי' של עכו"ם כהאי גוונא הוא דנאפה תחת גחלים. אך דוחק לומר כן דפסיק ותני אסור משמע בכל גוונא. ב) והנראה לי בישוב קושיית התוספות על פי פירש"י (ל"ב.) דשאר צרכים מותרין כמו מכשירין. וכבר ביארנו לעיל סימן ת"ט אות ג' טעמו של דבר, ואם כן לשיטת הרשב"א בעולת נדבה דאף דאיכא צורך קצת דשלא יהא שלחנך מלא. מכל מקום כיון דלגבוה לא אמרינן בי' מתוך. ואף דלא הי' אפשר מערב יום טוב דהי' נפסל בלינה. ויהי' מותר כמו מכשירין על כורחך דלגבוה מכשירין דאוכל נפש של ישראל אסור. [דאם הי' מכשירין שאי אפשר מערב יום טוב מותר. הוא הדין שאר צרכים שלא הי' אפשר מערב יום טוב] והוא הדין אף בשל נכרים אף דמכשיר האוכל נפש דישראל גם כן אסור ולפי מה שכתבו הראשונים בכיבוי נר מפני דבר אחר חשיב מכשירין כיון דאינו נהנה מגוף הנר שכיבה. אלא מדבר אחר.

אם כן הוא הדין הכא שאינו נהנה מגוף הפת של נכרי. רק דממילא שלו גם כן נאפה יפה והוי מכשירין. ושל נכרי אף דמכשירין של ישראל אסור כדמוכח מעולה דאינה קריבה ביום טוב ודו"ק: ג) אך לתוס' אי אפשר לומר כן שהם סוברים דעולת נדבה דאסורה משום דלצורך גבוה עושים. ולא כדי שלא יהא שלחנך מלא וכו' על כן נראה דתוס' דפסחים סבירא להו דהא דעיסה חצי' של נכרי בשני תנורים וכמו שכתב הר"ן. וכן משמע מהא דהקשו שם בעמוד ב' בהואיל דאי בעי בצע מכל חדא פורתא. דמכל מקום אסור כמו עיסה חציה של נכרי. ולכאורה מה קושיא. שאני התם דאין ישראל אוכל מכל פת. אך לפי מה שכתבתי דהתם בשני תנורים. והרי יכול ישראל ליקח מכל תנור [ובאמת רבינו יואל מתיר בשני תנורים לאפות ליום טוב ולחול כשאוכל ביום טוב מכל תנור ואנן לא קימא לן הכי כמו שכתב הב"י סימן תק"ג שכל הפוסקים חולקים בזה. וכן כתב הט"ז שם סוף הסימן] ואף על פי כן אסור כיון שמכל מקום על ידי חלקו של מתרבה הטורח. דהי' יכול לאפות כל חלקו של ישראל בתנור אחד והי' פתו יפה. והכא נמי כיון שהי' יכול ליקח ככר אחת לחלה. ועל ידי שבוצע מכל חדא מתרבה טורח פת אחת בשביל החלה טמאה. כן נראה לפרש קושייתם: ד) ולפענ"ד נראה לפי מה שכתבתי באות ב' דהיתר פת נאפה יפה אינו רק כמו מכשירין. ובמכשירין אין היתר רק אם אי אפשר באופן אחר כמו שכתבתי בסי' ת"ט אות א' עיין שם. מה שאין כן כשאוכל מכל פת דהוי גוף אוכל נפש מותר. כיון דכל פת יש בו אוכל נפש ואוכל נפש הותרה לגמרי אף נתרבה טירחא ומלאכה. כן יש לומר: ה) אך התוס' לטעמייהו דמדמים תוספות מלאכה דיום טוב לתוספות בשבת בחולה שיש בו סכנה. וחולה שיש בו סכנה ודאי דיחוי ולא עדיף ממכשירין דיום טוב. על כן הקשו שפיר.

וסבירא להו להתוס' דגם באוכל נפש אם יוכל לעשות בלא מלאכה אסור לעשות במלאכה. ויותר מזה כתב בצל"ח (דף ט"ו:) בענין ברירת קטניות לדעת רשב"א דאם יוכל לעשות במלאכה קלה יותר. אסור לעשות בחמורה עיין שם: ו) אך לשיטת הר"ן פרק ב' דביצה דמחלק בין אוכל נפש דהותרה דאפילו אפשר מערב יום טוב מותר בין צורך חולה שיש בו סכנה בשבת דדיחוי הוא הדין דיש לחלק בין אוכל נפש דיום טוב למכשירין. ומיושב קושיית התוס' פסחים: סימן תטו. א) שם בגמרא אלא כגון דאית לי' נבילה כו' פסק היש"ש דאסור להרבות פת בשביל עבדו ושפחתו אפילו בתנור אחד. כיון דכל פת צריך טירחא בפני עצמו. ובשני תנורים אפי' יש לו במה לפייסן אסור. והמג"א הביא ראי' לדבריו מהא דמסיק דאי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי. מכל מקום אסור מדריב"ל. ואף המחת אינם מתירין אלא היכי שאינו יכול לתת פת לתינוק אלא אם כן יאפה כולה: ב) ולדידי הני מילי קשיין לפי מה שכתבו התוס' דהא דאין מתירין לאפות עיסה שחצי' של נכרי בתנור אחד. דדווקא בשלו משום דכל חדא וחדא חזיא לי' ועוד דילמא מקלעי אורחים חזיין כולה ליום טוב. והא בעיסה שלו ואופה בשביל עבדו ושפחתו ג"כ שייכי הני טעמי דכל חדא חזיא לי'. ואי מתרמי לי' נבילה. כולה חזיא לישראל. דבגמ' מפורש דאף דאין לו נבילה. מכל מקום איכא הואיל. אלא דמקשה מדר' חסדא דלית לי' הואיל אי מקלעי אורחים. והוא הדין דלית לי' הואיל ואפשר לפייסן בנבילה. ומהא דאין מתירין על ידי ריפתא לינוקא. אין ראי' כלל. דהתם ליכא למימר הואיל שהעיסה של בני חילא: סימן תטז. א) פסחים (דף מ"ו:) איתמר האופה מיום טוב לחול רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי לי' השתא נמי חזי לי'. קשה לי דבמנחות ריש פרק ר' ישמעאל הפורס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק.

רבה אמר חייב זיל בתר מחשבתו. ולחד לישנא אפילו שמע שטבע תינוק. והכא נמי מחשבתו לא הי' לאורחים. וכן בשחט חטאת ציבור שלא לצורך. שכבר נשחט אחרת. ואחר כך נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים כיון דאיהו לא ידע חייב. והכא נמי מאי שנא: ב) ולכאורה נראה לחלק דשניא אוכל נפש דיום טוב דמלאכה הותרה לגבי' מה שאין כן שבת אצל חולה. וכן חטאת ציבור בשבת אף דשבת הותרה. היינו אצל תמידין ומוספין שכל שבת מחוייב בהם מה שאין כן חטאת שחובת רגל הוא ולא של שבת ולפי זה לרבה לא אמרינן הואיל במכשירי אוכל נפש כיון דיום טוב דחוי אצלם כמו שכתב הטור סימן תק"ט ונתבאר היטב לעיל סי' ת"ט אות א'. והא דפריך לקמן אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לי' לצורכו אף דהבערה רק מכשירין. כמו שנתבאר סימן ת"ח אות ו' יש לומר דלרבה לטעמי' פריך. דאית לי' אין עירוב והוצאה ליום טוב דכתיב לא תוציאו משא ביום השבת ביום השבת אין ביום טוב לא. ואם כן הכא נמי נימא הכי בהבערה. ועל כורחין ליישב דבהבערה אתי קרא להתיר במקום שאפשר מערב יום טוב שיהי' דינו כגוף אוכל נפש [אבל שלא לצורך אסור] דהוה אמינא דנקרא רק מכשירין. אבל הוצאה אי אפשר שיהי' מותר רק באוכל נפש דקרא למה לי ואם כן שוב נימא הואיל. ולעולם לא אמרינן הואיל לרבה רק באוכל נפש ממש שהותרה: ג) והא דמקשה לקמן לרבה אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור. ועל כורחין לפרש או משום עשה דוחה לא תעשה כפירוש התוס'. או שעל ידי זה יוכל לשחוט. שהרי אסור לשחוט ביום טוב אלא אם כן יש לו עפר מוכן. והוי מכשירי אוכל נפש. ובין כך ובין כך דחוי הוא ונזיל בתר מחשבתו. יש לומר דעל כן פירש רש"י אחרישה לא לילקי. פירוש דמכל מקום אי אפשר להלקותו דיכול לטעון שנתכוין לכך אם יזדמן לו צפור יוכל לשחוט.

ולר' חסדא ניחא כיון דעדיין אין לו צפור אסור לעשות מלאכה כיון דמחוסר מעשה. אבל לרבה קשה: ד) והא דפשיטא להגמרא דלענין מלקות מיירי. דלכאורה איך חייב משום מעילה על החמור שהוא קדשי בדק הבית. הלא הוי זה וזה גורם. דשור שהוא קדשים קלים גם כן גורם. דומיא דחדש יותץ דתלי בזה וזה גורם. אף דהתנור כולו איסור. מכל מקום כיון שנשתמש בו בגורם דהיתר גם כן הוי זה וזה גורם. הכי נמי בחרישה שנעשית על ידי שני גורמים. וצריך לומר על פי מה דאמרינן בנדרים (דף ל"ו:) דאף במצוות דלאו ליהנות ניתנו כגון תלמוד תורה. מכל מקום במקום שנוטלין שכר על המקרא אסור ללמדו בחנם דחשיב הנאה מה שאינו נוטל שכר. והכא נמי כיון שהי' צריך לשכור חמור לחרישה. חשיב הנאה מה שאינו נותן שכר. אך לכאורה זה אינו דהא אין שכירות משתלמת אלא לבסוף וגם זה יצטרך ליתן שכר אחר כך להקדש. וצריך לומר דמיירי לענין מלקות בהתראה דקים לי' בדרבה מיני' ופטור מממון ושוב הוה נהנה. ואם כן מוכח דבהתראה לענין מלקות מיירי: ה) ובזה יתיישב פירש"י בקושיית רבה לר' חסדא לדידך האיך אופין מיום טוב לשבת. ופירש"י אלא ודאי משום הואיל אי מקלעי אורחים חזי כולו ליום טוב. ולכאורה אפילו חזי רק פת אחת ליום טוב. הלא קיימא לן כר' שמעון בן אלעזר דאופה תנור מלא ככרות אף על פי שאין צריך אלא לפת אחת. משום שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא אך לפי מה שכתבתי ניחא. דמשום שהפת נאפה יפה חשיב רק מכשירין כיון שאינו נהנה מאותו הפת. וכמו שנתבאר סימן תי"ד אות ב' ובמכשירין הא לא אמרינן הואיל: ו) וכל זה לפלפולא. אך באמת מה שכתבתי לפרש קושיית הש"ס אחרישה לא לחייב. שיטעון שנתכוין לכך הוא דוחק. גם מה שכתבתי דלר' חסדא ניחא דאפילו קן לכך אסור הואיל ומחוסר מעשה.

מפורש להיפוך במלחמות דטעמא דר' חסדא רק משום שלא הי' דעתו לכך. ועוד בתוספות מפורש דאפילו במכשירין אמרינן הואיל. שהקשו בטלת כל מלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה: ז) על כן נראה ברורן של דברים דהנה בהא דמנחות אם שמע שטבע תינוק. והעלה מצודה להעלות דגים. והעלה דגים. הא כולי עלמא מודים דחייב. אף אם תאמר זיל בתר מעשיו. ולא פליגו אלא בהעלה דגים ותינוק. ולא שייך בזה הואיל אי מקלעי תינוק במצודה. דחיוב צידה הוא בשעה שמעלה המצודה מים. דכל זמן שלא העלה המצודה עדיין אין הדגים נצודין. וכאשר באו למצודה, כן יכולין לחזור ולצאת משם רק בשעה שמעלה המצודה. דעל כורחין כן הוא שאין הדגים נצודין בבואם למצודה. דאם כן בלאו הכי אין כאן חיוב חטאת שהוא לא צדם. והדגים נצודין ממילא בביאתם אלא אם כן באו למצודה בשעת פריסה ממש כמו שכתבו התוספות שבת (דף י"ז:) בד"ה אין. ואם כן בפורס מצודה ביום מנין יכול לידע זה. אלא ודאי מיירי באופן שכל זמן שהמצודה במים יכולין לברוח. ובהעלאה הוא צודה אותם. הרי דהחיוב הוא בשעת העלאה. וכיון שלא הי' אז תינוק במצודה אין כאן הואיל. ולא דמי להואיל אי מקלעי לי' אורחים. דבשעת אפיי' עדיין אפשר באמת שיבואו אורחים. רק שלבסוף לא באו. רק אם הי' מתכוין לתינוק הי' פטור משום שעשה ברשות. ואנוס הי'. אבל כשלא נתכוין לתינוק חייב: ח) ועל כן סבירא לי' לרבה בפרס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק זיל בתר מחשבתו דבמחשבתו לא הי' שיעלה תינוק. ואם לא הי' מעלה תינוק הי' חייב כנ"ל. נמצא לפי דעתו הי' שיעשה מעשה שהוא אסור באמת. והיינו דמדמי לה התם לשחט שני חטאות של ציבור. ואין צריך אלא אחת. ונמצא ראשונה כחושה בבני מעיים. דלפי ידיעתו שלא ידע שהוא טריפה חישב שיעשה איסור. אבל באופה מיום טוב לחול.