שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 139

דהוי דבר השוה לכל נפש. כדאמרינן בפרק קמא דכתובות דמותר לבעול לכתחילה ביום טוב. ואף על גב דעביד חבורה. דמתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ויש לומר דכבוי לצורך אוכל נפש היינו אורחי' כבישרא אגומרי ומגופו של מעשה הוא. וכך חבורה של בעילה. אבל כבוי הנר מפני דבר אחר שאינו מצרכי התשמיש. וזה דבר אחר. ככיבוי הבקעת בשביל שלא תתעשן הבית. הנה מבואר מדבריהם דלא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. וכן דעת הרמב"ן שבת (דף קכ"ד) וזה לשונו וכן בדבר שאינו נהנה בגופו של מלאכה אלא שהוא נעשה מכשירין לדבר הצריך. לא אמרינן בי' מתוך כדאמרינן במכבה הנר מפני דבר אחר עד כאן לשונו: ח) ונוראות נפלאתי על הרב בקונטרס אחרון סימן תצ"ה שהוכיח מתוספות שבת דאמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין שהקשו בונה ביתו ביו"ט יהי' מותר מן התורה. מתוך שהותרה בנין במגבן הותרה לצורך היום לאכול בו שלא יכנו שרב ושמש והרי בנין בית דומה לכבוי בית שלא ישרף דמכשירין מקרי: ט) ואני שמעתי ולא אבין דנהנה מבית עצמו שיושב בו ולא יכהו שרב ושמש. ואין דומה לכבוי בקעת שלא ישרף הבית המוזכר בגמרא. שהכיבוי בבקעת ונהנה מבית. ואף לכיבוי בית לא דמי. דעצם כבוי הוא במקום שנעשה פחם. דמהאי טעמא גחלת של מתכת אין בו משום כיבוי. אף למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וכמו שכתב רש"י שבת (דף קל"ד.) בד"ה בגחלת של עץ. וממקום זה אינו נהנה כלום. רק משאר הבית שלא התחיל להבעיר. אבל בנין בית לישב בו אין לך גוף צורך קצת גדול מזה. אבל מאוכל נפש למכשירין לא אמרינן מתוך. וזה דעת האחרונים דמבקע עצים דקים ביום טוב חיובא איכא. ולא אמרינן מתוך שהותרה טחינה לצורך בפלפלין. [ומלת אף שאפשר מערב יום טוב] וקניבת ירק. ומשום דביקוע עצים לבשל הוי רק מכשירין.

ועל כן כתבו הפוסקים סוף סימן תק"ז בגיבול טיט ביום טוב לשרוק פי התנור אסור מן התורה דהוי מכשירין שאפשר לעשותו מערב יום טוב. ואף דמגבל חיובו משום לש דאיתי' באוכל נפש. לא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין שאפשר לעשותו מערב יום טוב לר' יהודה. והוא הדין באי אפשר לרבנן: י) אך הר"ן שם כתב דהא דאסור לגבל טיט הוא משום דמחזי כמגבל לבנין. [וכן דעת הבית יוסף שם. וכבר חלק עליו הב"ח מטעם זה] וקשה הא אפשר מערב יום טוב. ועל כורחין לומר כיון דלש איתי' באוכל נפש עצמו מותר משום מתוך אף למכשירין. גם בענין ביקוע עצים שכתב הר"ן דמדינא מותר. מתוך שהותר למדורה דהוי כאוכל נפש. הותר נמי לבשל. הרי דאמרינן מתוך למכשירין. והוא היפוך כל הפוסקים הנ"ל. ואולי שהר"ן סבירא לי' כדעת רש"י דאמרינן מתוך אפילו שלא לצורך היום כלל. ובפרק קמא בסוגיא דמתוך הביא דעת רש"י באחרונה וכתב דגם דברי הרי"ף מטין כן. אולי הכי סבירא לי': יא) נחזור לענינינו. דעת כל הפוסקים דלא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. וכיבוי נר מפני דבר אחר נקרא מכשירין. כיון שאינו נהנה מגוף הנר שמכבהו. ותשמיש מילתא אחריתא: יב) איברא דאחר כך כתב הרשב"א בהא דאם שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר. וזה לשונו יש מפרשים בשביל שלא יתעשן הבית שלא ישחיר הכותל. וכן הקדירה עצמה שאין כאן צורך יום טוב. אבל בשביל שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו כדי שלא יצטרך לצאת מן הבית ולהתבטל מסעודתו אין לך אוכל נפש גדול מזה. ובכי הא אפילו רבנן מודו כו'. אבל רש"י ז"ל כו' יעוין שם. והנה דברי היש מפרשים אלו הם שלא כדבריו לעיל דכיבוי שלא יתעשן הבית חשיב מכשירין משום דבית מילתא אחריתא. ואינו נהנה מבקעת שבו הכיבוי דאם כן מה בכך דבית הוי אוכל נפש. מכל מקום הבקעת אינו אוכל נפש ובית מילתא אחריתא.

והר"ן כתב גם כן דברי יש מפרשים אלו. ולשיטתם צריך לומר דמכשירין לא נקרא רק אם בשעת עשיית המלאכה אין תיקון באוכל נפש רק במכשיר. כמו תיקון השפוד והסכין. דעכשיו אין תיקון רק בשפוד וסכין ואחר כך מתקן בשפוד וסכין את האוכל. אבל בזה שתיכף בשעת כיבוי מתקן הבית שיוכל לישב בו לאו מכשירין נקרא רק גוף. ובמרדכי בשם ר' אלחנן כתב גם כן כדעת היש מפרשים שברשב"א ור"ן. הובא ביתה יוסף סימן תקי"ד. ובשם אורחת חיים כתב גם כן דבית לישב שם לאכול מותר לכבות הדליקה בשבילה שלא ישרף. ופסק הרמ"א דברי אורחת חיים אלו. משמע דכל שמתקן הבית תיכף לא נקרא מכשירין רק גוף וכמו שכתבתי: יג) אך ראיתי להרב מלאדי שכתב בשלחן ערוך שלו בטעם דין זה דמותר לכבות. שהרי כיבוי זה כמכשירי אוכל נפש [וכוונתו דזה חשיב כמכשירי אוכל נפש ממש דקיימא לן כר' יהודה בהא. וכמו שחילקו הפוסקים דמכשירי אוכל נפש ממש קיימא לן כר' יהודה ובמכשירי שאר צרכים קיימא לן כרבנן] וציין על טעם זה רמב"ן ורשב"א. ותמיהני שהרמב"ן כתב במלחמות להדיא להיפוך וזה לשונו ודברים שאינם עיקר אוכל נפש אלא שהם צריכין כגון כיבוי הבקעת שלא תתעשן הבית שצריך לאכול שם כו' אסורין לגמרי יעיין שם: יד) ואפשר שהרב סבירא לי' דאנן קיימא לן כיש מפרשים בחדא ופליגין בחדא. דיש מפרשים סבירא להו דבית לאכול בו חשיב אוכל נפש ורמב"ן סבירא לי' דזה מקרי שאר צרכים. וכן דעת התוס' פרק המצניע (דף צ"ה) שהקשו בנה בית ביום טוב לאכול בתוכו יהי' מותר משום מתוך שהותר מגבן תולדה דבונה. עיין שם. הנה סבירא להו בית לאכול לא חשיב אוכל נפש ורמב"ן נמי הכי סבירא לי'. וכיון דהוי רק שאר צרכים לא קיימא לן בזה כר' יהודה ואנן סבירא לן בהא כיש מפרשים בית לאכול הוי אוכל נפש.

מיהו כיבוי בקעת שלא ישרוף או יתעשן הבית הוי מכשירין. כמו כיבוי נר מפני דבר אחר שכתבו התוס' ורמב"ן והרשב"א דהוי מכשירין. ומכל מקום כיון דבית לאכול הוי אוכל נפש. ממילא הוי כיבוי בקעת מכשירי אוכל נפש דקיימא לן כר' יהודה. זה דעת הרב: טו) והנה לדעת יש מפרשים צריך לומר דבכיבוי לא שייך מתוך דלא משכחת כיבוי באוכל נפש שיהי' צריך לכיבוי וכמ"ש לעיל אות ד' לדעת רש"י. דאם לא כן קשה כיבוי נר מפני דבר אחר יהי' מותר משום מתוך דלדידהו חשיב גוף צורך קצת. כיון שתיכף בשעת כיבוי מתתקן עסק תשמיש: טז) אך הדבר הקשה לדעת יש מפרשים. דפלוגתא דר' יהודה ורבנן בכיבוי בקעת שלא יתעשן הבית לאו בבית שיושב בו. דההיא אוכל נפש מקרי. אלא משום הפסד ממונו לחוד דמותר לר' יהודה משום לכל צרכיכם. אלא דשלא יופסד ממונו צורך היום מקרי ואם כן במלאכה דמשכחת לה באוכל נפש. מותר גם לרבנן במקום הפסד ממונו משום מתוך. וקשה הא דבהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם יכול לאכול ממנה כזית מבעוד יום דאמר בפסחים (דף מ"ו:) משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית. וכיון דאיכא פסידא דממונא אפי' אינו יכול לאכול כזית לשתרי משום מתוך: יז) אשר על כן נראה דגם הם סבירא להו דכל שהצורך היום אינו בדבר שעושה בו המלאכה מכשירין מקרי אלא דמלאכת שבת ויום טוב אינו חייב אלא במלאכת מחשבת שמתקן. וכיון שמחשבתו משום דבר אחר אין חיובו אלא משום תיקון לדבר אחר ונמצא שצורך היום במלאכה דהתיקון לדבר אחר מכלל המלאכה. ובלא תיקון זה לא הי' נחשב מלאכה כנ"ל. וכיון שהתיקון לדבר אחר נעשה תיכף. על כן חשיב גוף צורך קצת. וכן בבית לישב בו לאכול שם, כיון שהתיקון שיש לו בית לישב שם ולאכול. והא אוכל נפש מקרי וכיון שנעשה התיקון תיכף אוכל נפש מקרי אבל הפסד ממון דנקרא צורך יום טוב.

אף דאין צריך לממון זה ביום טוב. רק משום דכשיודע שמפסיד הוא מצטער ביום טוב. ועל כן הוי רק מכשירין שגוף המלאכה והתיקון שמתקן שלא יופסד ממונו ומזה נצמח דכשיודע שלא יופסד לא יצטער. ועל כן הוי מכשירין דהידיעה שהוא כך אינו מגוף הדבר וגוף הדבר הוא תיקון אף אם לא יוודע לו כלל ולא יצטער: יח) או יש לומר בפשיטות דאף דמותר לר' יהודה לא חשיב צורך לרבנן דנימא בי' מתוך. שהרי לתירוץ הראשון שבתוס' דווקא בעילת מצוה חשיב צורך קצת ולא דבר אחר גרידא אף דלר' יהודה מותר משום לכל צרכיכם. והכי נמי יש לומר בפסידא דממונא אף דלר' יהודה מותר. לרבנן לא אמרינן בי' מתוך. ואנן קיימא לן כרבנן בדבר שאינו אוכל נפש ממש. ועל המשנה אין להקשות דכמה סתמי משניות כרבנן דלא כר' יהודה: יט) ובעיקר דברי יש מפרשים דבית שיושב ואוכל בו חשיב אוכל נפש. מדבריהם יש ללמוד דהוא הדין קערה וכף שאוכל בהם חשיב אוכל נפש. וכבר כתבתי כן לעיל סימן ת"ו אות י"ד. ובזה ישבתי הא דטבילת כלים דמקשה הש"ס על גזירה דרבה שמא יעבירנו. אלא מעתה ביום טוב לשתרי. ומה קושיא. הא בכלי שנטמא מערב יום טוב עסקינן דבנטמא ביום טוב באמת מותר להטבילו ביום טוב. ובנטמא מערב יום טוב הוה לי' מכשירין שאפשר לעשותו מערב יום טוב דאסור לכולי עלמא. ולפי הנ"ל דכלים שאוכל בהם חשיב אוכל נפש. שפיר מקשה הש"ס בכלים שאוכל בהם. אך עוררני איש אחד מירושלמי דריש אין בין המודר באומר הנאה המביאה לידי מאכל דאסור אפילו שק להביא עליו פירות. וקרדום לבקע עצים מבעיא בירושלמי ולא איפשטא. וכלים לאכול בהם פשיטא לי' דמותר. ודברים אלו הם הלכה ברמ"א וש"ך סימן רכ"א. הרי דכלים לאכול בהם עוד גרוע ממכשירין.

ואיך נאמר דכלי לאכול חשיב אוכל נפש ומדברי ירושלמי אלו יש סיוע לשיטת רמב"ן דבית שיושב ואוכל בו גרוע ממכשירין. ופסק רמ"א כיש מפרשים צע"ג: סימן תי. א) כבר ביארנו דלדעת רמב"ן שבת ותוספות פרק קמא דכתובות. ורשב"א ורא"ש פרק ב' דביצה לא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. ואפילו מלאכה שישנה באוכל נפש אסורה במכשירין אפילו אי אפשר לעשותה מערב יום טוב לרבנן ולר' יהודה באפשר לבד משיטת רש"י והרמב"ם דאמרינן מתוך אפילו ליכא צורך יום טוב כלל. דפשיטא דבמה שמכשיר גם כן לא גרע. ואפשר שזה דעת הר"ן דנראה מדבריו דאמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. ומלאכה שישנה באוכל נפש מותרת למכשירין גם כן. ואפילו אפשר לעשותם מערב יום טוב: ב) ועתה נבאר אם אמרינן מתוך לר' יהודה ממכשירי אוכל נפש שאי אפשר מערב יום טוב למכשירי צורך קצת שאי אפשר מערב יום טוב. והנה לשיטת רש"י דלר' יהודה כל צרכים כמכשירין. אין להסתפק בזה כלל. דאפילו בלא מתוך מכשירי צורך קצת מותרין. אך לשאר פוסקים יש לומר. דהא דמותר לכבות לצורך דבר אחר. לר' יהודה. מתוך שהותר באוכל נפש ממש כבישרא אגומרי. אבל אם לא הותרה רק במכשירין לא אמרינן מתוך. שיהי' מותר במכשירי צורך קצת: ג) אך יש להביא ראי' לשיטת הרמב"ן דבבישרא אגומרי ליכא כיבוי על כורחך מתוך דאמרינן בכיבוי נר לצורך דבר אחר. הוא מתוך שהותרה בגריפת תנור מכשירי אוכל נפש. הותרה נמי מכשירי דבר אחר. הרי דאמרינן מתוך ממכשירי אוכל נפש למכשירי צורך קצת. אך לשיטת הרמב"ם וסייעתו דאמרינן מתוך אפילו בדבר שאין בו צורך יום טוב כלל על כורחין דלא אמרינן מתוך ממכשירין. דאם כן מכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב דאסור. נימא מתוך שהותר באי אפשר מערב יום טוב:

ואף דמה שהוצרך לו עתה הי' אפשר מערב יום טוב הלא אפילו שלא לצורך כלל ביום טוב הותרה. ולמה יגרע במה שצריך ואפשר מערב יום טוב: ד) ולשיטת הפוסקים דלא אמרינן אלא בצורך קצת על כל פנים. כיון שצורך ההוא הי' אפשר לו לעשות מערב יום טוב. לא הותרה מלאכה בשבילו. אך להפוסקים דבלא צורך כלל אמרינן מתוך. אם כן למה יגרע במה שאפשר מערב יום טוב. אלא ודאי לא אמרינן מתוך אלא מגוף אוכל נפש וטעמא רבה איכא. דבשלמא גוף אוכל נפש דהותרה כמו שכתב הר"ן כיון דאפילו אפשר מערב יום טוב מותר על כן לגמרי הותרה אפילו שלא לצורך. אבל מכשירין דלא משתרי אלא באי אפשר מערב יום טוב. ורק דחוי לפי דברי הר"ן. וכן כתב הטור סימן תק"ט מכשירין דוחין יום טוב ואם היא שלא לצורך איך ידחה. ומפני מי ידחה. וכל זה לרמב"ם וסייעתו דאמרינן מתוך אפי' שלא לצורך כלל. אבל להפוסקים דבעינן צורך קצת. שפיר אמרינן מתוך אפילו ממכשירין. דכיון שנדחה משום אוכל נפש. שוב נדחה אפי' משום צורך קצת ועיין בזבחים (דף ל"ב:) למ"ד דחוי' בציבור. כל שכן דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי עיין שם: ה) ובזה נראה ליישב הא דביצה (דף י"ב:) הבערה ובישול אינה משנה ואם תמצא לומר משנה בית שמאי הוא. דאי ב"ה נימא מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ותמוה פתח בתרתי הבערה ובישול וסיים בהבערה לבד והי' לו לסיים נימא מתוך שהותרה הבערה ובישול לצורך הותרו נמי שלא לצורך. ולפי מה שכתבתי נראה. דהנה דעת הרשב"א שבת (דף ל"ט.) דלא אמרינן הואיל רק למאן דאית לי' מתוך דמשום הואיל חשיב צורך קצת. ותמוה מהא דפסחים (דף מ"ז:) דמקשה מברייתא דמבשל גיד. ואי אמרת הואיל אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לי' לצורכו. והא ברייתא ההיא על כרחך כבית שמאי דלית להו מתוך. כדמוקי לה בשמעתין.

וצריך לומר דרשב"א סבירא לי' דבפסחים מאן דלית לי' הואיל סבירא לי' דברייתא דמבשל גיד כבית הלל דאית להו מתוך. אלא דמבשל גיד כיון שאין בו צורך כלל. כקושיית התוס' ביצה שם ותירוץ התוס' לא סבירא לי'. לא אמרינן בי' מתוך. ועל כן מקשה לרבה אהבערה לא ליחייב. דמשום הואיל חשוב צורך קצת וסוגיא דביצה כרבה דאית לי' הואיל על כן קאמר הבערה אינה משנה: ו) אך לכאורה זה אינו דאם כן מה קאמר הבערה ובישול אינה משנה. דמבישול אין קושיא כלל דבבישול ליכא צורך קצת. ולפי מה שכתבתי יש לומר דהנה קשה בכל הסוגיא דאמר הא מני בית שמאי הוא. טפי הוה לי' לומר הא מני ר' עקיבא הוא. דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. מה שאין כן ר' עקיבא ועיין צל"ח ברכות (דף ל"ו:) סוף ד"ה ות"ל] וכבר נתעוררו התוס' בזה דהוא הדין דהוה מצי למימר ר' עקיבא הוא. דבריש פסחים מוכח דלא אמר מתוך שהותרה הבערה. אלא דנקט בית שמאי דמפורש בדבריהם ודוחק כמו שכתבתי. ועוד קשה לדעת רשב"א דמאן דלית לי' מתוך לית לי' הואיל. אם כן ר' עקיבא דאמר בהא דמסוכנת אפילו כזית חי מבית טביחתה. ולרבה דמתניתין על כרחין משום הואיל דמקשה מינה על ר' חסדא. אם כן מוכח דר' עקיבא אית לי' מתוך. דאי לית לי' מתוך אי אפשר לומר הואיל לרשב"א. הרי דר' עקיבא אית לי' מתוך ואיך אמרינן ריש פסחים דר' עקיבא לית לי' מתוך שהותרה הבערה כו' : ז)אשר על כן נראה דר' עקיבא ודאי לא פליג אדבית הלל דאית להו מתוך. לפי מה שהוכחנו לעיל סימן ת"ח אות ו' מירושלמי פרק קמא דמגילה דהבערה חשיב מכשירין וכדברי הרב המגיד ומותר לדידן דקיימא לן כר' יהודה רק משום דאי אפשר מערב יום טוב והוא רק דיחוי ולא הותר ולא אמרינן בי' מתוך, ולפי מה שכתבתי אות ד' דין מתוך ממכשירין תלוי אם אמרינן מתוך באין צורך כלל.

ואי אמרינן מתוך באין צורך כלל לא אמרינן מתוך ממכשירין. ואי לא אמרינן מתוך רק ביש צורך קצת גם ממכשירין אמרינן מתוך. אם כן מוכח דר' עקיבא אית לי' מתוך אפילו באין צורך כלל: ח) והשתא מיושב הסוגיא כמין חומר הבערה ובישול אינה משנה כו' דאי סלקא דעתך בית הלל היא נימא מתוך שהותרה הבערה. ותמוה דפתח בתרתי וסיים בחדא. אך לפי מה שכתבתי באמת מבישול אין הוכחה דאין צורך כלל במבשל גיד. רק מהבערה מקשה דיש צורך קצת משום הואיל. אך מהבערה לחוד הי' יכול לתרץ ר' עקיבא הוא דלא אמרינן מתוך בהבערה, ולעולם כבית הלל. דר' עקיבא לא פליג אדבית הלל כנ"ל ולא הי' צריך לומר דבית שמאי הוא. אך הבערה ובישול אינה משנה. דאם תמצא לומר ר' עקיבא הוא דלא אמרינן מתוך בהבערה. אם כן מוכח דאמרינן בעלמא מתוך אפילו באין צורך כלל אם כן נימא מתוך בבישול. ואף דאין צורך במבשל גיד. וסיים דאי בית הלל נימא מתוך שהותרה הבערה כו' דאליבא דאמת סבירא להו להש"ס דלא אמרינן מתוך רק בצורך קצת כמו שהוכיחו התוס' מכמה סוגיות. ולא אמרינן מתוך בבישול גיד דאין צורך כלל. והבערה אמרינן מתוך אף דמכשירין דהא בהא תליא כנ"ל. רק הש"ס כלל בישול בראשית דבריו. דאם לא כן לא הי' ראי' מהבערה דבית שמאי ולא בית הלל דהוה מצי למימר בית הלל ואליבא דר' עקיבא ודו"ק היטב: ט) ולפי מה שכתבתי נראה ליישב שיטת רש"י שפירש באלא מעתה ליפלגו באבנים. דאף אי במתוך פליגו הוצאת אבנים מותר מן התורה אלא דרבנן אסרו. ולא פירש דאי במתוך פליגו הוצאת אבנים דליכא צורך כלל לא הותרה מן התורה. דאם כן קשה לר' עקיבא דאמר בהבערה לא אמרינן מתוך. על כרחין דסבירא לי' מתוך אפילו שלא לצורך כלל. אם כן ליפלגו באבנים על כן הוצרך לפרש דרבנן אסרו הוצאת אבנים.

ועל כן לא קשה לרש"י ממוגמר דמקשה לימא מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' ועל זה שפיר משני עליך אמר קרא דבר השוה לכל נפש "עליך" דייקא. דכיון דסברת דאמרינן מתוך בהבערה על כרחך סבירא לך דבעינן צורך קצת. ואם כן בעינן שיהי' הצורך ההוא שוה לכל נפש. ומיושב נמי קושיית התוספות מהאופה מיום טוב לחול. דהאופה הרי מסיק התנור קודם. ובהבערה ממה נפשך בלא צורך קצת מחייב: סימן תיא. א) בסוגיא. תני תנא קמי' דר' יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. אמר לי' דאמר לך מני בית שמאי דאי בית הלל כו' הכי נמי נימא מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והקשו בתוספות והא אפילו בית הלל מודו דלוקה דאית להו נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב: ב) ונראה ליישב על דרך פלפול. דהנה התוספות בסוף העמוד הקשו מה צורך איכא בעולת נדבה. והנה צורך מצוה חשיב צורך קצת כמו קטן למולו. אך בעולת נדבה הוקשה להם להתוס' משום דאפשר לעשותו לאחר יום טוב. [אבל אין לחלק משום שהי' אפשר מערב יום טוב. דכמו שאין מחלקין באוכל נפש בין הי' אפשר מערב יום טוב. הוא הדין דלא מחלקין בצורך קצת דהותר משום מתוך] אך יש לומר לפי מה שכתבו בחולין (דף כ"ט:) דשוחט לא מחייב בסימן ראשון שעדיין לא תיקן כלום ולא מחייב רק בגמר שחיטה. ובגמר שחיטה שוב אין באפשרי להמתין דיפסל בשהי' ואם כן איך ילקה. על תחילת לא מחייב דלא תיקן. ועל הסוף לא דאז הותר משום מתוך. כיון דאי אפשר להמתין הוי צורך לעשותו ביום טוב: ג) אך לכאורה זה אינו דכיון דלאחר שחיטת סימן ראשון הותר גמר שחיטה משום מתוך. הרי תיקן בסימן ראשון שיהי' מותר לגמור שחיטתו. דמתחילה לא הי' צורך שיכול להמתין, והי' אסור השחיטה. ועל ידי ששחט סימן ראשון נעשה צורך יום טוב והותר הגמר כנ"ל.