שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 14

מכל מקום כיון שראוי לכך חשיב צורך יום טוב ז) דעת הרמב"ם שמור הנתון בשמן המשחה ובקטורת הוא דם חי'. והראב"ד כתב שהוא מין עשב או מין אילן. וקשה לי לדעת הרמב"ם דהא בגמרא אמרינן שדורשין בקטורת כלל ופרט וכלל. מנטף מרבינן מין אילן. משחלת גדולי קרקע. ואם כן מור זה שבא מחי' לא נתרבה. ואיך יכנס במעשה הקטורת. וראיתי לרמב"ם שכתב מור שבשמן המשחה עם וי"ו. ובקטורת מר בלא וי"ו. אולי ס"ל מין אחר הוא. ורמב"ן בפי' התורה שכל ד' מינים שבשמן המשחה נותנים בקטורת. וקח לך סמים שנאמר בקטורת על סמים דלעיל קאי. אולם זה רק על דרך הפשט. לא על דרך לימודים שבגמרא. ושבעים פנים לתורה: סימן כב: דין שיר שעל הקרבן. א) בש"ס ערכין (דף י"א.) אין אומרים שירה אלא על היין. ושם (דף י"ב.) איבעיא להו נסכים הבאים בפני עצמן [פירש"י כגון שהביאו היום קרבן ציבור ולא הביאו נסכים עמו והביאום למחר דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר] טעונין שירה או אין טעונין שירה. כיון דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין וכו' אמרינן. או דילמא על אכילה ושתי' אמרינן. אשתי' לחודי' לא אמרינן. ולא איפשטא. ורמב"ם פסק דאין טעונים שירה. ויש לדקדק מה קרי הש"ס אכילה. להצטרף עם היין להקרא אכילה ושתי' לומר עליו שירה אם הקטרת אברים בעולות. ואימורים בשלמי ציבור. או זריקה. דהא נמי קרי אכילת מזבח. לענין אם חישב לזרוק דמו למחר או חישב לשפוך שירים למחר דהוי פיגול. והרי הא דמחשבין במה שניתן על גבי המזבח ילפינן מדכתיב ואם האכל יאכל. בשתי אכילות הכתוב מדבר. אחת אכילת אדם אחת אכילת מזבח. ומדמחשבין בזריקה מוכח דזריקת דם נמי חשיב אכילה. ויש לדקדק עוד ולומר דזריקת דם דוקא מצטרף ליין לומר עליהם שירה.

אבל הקטר אברים ואימורים יש לומר דלא מצטרפי. והטעם יש לומר שהרי נסכים הבאים בפני עצמן דאין אומרים עליהם שירה אף דאיכא נמי מנחה דהיינו אכילה. צריך לומר משום דמנחה אינו מעכב את היין ולא היין את המנחה כדאיתא במשנה דהתכלת. ואין היין בא בשביל המנחה. ולא המנחה בשביל היין. והאי לחודא קאי והאי לחודא קאי. ולא חשיב אכילה ושתי' יחד לומר עליהם שירה ודוקא גוף הקרבן מצטרף אל היין משום דהיין בא בשביל הקרבן ואם כן מהאי טעמא יש לומר דאין הקטר אברים מצטרף דאין היין בא בשביל ההקטרה. שאם נאבדו האברים לאחר זריקת המזבח כשר ומביא נסכים: ב) אך יש להביא ראי' מהא (דבדף י"א.) תנו רבנן השיר מעכב את הקרבן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו מעכב. מאי טעמא דר' מאיר דכתיב ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו ולכפר על בני ישראל מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת. ורבנן מה כפרה ביום אף שירה ביום. וקשה למה דקיימא לן נסכים הבאים בפני עצמן אין טעונין שירה. דאאכילה ושתי' דוקא אמרי' ואי אמרת אכילה היינו זריקה. הא לילה לאו זמן זריקה. ומה סלקא דעתך לומר שירה בלילה. ואין לומר דמכל מקום אם נזרק הדם בסוף היום הוה אמינא לומר שירה בלילה. ליתא דבתוס' (סוף פרק ב' דמגילה) והר"ן בפ' ערבי פסחים מבואר דלר' אלעזר בן עזרי' שאין הפסח ומצה בזמן הזה נאכלין אלא עד חצות. אף ההלל שאחריו אינו נאמר רק עד חצות. ומשום שנאמר על הפסח ומצה. אם כן הוא הדין דשירה שעל הזריקה דאינו רק בזמן זריקה. ומה צריך קרא. אלא ודאי גם הקטרה חשיבה אכילה. והרי הקטרה כשירה כל הלילה. ועל כן הוה מינא שאומרים שירה בלילה על האברים והיין. על כן גלי קרא דמה כפרה ביום אף שירה ביום דלילה לאו זמן שירה. וצריך לחלק בין מנחה דאינו מצטרף עם היין. בין אברים שהם גוף הזבח שהיין בא עליו.

ואף שאינו בא על ההקטר. מכל מקום כיון שבא על הזבח שהאברים הם ממנו שפיר מצטרפים האברים ליין לענין שירה: ג) ואכתי פש גבן לבאר אם הקטר אברים לבד היא הנקרא אכילה לענין שירה או גם זריקת הדם נקרא אכילה: ד) והנה בתוס' פסחים (דף ס"ד.) בהא שהלוים קראו ההלל בשחיטת הפסחים. הקשו הא אין אומרים שירה אלא על היין. ואור"י דה"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלקים ואנשים דריש לי' ועיקר שתי' ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דהכי נמי לגבוה בשעת הקרבה קאמר דאין אומר שירה אלא על היין. אבל שלא בשעת הקרבה הי' אומרים שירה בכמה דוכתי עד כאן לשונם *). הנה דשחיטת הפסח וזריקת דמו מקרי שלא בשעת אכילה. שהרי השיר בשעת שחיטה וזריקה כמפורש במשנה. דאחר ששנה סדר שחיטה וזריקה תנא קראו את ההלל. הנה דזריקת דם לא נקרא אכילה לענין שירה: ה) והא דלענין פיגול נקרא אכילה נראה ליישב. דהנה פסחים (דף ט"ז.) מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים. הנשפך כמים מכשיר. שאינו נשפך כמים אינו מכשיר דלא חשיב משקה. ונראה פשוט דהוא הדין דלא חשיב משקה לקבל טומאה. דהכלל דכל דלא חשיב משקה לענין הכשר לא חשיב משקה לקבל טומאה. ואפילו לדברי ראב"ד דמי פירות מקבלין טומאה. היינו שמקבל טומאת אוכלין כמו הפרי עצמו. וכן דעת הר"ש פ"ב דמכשירין משנה ג'. דמי פירות שנגעו במים הוכשרו לקבל טומאה. אבל דם שאינו אוכל כלל. וכיון שדם קדשים אינו משקה גם כן. שוב אינו מקבל טומאה כלל. וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהלכות פסולי המוקדשים הלכה ל"ו) דדם קדשים אינו מקבל טומאה דנשפך כמים הוא הנחשב כמים ומקבל טומאה. שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה. וכן דעת התוס' פסחים (דף י"ז:) ד"ה דם ועיין מ"ש בזה לקמן (אות ט'):

ו) והנה בפסחים שם מקשה למאן דאמר משקה בי מטבחיא דכן אף לטמא טומאת עצמו דמן התורה אין שום משקה מקבל טומאה כלל. ועל משקה בי מטבחיא לא גזרו. מהא דדם שנטמא במזיד לא הורצה. ומהא דציץ מרצה על טומאת הדם. ומשני מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר. דמדרבנן גזרו על מטבחיא גם כן. והנה תמוה להנ"ל דדם קדשים אינו מקבל טומאה כלל. דהתינח מים אבל דם קדשים הא אינו מקבל טומאה משום שאינו משקה היכי משכחת לה דם שנטמא. וצריך לומר שמדרבנן גזרו טומאה עלה ועיין שם בכ"מ: ז) איברא דקשה לי טובא מהא דסוף פרק דם חטאת. דנטמא הדם והוזה על בגד אינו טעון כיבוס. והקשו בתוס' והא מן התורה בר זריקה הוא על ידי ריצוי ציץ. ותי' באין הציץ על מצחו דאינה מרצה. וקשה אכתי חזי מן התורה לזריקה. דמן התורה אין דם קדשים מקבל טומאה כלל: ח) אשר על כן נראה לי דהא דדם קדשים אינו מקבל טומאה. היינו דם כשר הראוי לזריקה. דזה אינו נשפך כמים. אבל לאחר שנפסל ואינו ראוי לזריקה. והדין ישפך לאמה. שוב הרי הוא נשפך כמים ומקבל טומאה: ט) והנה בכמה מקומות אמרינן באים כאחד כגון גבי גיטה וחצירה. ובקומץ מנחת העומר הקרב אף שאינו ממשקה ישראל דאכתי אסור משום חדש. וכתב הרשב"א משום דבא כאחד. ועוד בכמה מקומות. ובכמה מקומות לא אמרינן כן. והכלל אצלי דבמקום שחל בעצם רק משום דבר המעכבו אי אפשר לחול. וכיון שעל ידי חלות הדבר יוסר המעכב. חל הדבר. ועל כן בחצר האשה שבעצם החצר הוא שלה. רק ע"י האישות הוא שלו לפירות וכיון שבגירושין הוסר האישות חלין הגירושין. וכן ביד דעבד. דעבד יכול לקבל גט מרבו של עבד אחר. רק מיד רבו שלו לא יועיל משום דלא נפיק מרשות רבו. וכיון דבעצם יש לו יד. רק רשות רבו מעכב. ועל ידי הגט הרי סר רשות רבו.

וכן בקומץ מנחת העומר דבעצם מנחה כשירה היא רק איסור חדש מעכב. והרי על ידי הקטרה יוסר איסור חדש. והכא נמי בנידון דידן הרי דם בעצם הוא משקה. רק משום קדושתו אינו נשפך כמים. והרי אם נטמא יפסול וישפוך כמים וישאר משקה בעצם. ונאמר באים כאחד ויטמא ויפסול. אך זה אינו דהא מן התורה הציץ מרצה ומותר לזרקו בטומאה. ואף לאחר שיטמא לא יהי' נשפך כמים. ועל כן אינו מקבל טומאה. אבל אינו על מצחו או נשבר הציץ שפיר מקבל טומאה מן התורה. ובזה יש ליתן טעם מה שדם קדשים מקבל טומאה מדרבנן. דכיון דחכמים תקנו שלא יזרקו דם [קרבן יחיד] שנטמא על ידי ריצוי ציץ שוב מקבל טומאה מדרבנן משום באים כאחד: י) ובזה יש ליישב סתירת דברי תוס' פסחים (שבדף י"ז:) כתבו דמשקי בי מטבחיא יותר יש לטהר בדם דדם קדשים לא איתקש למים. (ובדף ט"ז:) בדם שנטמא וזרקו דמוקי לה מדרבנן ודלא כר' יוסי בן יועזר. כתבו דהוה מצי למימר מדאורייתא וכמאן דאמר טומאת משקין דאורייתא. הנה דסבירא להו דם קדשים אף שאינו מכשיר דלא איתקש למים מכל מקום מטמא מדאורייתא. ודבריהם סותרים זה את זה. וכבר הקשה כן ר' עקיבא איגר בגליון הש"ס והניח בצ"ע. ולפי מה שכתבתי יש לומר דתוס' לית להו סברא דבאין כאחד. אך סבירא להו כיון דחכמים תקנו שלא לזרוק וישפך לאמה שוב חשיב נשפך כמים גם מן התורה. דכהאי גוונא בכל הסוגיא שם דכיון דאסור מדרבנן שוב מותר לטמא גם מן התורה. דאזיל לאיבוד. אף דמן התורה טהור. דמכל מקום אזיל לאיבוד. יהי' מן התורה או מדרבנן. והכא נמי סוף סוף נשפך כמים. ועל כן ניחא דברי תוס' ריש פרק דם חטאת דחשיב אינו ראוי לזריקה מן התורה. ועל כן התם (בדף ט"ז:) דמוקי לה דלא כר' יוסי בן יועזר דמשקי בי מטבחיא גזרו עליהם טומאה ואסור לזורקו ונשפך כמים. שוב מקבל טומאה גם מן התורה.

מה שאין כן לקמן (בדף י"ז:) דקאי למאן דאמר משקי בי מטבחיא לא גזרו עליהם. וכיון דמן התורה אין מקבל טומאה ומותר לזורקו. גם חכמים לא גזרו עליהם ונשאר אינו נשפך כמים: יא) ולפי האמור יש לומר דמה דזריקת דם חשיב אכילת מזבח אף דדם לאו אוכל הוא. היינו משום דמשקה הוא ושתי' בכלל אכילה. אך זה דוקא במחשב לזרוק מחר דאז נפסל הדם בשקיעת החמה. ונשפך כמים ומשקה הוא. על כן כשחישב לזרקו על גבי מזבח הרי חישב להשקות ושתי' בכלל אכילה. הוי פיגול. אבל זריקה בכשרות דאינו נשפך כמים ולאו משקה הוא ליתא בכלל אכילה כלל: יא) ובערכין (דף י"א) תנו רבנן שיר מעכב את הקרבן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו מעכב. והקשו בתוס' הא שיר אינו אלא על היין וניסוך גופי' אינו מעכב הקרבן דאדם מביא זבחו היום ונסכים לאחר כמה ימים. ותירצו דשיר מעכב הניסוך. וקשה לי שהרי אם מביא נסכיו לאחר זמן אינו טעון שירה. ועל כרחך לומר דמכל מקום במקום שמחויב מעכב. ועל כן כשמביא עם הזבח שמחויב מעכב. ואם כן הי' יכולין לומר שמעכב הקרבן. כיון דנסכים הבאין בפני עצמו אין טעונין שירה דאאכילה ושתי' אמרינן שירה. והרי חיוב שיר גם על הקרבן. וכשאינו אומר שיר מעכב גם גוף הקרבן. ואין ראי' ממביא נסכו לאחר זמן. דאם כן אינו מחויב בשיר. אבל במביא עם הזבח דמחויב בשיר יש לומר דמעכב. אך להנ"ל דאין חיוב על הזריקה רק על הקטרה. והקטרה גופה לא מעכבה כפרה. שוב לא לא שייך לומר דהשיר יעכב הקרבן. וגם זה ראי' דאין השיר קאי על הזריקה: יג) ועוד נראה פשוט דאין השיר קאי על הזריקה שהרי דם לאו אוכל הוא אלא דשתי' בכלל אכילה כמו שכתבו התוס' שבועות (דף כ"ג.) בשם הירושלמי. ואם כן אף אם אאכילה ושתי' אמרינן שירה. אי אפשר שהזריקה היא האכילה. שזריקה שתי' נקרא.

ומחשבת פיגול דמהניא בזריקה משום דשתי' בכלל אכילה. והא איין דשתי' לבד לא אמרינן שירה אף דשתי' בכלל אכילה רק בצירוף אכילה ממש. ועל כרחך רק אאברים ויין קאי השירה: יד) ונכבדי כמר דוד נ"י הראני שכן משמע להדיא במנחות (דף כ'.) בהא דמקשה אימא לבונה ואייתי דם דאיכא נסכים. נסכים בהדי אימורין הוא דאתי מאי טעמא אכילה ושתי' אדרבא כפרה ושמחה אלא כו' [ועיין שם פרש"י]. הנה להדיא דאימורין הם הנקראים אכילה ולא דם. ואם כן גבי שיר דאמרינן על אכילה ושתי' הכוונה על אימורין ולא על דם וכמ"ש:. סימן כג א) יש לעיין לפי מה שביארנו אם יקטיר האברים בלילה שוב לא יכול לומר שירה דעל יין לבד אינו יכולין לומר שירה ובלילה אין שירה דמה כפרה ביום ואם כן קשה הא דאמר ר' שמעון בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר אברים ופדרים כשרים כל הלילה ולא המתינה להם תורה עד שתחשך. הא יש לומר משום מצות שירה התירה תורה. ויש לומר דהא ודאי אף נתאחר הקטרה עד סמוך לערב שאין פנאי לומר שירה אף על פי כן מותר להקטיר. והעיקר נראה דאין חיוב להביא עצמו לידי חיוב שירה. ובתוס' ראש השנה (דף ל') דלכתחילה יש להביא עם הזבח כדי שיוכל לומר שירה עיין שם. אבל אין חיוב. ואם כן אי אפשר שידחה שבת. ועל כרחך משום חביבה מצוה בשעתה. ואף דהקטר כשר כל הלילה. היינו שאין האברים נפסלים בשקיעת החמה. אבל מכל מקום חיוב גמור להקטירם ביום. דהא כתיב את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני בין הערבים. והאי תעשה קאי גם אהקטרה. שהרי ביומא (דף ל"ג:) דאברים נאמר בהם בוקר אחד. אך דמכל מקום הואיל ואינו חובת ציבור בעצמותם שיקטירם תמיד ביום. שהרי אם נאבדו אין חייבים באחריותם רק חובת האברים. והאברים מצוותם גם בלילה. הוה אמינא שאינו דוחה שבת.

לולא שגילתה תורה עולת שבת בשבתו על עולת התמיד דמשום החיוב לכתתילה דוחה שבת. אבל משום שירה אי אפשר שידחה שבת, כיון שאין חיוב להביא עצמו לחיוב שירה: ב) ובמ"ש דחיוב גמור להקטיר האברים ביום משום דכתיב את הכבש האחד תעשה וכו' והאי תעשה אהקטרת האברים נמי קאי. ממילא נשמע דהוא הדין שמחויבין להקטיר אברי תמיד של שחר בבוקר ושל בין הערבים בין הערבים. שהרי כתיב את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים: ג) ויש לעיין מהא דמנחות (דף ק"ג:) שכן הציבור מביא ביום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד עשרון בכלי אחד. ופירש"י לשני תמידין שנים. והנה שיכול להקריב מנחת שני התמידין בכלי אחד. ויכול להמתין עם מנחת הבוקר עד בין הערבים. ובתוס' יומא (דף ל"ד.) בד"ה חביתים. דבנסכים כתיב בוקר כמנחת הבוקר וכנסכו. והרי דבמנחה כתיב בוקר ואף על פי כן יכול להמתין עד בין הערבים. ומאי שנא מהאברים: ד) ןנראה דהנה ודאי הא דכתיב כמנחת הבוקר היינו מנחת עולת הבוקר שאם לא הביא העולה אינו מחויב בנסכים. ועל כרחך היינו מנחת עולת הבוקר אך משום ששייך לעולת הבוקר דינו כעולת הבוקר שמחויב להקריבו גם כן בבוקר. אך חילוק יש אם הנסכים באים בפני עצמן או באים עם הזבח. דבריש פרק ב' דתמורה נסכים הבאים עם הזבח אין קרבים אלא ביום. ובאים בפני עצמן קרבין אפילו בלילה. ופרש"י דבאים עם הזבח דינם כזבח. והכי נמי הבאים עם עולת הבוקר דינם כעולת הבוקר. שמחויב להקריבם בבוקר. והא דמנחות (דף ק"ג) מיירי בבאים בפני עצמן [אמר המגיה בתוספתא מנחות (פי"ב) בדברי ר"ש והלא אלו קריבין בבוקר ואלו קריבין בין הערבים]: ה) ותדע דעל כרחך התם בנתקדשו כולם יחד בכלי אחד דאי בנתקדשו כל אחד בפני עצמו הא אסור לערבם דכתיב והקטירו שלא יערב חלבים זה בזה.

והוא הדין מנחות נסכים שאסור לערבם יחד כדאי' (פרק שתי מדות פ"ט:) ועל כרחך הכא בנתקדשו כולם בכלי אחד שדינם כמנחה אחת *). ובנתקדשו בכלי אחד יראה דאי אפשר שיבואו עם הזבח. דהזבח אינו מקדש רק כשיעור נסכי הזבח. ואם הוא מעורב בתוך המנחה גדולה אי אפשר שיתקדש. דומה למקדש מי החג יותר על ג' לוגין בכלי אחד. דלמאן דאמר יש שיעור למים אינו מתקדש. ועל כן הכא על כרחך בבאים בפני עצמו. [היינו אחר כל הקרבנות] ובבאים בפני עצמו הא אין דינו כזבח. וכשר ליקרב בלילה. והכא נמי אינו מחויב לכתחילה להקריבו בבוקר. אבל באים עם הזבח מחויב להקריב הנסכים בבוקר. והיינו דתנן אין פוחתין מכ"א תקיעות במקדש. ואינו יכול להשהות נסכי השחר עד בין הערבים ויתקעו ג' תקיעות על שני התמידין. כמו שאין תוקעין על כל מוסף ומוסף. כל שכן על שני התמידין שהם מצוה אחת. והיינו משום דלכתחלה יש להביא הנסכים עם הזבח כמ"ש התוס'. ואז מחויב להקריב נסכי תמיד של שחר בבוקר ולתקוע בעת הניסוך. שוב מחויב לתקוע שנית על נסכי תמיד של בין הערבים: סימן כד. א) דעת הטורי אבן דלא תקנו בשום יום טוב שיר בשני התמידין זולת במוסף. רק בראש השנה תקנו שיר של בין הערבים כדי להזכיר זכות שופרות של מתן תורה. וראיית הט"א מסוכה (דף נ"ה.) דחול המועד סוכות "הומבה"י." ופרש"י בשיר של מוספין. מכלל דבשחרית ובין הערבים אין שיר מיוחד רק שיר של יום ובמחכת"ה אישתמיטתי' פרש"י ערכין (דף יו"ד.) דבי"ב ימים שהחלל מכה לפני המזבח. הלוים משוררים את ההלל בעת הקרבה. ושמונת ימי החג מכללם. ועל כרחך בעת התמידין. שאם במוסף. הלא שיר חול המועד סוכות "הומבה"י". רק ע"כ בעת התמידין. וכן פרש"י סוכה ריש פרק החלל בהדיא דהחלל מכה בעת התמידין ובערכין פי' דבעת שהחלל מכה הלוים משוררים הלל.

הנה דבעת התמידין הלוים משוררים הלל. ולא שיר של יום. וע"כ פי' "הומבה"י" במוסף. דאילו בתמידין שוררו הלל. ולעולם ביום טוב שאין החלל מכה כגון בששה ימים אחרונים של פסח. אפשר שתיקנו שיר בפני עצמו וכן דעת חקרי לב דבכל יום טוב תקנו שיר של יום טוב כמו בראש השנה: ב) אך בראש חודש בשל שחר פשיטא שלא תקנו דלא עדיף מראש השנה. אך גם בתמיד של בין הערבים דעתו שלא תקנו שיר. וראייתו מדפרש"י נתקלקלו הלוים בשיר בראש השנה דוקא ולא בכל חודש. ואף דתני נוהגין אותו היום קודש. כל ראש חודש הוא קודש שהרי אומר מקודש החודש. עד כאן דבריו. ואינם ברורים אצלי. דמאי שנא בתמיד של שחר לא תקנו כמו בראש השנה. הלא בראש השנה הטעם משום דרוב פעמים לא נודע שהוא ראש השנה בעת שמקריבין התמיד שעדיין לא באו עדים. והתינח בראש השנה שמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. ובחסר הוצרכו לעדים. אבל בראש חודש מלא אין צריך לעדים. דאי אפשר שיהי' חודש יותר משלשים יום ורובם של חדשים הם מלאים לפי חשבון י"ב תשצ"ג. ואותם תשצ"ג חלקים אחת לג' שנים מצטרפין ליום כדאיתא בערכין (דף ט':). נמצא דרובם מלאים. וכל שכן בהצטרף למיעוט שבאים העדים בבוקר. דהוי רוב שיודעים שהוא ראש חודש. ושפיר יש לומר שתקנו שיר של ראש חודש אם נודע שהוא ראש חודש בעת התמיד של שחר. גם מה שהביא ראי' מדלא פרש"י אותו יום קודש בכל ראש חודש. גם כן אינו נראה. דראש חודש לא נקרא יום קודש. תדע שבין שבת לראש חודש. ואפילו בין שבת לחול המועד מבדילין בין קודש לחול על כן פי' אותו יום קודש ביום טוב קודש. שבין שבת ליום טוב מבדילין בין קודש לקודש. ועיין בזוהר הקדוש בפסוק ואנשי קודש תהיון לי קודש יותר קדושה מקדוש. ואין ראי' מדקאמרינן מקודש החודש שיהי' נקרא יום קודש: