שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 13

ומשם ואילך בעי כל הכנותיו לשמה. אבל דיו אין שום נפקא מינה ממה נעשה הדיו רק שיהי' שחור כמ"ש הרמב"ם. ומה נפקא מינה בהכנות שנעשו בהדיו עד עתה. ואין אנו מכשירין הדיו רק מחמת כח שהוא עתה שחור ולא בעי עשי' כלל בדיו וא"צ עשי' לשמה. מט) אך אכתי יש מקום עיון להצריך לשמה כדי לקדש הדיו קודם שכותבין בו סת"ם. לדעת הנמוק"י שהרמ"א פוסק כמותו דהזמנה לגוף הקדושה מילתא. ואף שהמג"א חולק היינו מטעם שכתב בשם הרמב"ן דגוילין אגב כתב הוא דקדוש וחשיב רק תשמיש קדושה. אבל דיו דהוי גוף קדושה לכולי עלמא. אין מקום לומר שלא יתקדש בעשייתה. רק לשיטת התוס' דגם בעגלה ערופה קיימא לן כר' יוחנן דעריפתה אוסרתה. והרי הרמב"ם פסק ירידתה לנחל איתן אוסרתה. ואם כן להרמב"ם הדיו מתקדש בהזמנה. ונשמע מדרשב"ג לפי מה שפרשתי דהכי קיים למסקנא טעמא דרשב"ג משום דהזמנה מילתא בעי עיבוד לשמה כדי לקדש. אף דמדינא לא הי' צריך עיבוד כלל. מכל מקום בעי עיבוד שיהי' לשמה כדי לקדש הוא הדין לדידן בדיו. אף דמדינא אין צריך לדון על עשיית הדיו. נבעי עשיית הדיו לשמה כדי לקדש: נ) אך נראה דגם הא ליתא. דלכאורה קשה לתנא קמא דאמר עור הבתים אין צריך עיבוד לשמה הרי השי"ן בגוף הבי"ת. והרי העור שנעשה ממנה השי"ן גוף קדושה. ולא יספיק תי' הרמב"ן דגוילין אגב כתב הוא דקדוש. שהרי מעור עצמו נעשה השי"ן. ונראה ליישב דהנה למאן דאמר הזמנה לאו מילתא ואין העור מתקדש רק בשעת כתיבה הרי כתיבתו וקדושתו באים כאחת דאי אפשר בענין אחר. ולמאן דאמר מילתא כיון דאפשר לקדש קודם אין כשר אלא כשמקדשין קודם ועל כרחך לתנא קמא כיון דכתיבת הפרשה עצמה אי אפשר לקדש הקלף קודם כיון דהקלף ממשמשים ולאו מילתא ועל כרחין צריך לסמוך על שקדושתו וכתיבתו באים כאחת. אם כן גם בשי"ן שעל הבתים נסמוך על זה.

ואם כן הוא הדין בדיו שסומכין על באים כאחת: נא) ואפילו לדעת הנמוק"י עצמו שגם קלף חשיב גוף קדושה. הלא מקור הנמוק"י היא שיטת הריטב"א והר"ן בחי' פ"ד דגיטין. וזה שכתב הנמוק"י וכן משמע במנחות וכו'. כוונתו מהא דטוית הציצית בעי לשמה משום שהם גוף הקדושה ובעי לשמה כמו בבתים וקלף דבזה קיימא לן כרשב"ג רק ברצועות קיימא לן כתנא דהזמנה לאו מילתא עיין שם בריטב"א ובחי' הר"ן. ותנא קמא סובר דגם בבתים וקלף לא בעי לשמה. נהי דבגוף הקדושה הזמנה מילתא מכל מקום לא בעי בתפילין כלל לשמה. עיין שם בדבריהם. ועל כרחך אין דעתם דרשב"ג דבעי לשמה כדי לקדש. דאם כן מה יועיל לתנא קמא מה דלא בעי בתפילין לשמה. הא מכל מקום בעי עיבוד לשמה. דאם עיבדן שלא לשם תפילין לא הוי הזמנה כלל. אלא ודאי אין דעתו כלל דבעי לקדש תחילה גם לרשב"ג אלא דהש"ס מדמה כי היכי דהזמנה מילתא בגוף עשי' לענין לקדש. הכי נמי חשיב כגוף עשי' לענין לשמה אבל לא דבעי לקדש כלל. ואם כן אין מקום להצריך עשיות דיו לשמה: נב) אך עדיין יש לחוש לשיטות התוס' שביארנו לעיל לשיטתם טעמא דרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דתפילין חשובים גוף קדושה בין בתים בין פרשיות. ובגוף הקדושה הזמנה במעשה רבה מילתא דילפינן מע"ז של נכרי. ואם כן גם הדיו צריך לעשותו לשמה כדי לקדשו במעשה רבה הוא העשי' נג) והנה הגר"א פירש שהנמוק"י סובר כהתוס' ובזה יישב דברי הנמוק"י בסנהדרין שלא יסתרו דברי הנמוק"י בהלכות קטנות. וכיון שהרמ"א פוסק כהנמוק"י. אם כן לפי דברי הגר"א פסק הרמ"א כתוס' ואף שהמג"א חולק. מכל מקום צריכין על כל פנים לכתחילה לחוש לדברי הרמ"א:. נד) אך לפענ"ד שאין דעת הנמוק"י כשיטת התוס' דדוקא בגוף הקדושה יועיל מעשה רבה.

דעל כרחך הטעם כמו שכתבנו (בסק"ד) דהתוס' לשיטתם דבע"ז בעינן מעשה רבה דוקא דומיא דפעולה. ואם כן לר' ישמעאל בע"ז של ישראל בעינן מעשה זוטא על כל פנים כיון דכתיב אשר יעשה. ולא כדעת רש"י ע"ז (דף מ"ו.) דלר' ישמעאל בקריאת שם ע"ז לבד נאסרה. וכן דברי רש"י סנהדרין (דף מ"ז ) בסוף העמוד דבאמירה לבד חשיב הזמנה. ולשיטת התוס' על כרחין אינו כן. וכן בהזמנה מילתא לאביי דיליף מעגלה ערופה בעינן מעשה זוטא על כל פנים. דומיא דירידת נחל איתן דהוי מעשה זוטא על כל פנים. וכן כתבו התוס' באמת סנהדרין (דף מ"ח:) סוף ד"ה נתנו לספר. אבל הנמוק"י בהלכות קטנות שכתב דלמאן דאמר הזמנה מילתא מהני בדיבור לבד. ממילא הוא הדין בע"ז של נכרי לר' עקיבא דלא בעי מעשה רבה. ואזדא פירוש הנ"ל בתוס'. ועל כרחך הנמוק"י בהלכות קטנות לאו משום גוף קדושה אתי עלה וסותר לפירושו בסנהדרין. ודבריו בסנהדרין שפסק הרמ"א כוותי'. הם כשיטת הריטב"א וחי' הר"ן [רבו של הנמוק"י] בגיטין. ואם כן אין צריך לחוש לשיטת התוס' בסנהדרין כיון שכל הפוסקים דלא כוותי'. מה גם דכיון שביארנו (בסק"ד) דאזלי לשיטתם בע"ז (דף מ"ז.) דע"ז של נכרי חלוק מע"ז של ישראל לר' ישמעאל. והוא דחוק מאוד בלשון המשנה והברייתא (דף נ"א: נ"ב.) ועוד דירושלמי דיומא פרק אמר להם הממונה מביא פלוגתא דרשב"ג ורבנן בעור שעיבד לשם קמיע אם כשר למזוזה. והביא ג"כ הפלוגתא בכלי קודש ובגדי קודש אם צריך עשי' לשמה וקאמר דתלוי בפלוגתא זו. והרי כלים ובגדים רק משמשים על כרחך טעמא דרשב"ג לאו משום גוף קדושה. וזה השגה על פירוש הנמוק"י [והתוס'] ובעה"מ: נה) וגם עיקר פירוש התוס' שמפרש הסוגיא להיפוך אינו עולה בירושלמי שם דקאמר דהנעשה לשם הקודש אם מותר להשתמש בו חול. תלוי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן.

ולהתוס' לכולי עלמא אסור להשתמש בו חול דבמעשה רבה לכולי עלמא נאסרין. אך הפירוש שכתבתי בעז"ה עפ"י פירוש הרמב"ם ז"ל עולה יפה בכל מקום: נו) ועוד דמפורש בש"ע אם התנה על הקלף בשעת עיבוד שיהי' מותר להשתמש בו חול. ומשמע דהתנאי אינו מבטל העיבוד לשמה וכשר לכתוב עליו סת"ם. ולשיטת התוס' דהעיבוד לשמה כדי לקדש העור. אם התנה שלא יתקדש שיהי' מותר להשתמש בו חול. הוה כלא עיבד לשמה ויהי' פסול לכתוב עליו סת"ם. אלא ודאי לא קיימא לן דטעם עיבוד כדי לקדש. אלא דכל דברי קדושה בעי לשמה. וכשיטת הרמב"ן וכשיטת ריטב"א וחי' הר"ן. או כמו שפירשתי. וכי תימא בדיו דלכולי עלמא גוף קדושה הכל מודים דבעי לקדש הדיו. ליתא דכבר כתבתי לעיל (אות נ) כיון דקלף לא נתקדש תחילה שוב אין נפקא מינה אם הדיו יתקדש תחילה. וכן הלכה דלא בעי לתקן הדיו לשמה. דלא כספר משכנות יעקב. גם יש לומר עשיית דיו חשיב כטוי לארוג דמחוסר טבילת הקולמוס קודם כתיבה סימן יט. הלכות קריאת שמע ב"ה יום ד' בהר ז"ך למב"י האמת והצדק לפ"ק שלום לכבוד הרב החריף ובקי וכו' מו"ה ראובן ישעי' נ"י: א) בדבר מחיצה של זכוכית המפסיק בינו לבין הצואה ורואה אותה דרך הזכוכית. הדבר ברור דמותר לקרות קריאת שמע כנגדה ודומה לצואה בעששית. ואף שהרשב"א מחלק בין צואה מלאחריו שרק הוא אינו רואה. בין צואה בעששית שמכוסה מכל אדם. היינו דבמכוסה מכל אדם קרינא בי' והי' מחניך קדוש. מה שאין כן במכוסה רק ממנו והוא בתוך ד' אמות אין מחנהו קדוש. מה שאין כן במחיצה של זכוכית מפסקת דפשוט שאם אינו רואה בודאי מותר דחשיב מחנה קדוש כיון שמחיצה מפסקת. רק משום ראי' באת לאסור. שפיר ילפינן מצואה בעששית דראי' דרך עששית לאו שמה ראי' דאם לא כן הי' אסור משום לא יראה. דלדעת רשב"א קאי גם על צואה.

אלא ודאי מדכתיב וכסית ילפינן דבצואה ראי' דרך הכיסוי לא איכפת לן. ודברי רשב"א שכתב וכל שהוא חוץ למחנהו כל שאינה נראית לו ממש מגולה אין אסור. אינם סובלים פי' אחר: ב) ויפה הביא הפרמ"ג מרמב"ם (פ"ג הלכה י'). הי' בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית ואף על פי שהוא רואה אותה מאחרי הזכוכית מותר לקרות בצדה. ומ"ש מעלתו מדכתב הרמב"ם בצדה משמע דלפניו אסור נתחלף למעלתו בין בצדו לבצדה. דבהלכה ח' מחלק בין בצדו ללפניו דלפני האדם אסור ובצדו מותר. אבל כאן כתב קורא בצדה אף אם היא לפני האדם כמ"ש להדיא שהוא רואה אותה. וכן מוכח בהלכה ט"ז וזה לשונו לא יקרא כנגד ערותו אפילו מחיצה של זכוכית מפסקת הואיל והוא רואה אותה אסור לקרות עד שיחזיר פניו. והיינו דין ערוה בעששית. וגוף הדין דערוה בעששית לא הביא הרמב"ם. ומשום דזה נלמד ממחיצה של זכוכית. ואם איתא דמחיצה של זכוכית אפילו בצואה אסור איך השמיט הרמב"ם המימרא דערוה בעששית. אלא ודאי דהיא היא. והדין פשוט יותר מביעתא בכותחא דמותר כהאי גוונא לכל הפוסקים ג) אבל אם החלונות מגולים והוא רואה דרך החלונות בזה כתבו האחרונים שטוב להחמיר כרשב"א ויעצים עיניו דבזה פסק המג"א והרב בש"ע מביאו להלכה דמותר כהאי גוונא. אף דמרשב"א עצמו נראה דאסור בזה. ועיין פרי מגדים. והני מילי שאינו מגיע לו ריח רע. שאם מגיע. הדיעה העיקרית בש"ע כרמב"ם דאין הפסק מחיצה מועיל לריח. ולדעתי טוב לעשות שיהי' החלונות שלמטה סתומים. גם בימות החמה. ויהי' אויבערליפטען להכניס אויר כנהוג בזמן הזה בין הנגידים ובזה לא יראה דרך הפתוח וגם ריח רע לא יגיע ד) ובעיקר הדין דאין הפסק מועיל לריח. אני מסופק אם גם לדברי תורה כן או לקריאת שמע לבד. ומה שהביאני לספק זה כי לכאורה למה אין צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח.

ואף שהרמב"ם כתב והוא שלא יגיע לו ריח רע משמע דאין צריך להרחיק הרמב"ם לטעמי' שגם בצואה אין צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח. אבל לדידן דלא קיימא לן כרמב"ם בזה. אם כן גם בזה למה אין צריך להרחיק. ועל כרחך שמדמים אותה לריח רע שאין לו עיקר כיון שהמחיצה הפסיקה בין העיקר. ואם כן אין איסור רק לקריאת שמע ותפילה לבד ולא לדברי תורה. אך גם בריח רע שאין לו עיקר כתב הרמב"ם שאינו מפסיק לדברי תורה ומשום דהותר בציפי דבי רב. וזה אינו טעם רק שלא להתחיל ומבואר דלהתחיל בתחילה אסור. ותמיהני שלא הובא זה בב"י וצ"ע. ולמעשה כבר כתבתי לעשות אויבערליפטען. נאום הק' אברהם חופ"ק סאכטשאב. סימן כ. הלכות תפלה במצות הקטורת א) ענין מלח סדומית שנותנין בקטורת. כתבו התוס' כריתות (דף ו'.) ד"ה מלח. מלח סדומית היינו שאם אין יין קפריסין. מביא יין חוור ומלח סדומית לשרות בו הציפורן. אבל לא שיערב מלח. דקטורת לא בעי מלח. ואפילו למאן דאמר בעי מלח. היינו דוקא בשעת הקטרה. דומיא דכל העולין הטעונין מלח [ומחלוקת זה אם קטורת בעיא מלח הוא במנחות (דף כ'.) מייתי ברייתא קטורת טעון מלח. (ובדף כ"א) ר' ישמעאל בנו של ריב"ב פליג ואמר קטורת שאינו על מזבח החיצון אינו טעון מלח. (ובדף נ"ב) ברייתא שבראשו של מזבח החיצון מולחין הקומץ והלבונה והקטורת כו'. ודעת הכ"מ שרמב"ם פסק דאינו טעון מלח כרי"ש בנו של ריב"ב. ודעת לח"מ שרמב"ם פסק דטעון מלח וכברייתא דבראשו של מזבח]: ב) אך בשיטה מקובצת בשם התוס' דמלח סדומית דקטורת משום דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. ורמב"ן בפי' על התורה בפסוק ממולח. פירוש אחד שיהי' בו מלח. וקשה לי לדעת שיטה מקובצת בשם התוס' דנותנין מלח בקטורת משום מצוות מלח שעל הקרבן.

אם כן ביום הכיפורים שכהן גדול חופן מלא חפניו קטורת ומלח בתוכו. הוה לי' מלא חפניו חסר. דומה למה ששנינו במנחות. (דף ו'.) קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח וכו' פסול. מפני שאמרו הקומץ היתר והחסר פסול. ובגמרא (שם י"א.) דאף דמלח בת הקרבה היא. מכל מקום חשיב קומץ החסר. ומשום שדין קומץ לבד המלח. הכא נמי לבעי מלא חפניו לבד המלח. וכשמלח בתוך מלא חפניו הוה לי' חסר. ולרמב"ן דנפיק מן ממולח שטעון מלח. והרי המלח מסממני הקטורת לא קשה מידי אך להשיטה מקובצת שאינו מהקטורת. רק חובת קרבן. אם כן דומה ממש למנחה כנ"ל: ג) שוב ראיתי דאדרבא לדעת השיטה מקובצת ניחא ולפי התוס' שלפנינו יקשה. למאן דאמר קטורת בעיא מלח. ומשמע אף קטורת שלפני ולפנים. דהא במנחות (דף כ'.) יליף לה. משום דמה הפרט מפורש שאחרים באים חובה לה עצים. אף כל הטעון עצים צריך מלח. וקטורת שלפני ולפנים. שהי' טעון גם כן מערכה בפני עצמו כדתנן ביומא (דף מ"ג ע"ב) בכל יום הי' שם ד' מערכות והיום חמש כו'. ואם כן הי' טעון מלח. ואם תמצי לומר שאין המלח בתוך חפניו. רק לאחר חפינה קודם הקטרה הי' נותנין מלח אחר כך על גביו. כמו במנחה לאחר קמיצה ומתן כלי. והא קיימא לן חופן וחוזר וחופן בפנים. והי' צריך גם בפנים הקטורת בלא מלח. אם כן במה הי' נותן מלח אחר כך. הלא שתי ידיו ממולאים קטורת. א"ו הי' מלח בתוך הקטורת. ומתחילה הי' מלח המעורב בקטורת בטל אלי'. ולא נקרא חפנים חסרים. משום דהמלח נהפך להיות קטורת. כדין כל ביטול שנהפך איסור להיות היתר. אך סמוך להקטרה שאז הי' מצוה למולחו. והי' המלח מכלל עולין. ועולין אין מבטלין זה את זה. חוזר וניעור המלח ומתקיים מצוות במלח תמלח. ולא הי' אז מלא חפניו שנחסר. דאז כיון שהמלח קרבן מצטרף אליו:

ד) או יש לומר בפשיטות דוקא בקומץ שלא הי' מצוה בשעת קמיצה להיות שם מלח. אם הי' שם מלח הי' נקרא קומץ חסר כשיעור מלח שבתוכו. אך בקטורת שאי אפשר למלוח אחר החפינה כנ"ל. דאז הי' שתי ידיו ממולאים קטורת. ועל כרחך הי' שם מלח קודם חפינה. והי' אז המלח מצוה. כעין שכתבו התוס' פ' התכלת באי אפשר בשבת. ערב שבת זמנו. הכא נמי מאחר שאי אפשר אחר חפינה. חשיב חובה להיות בתוכה קודם חפינה. אין המלח ממעט משיעור: ה) ומה שהיו מולחין בראשו של מזבח הקטורת של כל ימות השנה ולא סגי לי' במלח שבתוכה. נראה לי משום דמלח שבתוכו אינו קרוי עולין. דמלח כיון שאין טעון קדושת כלי. אין כלי שרת מקדשו. ושוב אין חוב להקריב דוקא מלח זה. ואינו קרוי עולין רק הקטורת שנתקדש בכלי. והמלח בטל לקטורת על כן צריך מלח אחר. מה שאין כן ביום הכיפורים לפני ולפנים. שאי אפשר להקריב מלח אחר. ומחויב להקריב מלח זה. שוב הוה לי' המלח עולין ולא בטל בקטורת וחוזר וניעור אבל בשאר ימות השנה אין המלח מכלל עולין. והא דאמר בזבחים (דף ק"ח) המעלה ראש בן יונה שאין בו כזית ומלח משלימו לכזית מהו יעיין שם. לא שיתחייב על המלח משום העלאה בחוץ. דמלח לא הוי עולין. אלא שישלים לכזית להתחייב על ראש בן יונה. והיינו דלא בעי רק אם יועיל להשלים היינו רוב בן יונה ומיעוט מלח כדאיתא בחולין (דף קי"ח.) דזה פירוש להשלים: סימן כא. דין מעלה עשן. א) ביומא (דף נ"ג) וכסה ענן הקטורת את הכפורת. מלמד שנותן בה מעלה עשן הא לא נתן בה מעלה עשן. או שחיסר אחת מכל סמני' חייב מיתה. ובגמרא מקשה קרא לקרא. דכבר נתבאר לעיל מעלה עשן מקרא דכי בענן אראה על הכפורת ונאמרו בה תירוצים. ור' ששת משני אין לי אלא ביום הכיפורים. בשאר ימות השנה מנין תלמוד לומר וכסה.

והרמב"ם בה' עבודת יום הכיפורים כתב שאם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מסמני' חייב מיתה. ובהלכות כלי המקדש בקטורת של כל ימות השנה כתב חיסר אחת מסמני' חייב מיתה. ואלו לא נתן בה מעלה עשן לא הזכיר. וצ"ע מה סבירא לי' אי כר"ש דקרא דוכסה לשאר ימות השנה. למה לא הזכיר בשאר ימות השנה שאם לא נתן מעלה עשן שהוא חייב מיתה. ואי סבירא לי' כשאר אמוראי וסבירא לי' דלדידהו קרא וכסה ליום הכיפורים לבד. לא לשאר ימות השנה [לא כמ"ש התוס' דלמאן דאמר חד למצוה חד לעכב. תרתי קראי בין ביום הכיפורים בין בשאר ימות השנה]. אם כן מנא לי' דבשאר ימות השנה חסר אחת מסמני' חייב מיתה ב) וליישב דעת הרמב"ם נראה. דהנה צריך להבין מנא לי' מקרא דוכסה חסר אחת מסמני' חייב מיתה. היכן נזכר בהאי קרא חיסור סמנים. ורש"י פי' מדכתיב הקטורת [בה' הידועה] שלימה ולא חסירה. והיא דרשה חדשה. לא נזכר בגמרא. ואי משום דה' הידועה קאי על הקטורת בסמני' הכתובה בכי תשא. מנא לי' הא. והא אפשר דקאי אקטורת שמכניס כהן גדול ג) אך יש לפרש דהנה בכריתות (דף ו':) דריש בכלל ופרט וכלל. סמים כלל נטף שחלת פרט. סמים חזר וכלל. מה פרט מפורש שקוטר ועולה. אף כל שקוטר ועולה. ופי' רבינו גרשום. דמהכא נפקא אלו י"א סימני הקטורת. דמה אלו הכתובים קוטר ועולה. אף שבעה שאינם כתובים שקוטר ועולה. ואין לך קוטר ועולה אלא אלו. ופרש"י קוטר ועולה שהעשן עולה זקוף כמקל. ואם כן קשה מעלה עשן למה. דכל פעולת מעלה עשן שיהי' זקוף כמקל, כדאיתא פ' אמר להם הממונה. והא בלאו הכי זקוף כמקל: ד) ונראה דהנה שם בגמרא מקשה ונגמור מלבונה. דריחו נודף לבד סגי. אף שאינו קוטר ועולה ומשמע [קצת] דלבונה אינו קוטר ועולה. ואם כן בעינן מעלה עשן שגם הלבונה יעלה עשן. וכיון דמעלה עשן להכשר לבונה לבד אתא.

ממילא נלמד מהא דאם לא נתן מעלה עשן חייב מיתה. דכל שכן אם חיסר לבונה לגמרי חייב מיתה. והוא הדין אם חיסר אחד משאר סמנים. [ואין לומר לעולם אם חיסר לבונה לגמרי אינו חייב מיתה. אך בנתן בה לבונה בלא מעלה עשן חייב מיתה על הקטרת לבונה בפסול. ליתא. דאם כן יתבטל לבונה בשאר הסמנים ברוב שלא יתחייב עליו]: ה) וע"כ ס"ל לרמב"ם דקרא דוכסה ליום הכיפורים לבד. ולא נוכל ללמוד מיום הכיפורים לשאר ימות השנה. דאדרבה מדכתב בקטורת יום הכיפורים לבד. מכלל דבשאר ימות השנה לא בעינן מעלה עשן. אך בהא דנלמד מזה דחיסר אחת מסמני' חייב מיתה. סבירא לי' לש"ס דאין חילוק בין יום הכיפורים לשאר ימות השנה. דבזה אין לומר מדכתב ביום הכיפורים. דהא לא כתיב כלל חיסר אחת מסמני'. אלא דממילא נלמד כנ"ל. ועל כן שפיר יש לומר דבזה אין חילוק בין יום הכיפורים לשאר ימות השנה ודו"ק היטב: ו) שם בסוגיא בהא דאם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מסמני' חייב מיתה. ותיפוק לי' משום ביאה ריקנית. ותי' רב אשי דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה. אביאה לא מחייב דהא עייל שלימה. אהקטרה מחייב דמקטר קטורת חסירה פי' הריטב"א שהקטיר שניהם. דאי לא הקטיר אלא חסירה אכתי חייב משום ביאה ריקנית. ולדבריו צריך לומר שהקטיר חסירה תחילתה. דאי הקטיר שלימה תחילה. כיון שכבר נפטר מחיוב. ואי מקטיר שלימה לאו מצוה עביד אין בחסירה חיוב מיתה. ולולא דברי הריטב"א הי' נראה לי דאפילו הקטיר חסירה לבד אינו ביאה ריקנית. דביאה ריקנית פרש"י שלא לצורך והכא דבשעת ביאה הי' ראוי להקטר שלימה וחשיב לצורך. כמו הואיל אי בעי מתשיל עלה חשיב לצורך יום טוב. אף שלא הי' בדעתו לשאול על החלה ולבצע מכל חדא.