שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 138

ומקשה עלה יום טוב לשתרי. וקשה. לרשב"א (דף כ"א.) דגם לרבה במתוך פליגו אלא דמהא לא משמע. ואם כן יש עירוב והוצאה ליום טוב גם לרבה. והא דטבילת כלים ביום טוב אסור. הוא דוקא בכלי שנטמא מערב יום טוב כמבואר שם והי' יכול להטבילו אתמול. והוה להו מכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב. ואם כן גם ביו"ט הוצאה אסור דהוי הוצאה לתיקון הכלי. דומיא דתיקון שפוד וסכין דהוה להו מכשירין: יד) יש לומר דרשב"א לטעמי' דבית שאוכל בו הוי אוכל נפש דמותר אפילו לרבנן. וכן דעת הר"ן שם. וכן פסק הרמ"א סימן תקי"ד. ואם כן כלים שאוכל בהם ממש. כגון כוס ששותה בו או כף שאוכל בו חשיב גם כן אוכל נפש דמאי שנא ואם כן ניחא קושיית הש"ס בכלים כאלה: טו) איברא דהרמב"ן נראה שחולק בסברא זו שכתב בשבת (דף קכ"ד.) דמכשירי מילה בזמנה ולולב ושופר כולן אסורין ולא אמרינן בהו מתוך. והרי מכשירי לולב ושופר אי אפשר רק בהוצאה כגון שמוציא גמונית לאגוד בו הלולב או חומץ לצחצח בו השופר הרי דגם הוצאה מכשירין מקרי. ומה שכתב הרמב"ן שם שמותר הוצאת כלים ביו"ט. היינו בשאי אפשר להוציא מערב יום טוב דקיימא לן כר' יהודה במלאכת אוכל נפש ממש ומורין כן. או במלבושים שנהנה מגופם ממש. והדרא קושיא לדוכתא איך מותר להוליך סכין אצל בהמה. וצריך לומר שהוא משום מצוות שחיטה שנעשה בגוף הסכין כיון דכתיב כלי בקרא ויקח את המאכלת לשחוט. דמינה ילפינן שחיטה בתלוש. וכיון שמצוה זו זמנה ביום טוב שצריך לשחוט ביום טוב שטוב יותר חשיב השחיטה צורך היום: טז) וראי' לזה הפרשת תרומה במלילות שנטבלו ביום טוב שמותר [ביצה י"ג.] ואף דהוי אפשר לטובלם מערב יום טוב ולהפריש מערב יום טוב. מכל מקום כיון שמצוה זו חלה היום חשוב צורך היום. דמותר משום מתוך להפריש חלה מעיסה שנילושה היום.

וכן מבואר בפוסקים במצות שצירפם בסל ביום טוב דמותר להפריש מהם חלה. הוא הדין שחיטה שזמנה היום הוי צורך היום. וכיון שהמצוה נעשה בגוף הסכין חשוב גוף צורך קצת דמותר משום מתוך. [וזה טעם ב"ש שמתירים רק להוליך בהמה אצל טבח וסכין ולא להיפוך לפי גירסת הרמב"ן שם. ומשום דב"ש לית להו מתוך עיין שם ברמב"ן]: יז) ולפי זה הדר קושיא לדוכתא בכתישת עפר לכסות יותר מתוך שהותרה טחינה באוכל נפש. הותרה נמי לצורך מצוות כסוי. מה אמרת דהוי מכשירין העפר אל הדם. הא כתיב עפר בקרא. והוה מצוה בגוף העפר כמו סכין של שחיטה דחשיב גוף המצוה. כיון דכתיב סכין בקרא. ועל כורחין דכסוי כיון שאינו חובת הגוף לא חשיב צורך קצת: יח) וכל זה הרמב"ן לשיטתו דאסור להוציא מכשירין ביום טוב. אכל למה דקיימא לן סימן תקי"ח כדעת הרי"ף ושאר פוסקים דמותר להוציא כלים ביום טוב לצורך משום מתוך. אף דהוי מכשירין שאפשר מערב יום טוב. ועוד דכתב הרב המגיד דרי"ף פוסק כרבנן. ועוד דהא מפורש ברי"ף ושלחן ערוך דשרי משום מתוך. והיינו בכלים שאין משתמשין בו אוכלין, וגם לא מלבושים. דהוצאת מלבושים חשיב אוכל נפש ממש ומותר אפילו לבית שמאי. כמו שכתב בהשגת הראב"ד על בעל המאור. ובלא אוכל נפש הא קיימא לן כרבנן. ועל כורחין דבהוצאה לעולם חשיב גוף אוכל נפש. ולא קשה כלל מהוצאת סכין אצל בהמה. ועל כן שפיר יש לומר דתיקון הסכין לא חשיב תיקון בגוף החפץ שנעשה בו המצוה. כיון דמכל מקום המצוה בבהמה שנשחטה. וכן תיקון עפר לכסות חשיב רק מכשירין. אבל הוצאת המת שפיר מותר משום מתוך ודו"ק היטב: יט) והא דמותר הוצאה לטבילת כלים להרמב"ן. אף דהוא סבירא לי' במלחמות ה' דבית שאוכל בו חשיב מכשירין. הוא גם כן משום דעושה מצוות טבילה בגוף הכלי ואי אפשר להמתין דצריך להשתמש בהם בו ביום.

וכיון שמשתמש בהם בו ביום על כרחו צריך לטובלם היום. וחשיב כמו מצוה שזמנה היום. ומותר משום מתוך. אף שהי' אפשר לעשותם אתמול. אך אם תמצא לומר דרמב"ן סבירא לי' כריטב"א פרק קמא דפסחים דמצוה שחל מערב יום טוב לא חשיב צורך היום ולא אמרינן בי' מתוך. נצטרך לומר דסבירא לי' לרבה אליבא דאמת אין הוצאה ליום טוב. וקושיית הש"ס לרבה לטעמי': כ) אחר זה ראיתי בתשו' חתם סופר חלק אורח חיים סימן קמ"ז שפוסק דבהוצאה דין מכשירין כדין אוכל נפש. והביא הא דמוליכין סכין אצל בהמה. והטעם כתב בשם היש"ש משום דהוצאה מלאכה גרועה. והביא גם כן הא דטבילת כלים לראי': כא) והנה כבר כתבתי בשם הרמב"ן שבת שכתב דמכשירי לולב ושופר אסורין ולא משכחת מכשירין אלא בהוצאה. עוד שם ברמב"ן הקשה דהוצאת קטן למולו בשבת קרי מכשירי מילה. ואם כן ביום טוב ליתסרו. וכן הוצאת בהמה לשחיטה. ותירץ דבשבת מילה עצמה דוחה והוצאה למילה הוי מכשירין. אבל יום טוב מעשה באוכל זה אוכל נפש ממש עיין שם. מכל מקום מה שהוא מכשירין אסור גם בהוצאה. ומה שכתב בשם היש"ש נפלאתי כי היש"ש לא כתב רק לענין אוכל נפש עצמו שהי' אפשר לעשותו מאתמול דפסק ביש"ש ריש אין צדין דאסור מדרבנן. [דלא כר"ן דמותר לגמרי]. ובזה מקילין בהוצאה. ומצינו גם כן לחלק בדרבנן בין הוצאה לשאר מלאכות באמירה לגוי לצורך מילה. לשיטת רבינו יונה. דהוצאה אינו משנה החפץ מכמו שהי' יעוין שם, אבל בדאורייתא חלילה לחלק. ומכשירין שאפשר מערב יום טוב שאסור לכל התנאים מן התורה מי נתן לנו רשות לחלק בשל תורה בין הוצאה דלאיסי בן יהודה חמור מדאורייתא משאר מלאכות דהוא מהנך דלא מספקן שחייב עלי' סקילה. ועל כל פנים לא קילא משאר מלאכות. לדעתי לא ניתן להאמר. ומה שכתבתי נראה לי נכון: סימן תז.

א) ביצה (דף כ"א:) במשנה בית שמאי אומרחם לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתי'. פירש"י ולא להבעיר אור בשביל רחיצה. קשה למה לי' משום הבערה תיפוק לי' חימום גופה מלאכה. ויש לומר דרש"י סבירא לי' דמתניתין על כורחין בשכבר הוחמו המים מערב יום טוב ושוב אין אין אחר בישול. דאי מבשל ביום טוב קשה לרבה דבית הלל לית להו מתוך. אלא דאין עירוב והוצאה ליום טוב ואיך הותרה מלאכת בישול משום רחיצה. אלא ודאי בשכבר הוחמו המים ואין בו רק מלאכת הבערה. וכשם שסבירא לי' לרבה אין הוצאה ביום טוב דכתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. בשבת אין ביום טוב לא. כמו כן בהבערה כיון דכתיב לא תבערו אש ביום השבת. אמרינן ביום טוב לא: ב) והרשב"א שבת כתב דעל כורחין רחיצה כאוכל נפש דמי מדשרי בית הלל. ולכאורה תמוה דהא מותר משום מתוך. אפילו אינו ראוי לשתי'. כמו הוצאת קטן ולולב אף שאינו לאוכל נפש כלל. אך נראה דרשב"א הוקשה לו לרבה כנ"ל ולא ניחא לי' בתירוץ שכתבנו. דמדברי רשב"א בשמעתין מבואר דסבירא לי' דלרבה הבערה לא דמיא להוצאה. שכתב דמברייתא דפליגו בית שמאי ובית הלל במדורה שמעינן דבית שמאי ובית הלל במתוך פליגו עיין שם. ואם כן קשה כנ"ל, ואף דכתב הרשב"א בשמעתין דרבה באמת סבירא לי' במתוך פליגו. אלא דממתניתין דלעיל לא שמעינן. מכל מקום קשה לר' יוחנן דאמר הבערה ובישול אינה משנה. דלבית הלל כי היכי דאמרינן מתוך בהוצאה הכי נמי נימא בהבערה. והקשה הרשב"א בשמעתין דלמה לי' למילף הבערה מהוצאה. הא בברייתא דמדורה סבירא להו לבית הלל להדיא להתיר בהבערה. ותירץ דברייתא לא שמיע לי' וקשה הא ממתניתין מוכח דבית הלל מתירין להחם לרחיצה ועל כורחין מתירין לצורך רחיצה או הבערה או בישול. והבערה ובישול אינה משנה.

אלא ודאי סבירא לי' לר' יוחנן דרחיצה דומה לאוכל נפש. ועל כן הכי קיימא לן גם לדידן דרחיצה כאוכל נפש: ג) עוד נראה לי לדעת רש"י. דהנה הרמב"ם פרק ט' מהלכות שבת המחמם המים לרחיצה כדי לרחוץ אבר קטן. והוא שיעור פחות הרבה מאשר המחמם לשתי' דשיעורי' כגרוגרת ואם כן כשמחמם לרחיצה הוי ריבוי במלאכה. דאף אם יש כגרוגרת מים. הרי לצורך שתי' אין צריך רק שיעור אחד. ועל ידי שמחמם לרחיצה יש הרבה שיעורים. ואף דריבוי במלאכה ביום טוב שרי. הוא בשכל אחד ואחד חזיא לי' וכל אחת בפני עצמה מלאכה מותרת הוא מרבה בהיתר. אבל זה מוסיף באיסור רחיצה איסורא הוא מה שאין כן הכא דתוספת בשביל רחיצה מלאכה אסורה ובכל חלק מחלקיו יש תוספות במה שמכוין לרחיצה. על כן פירש"י דאין כאן איסור כלל בשביל הבישול. רק בשביל הבערה. וכגון שהוחמו מאתמול וכמ"ש: ד) הקשו בתוספות דאיך מתירין בית שמאי בראויין לשתי' הא לית להו לב"ש מתוך. ותמה בתוספות ר' עקיבא איגר דמשמע דאי הוה סבירא לי' מתוך הי' ניחא. והא משום מתוך אפילו אינו ראוי לשתי' שרי: ונראה לי דיש לומר דהא דבית שמאי אסרו הוצאת קטן ולולב וספר תורה לטעמייהו בדין עירוב תבשילין דצריך עירוב פת לאפי'. ותבשיל לבישול וחמין לחמם. הרי דסבירא להו כל מין ומין ענין בפני עצמו הוא. הכי נמי סבירא להו דלא אמרינן מתוך ממין אחד לחבירו. ולא אמרינן מתוך שהותר אוכל הותר לולב. אבל אם צריך אוכל לדבר אחר שפיר מותר משום מתוך. ועל כן אם אינו ראוי לשתי' ואינו משקה הוה לי' מין אחר. אבל ראוי לשתי'. שפיר מותר משום מתוך. לזה הקשו דהא לית להו לבית שמאי מתוך. דסבירא להו השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. ואף דזה וזה בהמה. וכן לית להו מתוך בהבערה אף דאידי ואידי אש: סימן תח. א) דעת הרב המגיד דהבערה הוא מכשירין.

והא דמותר ביום טוב לרבנן דאסרו מכשירין. [וכן פסק הרמב"ם לדעתו] משום דכתיב לא תבערו בשבת. הא ביום טוב שרי. והקשה המגן אברהם סי' תקי"ח מפסחים (דף ה') דאמר רע"ק מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ומשום דלית להו מתוך. הא מכל מקום מותר מקרא דלא תבערו: ב) ולדידי לא קשה מידי דדברי הרב המגיד מפורשים בילקוט. וזה לשונו ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביום טוב. ופירש הזית רענן בעל מגן אברהם שבא למעט הבערה לרחיצה ולמדורה אף שאינו אוכל נפש. ומכל מקום לא נתמעט גם שלא לצורך יום טוב כלל, והיינו הא דריש פסחים וכל שכן דניחא לשיטת הרב המגיד דצריך מיעוט לצורך אוכל נפש משום דהוי מכשירין. אבל שלא לצורך אוכל נפש לא נתמעט אלא משום מתוך. ולר' עקיבא דלית לי' מתוך אסור: ג) ותמיהני על המגן אברהם שכתב בשם הרב המגיד דהבערה דהוא רק מכשירין לא אמרינן מתוך. רק מדכתיב לא תבערו לכן אמרינן מתוך. לכן הקשה מה שהקשה. והרב המגיד לא כתב כלל לענין מתוך. אלא דגם לאוכל נפש מדינא אסור משום דהוי רק מכשירין. וזה מוכח מקרא דלא תבערו דמוחר לאוכל נפש. ולשאר צרכים תלוי בפלוגתא דמתוך: ד) מעתה מה שהעלה הרב בשלחן ערוך סימן תצ"ה דהבערה הוא גוף אוכל נפש. כיון שהאש הוא מתקן האוכל. והוכחתו מכח קושיית המגן אברהם על הרב המגיד. ובהתרועע היסוד נפל הבנין. ועוד שאין צריך לדברי הרב המגיד הלימוד מלא תבערו אלא לשיטתו דפסק כרבנן. אבל לרוב הפוסקים שפסקו כר' יהודה ניחא בפשיטות מה שמותר להבעיר לאוכל נפש. דאי אפשר לעשותם מערב יום טוב. ועיין רמב"ם פרק ד' מהלכות יום טוב בטעם הוצאת אש מאבנים דאסור. שלא הותר אלא להבעיר מאש מצוי'. אבל להמציא אש אסור שאפשר להמציא אותה מבערב.

הרי דהבערה לא אפשר מערב יום טוב ועל כן מותר כמו כל מכשירין שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב: ד) ובירושלמי פרק קמא דמגילה הלכה ו' בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. מה ביניהון הוציא אש מאבנים ביניהון. ולכאורה תמוה דגם לר' יהודה יאסור. שהרי אפשר לעשותם מערב יום טוב. ועוד דלרבנן דלא מחלקים בין אפשר מערב יום טוב ללא אפשר. למה יאסור הוצאת אש יותר משאר הבערה: ו) והנראה לי בפירוש הירושלמי דבזה רבנן לקולא ור' יהודה לחומרא. דלרבנן הבערה שהתירה התורה [מקרא דלא תבערו כמו שכתב הרב המגיד] הוא שיהי' דינו כאוכל נפש ממש. ועל כן אף הוצאת אש מותר מן התורה. וליש פוסקים גם מדרבנן. [והרמב"ם שאסר הוצאת אש משום שאפשר מערב יום טוב. אף שהרב המגיד כתב שהרמב"ם פוסק כרבנן דאזיל לטעמי' שפסק בפרק א' דאוכל נפש שאפשר מערב יום טוב. אסור מדרבנן לעשותו ביום טוב] אבל לר' יהודה אמרינן דהבערה באמת מכשירין נקרא ומותר משום שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב. אבל הוצאת אש שאפשר מערב יום טוב אסור מכל מקום מוכח מירושלמי דאש לבשל חשיב מכשירין [ואף לפי פירושו מוכח כן על כל פנים לר' יהודה דקיימא לן כוותי']: סימן תט. א) ראוי לבאר מה נקרא מכשירין. והנה דעת הרא"ש דכל שאי אפשר לאכול בלעדה נקרא גוף אוכל נפש. כבר כתב הרב בשלחן ערוך סימן תצ"ה בקונטרס אחרון סק"ד דרוב פוסקים חולקים על סברא זו. ומלבד זה אינני מבין כלל. דכל מחלוקת ר' יהודה ורבנן בשאי אפשר בענין אחר. דבאפשר גם לר' יהודה אסור כהא דשפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב [ביצה דף כ"ח:] ופירש"י שנרצף נעקם. דאפשר להשתמש בו כך וטירחא דלא צריך הוא. וכל מכשירין בשאי אפשר בענין אחר. כגון סכין של שחיטה שנפגמה שאי אפשר לשחוט באופן אחר. וכן מסתבר. דבאפשר באופן אחר אסור גם לר' יהודה.

שהרי לר' יהודה מכשירין רק דיחוי כמו שכתב הטור סימן תק"ט, וכן משמע בר"ן שכתב דאוכל נפש הותרה דאפילו אפשר מערב יום טוב מותר. ואם כן מכשירין שאין היתר רק באי אפשר מערב יום טוב דחוי. ואם כן באפשר בלעדה איך ידחה. וכהא דריש לקיש באפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה לא תעשה. ועל כן כתב הרמב"ן במלחמות במכשירין כמה דאפשר לשנויי משנינן: ב) אך מה שהעלה הרב בשלחן ערוך. גם כן אינו עולה להלכה לכאורה. והנה מקור הדברים ביצה (דף כ"ב.) מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר. אמר לי' אפשר כו' אין לו כו' א"ל אסור. איתיבי' אין מכבין את הבקעת ביום טוב ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר. ההיא ר' יהודה היא כי קאמינא אנא לרבנן. פרש"י ההיא ר' יהודה דדריש לכם לכל צרכיכם וכן תשמיש. והנראה מפירש"י דאין צריך בזה כלל למתוך שהותרה כבוי בבישרא אגומרי. או בגריפת תנור להרא"ש. אלא דתשמיש דומה למכשירין. וכשם שמתירין תיקון השפוד למכשירי אוכל נפש. אף דליתי' באוכל נפש ממש. כמו כן מתירין כבוי לצורך תשמיש. אף דליתי' באוכל נפש: ג) וביאור דברים אלו נראה לפי מה שכתבו התוס' בעבודה זרה (דף ס"ו:) דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה. דכשאוכל הפת שנתקן בעצים לא חשיב כאוכל העצים אלא שנהנה מהם. ועל כן במתקן שפוד לצלות ואוכל אחר כך הצלי חשיב כנהנה משפוד. ומזה הוכיח הש"ס דמתירין מלאכת יום טוב לצורך הנאה דלאו אוכל נפש גם כן. והא סבירא להו להש"ס בפשיטות דאין מתירין מלאכה לצורך אכילת דבר אחר שאין בחפץ שעושה בו המלאכה ובגוף המלאכה אין אכילה כדברי תוספות הנ"ל רק הנאה. ודלא כהגאון ר' עקיבא איגר ז"ל סימן תק"ז במגן אברהם סק"ח שכתב בפשיטות דהותר לר' יהודה גם כן משום מתוך. וראייתו מהא דפרק קמא דכתובות דדבר אחר רק צורך קצת, ולאו ראי'.

דהתם באפשר לעשות הנשואין מערב יום טוב. ואם כן אין היתר מדר' יהודה. על כרחין צריך למתוך. אבל הכא דאי אפשר מערב יום טוב. דעל כורחין הי' צריך לו הנר לאכילה. מותר לר' יהודה בלא מתוך. ותמיהני שנעלם מר' עקיבא איגר ז"ל דברי רש"י אלו: ד) ונראה שרש"י הי' לו הכרח לסברא זו שמתירין לצורך תשמיש כמו למכשירי אוכל נפש. דעל כורחין אין לבא בזה מדין מתוך שהותר בבישרא אגומרי. דהא בישרא אגומרי חשיב גוף אוכל נפש כמו שכתב הרשב"א. וכן משמע מדמותר גם לרבנן. כמו הפשט דמותר גם לרבנן. אף דאינו נהנה מעור שנעשה בו מלאכת הפשט חשיב גוף אוכל נפש. כיון דבאותו מעשה ניתקן הבשר. הכי נמי בישרא אגומרי אף שאינו נהנה מכבוי האש. חשיב אוכל נפש. ואם כן אם הי' מקום להתיר בכבוי נר מפני דבר אחר משום מתוך גם לרבנן יהי' מותר שהרי שיטת רש"י דאמרינן מתוך אף דליכא צורך יום טוב כלל. ואם כן למה יגרע במה שמכשיר התשמיש גם כן לאסור. ורבנן דאסרי בתיקון השפוד משום דמכה בפטיש אינו באוכל נפש. אבל כבוי דאיתי' באוכל נפש. הרי הותרה אף בלא צורך כלל. אלא ודאי דלא שייך בזה מתוך כלל. דבישראל אגומרי וכן גריפת תנור אינו מתכוין לכבוי כלל רק דממילא נכבה, וכן גריפת תנור לר' יהודה לפירוש הרא"ש. אינו מתכוון לכבות הניצוצות. רק ממילא מתכבין על ידי גריפה. והוא קל מכבוי הנר מפני דבר אחר דמתכוין לכבוי. ולא אמרינן מתוך מקל לחמור. וכיון דלא שייך מתוך בהא. על כורחין מה דמותר לר' יהודה הוא משום דתשמיש חשיב כמו מכשירין: ה) ולכאורה יש להביא ראי' לזה דמתירין לשאר צרכים כמו למכשירין, מלכחול העין דמותר לר' יהודה. אף דכוחל אסור משום לתא דכותב שכן מסקנת הש"ס שבת (דף צ"ה.) עיין שם בהגהת ר"י פיק ז"ל. וכן כתב בכסף משנה פרק ב' מהלכות שבת דכוחל לרפואה אסור משום כותב.

וכתיבה לא הותרה ביום טוב. ואף לפי גירסת ספרינו דמסקנא משום צובע. וצובע הותר לרב דמחייב בכל שוחט משום צובע. מכל מקום לא נתיר משום זה שבות דאתי מצובע כמו שאסרו טבילת כלים ביום טוב מגזירה דשמא יעבירנו אף דהוצאה גופה מותר. מכל מקום גוזרין בשבות דאתי מינה יום טוב או שבת] אך יש לדחות לפי מה שכתב בשיטה מקובצת בשם הרא"ה דכוחל עין בעצמותו הוי מכשירי אוכל נפש שמאיר עיניו לראות המאכלים ומתאוה יותר לאכול: ו) העולה מדעת רש"י דאמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. דכיון דאמרינן מתוך אפילו באין צורך כלל. המכשירין אינם מגרעים. וכן משמע ברמב"ם פרק א' מהלכות יום טוב הלכה ט' שכתב דשחיקת תבלין חשיב מכשירין ומותר משום שיש בו חסרון אם נעשה מבערב. ותמוה. חדא דהא הרמב"ם [לשיטת הרב המגיד] פוסק כרבנן דמכשירין אפילו אי אפשר מערב יום טוב אסורין. ועוד דאפילו לר' יהודה איך מותר דיכת מלח דאפשר מערב יום טוב בשינוי כל דהו. ובשבת חיוב חטאת אית בי' וכמו שכתב הר"ן ריש אין צדין. ואם כן אסור ביום טוב מן התורה. כיון שאפשר מערב יום טוב. אלא דהרמב"ם לטעמי' דאמרינן מתוך אפילו אין צורך כלל. ועל כן אמרינן מתוך שהותרה טחינת חטים ביום טוב מן התורה. ואין איסור רק מדרבנן כיון שאפשר מערב יום טוב. ועל כן התירו בתבלין שאי אפשר מערב יו"ט וכן התירו במלח על ידי שינוי. דמתוך שהותרה באוכל נפש. הותרה גם שלא לצורך כלל. והוא הדין במכשירין. דלא גרעי משלא לצורך כלל כמו באוכל נפש דמותר על ידי שינוי אפילו אפשר: ז) אבל התוספות פרק קמא דכתובות הקשו בהא דאסור כבוי מפני דבר אחר נימא מתוך. ותירצו דכבוי נר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין. וכן כתב הרשב"א בשמעתין וזה לשונו אמר לי' אסור ואם תאמר נימא מתוך שהותר כבוי לצורך הותרה נמי שלא לצורך.