שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 137

תיפוק לי' דלבית שמאי אפילו שלמי נדבה אסור: י) וצריך לומר דבשלמי נדבה איכא טעמא דלצורך גבוה הם עושים. אבל אם נאמר מתוך יהי' מותר. כיון דהא גופה צורך קצת מה שעושה לגבוה שלא יהי' שלחנך מלא כו'. אלא משום דלית להו לבית שמאי מתוך אוסר. ולפי זה דלענין הצורך קצת לא שייך דאינו מתכוין לצורך קצת ההוא. מוכח למה דקיימא לן נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב דלצורך גבוה לא אמרינן מתוך. וזה טעם הרשב"א הובא ביתה יוסף סימן תקי"ד שכתב בתשו' שאסור להדליק לכבוד בית הכנסת משום לכם ולא לגבוה. ואף דהוא צורך מצוה עוברת. דמה שלא הדליק היום אין לו תשלומין. שבכל יום מדליק דבר יום ביומו. ולא דמי לנדרים ונדבות שאינו מקריב לצורך היום רק לקיים נדרו ונדבתו. וזה יוכל לעשות למחר. אלא דרשב"א לטעמי' דלגבוה לא אמרינן מתוך: יא) לפי זה בשביעי של פסח אסור להקריב קרבן ראי'. כיון דהי' אפשר לעשות מאתמול. ודומה לשתי הלחם ומתוך לא אמרינן בי' כיון דלצורך גבוה: יב) שוב ראיתי דגם לשיטת התוספות אין ברור שיהי' מותר להקריב עולת ראי' משום צורך קצת דמצוה. והוא. דהנה הרב המגיד בריש הלכות יום טוב כתב דהבערה הוא מכשירין. והוקשה לו לשיטת הרמב"ם דקיימא לן כרבנן דמכשירין אפילו אי אפשר לעשותם מאתמול אסור. [וכמו שכתב הרב המגיד בשיטת הרמב"ם פרק ד' הלכה ד' הלכה ט' ועל כן כתב שם הרב המגיד בריש הלכות יום טוב בשיטת הרמב"ם דאם בנה וארג לצורך אכילה לוקה. והוא לפי שיטתו דקיימא לן כרבנן] איך מותר להבעיר ביום טוב, ותירץ דכתיב לא תבערו אש ביום השבת, ביום השבת הוא דאסור ביום טוב שרי. וכל זה לשיטת הה"מ בדעת הרמב"ם, אבל כל הפוסקים חולקים על הרב המגיד ופסקו כר' יהודה, ולפי זה אין צריך לדרשה ההוא.

והבערה מותרת משום דאי אפשר לעשותה מערב יום טוב ועיין לקמן סימן ת"ח אות ו' ראי' לזה מירושלמי: יג) ולפי זה לא אמרינן מתוך בהבערה במכשירין שאפשר לעשותו מערב יום טוב . כיון דמה שהותר באוכל נפש לא הותר אלא באי אפשר לעשותה מערב יום טוב. איך נתיר בצורך קצת באפשר לעשותו ואם כן אסור להקטיר האברים ופדרים בשביעי של פסח משום מתוך שהותרה הבערה באוכל נפש הותר נמי לצורך מצוה דעולת ראי'. כיון דבהקטרה יש מלאכת הבערה כבש"ס יבמות (דף ל"ג:) והבערה לא הותר גם באוכל נפש באפשר מערב יום טוב. ועולת ראי' הא הי' אפשר להקריבה בחול המועד. וביום טוב ראשון דמותר הוא משום שמא יאנס כמבואר שם. אבל בשביעי ולא נאנס תחילה אסור: יד) עוד נראה ברור דגם לשיטת התוס' אסור להקריב עולת ראי' בשביעי של פסח. וראי' משתי הלחם. ומה שדחיתי לעיל אות ז' משום דשתי הלחם אינו חובת יחיד רק חובת ציבור. ואינו דומיא דאשר יאכל לכל נפש. ליתא דבפסחים (דף מ"ז.) הקשה רבה לר' חסדא דאמר צורכי שבת נעשה ביום טוב משתי הלחם שנאפים מערב יום טוב. ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביום טוב. השתא דשבת נעשין ביום טוב, דיום טוב ביום טוב מבעיא. ופירשו התוס' דבלא דר' חסדא ניחא. דשתי הלחם אין עיקרו לשמחת יום טוב אלא לצורך הזבח. אבל לר' חסדא דצורכי שבת נעשין ביום טוב. הטעם משום דהוא מצוה שצריך לעשותה ביום טוב, ואין לה זמן אחר. הוי כמו אוכל נפש. ואם כן שתי הלחם נמי כיון שצריך לעשותם משום מצוה יהי' מותר עכ"ד. ואי שתי הלחם משום דהוא חובת ציבור לא דמי לשאר מצוה. מה קושיא משתי הלחם. אלא ודאי הא ליתא. ולעולם כל מידי דלגבוה חשיב עיקרו לצורך גבוה ומצוותו ממילא מתקיים, ועל כן תשו' הרשב"א שאוסר להדליק ביום בביהכ"נ. דלצורך גבוה הוא.

גם לשיטת התוספות יהיה אסור [ולדידן שמתירין הוא משום שבית הכנסת לא חשיב לגבוה] והיינו דאין צורכי שבת נעשין ביום טוב. דאף דמצוה שזמנה ביום טוב הוא וכתבו התוס' מנחות דמצוות שבת שאי אפשר לעשותה בשבת חשיב מערב שבת זמנה. ואם כן מצוה שזמנה ביום טוב הוא. מכל מקום עיקרו לשבת עושים ולאו למצוות הכנה שעושה ביום טוב מתכוין. ועל כן מקשה לר' חסדא דאמר צורכי שבת נעשין ביום טוב ולא חייש למה שכוונתו לשבת. הכי נמי בשתי הלחם ולחם הפנים אף שעיקרו לגבוה. כיון שמכל מקום הוא עושה מצוה יהי' מותר. ואם כן עולת ראי' נמי כיון שלגבוה הוא עיקרו לצורך גבוה ואסור: טו) ולפי זה דעולת רא' לב"ה בשביעי של פסח אסור. על כורחין מתניתין דפרק ב' דביצה פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בעולת ראיה לא מיירי בימים האחרונים ביום טוב אלא בימים ראשונים שדרך להקריב ) ולפי זה אין דוחק מה שכתבתי דבשמיני עצרת מותר להקריב עולת ראיה כיון דבמתניתין לא מיירי אלא מיום טוב ראשון: טז) חוזרני למה שכתבתי לדעת הרשב"א דגזירת הכתוב דלכם ולא לגבוה דלגבוה לא אמרינן מתוך. וכן מוכח לדעת רש"י ורמב"ם דאמרינן מתוך אפילו ליכא צורך כלל. אם כן לכם ולא לגבוה לכם ולא לנכרים היכי משכחת לה. אלא ודאי גזירת הכתוב הוא וכן כתב בשיטה מקובצת בשמעתין דמתוך לדעת רש"י וזה לשונו ואם תאמר אם כן דלמאן דאית ליה מתוך הותר לכל דבר. ואף על פי שאין בו צורך כלל. לכם ולא לנכרי דאמר רחמנא היכי משכחת לה. ויש לומר דאף על פי שהתירה התורה שלא לצורך כלל אפילו הכי אסרה לצורך עכו"ם ואין צריך לתת טעם בדבר הואיל וגלי ביה קרא וגזירת הכתוב הוא: יז) הן אמת דיש לומר לדעת רש"י לפי מה שאכתוב לקמן סימן ת"י אות ד' לדעתו דלא אמרינן מתוך ממכשירי אוכל נפש ועיין שם מילתא בטעמא וראיה ברורה.

וכיון דהאי לכם יליף מינה ר' יהודה דקיימא לן כוותי' דמכשירין מותרין על זה מיעט קרא לכם ולא לנכרים שמתקן שפוד לצלות בשר לנכרי אסור ק התורה והא דלקמן כ"א ושחטנו להם עגל והאכלנום כו' דאיסור הי' מן התורה לכם ולא לנכרים עיין שם. יש לומר דהבעירו אש לבשל והבערה מכשירין הוא כמו שיתבאר לקמן סימן ת"ח על כן לא אמרינן בי' מתוך. והיינו טעמא דר' עקיבא דאמר לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' כמו שיתבאר לקמן סימן ת"י אות ח' יע"ש ותמצא נחת. ולעולם בגוף אוכל נפש אמרינן מתוך אף לצורך נכרים: יח) אך לדעת הרב המגיד בשיטת הרמב"ם דקיימא לן כרבנן דמכשירין לגמרי אסורין. על כורחין מוכח מקרא דלכם ולא לנכרים דלנכרים לא אמרינן בי' מתוך. ותמוהין בעיני דברי הרב המגיד פרק א' מהלכות יום טוב הלכה י"ג הוצאת אוכלי בהמה לשיטת הרמב"ם מותר גמור הוא. ותמוה כיון דמיעט קרא מלכם לא אמרינן ביה מתוך כמו לנכרים דמחד קרא נתמעט. ומלכם ולא לכלבים גופה מוכח דלצורך בהמה לא אמרינן מתוך. דכל מלאכות שישנם באוכלי בהמה ישנם באוכל אדם גם כן ואף על פי כן נאסרו. על כורחין דלבהמה לא הותר משום מתוך ומה חילוק בין הוצאה לשאר מלאכות בשל תורה. ולא חילק הרמב"ם בהלכה וא"ו הוצאה משאר מלאכות אלא בדרבנן דאסרו בכל מלאכות באפשר מערב יום טוב ובהוצאה התירו כדי שלא יהי' כמו שידיו אסורות יע"ש. אבל בלבהמה ולנכרים דאסור מן התורה למה ישתנה הוצאה וצע"ג: יט) ובתוספות פרק קמא דכתובות זה לשונם והוצאה לצורך נכרי נראה דאסור. ולכאורה מה נראה. הלא מקרא מלא הוא לכם ולא לנכרי. ונראה דהיינו כששלח נכרי אחר חפץ דאית בי' משום דרכי שלום אם לא ישלח לו וכמו שכתבו התוס' שבת (דף י"ט.) הוה אמינא דמותר. וכבר ביארתי דברי התוספות אלו בתשובה סימן שפ"ז בעזר השם.

אך דברי הרב המגיד איני יודע ליישבם: סימן תו. א) כתב הרמב"ן בספר תורת האדם הביאו הר"ן פרק קמא דביצה דמת ביום טוב ראשון דיתעסקו בו עממין. אפילו הוצאתו על ידי ישראל אסור. ולא אמרינן בזה מתוך. דאין צורך כלל. ואי משום מצוה. הא אין שורפין קדשים ביום טוב. ועוד דאשר יאכל לכל נפש כתיב. ואין כאן נפש. עד כאן. ואנן לא קיימא לן כן בסימן תקכ"ו אלא דהוצאתו מותר על ידי ישראל משום מתוך. וכדעת האיכא מאן דאמר שבר"ן. והרב בשלחן ערוך סימן תצ"ה כתב לחלק בין שריפת קדשים דאינו מצוה עוברת. וקבורת מת בעשה לקוברו ביום דוקא. ואף שאינו עובר בלאו עד הבוקר. מכל מקום העשה עבר מיד כשהשהו עד הלילה. מה שאין כן שריפת קדשים אין זמנו קבוע עד כאן דבריו. ובמחילת כבודו הרמה והנשאה לפי עניות דעתי הני דברים ליתנייהו. ובספר החינוך מצוה תקל"ז זה לשונו שמצוה לקבור ביום מיתה. והעובר על זה והלין את המת שלא לכבודו בטל עשה זה מלבד שעבר על לאו עד כאן לשונו. הרי להדיא דאין עובר על העשה עד שהלינו ועבר על הלאו. ואף דכתיב ביום ההוא. הלא ילפינן במת שם שם מעגלה ערופה דכתיב בה כפרה כקדשים. ובקדשים הדין דהלילה הולך אחר היום. וכן בטור ושלחן ערוך לא הוזכר רק דין המלין את מתו שעובר בלא תעשה ולא שמצוה לקוברו ביומו דוקא. וזה ברור: ב) ומכל מקום סבירא להו להפוסקים המתירים כיון דעיקר זמנו ביום חשיב צורך יום טוב משום חביבה מצוה בשעתה. מה שאין כן בשריפת קדשים שאין שום נפקא מינה אם ישרפנו ביו"ט או בחול. ולאו צורך יום טוב הוא כלל. והא דאמרינן במנחות (דף מ"ו:) דשתי הלחם הבאים בפני עצמם תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. וסבירא לי' לר' יוסף דלשריפה אתיין. ומה שאין שורפין אותם לאלתר משום שאין שורפין קדשים ביום טוב. ואף שחובת היום הוא. וחביבה מצוה בשעתה.

יש לומר משום דשריפתו ששייך אל הקרבן דחובת ציבור הוא. ולא של כל יחיד ויחיד. ולאו בכלל אשר יאכל לכל נפש הוא. כנ"ל סימן ת"ד אות ז' וי"ד (ועיין שם שטעם זה נדחה משמעתא דפסחים (דף מ"ז.)]: ג) ועוד אפשר דהיינו דמקשה עלה אביי דהכא דמצוותו בכך לשרפינהו לאלתר. מידי דהוה אפר ושעיר של יום הכיפורים. ולכאורה למה דקיימא לן שתי הלחם אפייתן מערב יום טוב. אם כן לא דחו שתי הלחם יום טוב. ושוב אין דוחין יום טוב משום לכתחילה. דבמנחות אמרינן דהא דאין ממתינין באברים ופדרים עד שתחשך. משום שכבר דחתה שחיטה את השבת. שוב דוחין גם משום חביבה מצוה בשעתה. אך להנ"ל יש לומר דקושייתו הוא דמכל מקום משום חיבוב מצוה יחשב צורך היום. דהא חזינן שדוחין יום הכיפורים בשביל זה: ד) שוב ראיתי דמקור הדין דמת ביום טוב ראשון יתעסקו בו ישראל הוא בהלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג סוף סימן ג' בשם ראב"ן. והנה בראב"ן (דף ע"ו:) זה לשונו אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין. פר"ח נקטינן קטן למולו ולולב למצוותו וספר תורה לקרות בו. ומשום הכי מייתי עלה בגמרא השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה אף על פי שעשה מצוה. ואמר בית שמאי הוא דאסר הוצאה דמצוה. דאי בית הלל הא מתירין הוצאה. דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילת יום טוב שהוא מצוה. הותרה נמי שלא לצורך אכילה כגון הוצאת קטן כו' שהן נמי מצוה. ושוחט עולת נדבה נמי מצוה הוא ומתוך שהותרה שחיטה לאכילה שהיא מצוה הותרה נמי לשחיטה עולת נדבה שהיא מצוה. אף דלאו לאכילה הוא עד כאן לשון הראב"ן. הנה מפורש בראב"ן דאינו סובר כפי' התוספות דעולת נדבה חשיב צורך היום משום דשלא יהא שלחנך מלא. אלא משום מצוה. ולא סבירא לי' נמי דמצוה חשיב צורך היום.

אלא דאדרבא כל אוכל נפש שהתירה התורה הוא משום דמצוה ודו"ק: ה) ועוד מוכח מדבריו דאפילו מצוה שאינה עוברת אמרינן בי' מתוך. דהא עולת נדבה מצוה שאינה עוברת היא. ועל כן קבורת מת נמי אף דלאו מצוה עוברת היא אמרינן בי' מתוך. ואם תמצא לומר דטעמא דראב"ן בעולת נדבה משום דמסתמא הקדישה מערב יום טוב. דאין מקדישין ביום טוב. ואם מאחרה עד אחר הרגל עובר עלי' בעשה [לבד אם הקדישה לאחר תמיד של בין הערבים של ערב יום טוב. עיין תוספות ראש השנה (דף ז' :). ואף בזה יש לדון דמכל מקום מדאורייתא הי' מותר השחיטה והזריקה מערב יום טוב ויעלה וילין האברים עיין פסחים (דף נ"ט.) ר' פפא אמר. ועיין תוספות יבמות (דף ל"ג) בד"ה אלא] ויש לחוש שמא יאנס לאחר יום טוב ולא יוכל להקריבה במועד עד לאחר הרגל ונמצא עובר בעשה [וכמו שפירש"י ביצה (דף כ':) בד"ה שמא ישהה וזה לשונו ושמא כשיבא המועד יארע אונס ונמצא מאחר נדרו] ועל כן חשיב צורך. וכמו שמותר להקריב עולת ראי' לבית הלל מהאי טעמא דשמא יאנס כדאיתא שם. גם לפי זה ניחא במת דשמא יאנס בלילה ולא יוכל לקוברו ועובר בלאו ועשה. אך העיקר דלראב"ן אפילו מצוה שאין קבוע לה זמן כלל אמרינן מתוך: ו) אך קשה לפי זה במילה שלא בזמנה ושריפת קדשים נימא מתוך. ואין לומר משום דשייך ליום שמיני שהוא חול. וכן שריפת קדשים שייך חול שנקרבו בו. דאם כן חלה טמאה תשרף ביום טוב ולפי טעם שני דוקא בעולת נדבה משום עשה דעובר ברגל אחד ניחא. אך לא משמע כן בדבריו. ואולי יש לומר דסבירא לי' כדעת בעל ספר יראים דמילה שלא בזמנה ושריפת קדשים ועולת חול ביום טוב הוה לי' שלשה כתובים הבאים כאחד עיין שם: ז) ויותר נראה דטעם מילה שלא בזמנה משום דכולהו תשלומי דשמיני שהי' חול ומידי דחול לא עבדינן ביום טוב.

ושריפת קדשים טעמא אחרינא על פי שנתבאר סימן ת"ח אות ו' דהבערה חשיב מכשירין ומותר רק משום שאי אפשר מערב יום טוב [ולפי זה הבערה ביום טוב רק דחוי כמו שכתב הטור בסימן תק"ט. וכן משמעות הר"ן שכתב דאוכל נפש הותר משום דאפילו אפשר מערב יום טוב מותר]. ולפי זה אי אפשר שנאמר מתוך במצוה בהי' אפשר לעשות מערב יום טוב. אף שהוא גוף מצוה ולא מכשירין. כיון דאין ההיתר רק מתוך שהותר באוכל נפש. ואין הבערה בגוף אוכל נפש רק במכשירין ואי אפשר שיהי' מותר יותר ממה שהותר בהבערה דאוכל נפש. ועל כן שריפת קדשים דאסור משום הבערה אסור באפשר מערב יום טוב. כגון שנטמא מערב יום טוב ואפילו נטמא ביום טוב. כיון שאפשר לעשות לאחר יום טוב. דמה לי אפשר לעשות קודם יום טוב או אחר כך. ודוקא שוחט עולת נדבה והוצאת המת דשחיטה והוצאה איתנייהו בגוף אוכל נפש. והותרו אפילו אפשר מערב יום טוב. הותרו נמי לצורך מצוה אפילו אפשר לאחר יום טוב. מה שאין כן הבערה דלא משכחת התירא באוכל נפש רק באי אפשר לעשותו רק ביום טוב: ח) ואפילו לשיטת התוספות דמצוה שאין עיקר זמנה ביום טוב. כגון עולת נדבה. לא חשיב צורך היום. והוצרך ליתן טעם בעולת נדבה דחשיב צורך היום שלא יהא שלחנך מלא. מכל מקום יש לומר במת דכתיב קבור תקברנו ביום ההוא. אף דגם בלילה שאחר כך זמנו. דדומה לקדשים דלילה הולך אחר היום. מכל מקום עיקר זמנה ביום וחשיב צורך היום. דאף אם יעשה בלילה שאחר כך יהי' צורך יום. רק דאפשר למלאכה ליעשות בחול. וזה לא יזיק בגוף מצוה ואיתי' בגוף אוכל נפש. מה שאין כן בהבערה. וניחא נמי בשריפת שתי הלחם הבאין בפני עצמן. דאף דצורך יום טוב הם לא דחו יום טוב. כיון דאפשר לשורפן בלילה שאחר כך. והבערה ליתי' רק במכשירין.

ולרבנן דסבירא להו מכשירין לעולם אסורין וצריך לומר דהבערה דמי לאוכל נפש מקרא דלא תבערו כבסימן ת"ח אות ו' מירושלמי. הא דאין שורפין קדשים ביום טוב. הוא משום דרבנן הא לית להו מתוך כלל. דאינהו אמרי אין בין שבת ליום טוב אלא אוכל נפש בלבד. ובפרק משילין אוקימנא להא כבית שמאי דלית להו מתוך. דאי בית הלל הא איכא דמשילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת עיין שם. ולהרב המגיד דקיימא לן כרבנן ופסק מתוך. צריך לומר דלית לי' הא דראב"ן דקבורת מת חשיב צורך היום. או יש לומר כתירוץ הב' דחשיב צורך היום שמא יאנס בלילה כנ"ל אות ה'. מה שאין כן בשריפת קדשים דאין קבוע זמן כלל. אלא דאכתי יקשה משתי הלחם דשריפתו במקום אכילתו ואינו אלא ליום ולילה. ואם כן הוי צורך היום. מיהו אם אין לינה פוסלת בפרים הנשרפין משום דלאו בר אכילה. הכי נמי בשתי הלחם כיון דלשריפה הוא ואין קבוע לו זמן כלל. ובזבחים (דף ק"ד:) הוי איבעיא ולא איפשטא. אך יותר נראה דהרב המגיד סבירא לי' הוצאת מת לא חשיב צורך היום כיון דצורך מת הוא. והוא הדין בשתי הלחם וכל שריפת קדשים דצורך גבוה ולא חשיב צורך היום. ואין להאריך בזה יותר: ט) ושיטת הרמב"ן נראה דלא חשיב מצוה צורך היום אלא בדבר שהוא חובת הגוף. כגון לולב וספר תורה דמתניתין או קטן למולו דהוא חובת גוף הקטן. ולא קבורת מת. דחובת מת הוא על האדם ואינו חובת נפש: י) ואחר העיון נראה שהרמב"ן לטעמי' הי' לו הכרח לסברא זו מדאמרינן בביצה (דף ז':) בהא דושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה דאמר ר' יהודה והוא שיש דקר נעוץ מבעוד יום. ופריך והא עביד כתישה וחייב משום טוחן. וקשה הלא טחינה הותרה בדיכת מלח. דאף שצריך שינוי כל דהו. מכל מקום אין שינוי זה מוציאתו מידי מלאכה של תורה כמו שכתב הר"ן ריש אין צדין.

וכן קניב סילקא לבשלו בשבת חייב. וביום טוב מותר. דאוכל נפש הוא ואיכא מתוך. ומצוות כסוי יחשב צורך קצת. ועל כורחין משום דחובת דם הוא ולא חובת הגוף [ועוד דהמצוה שלא יהי' דם מגולה כמו שכתב הרמב"ן בפי' התורה בטעם המצוה ועיין שם. וכסהו הרוח אף דלא עביד מצוה כלל פטור. כיון שמכל מקום אין הדם מגולה. ודומה לקבורת מת ושריפת קדשים דרק מצוות סילוק]: יא) אך יש לומר דאין ראי' משם דכתישה בעפר לכסות הדם הוי מכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב. ולא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין להחשב המכשירין כגוף אוכל נפש. כמו שכתבו התוס' פרק קמא דכתובות והרא"ש והרשב"א פרק ב' דביצה והרמב"ן שבת (דף קכ"ד:) דלרבנן לא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. והוא הדין לר' יהודה באפשר לעשותם מערב יום טוב. אך קשה על זה מביצה (דף י"א.) מוליכין טבח וסכין אצל בהמה. הא הוי מכשירין שאפשר מערב יום טוב. ואף דהוצאה איתא באוכל נפש. הא לא אמרינן מתוך כהאי גוונא: יב) אך נראה דאינו דומה מכשירין דהוצאה לשאר מכשירין. דמתקן סכין שנפגמה לשחיטה. הרי המלאכה נעשה בגוף הסכין. ובאוכל לא נעשה עתה שום דבר. אלא שאחר כך ישחוט בה. וכן שפוד ותנור. אבל המוציא סכין לשחוט. הרי בגוף הסכין לא נעשה שום תיקון רק שצריך לסכין כאן אצל הבהמה שיהי' מוכן לשחיטה [דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והמלאכה הצורך שיש לו לעושה בהמלאכה]. וכשם שנתקרב הסכין אל הבהמה. כן נתקרבה הבהמה אל הסכין. והרי נעשה התיקון באוכל נפש ממש. כמו שנעשה בחפץ שעשה בו המלאכה. ועל כן חשיב גוף אוכל נפש. ועיין בר"ן פרק קמא דביצה שם וריש פרק אין צדין משמע להדיא מדבריו דהולכת סכין חשיב גוף אוכל נפש. והטעם כמו שכתבנו: יג)והא דאסרינן בביצה (דף י"ח.) טבילת כלים דמפרש רבה גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.