שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 136

והקשה מכח זה על הרב המגיד שכתב בפרק כ"ו דכלים המוכנים לסחורה והוצרך להם מותר לטלטלם קל וחומר מתמרי דעיסקא שמותרים אפילו באכילה. ומזה הוכיח הב"י דהרמב"ם מיירי דווקא במקפיד שלא יפסדו. וראיה מכרכי דזוזי שמותר לטלטלם: ב) ולפענ"ד הראיה שהביא מכרכי דזוזי אין ענין לההוא דהרמב"ם דהתם במוכנים לכסות בהם פרקמטיא. והרמב"ם בכלים שמוכנים למכור ואינם עומדין להשתמש בהם. ובודאי מקפיד מלהשתמש בהם שלא יראו כישנים: ג) ומה שהקשה להה"מ לפי עניות דעתי נראה דיש חילוק בין אם נמלך שלא למוכרם רק להחזיקם לעצמם דמותר לטלטל לר' שמעון אבל אם עדיין מחזיקם לעיסקא רק שלפי שעה רוצה להשתמש בהם. בכהאי גוונא אוסר הרמב"ם: ד) ומנא אמינא לה מדברי הרשב"א (דף קנ"ה) בהא דקיימא לן שווי אוכלא בשבת משוינן והקשה הרשב"א מדתנן בפרק מפנין חבילי זרדין אם התקינן, למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן. ותירץ הרשב"א דהתם בדלא בעי להו למאכל בהמה אלא לצורך מקומו או לצורך עצמו לישב עלייהו. הרי דאף דכל זמן שלא יחדן בשבת למאכל בהמה הויין מוקצה אפילו לר' שמעון. אף על פי כן אם יחדן אף בשבת מהני. אף דבין השמשות לא היו מוכנים לבהמה כיון דעכשיו מוכנים לבהמה לא חשיב מוקצה דמעיקרא נמי דעת' אולי ימלך עלייהו לבהמה. ומכל מקום לא מהני זה רק אם ימלך עליהם באמת לבהמה: ה) והיינו טעמא דר' שמעון דמתיר בתמרי דעיסקא דכשנמלך עליהם לאכילה. הרי לא ימכרם. ובטל המוקצה ומזה הוכיח הה"מ בכלים המוכנים לסחורה ושוב נמלך שלא למוכרם אלא להשתמש בהם דמותר גם כן אף דבין השמשות היו עומדים למכור. אבל הרמב"ם דמיירי בכלים שעדיין הם מוכנים לסחורה. רק שרוצה להשתמש לפי שעה. דומה לחבילי זרדין שרוצה לישב עליהן דאסור לטלטלו:

ו) והיינו טעמא דמוקצה מחמת חסרון כיס בכל הכלים המנוים בגמרא דעדיין עומדים למלאכה ההוא ועל כן חשובים מוקצה. אבל אם ירצה ליחדם לתשמיש אחר נראה לפי עניות דעתי דלר' שמעון מותר. וראי' מדאמרינן בפרק כירה בחטין שזרעם בקרקע דמותר ללוקטם ולאוכלם לר' שמעון. והא אין מוקצה מחמת חסרון כיס יותר מזה. שבוודאי מקצה אותם מלאוכלם. שהרי רוצה שיצמחו. אלא ודאי כיון שנמלך עליהם לאוכלם אף שבין השמשות היו עומדים להצמיח מותר לר' שמעון. והיינו הא דהרב המגיד. ועיין (דף מ"ג:) קושיות הש"ס אי ר' שמעון לית לי' מוקצה. משמע דלא כמו שכתבתי. ועיין בתוספות ישנים ואתי שפיר ודו"ק היטב: ז) וראיתי להגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בחי' לאו"ח סי' ש"ח סק"א שנסתפק בסכין של מילה דחשיב מוקצה מחמת חסרון כיס. אם נמלך בשבת שלא להחזיקו עוד לסכין של מילה אם נסתלק הקצאתו. והביא ראי' אחת מדברי הר"ן פרק אין צדין במוקצה מחמת מיאוס דטעמא דר' שמעון דמתיר משום דכשרוצה בשבת להשתמש בו הרי אינו מאוס אצלו. ואף דבין השמשות הי' מאוס ומוקצה הא לא איכפת לי' לר' שמעון. וקשה בצריך למקומו ליחסר. וצריך לומר כיון דאי בעי משתמש בו שוב. מותר כטלטול כל דבר והכי נמי אם נאמר דאם נמלך בשבת שלא להחזיקו לסכין של מילה מהני הרי בידו להשתמש בו על ידי המלכה. וממילא אפילו בלא המלכה יהי' מותר. וראי' זו איני מכיר דהתם מותר להשתמש בו בלי שום דבר אחר ורצונו להשתמש בו לבד מתירו. מה שאין כן הכא דרצונו להשתמש בו דברים אחרים בלא ביטול ממילה לא מהני: ח) עוד הביא ראיה מדברי התוס' ריש ביצה בד"ה אין מבקעין שכתבו דביקוע עצים מהקורות חשוב מוקצה מחמת חסרון כיס. ואף דכשמבקעים אינו מחזיקם לבנין עוד ואף על פי כן אסור משום מוקצה מחמת חסרון כיס.

ולדידי לא דמי כלל דהתם זה עצמו חסרון כיס שקורה לבנין יבקעה לעצים להסקה. מה שאין כן הכא אין חסרון כיס בדבר אם ייחד הסכין לדברים אחרים וימול בסכין אחר. רק אם עוד מחזיקו למילה יש חסרון כיס בדבר אם ישתמש בה דברים אחרים גם כן. אבל כשאינו מחזיקו עוד למילה הרי אין חסרון כיס בדבר, ודומה לנשברה הקורה דמותר ואף שהוא יחדו למילה ובין השמשות היה מיוחד למילה לר' שמעון מותר. רק מה שכתב בסוף דבריו דבעינן מעשה זה נכון: סימן תג. א) שם בסימן הנ"ל. בשם הרב המגיד דכלים שמלאכתם להיתר שלא לצורך כלל אסור לטלטלם ושכן דעת הרשב"א והכריע כן מהגמרא ויש מתירין ואין להם על מה שיסמוכו. וכן דעת הר"ן וכתב גם כן שבחידושיו הביא ראי' מהגמרא. ובחידושיו [הוא הנדפס בחי' הריטב"א] הביא ראי' מקנים של לחם הפנים דשומטם ומניחם בערב שבת משום דבהאי פורתא לא מיעפש לחם ומוכח דשלא לצורך כלל אסור ובודאי גם הרב המגיד כוון לראי' זו: ב) אך בחידושי הרשב"א שלפנינו הקשה בסוגיא הא כלי שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל שרי. ותירץ דהכא רבה גרסינן דאוסר מחמה לצל. הרי להדיא דסבירא לי' להרשב"א דאפילו שלא לצורך כלל מותר: ג) ובתוספות ריש פרק לולב וערבה בהא דמקשה הש"ס בלולב מכדי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת אף על גב דחזי למצוה שייך בי' איסור מוקצה לטלטל מאחר דאינו עשוי כלי כדאשכחן בלחם הפנים דאין סידור הקנים דוחה שבת. ודבריהם צריך ביאור דהא בסוגיא. דקנים קודם התרת כלים נשנה. או משום דבההוא פורתא לא מיעפש לחם. וצריך לומר דס"ל דודאי בכלים שמלאכתם להיתר אין צריך לדקדק איזה תשמיש יכול לעשות בו מערב שבת שיהי' אסור לעשותו בשבת. רק משום דקנים אינם עשוים כלים. רק שהגמרא מדמה דכי היכי שהתירו כלים כמו כן הי' להתיר קנים. כיון דאית בהו צורך.

כמו שהתירו כלים משום צורך. ותירץ הש"ס דבקנים אין צריך להתירם דבההוא פורתא לא מיעפש לחם. ובכלל היתר כלים אינם. שהרי אינם עשויים כלי וכדברי התוספות. והרי הדבר מבואר בדברי התוס' דאין שום ראי' מקנים לכלים: ד) ואף שגם להתיר אין ראי' מדבריהם דאפשר שלא הוקשה להתוספות אלא משום דמכל מקום צורך הוא. ובודאי בכלים שהותרו לטלטלו אין צריך לדקדק אם יוכל לעשות מערב שבת יעשה בשבת. מכל מקום על כל פנים לאיסור אין ראי' ועוד יותר נראה דסבירא לי' דאפילו שלא לצורך מותר לטלטל. דאם לא כן מה הוקשה להם. דאימא דדוקא בכלים דעלמא כדי שלא יצטרך לדקדק. מה שאין כן בקנים דלעולם יוכל לעשות מערב שבת. אלא דאפילו שלא לצורך כלל מותר. ובהא לא שייך כדי שלא יצטרך לשער תמיד. שהרי דבר זה יוכל לעשות בקל. דלמה יטלטל שלא לצורך. על כן נראה יותר דהתוספות סבירא להו כהרשב"א בחידושיו דאפי' שלא לצורך כלל מותר: ה) ועוד נראה לי ראי' להתיר מההיא דשלהי שבת דמדידה דלאו מצוה דאסור וקאמר שם מתעסק אנא. ופרש"י שלא לצורך אלא לאעסוקי בעלמא, הרי דאף במה שאסרו חכמים אינו אלא בשיש לו צורך בדבר. וכמו עיקר מלאכת שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכל שכן במה שהתירו חכמים לכל צורך אף מחמה לצל שיהי' מותר שלא לצורך. ועל כן נראה לי שהמתירין יש להם על מה שיסמוכו. ואף שאינני כדאי להכניס ראשי בין הראשונים ז"ל כתבתי זה ללמד זכות על רוב העולם שאינם נזהרים בזה מלטלטל כלי שלא לצורך זולת הלומדים. ולפי עניות דעתי יש להם על מה שיסמוכו ומנהג ישראל תורה הוא: סימן תד. שמעתתא דמתוך. א) ביצה (דף י"ב.) תני תנא קמי' דרב יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה.

פרש"י דאילו חובת היום רחמנא שרי' ותמוה כמו שהקשו בתוספות דהא אליבא דבית שמאי קיימינן דאמרי שוחטין שלמים ביום טוב אבל לא עולות: ב) והנראה לי בזה דעולת ראי' לא פסיקא לי' לתנא. דבשמיני עצרת מותר להקריב עולת ראי' דחובת היום שהוא קרבן הקבוע לו זמן דוחה יום טוב. כיון דרגל בפני עצמו הוא כמו פסח שני. כמו שכתבו הרמב"ן והריטב"א פרק לולב וערבה עיין שם. ועל כן כמו פסח שני שדוחה שבת. אף דאי מיקלע שני בשבת על כורחך חל ראשון בחול. ונמצא שהי' אפשר להקריב בראשון בחול ואף על פי כן דוחה. ואם תאמר דהתם הטעם משום שהי' טמא בראשון ולא הי' אפשר לעשות. אם כן גם בשמיני. כשלא הי' יכול להקריב בסוכות דמביא בשמיני כיון דרגל בפני עצמו הוא. כמו שכתב הריטב"א. ידחה. אך באמת נראה בפסח שני שדוחה שבת אפי' הזיד בראשון. דסוף סוף פסח שני שהוא דבר בפני עצמו. וזה לא הי' יכול לעשות בחול. וכמו כן בעולת ראי' בשמיני: ג) אך קשה דאם כן לדידן דקיימא לן כבית הלל ידחה שמיני את השבת כמו פסח שני. שהרי מה שאין חגיגה וראי' דוחין שבת הוא משום שיש לו תשלומין. כמו שכתבו רש"י ורמב"ם. ושמיני אין לו תשלומין. [וגם לא חשיב אפשר לעשות מאתמול כמו פסח שני דלא חשיב אפשר כיון דרגל בפני עצמו הוא כנ"ל]: ד) ונראה ליישב דהנה לכאורה יש להבין כיון דשמיני טפל דחג הסוכות [כדאיתא ריש יומא מי איכא מידי דעיקר רגל לא בעי פרישה וטפל דידי' בעי פרישה. וקאי על שמיני עצרת עיין שם] ואי אפשר דשמיני ידחה שבת ויום טוב. כיון דיום טוב ראשון לא דחי שלא יהא טפל חמור מן העיקר כדאיתא בזבחים (דף מ"ח: מ"ט.) עיין שם. אך זה אינו. דמה שאינו דוחה ביום טוב ראשון לאו משום קולא דיום טוב ראשון רק משום דיש לו תשלומין ויוכל להקריב בחול.

אך יש לומר על פי מה דאיתא בזבחים (דף מ"ח:) דלמד חשיב טפל ומלמד עיקר עיין שם. וכיון דהקרבת ראי' וחגיגה בשמיני משביעי של פסח ילפינן לה. וכיון דשביעי של פסח דעיקר. אינו דוחה. כל שכן שמיני דטפל. אך לכאורה גם זה אינו דמה ששביעי של פסח אינו דוחה הוא משום דתשלומין דראשון ואינו קרבן שזמנו קבוע בשבת ולא משום קולא דקרבן הוא: ה) אך נראה דאפילו הי' לו זמן קבוע בשבת כיון דלאו חובת שעתי'. רק תשלומין דראשון. לא דחי דחובת שעתי' חמור טפי. אבל חובת אתמול אינו דוחה שבת. אבל יום טוב דוחה. ועל כן לבית שמאי דוחה ראי' בשמיני את יו"ט: ו) ומנא אמינא לה. דאיתא בשבת (דף קי"ד.) דחלבי שבת קרבין ביום טוב אבל לא ביום הכיפורים ולא של יום הכיפורים בשבת. ואי אמרת דטעם דאין חלבי שבת קרבין ביום הכיפורים. וגם לא להיפוך. משום דהי' אפשר להקריבו בלא איסור יום הכיפורים או שבת של עכשיו. דהא שבת ויום הכיפורים קדושה אחת הוא. ומטעם זה יותר הי' ראוי שלא להקריב של שבת ביום טוב. והי' ראוי לאוקמי קרא דשבת בשבתו לשבת ביום הכיפורים ולא לשבת ביום טוב. אלא ודאי היינו טעמא משום דכשמקריב האימורים בלילה. חובת היום שנזרקו בו הדם הוא. ועיקר זמנו ביום. דמהאי טעמא מותר להקריב אברים ופדרים בשבת ביום משום חביבה מצוה בשעתא [ועיין ברש"י שבת (דף קל"ג.) בד"ה שאין תלמוד לומר] וכיון דלאו חובת שעתי' אינו דוחה שבת [דקיל כדאיתא ריש פרק תפלת השחר דחובת שעתי' קודם ובסוכה דף נ"ו.] ומכל מקום גלי קרא חלבי שבת קרבין ביום טוב. דאת יום טוב הוא דוחה אף שאינו חובת שעתי': ז) ועל כן שביעי של פסח הי' קרבן ראי' דוחה יום טוב אף דתשלומין דראשון ולאו חובת שעתי'. רק משום שאין זמנו קבוע ביום טוב, ולא משום קולא. ושפיר שמיני של חג דוחה יום טוב.

אבל שבת אינו דוחה שלא יהא טפל חמור מן העיקר. שביעי של פסח דאפילו הי' זמנו קבוע לא הי' דוחה כיון דלאו חובת שעתי' וקיל. ותרצה לומר דשמיני שהוא חובת היום. דרגל בפני עצמו הוא. חמור וידחה. על זה אמרינן שלא יהי' טפל חמור מן העיקר. כיון דמשביעי של פסח ילפינן לה. אי אפשר שיהי' חמור ממנה והוא קל כמו שביעי של פסח. ועל כן אינו דוחה שבת כמו חלבי יום הכיפורים שאין קרבין בשבת מחמת קלות הקרבן שאינו חובת שעתי' כנ"ל. אבל יום טוב הוא דוחה. ואפי' לשיטת התוספות פסחים (דף ע"ו:) דהא דחגיגה וראי' אינו דוחה שבת. לאו משום שיש לו תשלומין. מכל מקום הא דאינו דוחה ראי' את יום טוב לבית שמאי משום דיש לו תשלומין הוא כדאיתא להדיא ביצה (דף כ'.) ושמיני הא קבוע לו זמן. וכמו פסח שני דחשיב קבוע לו זמן מדדוחה שבת ודו"ק היטב: סימן תה. א) יש לעיין בשלמי חגיגה לבית שמאי. ולבית הלל גם עולת ראי'. שמקריבין ביום טוב. אם יכול להקריב גם בשביעי של פסח. או לא. שהרי החילוק שבין שתי הלחם דחובת היום הם ואף על פי כן אסור לאפותם ביום טוב. הוא משום דשתי הלחם יכול לאפותם מערב יום טוב. ואם כן הכא נמי הלא הי' אפשר להקריבם כל ימות הפסח: ב)ונראה דמותר ומשום דחגיגה עיקרו לאכילת אדם וכהא דחגיגה (דף ז'.) נאמרה חגיגה להדיוט. (ושם ח') בית הלל אומרים אכילה ראשונה מן החולין. ועיין שם עוד ברש"י. ומבואר דעיקר מצוות חגיגה לאכילת הדיוט. והא דאין נדרים ונדבות קרבין ביום טוב. הא כתבו התוספות (דף כ"א.) בד"ה נדרים ונדבות משום דעיקר לצורך גבוה הם עושים. והכא אדרבא עיקר לצורך הדיוט מביאים ודומה לפסח שעיקרו לאכילה [ודעת הטורי אבן שיכולים להביא חגיגה [וראי'] בשותפות גם כן. אך רש"י פסחים (דף פ"ט:) בד"ה ועל חגיגתו חולק בזה.

ועיין ראב"ד פרק ב' מהלכות חגיגה הלכה יוד משמע דיוצא ידי חגיגה בשותפות. דהא חגיגת י"ד אינה באה רק כשבני חבורה מרובים ואין החגיגה ביחיד ואף על פי כן יוצא בה ידי חגיגת ט"ו גם כן עיין שם. והיינו משום דבא לאכילה, ודומה לפסח דבאה בשותפות לאכילה ודין עולת ראי' יתבאר לפנינו בעזר השם]: ג) וראי' לזה מדברי הראב"ד הנ"ל דחגיגת ארבעה עשר הואיל ורשות הוא אם התנה עלי' לצאת בה בט"ו משום חגיגת חובה יוצא בה אם שחטה בי"ד. וקשה אם כן איך מקריבין חגיגה בט"ו הא אפשר למיעבדה מערב יום טוב ודומה לשתי הלחם. ואף דלכתחילה ודאי מצוה להקריבה בט"ו. הלא לכתחילה עולת ראי' מצוה להקריבה בט"ו ולא בשאר הרגל ועליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי. ואף על פי כן אי לאו טעמא דשמא יאנס הי' אסור להקריבה ביום טוב. אלא ודאי אין בחגיגה שום איסור משום דעיקרו לאכילה): ד) ובעולת ראי' נראה דתלוי במחלוקת התוספות עם הרשב"א. דהנה בהא דהשוחט עולת נדבה לבית הלל אינו לוקה משום מתוך כתבו התוספות דחשיב צורך קצת. משום שלא יהי' שלחנך מלא כו'. ומה שמכל מקום אסור בעשה דלכם ולא לגבוה. משום דעיקרו לצורך גבוה לבד עושים. ולא לצורכו דלא יהא שלחנך מלא כו' [ולא משום דגזירת הכתוב הוא דלגבוה לא אמרינן מתוך כמו שכתב בשיטה מקובצת לשיטת רש"י]: ה) וראי' לזה מדברי התוספות לקמן (דף י"ט.) שהקשו למה להו לבית הלל קרא דלה' כל דלה' תיפוק להו משום מתוך. והוי שפיר צורך קצת דלא יהי' שלחנך מלא. והקשה מהרש"א דהוה אמינא דאסור מלכם ולא לגבוה. וכמו שכתבו התוס' שם לבית שמאי ואמרתי ליישב. ושוב מצאתי באבן העוזר דבעולת חובה אמרינן מתוך שהותר בשלמי חובה דאוכל נפש. הותר בעולת חובה. ולא ממעטינן מלכם ולא לגבוה אלא נדבה. דאפילו בשלמים דאוכל נפש אסור וליכא מתוך עיין שם.

ואי גזירת הכתוב דלא נימא מתוך לגבוה. אם כן מה נפקא מינה בין עולת נדבה לעולת חובה. הלא גם בעולת נדבה איכא טעמא דמתוך ואסור. אלא ודאי בעולת נדבה ליכא טעמא דמתוך לענין להתיר כלל. דכי היכי דשלמי נדבה אסורים משום דעיקרו לצורך גבוה. כן עולת נדבה עיקרו לצורך גבוה לא שלא יאמרו שלחנך מלא כו'. ובחובה דמותר בשלמים ולא משגחינן בטעמא דלצורך גבוה. גם בעולה מותר: ו) והנה הא דאצטריך בעולת ראי' טעמא דשלא יהא שלחנך מלא שיהי' נקרא קצת צורך. ולא בפשיטות משום דהוא חובת היום. כמו הוצאת לולב וספר תורה. הטעם פשוט משום דאפשר למיעבד בחול המועד. וכל זה ביום טוב ראשון. אבל בשביעי של פסח דאי אפשר לאחר עוד וצורך יום טוב הוא. ואף דלאו חובת שעתי'. רק תשלומין לראשון. היינו יום טוב ראשון. סוף סוף חובת יום טוב הוא. ואמרינן מתוך שהותר באוכל נפש אף שאפשר מאתמול. דבאוכל נפש לא מפליגינן בין אפשר למיעבד מאתמול. הכי נמי לצורך חובת יום טוב אף דהי' אפשר למיעבד בחול המועד. ובזה לא שייך לומר לצורך גבוה עושים. דודאי לצורך מצוות היום עושים. דמצוות צריכות כוונה לצאת: ז) והא דשתי הלחם אין אפייתם ביום טוב. הוא משום דאינו חובת יחיד אלא חובת ציבור. ואין זה דומיא דאשר יאכל לכל נפש. דאין זה חובת נפש. רק חובת ציבור. וכבר כתב מהר"ל ז"ל בגור ארי' בטעם דאין קצירה ביום טוב משום דקצירה אינו לצורך נפש מיוחד עיין שם. ואף שכל הראשונים לא כתבו טעם זה. הוא משום דסוף סוף יאכל אחר כך איש איש לבדו. אבל להתיר בשתי הלחם משום חובת היום. והוי צורך קצת. אי אפשר. כיון דאינו צורך לנפש אחת ודומה למוגמר דכיון דאינו שוה לכל נפש לא הוי דומיא דאוכל נפש ולא אמרינן בי' מתוך. הכא נמי כיון דצורך ציבור ולא צורך נפש אחת לא אמרינן בי' מתוך):

ח) וכל זה לשיטת התוספות, אבל דעת הרשב"א מוכח דלגבוה לא אמרינן מתוך. דהנה הרשב"א תירץ על קושיית התוספות שהקשו דהא גם לבית הלל דאמרינן מתוך מכל מקום נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב. ותירץ הרשב"א ז"ל דר' יצחק בר אבדימי כמאן דאמר קרבין ביום טוב. וקשה דליכא למאן דאמר עולת נדבה קריבה לבית הלל אלא אבא שאול (כ':) [דרשב"א דאמר לבית הלל קרבין אינו אלא בשלמים אבל לא עולות רק עולת ראי'] וטעמא דידי' מקל וחומר משבת דמותר לגבוה טפי מלהדיוט ולאו משום מתוך. ואין נפקא מינה כלל אם אמרינן מתוך או לא. וצריך לומר דהנה צריך להבין קל וחומר דאבא שאול ניחא דיו לבא מן הדין להיות כנידון כשבת דאינו מותר רק תמידין ומוספין. ואפילו היכי דמיפך קל וחומר קיימא לן דאמרינן דיו. וצריך לומר [כמו שכתבו התוספות יומא (דף י"ב:) בד"ה ולמזה דהזאה גורמת טהרה והנגיעה טומאה] כיון דבשבת הצורך גבוה גורם היתר אי אפשר שביום טוב הצורך גבוה יגרום איסור. ונהי דעולת נדבה אינו חובה וצורך כל כך כמו תמידין ומוספין. מה בכך. מכל מקום הא חזינן בתמידין ומוספין הצורך גבוה עושה היתר. ואם צורך גבוה גורם איסור. כל שכן תמידין ומוספין שהוא צורך גבוה יותר שיגרום איסור. ואם צורך גדול גורם היתר. אי אפשר שיהי' הצורך קטן גורם איסור. על כן לבית שמאי דלית להו מתוך ובלאו צורך גבוה אסור ליכא קל וחומר: ט) מיהו אכתי קשה משלמי נדבה. דלבית שמאי על כל פנים אסור אליבא דכולהו תנאי והרי הצורך גבוה גורם איסור. ועל כורחך דלבית שמאי לית להו הקל וחומר. ואם כן מה צריך הש"ס לומר הא מני בית שמאי דלית להו מתוך, הא לבית שמאי אפילו נאמר מתוך יהי' עולת נדבה אסורה כמו שלמי נדבה. ובלאו כל אריכות הזה יש להקשות לרשב"א למה הוצרך למימר בית שמאי הוא. דלית להו מתוך.