שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 135

ולא עדיף מקצר וטחן בשגגת מלאכות דאין מצטרפין כדאיתא בכריתות (דף ט"ז:) בכתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו בשגגות מלאכות למ"ד שתי שבתות כשתי גופי מלאכות דמיין אין מצטרפין. ובמכילתא פ' ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת ולא בו ובחבירו שאם עשה מלאכה בין השמשות שבין שבת ויום הכפורים פטור. ודברי המכילתא צריך עיון דהא יום הכפורים אינו במיתה ומהיכי תיתי שיתחייב בין השמשות מיתה. ואפשר דבאם אינו ענין למיתה תנהו ענין לחטאת. ואף דקדושה אחת הוא. ולכאורה דומה להא דכתב רמב"ם בהלכות מאכלות אסורות נבילה וטריפה מצטרפין שהם מין איסור אחד. ולכאורה הוא הדין שבת ויום הכפורים וקדושה אחת הוא. אך שנלמד ממכילתא הנ"ל באם אינו ענין וכמו שכתבתי. אך מכל מקום לאיסור מצטרפין. אך שבת ויום טוב דשתי קדושות הם יש לומר גם איסור מן התורה ליכא וכמו שכתבתי: ז) מכל מקום קשה על הגהות אשר"י [שהבאתי לעיל בהגה] שמתיר להדליק מיום טוב לחבירו. יאסר מדרבנן מה שדולק בלילה מכח הדלקה ביום דאסור כמו כובש אף שלא נעשה כבוש רק בחול. ואפשר כובש איסורו משום ודבר דבר. ובמדליק ליום טוב שני דמצוה. לית ביה משום ודבר דבר. ובמדליק מיום טוב לשבת כיון בין תחילתו בין סופו אסור מדרבנן עכ"פ אף בלא ודבר דבר. אבל כובש אין איסורו רק משום שעוסק במלאכה שיהיה בחול. וזה אין איסור רק משום ודבר דבר: ח) שוב ראיתי לרמב"ן פסחים דצרכי שבת ביום טוב אסור משום הכנה. ונראה דהוצרכו לכך מהא דסוף פרק ואלו קשרים דלר' ישמעאל דסבירא לי' חלבי שבת קרבין ביום הכפורים. הוא הדין דמציעין את המטות מיום הכפורים לשבת. ממילא לרבי עקיבא דס"ל דחלבי שבת קרבין ביום טוב על כל פנים מציעין המטות מיום טוב לשבת עכ"פ. ולאו דווקא הצעת המטות למה לא נילף לענין מלאכה גמורה.

שהרי הקטרת חלבים מלאכה גמורה הוא וכמו דילפינן משבת העבר על שבת העתיד לענין הצעת המטות. כמו כן נילף לענין מלאכה. ובאמת המג"א סי' תרס"ז סק"ג כתב דאסור לחפש ס"ת מיום טוב לשבת [במג"א שלפנינו כתוב משבת ליום טוב אך הא"ר והרב מלאדי סי' תק"ג והפרמ"ג בפתיחה העתיקו מיום טוב לשבת] וקשה מאי שנא מלר' ישמעאל מיום הכפורים לשבת. על כן מפרשים האיסור משום הכנה [ומיום הכפורים לשבת דקדושה אחת הוא חשוב שבת מכינה לעצמה]. ט) ובמה שכתבתי דיום הכפורים ושבת שקדושה אחת שפיר מכין יום הכפורים לשבת ניחא ליישב דברי רבי ביצה (דף ט"ז:) מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין. ופירשו התוס' עירובי תחומין לא משום דקדושה אחת וקונה שביתה בתחילת יום טוב גם לשבת. אבל לענין עירובי חצירות שאינו אסור ביום טוב לא שייך לומר קדושה אחת. והנה טעם ההוא מתוק וטוב ושפתיים ישק. אך עדיין צריך להבין למה לא יאסור משום הכנה. [ובתוס' עירובין נדחקו בזה] שמעשה הזה הוא רק לשבת ואם נאמר דבמעשה גרידא לא שייך הכנה. נלמד מזה שמותר לחפש ספר תורה מיום טוב לשבת היפוך דברי מג"א בשם מהרי"ל הנ"ל] דאפילו רבנן לא אסרו אלא משום דעירובי חצירות הוא מתקן היתר הוצאה: י) אך לפי מה שכתבתי רבי לטעמיה. דלמה ששוה יו"ט לשבת קדושה אחת הוא. אי אפשר לאסור להכין מיום טוב לשבת משום הכנה. דאין יום טוב קדושה מחולקת משבת כיון דכל מה שאסור ביום טוב אסור בשבת וקדושה הוא עם שבת לרבי. וכבר הוכחנו מר' ישמעאל דהיכי דקדושה אחת לא מיחסר משום הכנה דחשיב מכין לעצמו: סימן שצח. א) ביצה (דף י"ז:) מי שהניח עירובי תבשילין כו' מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים פרש"י אבל בקדירה אחת אם ירבה לשבת הא אמר דאפילו לחול שרי כו' והובא דעתו בטוש"ע סי' תקכ"ז.

לכאורה הי' נראה דאפי' בקדירה אחת אסור משום הכנה לדעת רוב הפוסקים דשייך הכנה באפיה ובישול מה שמבשל לשבת אסור משום הכנה. והכנה מיום טוב לשבת לא הותר כלל אף לצורך יום טוב. בשלמא מבשל לחול שהאיסור משום מלאכה כשמבשל בקדירה אחת גם ליום טוב הלא מלאכה מותר לצורך יום טוב. אך במבשל לשבת שהאיסור גם כן משום הכנה וזה לא הותר: ב) אך זה אינו כיון שעושה זה לצורך יום טוב כיון שמכין לצורך יום טוב ממילא הותר לשבת כעין שכתב הר"ן בעגל שנולד ביום טוב מותר בשבת מהאי טעמא עיין שם: ב) אך עדיין צריך להבין דהא הכנה אפילו ממילא אסור. ועיין רשב"א ריש ביצה. ואותה חתיכה שהיא לשבת תאסור דאף שמשום המעשה אין לאסור שהמעשה הכין ליום טוב. מכל מקום החתיכה שנתבשלה לשבת תאסר. ואף דכל חדא וחדא חזיא ליה ליום טוב. הא משום הואיל לא שרינן לכתחילה. וצריך לומר דכי לא שרינן משום הואיל לכתחילה היינו הכנה דבידים כיון שאינו מתכוין לכך [ובשבת אזלינן בתר מלאכת מחשבת] אבל נידון דידן דמשום הכנה דבידים אין איסור שהמעשה מכין ליום טוב רק משום הכנה דממילא באת לאסור. ובהכנה דממילא שפיר שרינן משום הואיל לכתחילה: ד) אך עדיין קשה לי במי שלא הניח עירוב תבשילין שעבר ובישל דקיימא לן שמותר בדיעבד דלא קנסינן משום צורך יום טוב. או דשאני איסורא דיום טוב דלא קנסינן הלא מדינא יאסר משום הכנה דאסור מן התורה בדיעבד ביצה שנולדה אחר שבת. והכא דבידים אפי' הואיל לא יועיל להתיר התבשיל לכתחילה וכי היכא דלא שרינן לכתחילה לבשל כמו כן לא נתיר לכתחילה התבשיל. כיון דאיסור התבשיל מן התורה כמו הבישול: ה) ונראה לי דווקא בהכנה דממילא כגון ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת שאם לא נתיר לאוכלו נמצא שלא הכין כלום ולא נעשה הכנה.

אבל זה שהכין בידים בין יהי' מותר בשבת או לא סוף נעשה הכנה שכיוון לאוכלו בשבת. שוב אין קפידא אם יאכלנו בשבת: ו) ובפשיטות יש לומר דוקא לענין מלאכה אזלינן בתר מחשבתו כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל בהכנה דאפילו ממילא אסור. לא אזלינן בתר מחשבתו ושרינן משום הואיל לכתחילה: סימן שצט. א) בגמרא (דף ט"ו) ריש פרק יום טוב. יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחילה מיום טוב לשבת אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת. מאי טעמא רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול. ופרש"י מיום טוב לשבת אלא אם כן התחיל מבעוד יום דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא קל וחומר מיום טוב לחול לגמרי לא. והובא דבריו ברמ"א ריש סימן תקכ"ז. ואינו מובן דאדרבא אם יראו שהתחיל בחול הוא היתר משום שאינו אלא גומר יאמרו שגם מיום טוב לחול יש היתר זה ומהיכי תיתי יאמרו קל וחומר מהתחלה על גמר דיו לבא מן הדין כו'. גם צריך להבין קושיות הש"ס שם בשלמא לרב אשי היינו דקתני מערב יום טוב אין ביום טוב לא. ולמה. הא משהניח עירוב תבשילין הבישול שאחר כך חשיב גמר. ובהנחת עירוב תבשילין אין איסור לרב אשי כמו לרבא: ב) על כן נראה דכי אמרינן דאחר שבישל מקצת או שהניח עירוב תבשילין חשיב תבשיל אחר כך גמר. הני מילי בבישול לשבת ושבת בר הכנה הוא. על כן הכנה לשבת מילתא הוא. אבל לחול שכבר בישל מקצת מערב יום טוב במה יחשב שהוא ליום חול זה. דמחשבתו שחישב לכך לאו מידי הוא. ובהכי ניחא לרב אשי מערב יום טוב אין ביום טוב לא דכיון שההיתר משום הכנה והא אין יום טוב מכין לשבת ועיין רש"י ורשב"א ריש ביצה ודו"ק: ג) והנה הרמ"א ז"ל שם כתב טעמא דרב אשי לבד. וכן הרמב"ם ז"ל כתב רק טעמא דרב אשי לבד. וכתב הרב המגיד משום דר"א בתרא.

ובשלחן ערוך שם סעיף י"ד מבואר דלכתחילה חיישינן לטעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב ובדיעבד פסקינן כרב אשי. ותימה על מגן אברהם סקכ"ג שכתב בפשיטות טעמא דרבא כדי שיברור. ובעיקר טעמא דרבא צריך להבין למה אם לא הניח עירוב תבשילין לא יבשל מיום טוב לשבת והא עיקר עירוב בשביל שבת תקנוהו שיברור מנה יפה לשבת. וכי בשביל שלא בירר מנה יפה לא יבשל כלל. ואי משום קנס [כעין שכתבו תלמידי ר' יונה בקריאת שמע של ערבית אחר חצות] אם כן הי' ראוי להיות נשנה מצוות עירוב תבשילין. ואחר כך לשנות הדין שאם לא הניח אסור לבשל. ובמשנה נשנה להיפוך דיום טוב שחל ערב שבת לא יבשל לשבת, ואם הניח מותר. איסורא והדר תקנתא. ולר' אשי ניחא דאסור משום גזירה דמיום טוב לחול. ואם הניח מותר. ולרבא לכאורה הוא היפוך הסדר: ד) ואפשר לומר כיון דמצוה להכין לשבת זמנו בערב שבת כדכתיב והי' ביום הששי והכינו [ובגמרא שבת (דף קי"ב) אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת דכתיב והי' ביום הששי והכינו] לא הי' שייך לתקן להניח מערב יום טוב עירוב תבשילין כדי שיברור לשבת כיון דמערב יום טוב עוד לא חל החיוב להכין לשבת. על כן התקינו על ערב שבת שלא יבשל בלא עירוב תבשילין מערב יום טוב. וכיון שאי אפשר בערב שבת אלא אם כן התחיל מערב יום טוב. על כן מערב יום טוב זמנו כעין שכתבו התוספות מנחות (דף נ"א) בדיבור המתחיל אפי לה דכיון דלא דחי שבת מערב שבת זמנו. הכא נמי כיון שאי אפשר להתחיל מערב שבת מערב יום טוב זמנו: ה) ובהכי ניחא לפרש קושיית הש"ס אלא לרבא ביום טוב נמי. ולכאורה מה קושיא. הא כיון שאסור לבשל בלא עירוב תבשילין הוה לי' מתקן במה שהניח עירוב תבשילין. ואפילו לערב בשני יו"ט של גליות על תנאי איכא מאן דאסר מהאי טעמא.

אך לפי מה שכתבתי הוא גופי' מקשה הש"ס למה תקנו חכמים לאסור אם לא הניח. שכל הטעם דאם לא כן לא הי' שייך לתקן על ערב יום טוב יניח באמת ביום טוב. והשתא ניחא גם כן מה דקאמר הש"ס בשלמא לרב אשי וכו' הא לר' אשי נמי קשה יניח ביום טוב. דשוב הבישול שאחר כך גמר וההנחה אין איסור [ולעיל אות ב' כתבתי ישוב לזה] ולפי מה שכתבתי ניחא דלרב אשי אסור משום מתקן. רק לרבא מקשה שלא יאסר כלל לבשל בלא עירוב תבשילין. ומשני שמא יפשע. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן בביאור שיטת הרמב"ם בהא דפושע את לכולי עלמא שרי לדידך אסור: סימן ת. א) דעת רבינו תם הובא בתוספות (דף י"ז:) והובא בשלחן ערוך שם סעיף ב' דלעירוב תבשילין צריך גם פת להתיר אפיה דבישול אינו מתיר אפיה דאין אופין אלא על האפוי. וכתבו בתוספות ורא"ש והא דאמר אביי אבל פת לא. היינו אם אינו רוצה לאפות אלא לבשל עיין שם. וקשה לי דאם כן למה הוצרך אביי (בדף ט"ז.) לומר הטעם משום דפת לא מלפתא ופרש"י ואינו ניכר שהוא לשבת. תיפוק לי' דאפי' אינו מתיר בישול. כשם שאין בישול מתיר אפי'. ולהר"ן שפירש לדעת רבינו תם שאם עירב בפת לבד אפילו לאפות אסור ניחא. אך לתוס' ורא"ש קשה: ב) ונראה על פי מה שכתב הרא"ש שלא תקנו עירוב תבשילין אלא בעיקר סעודה. ופת שהוא עיקר סעודה טפי ואין יוצאין סעודת שבת אלא בפת. לא יוכל תבשיל להתיר אפי' שלא התחיל מערב יום טוב בפת שהוא עיקר סעודה. אבל פת הי' מתיר תבשיל לולי הטעם דפת לא מלפת ואין היכר שהוא לשבת: ג) ובהא דנקטינן התחיל בעיסתו גומר. כתב הרא"ש איכא לספוקי בהא מילתא אי בעי למימר גומר עיסה זו. ושוב לא יבשל ולא יטמין. וכן אם התחיל לבשל תבשיל אחד יגמרנו לבד. או כיון שהתחיל לעסוק באחד מצרכי שבת בעוד העירוב קיים יגמור כל צרכי שבת.

והא דנקיט עיסה שהוא הכנה ראשונה שעושין מערב שבת לשבת שכן תקן עזרא שתהא אשה משכמת ואופה. והלשון משמע כן דקאמר גומר משמע כל צרכי שבת. דאי אעיסה לחודה קאי הוה לי' למימר גומרה. והדבר שקול עד יבא מורה צדק עד כאן לשונו: ד) ביאור דבריו מ"ש והא דנקט עיסה. פירוש בשלמא אם הפירוש אותה עיסה לא נקט תבשיל דקודם שהעמיד הקדירה על אש לא התחיל עוד במלאכת שבת, ולאחר שהעמיד שוב אין מלאכה רק הגסה. ויש לומר דלענין עירוב תבשילין דרבנן הגסה דהיינו קירוב בישול לאו מילתא כמו לענין בישולי עכו"ם דרבנן שהקילו חכמים דקירוב בישול לאו מילתא כמו שכתב הריטב"א עבודה זרה (דף ל"ח:) ולא משכחת לה רק בחתך דק דק לבשלו דעשה מלאכת טחינה. ונקט עיסה דמילתא פסיקא בכל העיסות. אך אם נאמר גומר כל צרכי שבת. מאי שנא עיסה דנקט ושבק תבשיל דמיירי מתניתין. ועל זה תי' הרא"ש משום דאפיה עושין בהשכמה כתקנת עזרא: ה) ובזה הטעם יש להשיב שהרי תקנת עזרא הי' כדי שתהא פת מצוי' לעניים כמבואר שם בבבא קמא סוף מרובה. ופת שאופין על שבת אין אוכלין בערב שבת דודאי מצוה לאפות סמוך לערב כדי שתהא פת חמה בשבת. ומהאי טעמא מותר לאפות ביום טוב סוף דבר זה הטעם נראה לו דחוק. על כן כשכתב הרא"ש והלשון משמע כך מדאמר גומר ולא גומרה מסיים והדבר שקול. והיינו משום דמדנקיט בעיסה ולא בתבשיל משמע קצת להיפוך כנ"ל: ו) אך לפי מה שכתבתי דפת לולי טעמא דלא מלפת ואינו ניכר שהוא לשבת הי' מתיר אף בתבשיל. והנה צריך להבין פת איך מתיר אפיה הא אינו ניכר. וצריך לומר משום דמערב גם בתבשיל ניכר שהכל לשבת. וכן צריך לומר לדעת הר"ן בשיטת רבינו תם. דפת לבד אינו מתיר אפילו אפי'. והיינו משום דאינו ניכר. וקשה מה יועיל אם מערב גם בתבשיל. הלא תבשיל אינו מתיר אפי'.

וצריך לומר דעל ידי תבשיל חשיב גם הפת ניכר. וכן כתב בתשובת פני יהושע חלק ב' סימן ט"ו. והנה לפי מה שכתבתי בדעת תוספות ורא"ש דפת לולי שאינו ניכר הי' מתיר גם בישול. ממילא כשמעורב גם בתבשיל שעל ידי התבשיל גם הפת ניכר. שוב פת מתיר גם לבשל. ועל כן יש ליישב הא דנקט עיסה. התחיל בעיסתו. דהנה טעמא דמילתא כיון שהתחיל במלאכה על ידי העירוב תבשילין והיתר של עירוב תבשילין כבר נעשה מעשה על ידו שוב אינו פוסק. ועל כן אם התחיל בבישול עדיין לא נעשה על ידי הפת כלום דבישול הי' מותר על ידי התבשיל לבד. והפת במה שהוא פת לא פעל כלום. ועל כן לא יגמור לאפות רק לבשל לבד. אבל התחיל לאפות שלא הי' על ידי התבשיל רק על ידי הפת והתחיל היתר הפת שמתיר הכל על כן גומר הכל: ז) ובהגהת סמ"ק כתב וצריך ב' מינים בעירובו פת שלם וכזית בשר מבושל. כדאמרינן אין אופין אלא על אפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואם אבד המבושל סומך על האפוי ואם נאבד הפת יעשה כדפי' לעיל [עד כאן לשונו] והיינו להקנות. ומשמע מדבריו שאם נאבד המבושל סומך עם הכל על האפוי ואפילו עם בישול סומך על האפוי. דאם לא כן אף אם נאבד הבישול צריך לעשות עם בישול כדפי' לעיל. עוד משמע מדבריו שאם נאבד האפוי לבד. מדלא קאמר ואם נאבד גם האפוי. נראה דסבירא לי' כמו שכתבתי שאם הניח גם מבשיל הפת מתיר הכל. על כן סומך על הפת עם הכל. אבל אם נאבד הפת צריך לעשות כדפי' לעיל עם הבישול: ח) דעת המאירי כרבינו תם. והוא פירש מילתא דאביי אבל פת לא משום דמידי דמלפת בעינן, כיון דתבשיל מלפת ופת אינו מלפת אין פת מתיר לבשל תבשילין [ולא כפרש"י משום שאינו ניכר] וכל שכן שאין התבשיל מתיר לאפות עד כאן. ולפי שיטתו אפילו עירב בפת לבד מותר לאפות: ט) אמור מעתה ד' שיטות בדבר.

שיטת רוב פוסקים דאין צריך רק תבשיל והוא מתיר הכל. ופת לא מעלה ולא מוריד. שיטת רבינו תם דצריך פת ותבשיל. ויש שלשה שיטות לפי שיטתו. שיטת הר"ן תבשיל מתיר בישול. פת מתיר אפי'. והני מילי כשיש עמו תבשיל. ולפי שיטתו נאבד האפוי אסור לאפות. נאבד התבשיל אסור לבשל ומותר לאפות שכבר נעשה היכר שהפת לכבוד שבת. וכן כתב בתשובת פני יהושע [אך הוא היקל עוד יותר שסומך על האפוי לגמרי] שיטת הסמ"ק האפוי מתיר הכל. והני מילי שיש עמו תבשיל. והמבושל אינו מתיר רק הבישול. ולפי שיטתו נאבד האפוי אינו אופה. נאבד המבושל והאפוי קיים מותר אף לבשל. שיטת המאירי האפוי מתיר האפוי אפילו בלא תבשיל. המבושל מתיר רק הבישול. ולפי שיטתו נאבד האפוי אינו אופה. נאבד המבושל אינו מבשל: י) וברמ"א שם יש מצריכין לכתחילה פת כביצה (או"ז בשם ירושלמי) בירושלמי שלפנינו ליתא. אך המרדכי והאור זרוע והרוקח כולם העתיקו הירושלמי. בודאי חסר בירושלמי שלפנינו ועיין שירי קרבן ומראה פנים. ובאות ז' הביאנו דברי הגהות סמ"ק שצריך שיהי' פת שלם: יא)בגמרא (דף ט"ז:) תבשיל זה אפי' כבוש שלוק כו' במגן אברהם שם סק"ג מחלק בין מליח לכבוש. ובחכם צבי חולק דאין חילוק בין מלוח לכבוש. ולרמב"ם דסבירא לי' בכבוש מערבין הוא הדין במליח. ורמב"ם לא גריס דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי נכרים רק דגים קטנים לחוד. ולא גריס מלוחים. ובמחילת כבודו אשתמיטתי' דברי רמב"ם פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ז דמבואר להדיא דגריס מלוחים. מכל מקום בעיקר הסברא דברי החכם צבי נכונים דמליח לא גרע על כל פנים מכבוש.

וראי' דמליח קובע למעשרות ולא כבוש כמבואר ברמב"ם פרק ג' מהלכות מעשר הלכה ג' ובכסף משנה שם ואם כן קל וחומר מה כבוש בחומץ שאינו קובע למעשרות יוצאין משום עירוב תבשילין מלוח שקובע למעשרות אינו דין שיוצאין בו משום עירוב תבשילין: סימן תא. בדין מוקצה א) כתב הב"י בסי' ש"ח דתפילין מותר לטלטלם ככלי שמלאכתו להיתר דאין איסור להניח תפילין בשבת ויום טוב. וקשה לי דהא אפילו כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו היינו בדחזיין לאיזה דבר. אבל בדלא חזיין כי אם לדבר איסור ההוא פשיטא דאסור לטלטלן כמו שרגא דנפטא לחד מ"ד בפרק כירה. ואף המתיר לא התיר אלא משום דחזי לכסויי בי' מנא. ואם כן תפילין למה חזיין בשבת להניחן. אם להניחן למצוותן וודאי לא דעובר עלייהו בבל תוסיף כשמניחן למצוותן כדאיתא בפ' המוציא תפילין ואי כשמניחן למלבוש הא תפילין תשמישי קדושה נינהו ואסור ליהנות בהם שום הנאה. וכיון דהנחתן בשבת לאו מצוה. אם כן תשמיש הדיוט בעלמא הוא דאסור בתפילין: ב) ונראה דלא קשה מידי דהא קיימא לן בגדי כהונה במקדש ניתנו ליהנות בהם אפי' שלא בשעת עבודה. וכתבו התוספות בפרק התכלת לענין ציצית בלילה דמותר כלאים כמו בבגדי כהונה במקדש דשלא בזמנו לא דחי למדינה ועיין שם. ועל כן הכי נמי בתפילין מותר ליהנות בהם דרך מלבוש אפילו בשבת דלאו זמן תפילין. ומכאן נראה לי ראיה להתיר לישב בסוכה כשהגשמים יורדים תחת השלאק. ולא כמו ששמעתי בשם גדול אחד שפקפק בדבר משום דאסור ליהנות מעצי הסוכה מהקישא דחגיגה. ולהנ"ל פשוט דמותר מתוך שהותרה ישיבה בשעת מצוה. ומלבד זה יש עוד טעמים בסוכה להתיר ואין להאריך במקום זה ואין כאן מקומו: סימן תב. א) בסי' הנ"ל כתב הב"י בשם הרמב"ם דכלים המוקצים לסחורה אסור לטלטלן.