שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 134

אבל תרנגולת העומדת לאכילה משום איסור שבת לא יצאתה מתורת אוכל דאיסורא הוא דרביע עלה כארי' בעלמא הלכך לא מיתסר משום מוקצה אלא היא דאסירא אבל ביצה דלא נאסרה מעולם שרי. ואין הכי נמי דלמאן דאמר שבת ויום טוב קדושה אחת היא דלא אכיל בשרא ביום טוב שלאחר השבת: ט) ושיטת התוספות נראה כדעת הר"ן ובעל המאור מדהקשו (דף ז' ע"ב) אהא דמוכיח הש"ס דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. מדחשיב נבילה בשבת מוקצה אף דבין השמשות הי' מוכן לאדם. והקשו דהא בין השמשות לא הי' מוכן לאדם שהרי אסור לשוחטה בשבת עד כאן. ולשיטת הרמב"ן דאיסור שבת שקפץ עליו אינו מבטל הכנתו ולכשתבא לו שעת היתר שרי. הכי נמי עדיין נקראת מוכן לאדם אף כשנאסר בשבת וכשנתנבלה ונראית לכלבים יחשב מוכן. ועל כרחך דלא סבירא להו כשיטת הרמב"ן אלא דכל מידי דנאסר בין השמשות משום שבת אסור לכל השבת. וביצה שנולדה בשבת דאינה אסורה משום מוקצה היינו משום דביצה לא נאסרה מעולם וכדברי הר"ן: י) ובזה ניחא הא דכתבו התוספות ריש מכילתין אוכלא דאפרת הוא. דאי בעי שחיט לה ואכיל כל מה ולכאורה קשה דאם כן מה דקאמר קסלקא דעתך אפילו מאן דשרי במוקצה בנולד אסור דהא למאן דלית לי' מוקצה אף בעומדת לגדל ביצים אי בעי שחיט וכו'. ולהנ"ל ניחא דעל כרחך בעומדת לגדל ביצים אין האיסור משום שאסורה משום מוקצה. דאיסורא דרביע עלה אינו אוסר הביצה וכדברי הר"ן. רק משום שאינה עומד לשחיטה ועל כן הביצה נולד הוא. ואם כן אף שהתרנגולת מותרת מכל מקום אינה עומדת לכך ואסורה הביצה: יא) ובזה יובנו דברי התוספות (דף ו' ע"א) ד"ה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה. ותימה והא מוכן הוא כדאמרינן בחולין דבן פקועה ניתר בארבע סימנין בשחיטת אמו ובשחיטת עצמו ואם כן יכול להושיט ידו במעי אמו ולשוחטו ויהי' מוכן כהאי גוונא.

ותרצו דקאמר גמרא אליבא דר' אושעיא דמספקא לי' בהא יעוין שם. ולכאורה תמוה על תמיהתם דאם כן ביצה במעי תרנגולת העומדת לגדל ביצים יחשב מוכן דאי בעי מושיט ידי' למעי' ונוטלה ותהי' מותרת כיון דמאתמול גמרה. [ועיין חולין דף ס"ד פי' הערוך גיעולי ביצים] אלא ודאי לא חשיב מוכן כהאי גוונא כיון דאין אדם עושה כן. והכי נמי בעגל במעי אמו. אמנם לשיטת הר"ן הנ"ל ניחא. דהנה צריך לומר לשיטת הר"ן ובעל המאור דביצה בשבת מותרת דדעתי' הי' עלי' כשתולד הכי נמי בעגל שנולד מן הטריפה כיון דעל כרחך מיירי שידוע שכלו לו חדשיו ביום טוב. דאם לא כן הי' אסור עד שמונה ימים. ואם כן הי' דעתו עלי' מאתמול. אמנם דהר"ן כתב ההיתר גבי ביצה משום דלא נאסרה מעולם והכא העגל במעי אמו כיון דלא הי' לו היתר שחיטה בפני עצמו רק בשחיטת אמו הי' אסור משום טריפה בין השמשות על כן הוי מוקצה לכל השבת. ועל כן הקשו התוספות שפיר דכיון דאף במעי אמו יש לו היתר בשחיטת עצמו נמצא שהעגל לא נאסר בין השמשות. ושוב דומה לביצה הנולדה בשבת דמותרת כיון דהתרנגולת עומדת לאכילה וראוי לנכרים. ואוכל הוא וארי' דאיסורא דרביע עלה. והוא הדין בטריפה דרק ארי' דאיסורא דרביע עלה. ועל העגל לאו נולד הוא ומוקצה לא הוי רק הוא דאסירא אבל העגל לא נאסר. יב) העולה מזה דקושיית התוספות אינו אלא לשיטתם דסבירא להו כדעת הר"ן הנ"ל אבל לשיטת הרמב"ן לא קשה מידי. ולדידי' החילוק בין שבת לטריפה דשבת אינו מבטל הכנתו ודעתו לאוכלו לכשתבא שעת היתר. אבל טריפה משנטרפה אין לה היתר: יג) ובזה יתיישב התמיה באות א' ונאמר דבעל המאור והרמב"ן כל אחד סובב הולך לשיטתו. דבעל המאור לשיטתו הוקשה לו קושיית התוס' המובא באות י"א ואי כתירוץ התוספות דהקשה לר' אושעיא דמספקא לי' ולאותו צד ספק דלא מהני לי' שחיטה.

דאם כן יקשה לשמואל ואיתימא ר' יוחנן [דמתירין אפרוח שנולד ביום טוב] לאותו צד דמהני שחיטה במעי אמו יאסר משום משקין שזבו. דס"ל לר' יוחנן משקין שזבו (בדף ג'.) ואי דמתיר עצמו בשחיטה הא כבר הי' לו היתר שחיטה במעי אמו טרם שחל עליו איסור משקין שזבו כשנולד. ודומה לשחיטת מדבריות דלא שייך בהו מתיר עצמו בשחיטה עיין בבעל המאור. וכל שכן דקשה לתירוץ הגמרא דמהני שחיטה במעי אמו. אלא דכלו חדשיו ביום טוב וקודם שכלו חדשיו לא מהני שחיטה. ואף דבא ההיתר ביום טוב מכל מקום בא ההיתר קודם שחל איסור משקין שזבו. מזה הוכיח בעל המאור דרב גם כן אית לי' איסור משקין שזבו. וקושיית הש"ס הי' על רב מכח ממה נפשך. דאי מהני שחיטה במעי אמו יאסר משום משקין שזבו דלא שייך דמתיר עצמו בשחיטה כנ"ל. ואי לא מהני יאסור משום מוקצה כיון דטעמא. דמתיר עצמו בשחיטה לרב לא מהני להתיר מוקצה. אבל לר' יוחנן לא קשיא. דיש לומר ר' יוחנן סובר דלא מהני שחיטה במעי אמו. ולהתוספות לא קשיא דהא התוספות סוברים דגבי אפרוח ועגל לא שייך כלל איסור משקין שזבו כמו שכתבו בד"ה הואיל. דהא דצריכי ר"י ושמואל לטעמא דמתיר עצמו בשחיטה הוא משום דדמי לגרוגרות וצמוקים אבל בעל המאור לשיטתו דשייך איסור משקין שזבו בעגל. על כן מוכרח לומר דרב סבירא לי' איסור משקין שזבו אלא דאיסור משקין שזבו מותר משום דמתיר עצמו בשחיטה: יד) ולשיטת הרמב"ן בדרך הראשון דסבירא לי' דשייך בבעלי חיים איסור משקין שזבו לא קשה מידי דלשיטתו לא קשיא קושיית התוספות כנ"ל באות י"ב. ולשיטת הרמב"ן בתירוץ הב' דר' יוחנן סבירא לי' מוקצה ביום טוב ולשיטת הגמרא בשבת שמעתין אליבא דשמואל. תמוה לי דהא שמואל סבירא לי' להדיא שבת (דף י"ט ע"ב) דעז לחלבה מותר. הרי דאפילו ביום טוב לית לי' מוקצה וצריך עיון:

טו) לפי מה שכתבתי לעיל אות ח' לשיטת הר"ן ובעל המאור החילוק שבין ביצה לעגל דביצה במעי אמו היתה מותרת. ולכאורה קשה על זה דהא ביצת נבילה אסורה. ועל כורחך דקודם שנולדה אסורה משום אבר מן החי. ואם כן במעי אמו אסורה ממה נפשך. דלשוחטה אסור משום איסור שבת. ושוב אסורה משום אבר מן החי. והוא מוקצה כמו התרנגולת. וביותר קשה לפי זה לשיטת בעל המאור לעיל אות ז' דמה פריך הש"ס אי בעומדת לאכילה מאי טעמא דבית הלל ואי בעומדת לגדל ביצים מאי טעמא דבית שמאי. הא איכא לאוקמי בעומדת להטיל ביצים לאכילה ובית שמאי לשיטתם עדיות פ"ה מ"א דביצת נבילה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק [היינו שקליפתה קשה] מותרת והביצה לא הי' מוקצית מעולם. ולבית הלל דאסרי ביצת נבילה היתה אסורה במעי אמה משום אבר מן החי ע"כ אסורה הביצה: טז) וליישב נראה דהר"ן ובעל המאור לשיטתם דכתבו בביצה נמצאת במעי אמה ביום טוב שלאחר השבת מותרת ולא חיישינן שמא מאתמול נגמרה ואי לא נשחטה היום היתה יולדת. דבצים במעי תרנגולת אף על פי שהם גמורות הרי הם כאחד מאברי' והוי כגידולי תרנגולת עצמה דלא מיתסרי משום הכנה וכדכתבינן לעיל כו' שכל זמן שהוא בפנים לא חשובה ברי' לעצמה. ולעיל כתב דדוקא משום שנגמרה מאתמול אסורה הא משום שנתגדלה מאתמול לא מיתסרא דלא חשובה הכנה אלא כי גמרה שאז נעשית ברי' חדשה לגמרי. ולכאורה דבריו סותרים זה את זה דכאן כתב דאף לכי גמרה חשיב כגידולי תרנגולת. ואם כן לא יאסר מחמת הגמר כמו שאינו נאסר מחמת הגידול: יז) וצריך לומר דמכי גמרה הרי הוא בספק אם תשחט ותהי' כאחד מאיברי'. או תולד ותהי' ברי' לעצמה. וכשנולדה הוה לי' למפרע ברי' לעצמה משעה שנגמרה ומתסרא משום הכנה. וכשנשחטה הוה לי' כאחד מאיברי' למפרע ומותרת. והשתא ניחא דאפילו בית הלל דביצת נבילה אסורה.

היינו משום דהוא כאחד מאברי' אבל אם נולדה הוה לי' ברי' בפני עצמו למפרע ומשנגמרה היתה מותרת ולא היתה מוקצית כלל: יח) ונראה דהש"ס הי' לו הכרח לסברא זו דכשנולדה הוה לי' ברי' בפני עצמו למפרע משום דסבירא להו כשמואל ואיתימא ר' יוחנן דמתיר עצמו בשחיטה מפקיע מתורת מוקצה דמיגו דאתקן להתיר מאיסור אבר מן החי איתקן להיות מוכן ליום טוב. ואם כן אם נאמר דבמעי אמו הי' אסור משום אבר מן החי יהי' מותר כשנולד מתוך שהתיר עצמו מידי אבר מן החי. ואפילו בעומדת לגדל ביצים תהי' מותרת וע"כ דנעשית ברי' לעצמה למפרע: יט) ובהכי נחחא דלא אסור מספק שמא נגמרה היום למאן דלית לי' כרבה מאתמול נגמרה. דממה נפשך מותרת אי נגמרה היום הא התיר עצמו מידי אבר מן החי: כ) ובזה מיושב הקושיא באות ב' דתני נולדה לרבותא אף לבית הלל. דלא תימא דוקא נולדה אתמול ועומדת לאפרוח אסורה דלא התיר עצמו ביום טוב מידי אבר מן החי. והוי כשחיטת מדבריות דאינו מותר משום דהתיר עצמו בשחיטה משום דכבר הי' לו היתר בשחיטה מערב יום טוב. אבל נולדה ביום טוב אימא דבלידתו התיר עצמו מידי אבר מן החי ומותרת קמשמע לן דלמפרע משנגמר מותרת משום אבר מן החי וכנ"ל. ולבית שמאי נמי הוי נולדה רבותא דלדידהו דביצת נבילה מותרת פשיטא דמשנגמרה מותרת ואין הלידה מתיר. ואם כן הוה לי' נולדה רבותא דהוה לי' נולד ודו"ק היטב: כא) העולה מזה דלבית הלל דביצת נבילה אסורה הטעם דהוה לי' כאחד מאברי' וכדברי הר"ן וכשנולדה מותרת למפרע משנגמר. וממילא נשמע דלבית שמאי דסבירא להו ביצת נבילה מותרת ס"ל דאפי' נשחטה חשובה ברי' לעצמה. ובזה מיושב הקושיות דאות ג' וד' דהנה לכאורה קשה לפי מה שכתב הר"ן דנולדה בזה אסורה בזה אינו אלא מדרבנן. דמן התורה כיון דמותר ביומו ומכין לעצמו מכין גם לחבירו.

רק מדרבנן שאסרו ביצה שנולדה ביום טוב נמצא שלא הכינה לעצמה כלום ועל כן אינו מכין נמי לחבירו. ואם כן בשבת שאחר יום טוב אמאי אסור ביצה מן התורה דהא הכינה לעצמה אם ישחט התרנגולת. ואפילו ביום טוב שאחר השבת נמי קשה לפי מה שכתב הר"ן בעגל שנולד בשבת נמי יש מתירין ביום טוב אף דאסור לשוחטה ביומה כיון דאי הוה לי' חולה יהי' מותר לשוחטה אם כן הא הכינה שבת לעצמה אם יהי' לו חולה: ב) אמנם הדבר נכון מאד דהא אם ישחט יהי' כאחד מאיברי' ולא יחשב הכנה נמצא שלא הכין לעצמו כלום. אבל בית שמאי לשיטתן דביצת נבילה מותרת דלעולם חשובה ביצה ברי' בפני עצמה. נמצא שאף אם ישחט יחשב הכנה ונמצא שהכין שבת לעצמה אם יהי' לו חולה וכל שכן יום טוב שהכין לעצמו וממילא הכין גם לחבירו ודו"ק: כג) ובזה יתיישב מה שהקשינו באות ה' על הפני יהושע דהנה לכאורה קשה אהא דאמר בש"ס כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו. ומנא לן דלית להו הכנה אימא דאית להו הכנה אלא דס"ל כר' יוחנן בטעמא דמתיר עצמו בשחיטה. וע"כ אם לא יהי' האיסור רק מחמת הגמר דמאתמול והרי בגמר דאתמול התיר עצמו מידי אבר מן החי כנ"ל אות ט"ו. על כן סבירא לי' מטעם פירות הנושרין או משקין שזבו דהאיסור בשעת לידה וכבר הי' מותר משעה שנגמר: כד) וצריך לומר דאף דלרבה האיסור משום הגמר דאתמול. מכל מקום כיון דאין האיסור חל רק ביום שלאחריו ומידי אבר מן החי כבר יצא מאתמול חשיב כשחיטת מדבריות דלא מהני טעמא דהתיר עצמו כנ"ל אות י"ג. ולפי זה יש לומר דגם רבה ס"ל טעמא דהתיר עצמו. אלא דמה שהתיר עצמו לא מהני להתיר האיסור שחל ביום שלאחר כך. ואף דלפירושו גם בו ביום אסור דאינו מכין לעצמו. מכל מקום האיסור ביום שלאחריו איסור לחוד כיון דשבת ויום טוב שני קדושות. וע"כ אי אפשר לרבה לומר דנגמר ביום שנולד.

דאם כן הי' מותר משום שהתיר עצמו בגמרו. גם אי אפשר לומר דלא חשיב ברי' בפני עצמו רק כשנולד יחשוב הלידה הכנה דאם כן הי' אסור משום אבר מן החי עד שיולד דהא בהא תליא כנ"ל אות ט"ו והרי התיר עצמו בלידתו. ועל כרחך דמשנגמר חשיב ברי' לעצמה: כה) אבל רב דסבירא לי' נולדה בזה אסורה בזה לשיטתו דטעמא דהתיר עצמו בשחיטה לא מהני להתיר מוקצה. וע"כ מצי סבר דלא חשיב ברי' בפני עצמו עד שיולד ועל כן חשיב הלידה הכנה וביצה שנולדה ביום טוב אסור משום הלידה מן התורה וטעמא דמתיר עצמו לית לי' ודו"ק: כו) ובזה מיושב קושייתי באות ו' גם קושיית מהרש"ל. דסלקא דעתך דרב אוסר ביצה במעי תרנגולת משום דאזיל לשיטתו דחשיב לידה הכנה מעליא. ואיסור ביצה שנולדה ביום טוב מן התורה וגזרינן במעי אמו אטו משנולדה והא דקאמר וכ"ת אשמעינן בברייתא מה דלא אשמעינן במתניתין. דאשמעינן דלבית שמאי אפילו במעי אמו שרי. הכי פירושא דלבית שמאי לשיטתם דמתיר ביצת נבילה דחשיב ברי' בפני עצמו משנגמר. ולדידהו הלידה אין לאסור משום הכנה. ואין לאסור בנולדה רק משום יום טוב שלאחר השבת. מה שאין כן במעי אמו אסור מן התורה מספק שמא היום נגמרה וחשיב הגמר הכנה לבית שמאי לשיטתיי' דמשנגמרה חשובה ברי' בפני עצמו. ופריך ממתניתין דתני נולדה משמע הא במעי אמו שרי. דאין לומר לרבותא תני נולד אסור כל שכן במעי אמו. דליתא דלבית הלל לשיטתיי' דאסרי ביצת נבילה נולדה חמור טובא דאסור מן התורה כנ"ל. ובמעי אמו אין לאסור רק אטו נולדה כנ"ל. ואם כן קשה לתני במעי אמו והשתא ידעינן דכל שכן נולדה כיון דבמעי אמו אין לאסור רק אטו נולדה.

ולבית שמאי ידעינן גם כן דכל שכן נולדה דמותר דלבית שמאי במעי אמו יש לאסור מן התורה שמא היום נגמרה והוי הכנה ואף על פי כן מותר כל שכן נולדה דאין לאסור אך משום גזירה לדידהו כנ"ל. וכ"ת דאפי' לב"ש נולדה חמור אם כן הדר קושיא לדוכתא כמו שפירשו התוס', והשתא מיושב קושיית מהרש"ל דבאמת לדידן דקיימא לן כב"ה ביצת נבילה אסור הוי במעי אמו רבותא דאסור. ונולדה חמור מבמעי אמו ודו"ק היטב: סימן שצז. בדין הכנה. א) הנה בגמרא [פסחים דף מ"ז: ביצה דף ב:] דהכנה לרבה אסור מן התורה אפי' מיום טוב לשבת. כגון שאין בו הנאה ביום טוב שהוא סמוך לחשיכה דליכא למימר הואיל יע"ש. ויש לדקדק למה הוצרך לאסור מטעם הכנה תיפוק לי' משום מלאכה. דמהאי טעמא לוקה לר' חסדא דלית לי' הואיל פסחים (דף מ"ו:) והוא הדין לדידן סמוך לחשיכה וכן יש לדקדק בדברי המג"א סי' תקכ"ז שכתב וא"כ אסור לבשל סמוך לחשיכה. ואף שהתוס' כתבו ריש ביצה דבבישול לא שייך הכנה וכו'. וקשה מה בכך מ"מ יאסור משום מלאכה: ב) והנראה לי בזה דמשום מלאכה לא היה איסור לבשל סמוך לחשיכה שלא יגיע לכמאכל בן דרוסאי עד שתחשך. דהנה אם יבשל סמוך לחשיכה בכה"ג שיגיע בחול לכמאכל בן דרוסאי נראה דאין בו איסור תורה. דאין חיוב בשבת ויום טוב אלא אם כן עשה המעשה בשבת ותיעשה המלאכה בשבת. כעין ששנינו לענין חיוב חטאת שאין חייבין עד שתהא תחילתן שגגה וסופן שגגה. הוא הדין שאין חייבין אלא אם כן היה תחילתן וסופן בשבת. ואם כן האופה ביום טוב ערב שבת סמוך לחשיכה וקרמו פניה משחשיכה אין לחייבו משום יום טוב שהרי לא הי' סופו ביו"ט. ולא משום שבת שלא הי' תחילתן בשבת. ושבת ויום טוב אין מצטרפין לאיסור תורה כיון דיום טוב ושבת שתי קדושות ואף דמדרבנן אסור משום יום טוב שהרי המעשה ביום טוב.

כמו הכובש כבשים בשבת דאסור משום שבות אף שלא נעשה כבוש רק אחר מעת לעת שהוא חול. מכל מקום אסור מדרבנן משום המעשה. מכל מקום כיון דליכא איסור תורה. שוב מותר משום עירוב תבשילין: ג) וראי' מהמניח עירוב מיום טוב לשבת דכתבו הראשונים ז"ל דאינו מועיל עירוב תבשילין להתיר איסור זה דאין עירוב תבשילין מועיל רק בצרכי סעודה. אבל לולי זה הי' מתיר אף דלא חזי העירוב מידי לבו ביום. רק משום דליכא איסור תורה מתיר העירוב תבשילין בלא הואיל. הכי נמי בנידון דידן. ועל כן לא הי' אסור משום מלאכה אלא אם הי' נגמר בסוף היום בצימצום אבל אינו מחויב לחשוש שמא יגמור כמאכל בן דרוסאי בסוף היום בצמצום. כיון דבין קודם סוף היום בין בחשיכה מותר. לא הי' מחויב לחשוש למיעוט כיון דרוב צדדים להיתר. כעין שכתבו התוספות עירובין (דף ה':) גבי פרוץ כעומד. על כן הוצרך לטעם הכנה. דסוף סוף במה שהעמיד הקדירה ביום טוב הוא מכין לשבת. דאפי' במעשה גרידא יש איסור הכנה כדאיתא בעירובין (דף ל"ח:) בהא דעירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני והא מכין מיום טוב לשבת, ופירש רש"י נהי דתחילת יום קונה עירוב הא לא מצי לכיין ובעי למימר מבעוד יום ומכין באמירתו מיום טוב לשבת. הנה דאף באמירה גרידא חשוב הכנה. וכיון דחשוב הכנה אסור מה"ת אף דליכא איסור מלאכה כמו בהכנה דממילא: ד) ובהא דמי שלא הניח עירוב תבשילין אסור להדליק נר של שבת [רק מדליקין לו נר אחד] כתב הטור בשם מהר"מ שאם צריך לחפש דבר בנר מדליק ומניחו דולק בלילה. נראה דס"ל טעם האיסור משום דביום טוב אין צריך לנר. דשרגא בטיהרא מה אהני. וכמו שכתב במרדכי פרק במה מדליקין מצוותה משתשקע חמה מסוף שקיעת החמה דהיינו צאת הכוכבים דשרגא בטיהרא לא מהני.

וכתב בתה"ד סי' ק"ב דכל משך בין השמשות חשוב שרגא בטיהרא ליכא קיום מצוה לדעת מרדכי הנ"ל. הנה דאף בין השמשות חשוב שרגא בטיהרא על כן רק בשצריך לחפש מותר]: ה) אולם לדעת הר"ן פ' ב"מ דמצות נר חנוכה משתשקע החמה היינו תחילת בין השמשות לרבה ולר' יוסף מעט קודם בין השמשות. ובמסכת סופרים פרק כ' הובא במג"א סי' תרע"ב מצוות הדלקתן משתשקע החמה. ואם הדליקו ביום אין נאותין ממנו ואין מברכין עליו שכך אמרו חכמים אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. מוכח דמתחילת בין השמשות לרבה ולר' יוסף מעט קודם בין השמשות חשוב יאותו לאורו. ואם כן כיון שנהנה מנר גם ביום טוב מה בכך שדולק גם בשבת. דומה למבשל בקדירה אחת ליום טוב ולשבת דמותר. ואין לומר משום דקיימא לן כרבה דמשתשקע החמה בין השמשות ושמא בין השמשות לילה ואין בהדלקתן צורך יום טוב. דהא הדלקה בלא ע"ת דרבנן וספיקא דרבנן לקולא ): ו) וצריך לומר דשאני הכא דמה שדולק והולך משתחשך לא חזי ליום טוב והוא לא שייך ליום טוב כלל. מה שאין כן מבשל בקדירה אחת כל חתיכה וחתיכה חזי ליום טוב. אך צריך ביאור לפי זה מה יועיל עירוב תבשילין הא מה שדולק והולך בלילה ליכא הואיל. [ודוחק לומר דמכל מקום כיון שהוא בטירחא אחת אין איסור מן התורה] אך לפי האמור ניחא כיון דביום טוב ליכא סופו ובשבת ליכא תחילתו. יום טוב ושבת אין מצטרפים דשתי קדושות הם. ובשבת ויום הכיפורים דקדושה אחת הם. מכל מקום מפורש במתניתין דכריתות פרק ד' בעושה מלאכה בין השמשות בין שבת ליום הכפורים פטור שאני אומר מקצת עשה בשבת מקצתו ביום הכפורים ואף דקדושה אחת הם אין מצטרפין הואיל וחלוקין לחטאות.