שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 131

א) דבר הנוצות מתרנגולים שהמנהג במקומכם שהשו"ב לוקחים אותם בכל השנה אחר השחיטה וצוה כבוד תורתו שביום טוב לא יקחו אותם מאחר שכוונתם בנטילת הנוצות אינו לצורך אכילת התרנגול רק לצורך הנוצות: ב) באמת כל דבריו בזה אינם ברורים. כי מה שכתב לא מבעיא להתוספות דתלישת הנוצות לצורך אכילה וחשיב אין צריכה לגופה מה בכך. אטו מלאכת יום טוב דחוי' שצריך להשתדל באופן דלאו מלאכה, הא הותרה. ובורר אוכל מתוך פסולת מותר בשבת לאכול לאלתר. וליש פוסקים אפילו פסולת מאוכל. וביום טוב מותר אפילו לאכול לאחר זמן אף דאפשר בהיתר לאלתר: ג) ומה שכתב עוד מדברי תוספות מנחות (דף ס"ד.) שהקשו על הואיל ומקלעי' לי' אורחים נימא זיל בתר מחשבתו. ותירצו דשאני בהא דמנחות דצידת דגים לא חזיא בשבת. ואם כן הכי נמי דנוצות לא חזי ליום טוב. הנה דברי תוספות קשיין דהא בש"ס שם מדמי לה נמצאת כחושה בבני מעים דלמאן דאמר זיל בתר מחשבתו חייב אף דבהמה גופה חזיא לקרבן. על כן אני מפרש דשאני בהא דהואיל דהמבשל נמי ידע שאם יבואו אורחים יאכילום. אבל בצד דגים שהצידה בשעה שמעלה מצודה מן הים. וכיון שלפי דעתו אין תינוק במצודה י ואפילו הואיל ליכא. אף שלפי האמת שיש תינוק יש בהעלתו הצלת נפשות. מכל מקום לפי מחשבתו כו' מה שאין כן בהואיל מחשבתו נמי דאיכא הואיל. וכל שכן בנידון דידן שידע שהאוכל נפש מתוקן ובכל מקום פסיק רישי' חשיב כמתכוין והוא כמתכוין גם לאוכל נפש וזה פשוט: ד) ומקרוב נדפס ספר שיטה מקובצת שפירש בהא דנמצאת כחושה משום דאינו רק מצוה מן המובחר להביא שמינה יש לקיים דברי תוס' בפשיטות. ולפי זה יש ליישב דעת הראב"ד שבהלכות שבת פסק דזיל בתר מחשבתו ובהלכות שגגות שתק לרמב"ם. אך משום שרמב"ם הביא דין בנמצאת טריפה בבני מעיים.

ובזה לפי דברי השיטה מקובצת לכולי עלמא פטור. על כן שתק. מכל מקום בנידון דידן שידע פשוט שפטור. וכמדומה לי שאין בדברי כבודו יותר טעמים לאיסור ונדחו: ה) אך נראה לי לאסור מטעם אחר לפי מה שחדשתי זה רבות בשנים דענין אוכל נפש שהתירה התורה אינו שמצוות שמחת יום טוב מתיר האיסור שהרי בעידנא דעושה מלאכה אינו אוכל. אך הענין שנקראת מלאכת אוכל נפש משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל המלאכה משום התיקון שבו וכיון שתיקון הדבר ומחשבתו לאוכל נפש התירה התורה. וזה הטעם שלהביא מחוץ לתחום ביום טוב אסור ואפילו לא הי' אפשר מערב יום טוב כגון שגוי נתן לו ביום טוב. ועוד באוכל נפש עצמו לא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר. אך הענין דבתחומין לאו מלאכה ואין העברת התחום ענין למה שאוכל אחר כך. ואין מה שאוכל אחר כך מתיר האיסור של עכשיו בשלמא מלאכה האוכל נפש עושהו מלאכה והוי מלאכת אוכל נפש מה שאין כן בתחומין. [ובסי' הקדום הארכתי מאוד בזה לפרש המשנה דפרק אלו דברים ותוספות ריש פסחים גבי הבערה ללאו יצאתה] לפי זה צריך לומר בהואיל כו' מחשבתו נמי שאם יבואו אורחים יאכיל להם. ובשחיטת בהמה מסוכנת יש לומר כיון דמקלקל בחבורה חייב ולא בעי מלאכת מחשבת ואפילו מתעסק חייב. ומכל מקום תיקון קצת בעי. ומצד מה שיכול לאכול מבעוד יום הוה תיקון קצת והוי מלאכת אוכל נפש אף דלא מכוין הא בחבורה לא בעי כוונה: ו) והנה בשבת (דף ק"ג.) התולש עולשין אם לאכילה כגרוגרת או ליפות הקרקע כל שהוא. ומקשה אטו לאכילה לאו ליפות הקרקע הוא פרש"י הרי הקרקע מתיפה מאליו. ומשני לר' שמעון דאמר דבר שאינו מתכוון מותר. ומקשה והא מודה ר' שמעון בפסיק רישי' ולא ימות. ומשני לא צריכא דעביד בארעא דחברי'. ופי' התוספות משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומלאכה שאינה צריכה לגופה פטור.

וקשה לי הא אפילו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב היינו דחייב על הצורך שחוץ לגופו כגון המוציא מת שתיקן הבית שחוץ לגופו. אבל הכא הצורך שחוץ לגופו הם העולשין שאין בהם כשיעור. ונראה לי דהא מילתא דומה למוציא כפי פרה לגמל חייב. אף דלפי מחשבתו לגמל הוי חצי שיעור. כיון דבעצמותו שיעור שלם. ולפי צורכו הוי חצי שיעור על כל פנים חייב. הכי נמי כיון דבקרקע תיקון גמור. ולדידי' נמי על כל פנים יש חצי שיעור. על כרחין צריך לומר משום פטור מלאכה שאינה צריכה לגופה דצורכו הוא תיקון שחוץ לקרקע שבו המלאכה. ולפי זה התולש דבר שאין בו צורך כלל כמתעסק בעלמא בארעא דלאו דידי' ולא נתכוין לטובת בעל הקרקע יפטור: ז) ואם כן בנידון דידן אם לא הי' בנוצות צורך כלל הי' פטור כיון שלא נתכוין לטובת בעל התרנגולת. והרי תלישה זו מצד האוכל לבד לאו מחשבת היא רק מצד הנוצות. ומצד הנוצות לבד הוי מחשבת כיון שיש בנוצות כשיעור והוי האוכל נפש כמסייע לבד לענין מחשבת שאין בו ממש ולא חשיב מלאכת אוכל נפש: ח) ואין להקשות לשיטת התוספות שבת (דף צ"ד:) בגוזז ואין צריך לגיזה רק לתקן החי שנגזז ממנו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור אם כן תלישת נוצות לבעל הבית יאסר. וכן מפשיט ביום טוב. לא קשה מידי דמכל מקום המעשה באוכל נפש גם כן. והנה הוא מעשה אוכל נפש וחיוב שבת ויום טוב אינו על המלאכה לבד רק גם על המעשה. ומהאי טעמא רבוי בשיעורא ביום טוב מותר. משום דהמעשה לאוכל נפש. אף דתוספות שיעור אינו לאוכל נפש. דמכל מקום המעשה לאוכל נפש. הכי נמי בזה. מה שאין כן בשו"ב תולש הנוצות שגם המעשה אין האוכל נפש עושהו מעשה מחשבת כיון שאין צריך לו: ט) מה שהוקשה לו הא דבעי למיסר בשרא אגומרי משום שמוליד ריחא אף שצולה גם כן. איסור מוליד הוא דזה חמיר ממלאכה.

והתורה לא התירה רק תיקון לא להוליד דבר חדש. כעין שכתב הרמב"ן שהתורה לא התירה לעקור דבר מגידולו או לצוד דבר שאינו ברשות אדם: י) מה שהוקשה לו בתולש ענבי הדס לשתרי משום אוכל נפש. הנה התיקון רק בענבה אחת שמגרע רוב ענבים וענבה אחת אין בה כשיעור. ואף דבעלמא פחות כשיעור יחשב כצורך קצת. הא תיקון מנא לא הותר במלאכת אוכל נפש עצמו שיהי' מותר באפשר לעשות מערב יום טוב שנאמר מתוך שהותר באוכל נפש אפילו באפשר יהי' מותר גם כן בצורך קצת אפילו באפשר. ולא הותר מתקן מנא אלא באי אפשר מערב יום טוב. ואף שעל ידי זה יוכל אחר כך לתלוש שאר ענבים ואם נאסור לו על כרחך ישארו כל ענבים שמגרעין הרוב ואילך. זה הוי מכשירין שעל ידי שמתירין ענבה זאת יוכל אחר כך לתלוש עוד. ומכשירין שאפשר מערב יום טוב הא לא דחי יום טוב: יא) מה שהוקשה לו על מגיני שלמה שכתב שאם מצורע מכניס יותר למקדש ממה שצריך אינו איסור רק מדרבנן. ותמה כבודו הא המותר אין צריך כלל למצוה. יעיין תוספות זבחים (דף צ"ה) דטעם ביאה במקצת שמה ביאה משום דחשיב כאילו נכנס כולו. ואם כן מה נפקא מינה אם מכניס מעט יותר כיון שכל החיוב משום שכאילו נכנס כולו וגם בלא המותר כאילו נכנס כולו: ידידו הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן שצד. ב"ה אור ליום ועש"ק נצבים תרס"ג לפ"ק להרה"ק מוהרא"ל זצוקללה"ה מגור. דבר אשר ענוות כבודו תרביני ודרש מאתי הלכה למעשה אם רפואה אסורה ביום טוב. כי בגמרא לא מצינו רק במכחל עינא שהוא שבות בעצם זולת הרפואה. אבל שיהי' איסור ביום טוב מחמת הרפואה לא מצינו עד כאן דבריו: א) הנה בסימן תקל"ב בטור שלחן ערוך כל הרפואה מותרת במועד. וכתב המגן אברהם פי' שמותר לשתות דבר שהוא משום רפואה. משמע דביום טוב אסור לשתות.

והנה ראיית המגן אברהם חזקה מהתוספתא שהביאו הרי"ף והרא"ש הובא ביתה יוסף שם שותים מי זבלים ומי דקלים וכוס של עקרין במועד. והנה הדבר מפורש. אך לפי ששלח אלי על ידי ר' חיים מרדכי נ"י שעל כל פנים רוצה ההיתר על יום טוב ב' של ראש השנה נראה שצריך לדבר הרבה. שמתי פני לעיין בדבר. ואף שאין הזמן פנוי. כמאמר חז"ל תיתי לי דכד אתי צורבא מרבנן כו' לא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפכנא בזכותי': ב) הנה בדברי הר"ן פרק שמונה שרצים יש מקום עיון שכתב שם שלשה חילוקים. היכא דאיכא סכנת אבר מחללין שבת אפילו על ידי ישראל ובאין בו סכנת אבר רק חולי שנופל מחמתו למשכב מחללין על ידי גוי אפילו במלאכה גמורה אבל לא שבות על ידי ישראל. ומי שאינו חולה אלא מתחזק והולך כבריא אין מחללין אפילו על ידי גוי. ולא עוד אלא אפילו דברים המותרים לבריא אסורין לו כל שמעשיו מוכיחין שלרפואה מתכוין. והיינו דתנן החושש בשיניו לא יגמע את החומץ כו' כיון שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא עד כאן תוכן דבריו ומבואר מדבריו דבחולה גמור אין אוסרין רפואה שגזרו משום שחיקת סמנים. וקיל משאר שבות שאסורין לו על ידי ישראל אפילו בחולי גמור כל שאין בו סכנת אבר: ג) וקשה תחילת דבריו עיין שם שהוכיח דביש בו סכנת אבר מחללין שבות אפילו על ידי ישראל. מהא דהיכי דשחיקי סמנים מאתמול מחללין משום סכנת עוורון. אף למאי דלא הוה ס"ל שורייקי דעינא בלבא תליא. והרי שבות של דבריהם יש בו משום שחיקת סמנים ע"כ. והרי אמרת שבות דרפואה אפילו בחולי גרידא מותר [ובהרב מלאדי ראיתי דוקא אכילה ושתי' התירו משום שאי אפשר על ידי גוי. ובאמת בר"ן לא משמע כן. וכן בתורת האדם להרמב"ן יעוין שם.

ועיקר הסברא דאי אפשר על ידי גוי לקוחה מדברי הר"ן פרק חביות לענין גונח יונק חלב ואינו דומה דחלב מאחר שהרפואה כשהוא רותח והוא על ידי יניקה דוקא אי אפשר כלל על ידי גוי. אבל אכילה אפשר שיתחוב לו גוי לתוך בית הבליעה כהא דפרק אלו נערות. וכל שכן שתי'. שבקל יוכל הגוי לשפוך לתוך גרונו המשקין. ועיקר הקו' אצלי מה שמשמעות הר"ן והרמב"ן דאף לעשות לו רפואה מותר בחולה ולאו דוקא באכילה ושתי'] : ד) אשר על כן נראה לי דחילוק יש בין הרפואה הנעשה בסמנים דבהו גופייהו איכא גזירה דשחיקת סמנים זה דומה לשאר שבות. אבל רפואה דעלמא דבהו גופייהו ליכא גזירה. רק גזירה שמא יתרפא בסמנים. ובהן יהי' הגזירה שמא ישחקם בשבת קיל משאר שבות ומותר במקום חולי: ה) וסעד יש לזה מהא דשבת (דף נ"ג:) בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים כדי שתצטנן. ואמר עולא הטעם גזירה משום שחיקת סמנין. ופרש"י במידי דרפואה גזור רבנן דאי שרית שום רפואה אתי למשרי שחיקת סמנים והוא איסור דאורייתא תא דהוה טוחן. ולבהמה מי גזרינן והתניא היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי עיין שם. ולכאורה יפלא מה ראי' מגזירה דשחיקת סמנים דאיסור סקילה לגזירה דתחומין דאיסור שבות. וכל שכן דקשה לפרש"י משום דשחיקת סמנים איסור דאורייתא. והנראה בזה משום דרפואה דהעמדה במים ליכא למיחש בה לשחיקה אך דגזרינן דאי שרית רפואה יבא לרפאות בסמנים ורפואה דסמנים יש בה גזירה דשחיקה. נמצא שהגזירה דהעמדה אטו רפואה דסמנים גם כן גזירה לאיסור שבות. ושפיר מקשה הש"ס דנגזור באיסור שבות דתחומין גם כן. והנה מפורש דרפואה דעלמא שאינו בסמנים לא חשיב שבות מעליא אטו שחיקת סמנים דאורייתא. דאם לא כן מה מקשה הש"ס לתחומין. אלא ודאי דחשיב גזירה לשבות.

ועל כן שפיר קאמר הר"ן דזה מותר לחולה. ודוקא בסמנים אסור לחולה דהוי שבות מעליא אטו דאורייתא כשאר שבותים: ו) ועתה נבא לדין רפואה ביום טוב דלכאורה שחיקת סמנים ביום טוב לצורך רפואה אינו אלא מדרבנן. שגם טחינת תבואה מותר מן התורה. וכתישת תבלין לצורך אכילה מותר אף מדרבנן, ואם כן מדאורייתא נאמר מתוך רק מדרבנן אסור כמו שכתב הרב המגיד בכתישת תבלין לפי שאין נאכלין בעצמן. אבל סמנים שמתרפאין בעצמותן אסור מדרבנן כמו טחינת תבואה. אבל מדאורייתא מותר והוא רק שבות. מכל מקום אסור לרפאות בסמנים ביום טוב אף שהוא גזירה לאיסור שבות. כמו שמדמה הש"ס הגזירה דתחומין לגזירה דשחיקת סמנים בשאר הרפואות הכי נמי נדמה לרפאות בסמנים ביום טוב לשאר רפואות בשבת דבזה ובזה אטו איסור שבות. אבל אין לאסור שאר רפואות ביום טוב דזה הוי גזירה לגזירה אטו איסור שבות וזה לא מצינו: ז) ואין לומר כיון דגזרינן גזירה לגזירה הוא הדין דגזרינן גזירה לגזירה לגזירה וכמו שכתב כיוצא בזה השאגת ארי' סימן נ"ו בענין טבילת כלים דכיון שגוזרין גזירה לגזירה בטבילת כלים. שמע מינה שחכמים השוו מדותיהם ואף כמה גזירות גוזרין. ליתא דהכא לא השוו מדותיהם שבסמנים עצמם אסור להתרפאות אפילו בחולה גמור. מה שאין כן בשאר דברים שמותר במקום חולי. ועל כן יש לומר שפיר שבגזירה לגזירה אטו איסור דרבנן מותר לגמרי. וכן משמע מפרש"י שבת (דף נ"ג) הנ"ל שפי' משום דשחיקת סמנים אסור מדאורייתא. משמע שאם הי' רק מדרבנן לא הי' גוזרין. והיינו משום דהתם קאי ברפואה דהעמדה במים שאינו בסמנים אין איסור במקום שהי' השחיקה רק מדרבנן וכמו שכתבתי: ח) איברא דמה שכתבתי שביום טוב שחיקת סמנים מדאורייתא אמרינן מתוך. יש בו מקום עיון. הא לא שוה לכל נפש.

דומיא דמוגמר שאסור ביום טוב משום שאינו שוה לכל נפש. שאינו אלא למפונקים. והכי נמי אינו אלא לחולים. [ובסוכה דף מ' לאכלה ולא למלוגמא פרש"י לרפואה]. ושם בגמרא ממעט מלוגמא שאינו שוה. לכל אדם פרש"י שאינו אלא לחולין. אך הא בגמרא ביצה (דף כ"ב) דלרבי יהודה שרי למוכחל עינא ביום טוב. וכתב הר"ן דהוא הדין לכל חולה שאין בו סכנה. ולמה. הא אינו שוה לכל נפש. על כרחך דלרבי יהודה דשרי לתקן סכין שנפגמה ביום טוב אף שאינו אוכל נפש. משום דסוף מחשבתו לשחוט ויהי' אוכל נפש. הכי נמי אף דהרפואות אינם שוה לכל אדם. שבריאים אין צריכים לרפואות. מכל מקום סוף מחשבתו שיבריא מחליו ויהי' בריא. והבריאות שוה לכל נפש. שהכל צריכים לבריאות. ושפיר הוה שוה לכל נפש לר' יהודה: ט) והנה בגמרא הלכה כרבי יהודה ואין מורין כן. ומבואר ברמב"ן ור"ן דקיימא לן כרבי יהודה ומדרבנן אסרו במכשירין במקצת דברים. ואם כן אין בשחיקת סמנים לצורך חולה רק איסור דרבנן, ומותר בשאר רפואות דהוה לי' גזירה לגזירה באיסור שבות ואין גוזרין כנ"ל. וניחא לשון השלחן ערוך כל רפואה מותר במועד. היינו אפילו בסמנים. לאפוקי יום טוב שאין מותר בו כל רפואה. שבסמנים עצמם אסור להתרפאות: י) ואף שלשון התוספתא שותין מי דקלים וכוס של עקרין במועד משמע דביום טוב אף מי דקלים אסור אף שאינו בסמנים. הא לא קשה. דרק רבי יהודה מתיר מכשירין ושאר חכמים פליגי עליו וסתם תוספתא ר' נחמי'. וסתמא הוא מחכמים האוסרין מכשירין ואסרי שחיקת סמנים ביום טוב מן התורה דלדידהו אינו שוה לכל נפש. ממילא אסור גם שאר רפואות: יא) ואף שהרי"ף והרא"ש הביאו התוספתא בלשונה הוא ללמוד ממנה היתר כוס של עקרין במועד. דזה אסור ביום טוב שהוא בסמנים ע"כ העתיקו לשון התוספתא.

ובודאי מתוספתא מוכח דאף שתיית מי דקלים אסור ביום טוב. דאם לא כן למה הזכירה התוספתא מי דקלים. אבל להלכה דאית לן כרבי יהודה אין לנו לאסור שאר רפואות ביום טוב: יב) ונידון דידן ה"זאדע'" אף שעשוי מצמחים שטוחנין אותם ומנקין אותם מפסולת. אך אינו בגבולינו רק באה הזאדע ממרחקים והצמחים אינם באים לכאן כדי שנגזור בהם אטו שחיקת הצמחים ביום טוב. ודומה לשאר רפואות שאין לאסור ביום טוב: יג) מכל מקום נראה דין זה במחלוקת. דלרא"ש דפסק בטבילת כלים כרבה שמא יעבירנו וגזירה יום טוב אטו שבת. וכתבו תוספות שם דלא חשיב גזירה לגזירה דשבת ויום טוב חדא מילתא. אך הרי"ף לא הביא הא דרבה. וכתב השאגת ארי' סימן נ"ו דלא סבירא לי' לרי"ף לגזור יום טוב אטו שבת יעוין שם. ובפר"ח סימן תצ"ה כתב בהא דגזרו במשקין שזבו ביום טוב ואף דביום טוב מותר מן התורה. מכל מקום גזרינן יום טוב אטו שבת. ואם כן בנידון דידן נגזור יום טוב אטו שבת. נמצא תלי באשלי רברבי. ולמעשה אין להתיר מאחר שלשון המגן אברהם משמע לאסור כל רפואה. וכן מביא הפרי מגדים להדיא. האומנם כי בפי' האשכול הנקרא נחל אשכול הביא דברי המגן אברהם בהלכות מועד קטן. ודחה ראייתו. אין דבריו מחוורין בלשון התוספתא כלל יעוין שם: יד) ובענין יום טוב שני של ראש השנה לא מצאתי היתר. כי לא מצאתי בשום פוסק שיפסוק כאמימר דמתיר לכחול ביום טוב שני של ראש השנה. ובאמת כי קשה להבין החילוק שבין יו"ט שני של ראש השנה ליום טוב שני של גליות בזה. כי קדושה אחת של ראש השנה היינו כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה ואין מקדשין החודש ונעשה מעובר נוהגין גם בראשון קודש והוא קדושה אחת. אבל כשמקדשין יום ראשון השני חול. רק כשמקדשין השני הלא אז גם יום טוב שני של גליות הוא יום טוב מדאורייתא.

ומה חילוק בין של ראש השנה בין של גליות. ולענין ביצה שנולדה בזה מותרת בזה שפיר יש חילוק. דבשל גליות ממה נפשך אם השני קודש הראשון חול. והרי נולד מערב יום טוב. אבל בראש השנה אם השני קודש הראשון גם כן קודש ואסור. אבל לענין חומר יום שני בעצמותו מאי נפקא מינה אם הראשון גם כן קודש: טו) ואמנם לדעת רש"י ביצה (דף ה':) בסוף העמוד דלאחר תקנת ריב"ז שיהי' מקדשין החודש כל היום ומקדשין הראשון נוהגין בשני גם כן קודש. אם כן חמור יום טוב של ראש השנה אם באים עדים מן המנחה ולמעלה מקדשין הראשון. אך התוספות והרא"ש חולקים על פירושו ותפסו פירוש ר"ת עיקר. ופרש"י תמוה מהא דראש השנה (דף ל"ב.) מאי שני אילימא יום טוב שני למימרא דעברוהו לאלול והא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר עיין שם. והא המעשה הזה הי' כשהי' סנהדרין פעם אחרונה באושא כפרש"י (שם ל"א:). וזה הי' אחר תקנת ריב"ז שהי' ביבנה שקודם אושא. ולפרש"י אחר תקנה קדשו בראשון ואף על פי כן הי' השני גם כן יום טוב. גם רש"י בעצמו חזר בו. שכותב לענין ברכת שהחיינו בליל יום טוב של ראש השנה ואי אמנהגא דבית דין סמכינן הלא השני עיקר. ולפרש"י הנ"ל לאחר תקנה ראשון עיקר. אלא ודאי חזר בו. וסבירא ליה גם כן דענין קדושה אחת היינו אם עיברו החודש. ואם כן אין חילוק בקדושת יום שני בעצמו בין של ראש השנה בין של גליות ולכאורה הוא פליאה גדולה: טז) והנראה לי בישוב זה על פי דברי האיסור והיתר הובא בש"ך יורה דעה סימן ק"י ס"ק ע"ח בכללי ס"ס דגבינה של גוי הואיל ואסרוה חכמים מחשש איסור תורה שמא הועמד בעור קיבת נבילה עשאוהו כודאי איסור תורה יעוין שם היטב. ולפי זה יום טוב שני של גליות דמן התורה לא חיישינן שמא נתעבר החודש [דרוב חדשי ניסן ותשרי מתקדשין בזמנן.