שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 130

[וטעם הדברים ביארתי בארוכה לקמן סי' שצ"ד] גם מה שהקשה ממת אין לו הבנה. דודאי מת חמור ממילה שאפילו יום טוב של ראש השנה דוחה. מכל מקום אין ללמוד במילה. דכיון שאינו דוחה של ראש השנה גם של גליות אינו דוחה. כיון דחזינן במוכחל עינא דאינו תלוי בקדושה אחת של גליות קיל משל ראש השנה: ז) ואמנם טעם הדברים ששל ראש השנה לא התירו במוכחל עינא משום שחכמים עשו של ראש השנה לודאי כמו שביארנו שם בארוכה. או משום שהם קדושה אחת עם הראשון. וכיון שהראשון של תורה גם שני חשוב כשל תורה כמו שכתב בכסף משנה סוף פ"ו מהלכות אבל. אך מת מילתא אחריתא הוא שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה של תורה ותרגמה בלא תסור ופרש"י ברכות (ד' י"ט:) שחכמים אחלוה ליקרייהו במקום כבוד הבריות והתירו לעבור על תקנתם. וא"כ זה עצמו מה שעשאוהו לודאי של תורה. מכל מקום כיון שהכל תקנת חכמים לעשותו כשל תורה והרי התירו לעבור על תקנת חכמים זה עצמו. ואין חייבין להשגיח בתקנה זו שעשאו כשל תורה. שמה שמחוייב לשמוע לחכמים הכל מלא תסור. והרי דוחה הלאו דלא תסור. ובמקום כבוד הבריות אין מחוייבין להשגיח בתקנתם. וחכמים עצמם מחלו על כבודם שלא יהי' חייבין להשגיח בתקנתם: ח) וזה כוונת הש"ס מגילה (ג':) בבעי' דמגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף. ופשיט מגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה היינו הדרבנן דמקרא מגילה דרבנן. ואף דמקרא מגילה עשאוהו חמור ממצות תורה שדוחה עבודה. ודעת רמב"ם שלגמרי דוחה. מכל מקום כיון שכל זה הוא רק תקנת חכמים שיהי' בו חומר כ"כ. וכבוד הבריות דוחה הלא תעשה שלא יהי' מחוייבין להשגיח בתקנתם במקום כבוד הבריות. ומשום שחכמים עצמם מחלו על כבודם כפרש"י ברכות הנ"ל. והכי נמי ביום טוב של ראש השנה לענין מת מצוה.

אבל מילה שאינו דוחה הלאו דלא תסור רק שדוחה החיוב דרבנן של יום טוב של גליות ויום טוב שני של ר"ה שעשאוהו כודאי של תורה אינו דוחה. זה טעם הרמב"ם: ט) והנה הרא"ש דוחה ראיית רמב"ם מדתני רק בשל ר"ה. דתנא בארץ ישראל קאי. ויש להסמיך דברי רא"ש מהא דתענית (דף יו"ד.) גבי שאלת גשמים בפלוגתא דתנא קמא ורשב"ג דת"ק אמר בג' במרחשוון ר' שמעון בן גמליאל בז' בו. ובגמרא תניא חנני' אומר ובגולה עד ששים בתקופה. הנה דתנא לא מיירי רק בארץ ישראל. אך מה דפשיטא לי' דבארץ ישראל ליכא שני ימים טובים רק בר"ה. תמוה לי נהי דהכי איתא לדידן שמקדשין על פי החשבון עפ"י קידוש הלל וב"ד. וכך תיקן הלל דבכל ח"ל אף אם קרוב לירושלים בתוך עשרה ימים כיון דרוב חוץ לארץ הי' עושין בזמן שמקדשין על פי ראי' שני ימים. ע"כ כל בני חוץ לארץ יעמדו במנהג הזה לעשות שני ימים. והואיל ורוב בני ארץ ישראל הי' עושין יום אחד. בזמן הזה כולם עושין יום אחד. כמו שביאר כן ריטב"א ר"ה (דף י"ח:) סוכה ריש פרק לולב וערבה עיין שם היטב, וכל זה בזמן הזה שאין מקדשין על פי הראי'. אבל בזמן המשנה כל שהי' רחוקין עשרה ימים מירושלים הי' צריכין לעשות שני ימים. [ולדעת רמב"ם פרק ה' מהל' קידוש החדש גם בזמן הזה הדין כן. וריטב"א חולק ומנהג כריטב"א] ובזמן המשנה הי' ישראל שבארץ ישראל דרין מהלך ט"ו יום סמוך לירושלים ויותר כמו שכתב הר"ן שם. ואם כן גם בארץ ישראל הי' שני ימים טובים המועדים בזמן המשנה לאותם שרחוקים יותר מעשרה ימים. וא"כ למה פרט התנא של ראש השנה דווקא לתני סתם שני ימים טובים ודוחק לומר דתנא הי' בתוך עשרה ימים על כן לא דיבר רק ממקומות הקרובים. ועל כרחך המשמעות כדעת רמב"ם דביום טוב של גליות מותר מילה שלא בזמנה. ולא כנודע ביהודה שכ' דהעיקר כרא"ש.

ומכל מקום הרוצה לסמוך על הש"ך שפסק כרמב"ם אין מוחין, רק אדרבא העיקר כש"ך שפסק כרמב"ם ומיני' לא תזוע: יוד) ונראה דלפי זה כל שכן הוא שמכשירי מילה בזמנה ידחה יום טוב שני של גליות. דמילה שלא בזמנה הא אין הפסד אם ימתין עד למחר רק שהויי מצוה לבד. כל שכן מכשירי מילה בזמנה שאם לא ידחה יתבטל מילה בזמנה. ואין לדחות דשאני גוף מילה שלא בזמנה דבעידנא דמיעקר יום טוב שני של גלוית מקיים מצות מילה מה שאין כן במכשירין דהתינח אם לא הי' דוחה רק בזמן הזה, דמה"ת אין יום טוב שני דהכל בקיאין בקביעות החודש רק חכמים תקנו הזהרו במנהג אבותיכם בידכם. הוא די"ל מילה [של ב'] דאורייתא דחי יום טוב שני דרבנן היכן דבעידנא. וכמו שכתב הלחם משנה בהלכות שופר בהא דכתב הרמב"ם דראש השנה שחל בשבת מן הדין הי' שידחה דעשה דאורייתא דחי שבות דרבנן. וכ' הלחם משנה שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו את הגל אף באיסור שבות היינו משום שאינו בשעת מצוה עיין שם. וע"כ גם בזה היינו יכולין לומר דמילה שלא בזמנה כיון שבשעת חילול יו"ט של גליות מקיים מ"ע דאורייתא דוחה. אבל מכשירין דלאו בעידנא לא דחי אף דרבנן. כהא דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל. וכ"ז אם לא הי' דוחה רק בזמן הזה. אך הא הרמב"ם הוכיח דינו מהמשנה ואז במקום שעושין שני ימים הי' ספק באמת שמא עיברו החודש. אלא שמה"ת הולכין אחר רוב שאין אלול ואדר מעובר כמו שכתב בספר תמים דעים סי' ק"ב. והם חששו למיעוט ועשו מאליהם שני ימים טובים כמ"ש רש"י ביצה (ד':) למה דקיימא לן כרב נולדה בזה מותרת בזה. ואם כן מילה שלא בזמנה שדוחה יום טוב של גליות אין לך להקל משום דבעידנא. שעדיין החשש שמא עיברו החודש והוא יום טוב מה"ת ואין מילה שלא בזמנה דוחה יום טוב מדאורייתא כדיליף מקראי.

אלא אם כן דבמקום ביטול מצוה לא חששו למיעוטא וסומכין על הרוב שבודאי נתקדש החודש בזמנו. א"כ גם במכשירין הא במקום ביטול מצוה סומכין על הרוב והיום חול. ואינו שום נ"מ בין היכי דבעידנא או לאו בעידנא. וכיון דלדידהו הי' מותר מכשירין ביו"ט שני גם לדידן מותר דלא חמיר לדידן מלדידהו. ובודאי במקום שיש פשיעה בדבר שלא הכינו המכשירין י"ל שאין ראי' משם ובכהאי גוונא לא הקילו. אך בנידון דידן שעל פי דין לא הי' מחוייבין לבטל שמחת יום טוב במקומם משום מצות מילה שחל ביו"ט דכהאי גוונא חשוב עוסק במצוה פטור מן המצוה כדאי' פרק הישן (דף כ"ה) שמותר לטמא לקרובים קודם שחל עליו מצוות פסח אף דפסח חמיר אינו חייב לבטל מצוה קלה בשביל חמורה העתידה לבוא. והכא נמי אין מחוייבין לבטל מצוות ושמחת אתה וביתך בשביל מצוות מילה העתידה לבא. וכל שכן הוא דלאו מצוה דידי' כמו פסח ואין פשיעה בדבר כלל ושפיר ילפינן מקל וחומר ממילה שלא בזמנו: יא) ומעתה אין ראי' מהרמב"ן שדחה ראיית המתירים מכשירי מילה ביום טוב שני מדמיון המת. ודחי רמב"ן ראייתם. דיש לומר לעולם ביום טוב שני של גליות מודה רמב"ן שדוחה. אך לפי דמיונם ממת הי' מותר אפי' ביום טוב של ראש השנה כמו במת. וזה דחה הרמב"ן. אבל של גליות אפשר מודה רמב"ן שדוחה. ועיין תוספות בבא קמא (דף פ':) שכתבו והי' נראה להתיר ביום שני אפילו של ר"ה לעשות צרכי מילה מקל וחומר דמת כו' ומיהו אין זה קל וחומר עיין שם. ואם הי' דעתם לאסור אף בשל גליות הי' להם לומר והי' נראה להתיר ביום שני ואפילו של ראש השנה. שאז הי' משמע תרי מילי. הי' נראה להתיר ולפי האמת אפילו בשל גליות אסור.

ומאחר שכתבו אפי' בלא ויו משמע דלא מיירי אלא בשל ראש השנה [עיין תוספות מנחות (דף מ':) דיבור המתחיל תכלת] אבל ביום טוב שני של גליות אף לפי האמת מותר. וזה דקדוק ברור למבין: יב) עוד יש לצדד היתרים בתחומין גם בשבת וביום טוב ראשון. הא' לפי מה שכתב מהרש"א ריש פרק ר' אליעזר דמילה בפי' רבוותא דלר' שמעון אפילו כלים ששבתו בבית מותר להוציאן מחצר לחצר לצורך מילה דלא העמידו חכמים דבריהם באיזמל במקום כרת אלא לרבנן דאיכא למיחש משום הרואה ויבא להתיר גם לדבר הרשות, אבל לר"ש כיון שאין האיסור רק בשעה שמוציאין לחצר אחרת. ואז אין ניכר ששבתו בבית לא העמידו דבריהם במקום כרת וא"כ בתחומין נמי כיון שאין איסור אלא בשעה שיוצא חוץ לתחום ואז אינו ניכר ששביתתו הי' רחוק משם אלפים אמה ולא אתי הרואה להתיר לדבר הרשות ולא העמידו דבריהם במקום כרת. והא דתנן שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום משום דשופר אינו עשה שיש בו כרת: יג) עוד יש לומר על פי פר"ח פסחים סוף פרק האשה בהא דערל הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת וגי' ר"ח בסוף הסוגיא וזה לשונו מאי שנא הני ומאי שנא הני פי' ערל וטמא [ואיזמל] ערלה איסורא דאורייתא היא וכן הזאה נמי אי מעביר לה דרך רשות הרבים אתי לידי חילול שבת דהיא איסורא דאורייתא וכן איזמל נמי אי מביאו לי' דרך רשות הרבים איסורא דאורייתא העמידו דבריהם במקום כרת. אבל אונן ומצורע ובית הפרס דלא אתי לידי איסורא דאורייתא לא העמידו דבריהם במקום כרת עד כאן פר"ח.

ואם כן בנידון דידן לילך חוץ לתחום ותחומין אין להם עיקר מן התורה ופירשו שם דאפילו לרמב"ם תחום י"ב מיל מן התורה אין זה גזירה א' מיל אטו י"ב מיל ותחומין דאלפים אמה עיקרן דרבנן ולא אתי בי' לידי איסור תורה לא העמידו במקום מילה מצוות כרת וכמו איזמל דרך חצירות אם לא הוה מצי למיתי' בי' לידי איסור תורה לא הי' מעמידין דבריהם במקום מילה: יד) האומנם כי רש"י פי' באיזמל בערב פסח דמילת זכריו מעכבתו מפסח שיש בו כרת וכן פר"ח. אבל מילה עצמו לא קרי לי' כרת דליכא כרת אלא בגדול שאין מילתו דוחה שבת. אך מהרש"א הנ"ל דעתו להדיא דמילה עצמו חשיב לי' כרת. שהוא פי' בהך עובדא דאיתא התם אמר רב אושעיא כו' שאילית את ר"י הגוזר [מוהל] שהי' האיזמל שבת בבית ואף על פי כן הי' מותר, לר"ש ור' אושעי' לאו בזמן המקדש הי'. הנה דמילה עצמו קורא לו כרת. הגם כי בפסחים פרש"י בפסח. אך בברכות (דף י"ט:) בהא דהרי שהי' הולך לשחוט פסחו ולמול בנו ושמע שמת לו מת אמרת לא יטמא משום דפסח חובת כרת ומילת בנו נמי מצוות כרת, ואית דאמרי למול בנו נמי בערב פסח קאי דמילת זכריו מעכבתו בפסח. הנה דשני לשונות הם ברש"י ומהרש"א פי' הרבוותא ורש"י על פי פי' ראשון של רש"י ברכות: טו) ובאמת קשה לי על פרש"י ור"ת בפסחים דבערב פסח קאי ומילת זכריו מעכבתו בפסח. דהא בפרק הערל באביו ואמו חבושים בבית האסורים ושחט פסחו עליהם דמצוות מילה עלייהו רמיא והם אינם יכולים למולו אין מילת התינוק מעכבתם משחיטת הפסח כיון שאינם יכולים למולו וכן בטומטום שאינו בקי לקורעו כתב שם רשב"א דאינו מעכבתו בפסח מהאי טעמא. ובתינוק דעלמא שאין האב בקי לימול בקל יוכל למצוא בקי ולולא זה לא הי' מעכב. ואם כן זה שאין לו אזמל. אם יאסר להביא דרך חצירות הרי אנוס הוא בתקנתא דרבנן ולמה יעכבו מפסח.

וצריך לומר דמכל מקום כיון שמן התורה יכול להביאו לא חשיב אונס מן התורה. ועיין תוספות יבמות (דף צ"ג:) שהקשו בהא דהתירו לתרום שלא מן המוקף לצורך שבת מערב שבת דאי אפשר להמתין עד שיביאו לו הפירות בשבת ויהי' מוקף שאי אפשר לתרום ולעשר בשבת. והקשו בתוספות הא מן התורה מותרים לתרום בשבת ואיך מותר לעבור על איסור תורה לתרום שלא מן המוקף ין שם. הנה דאף שאם ימתין עד השבת לא יוכל לתרום ויתבטל מעונג שבת. מכל מקום מן התורה חשיב אפשר. והכי נמי מן התורה אפשר לו למול: טז) אך בתוספות פסחים (דף נ"ט:) בהא דנטמאו אימורים או שאבדו מותרים כהנים לאכול בשר בלא הקטרת אימורים. וכתבו בתוספות דאף למאן דאמר ציץ מרצה על העולין ויכול להקטירם מדאורייתא על ידי ריצוי ציץ כיון דמדרבנן אסור להקטיר חשיב כאבדו עיין שם. והכי נמי כיון דמדרבנן אסור להביא האיזמל הוה לי' כנאבד האזמל ואנוס הוא כמו חבוש בבית האסורין כנ"ל. האומנם כי בטורי אבן חגיגה (דף ז':) בדיבור המתחיל עולת נדרים ונדבות במועד כתב שדברי תוספות אלו מרפסין איגרא עיין שם. אך לאוקמי כמאן דאמר אין ציץ מרצה על העולין דוחק גדול לאוקמי דלא כהלכתא. בפרט שבתורת כהנים עצמו ברייתא דציץ מרצה על העולין. ואם באנו לומר שלא כדברי התוספות נצטרך לומר דמיירי שבשעה שנטמאו האימורים לא הי' הציץ על מצחו וכדעת רש"י סנהדרין (דף י"ב.) עודהו על מצחו בשעת הטומאה מרצה אין עודהו על מצחו בשעת הטומאה אינו מרצה. ואם נטמאו אימורים ואין הציץ על מצחו של כהן גדול שוב אין להם תקנה מן התורה. אך הרמ"ה שם חולק על פרש"י ופי' אין עודהו לומר על מצחו בשעת הקרבה יעוין שם. ולפי זה צ"ל בהא דנטמאו אימורים כשיטת תוספות כיון דמדרבנן אי אפשר להקטיר הוי מן התורה כנאבדו האימורין.

הכא נמי יחשב גם מן התורה כנאבד האיזמל ואנוס הוא כמו חבוש בבית האסורים או שאינו מוצא בקי למול דמשמע ברשב"א שאינו מעכבו בפסח. ומשמע דמילה עצמו חשיב כרת כדעת מהרש"א פרק ר' אליעזר דמילה ולשון א' ברש"י ברכות הנ"ל: יז) אך עיקר היסוד שהמצאתי מפר"ח דתחומין נדחין מקמי חיוב כרת. לכאורה משנה מפורשת פרק אלו דברים להיפוך דתנן התם הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אין דוחין השבת. הנה דהעמידו חכמים איסור תחומין במקום פסח דכרת. אך ראיתי לתוספות זבחים (דף נ"ו.) שכתבו בהא דאמר רבא ערל הזאה ואזמל לא חשיב הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דלא חשיב אלא דברים של חידוש. ולא ביארו דבריהם מה חידוש יש יותר בהני דחשב רבא: יח) גם בפר"ח פסחים הנ"ל יש מקום עיון דבקושיא דמאי שנא הני מאי שנא הני פי' הני ערל טמא היינו טמא מת בז' שלו בערב פסח ואלו אזמל שיירי [והמדפיסים בש"ס ווילנא הוסיפו בין שני חצאי מרובע תיבת ואיזמל. ובפר"ח הנדפס בפני עצמו ליתי'] ואלו בתי' כתב גם באיזמל משום דאתי לידי איסור דאורייתא: יט) על כן נראה דסבירא לי' לר"ת בהך דאיזמל אין קושיא כלל דפשע ולא הביא איזמל מערב שבת לא מקילינן בי'. מה שאין כן אונן מצורע ובית הפרס דלא פשעו מידי על כן לא העמידו דבריהם במקום כרת. והוכחת ר' חננאל ממתניתין דאלו דברים הבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה שבת אף דתחומין לגמרי מדרבנן ואין להם עיקר מן התורה ולא אתי למיתי' לידי איסור תורה ע"כ משום דפשעי. ואם כן לא קשה מידי מאיזמל. אך למה דמשני בערל והזאה משום דאתי לידי איסור דאורייתא. הנה טעם זה מספיק לאיזמל ולא הוצרכנו באיזמל טעם חדש משום דפשע כתב טעם זה גם באיזמל [וכיוצא בזה כתב הר"ן ריש פרק לולב וערבה בהא דכתב הרי"ף פרק קמא דמגילה בטעם דמגילה אינו דוחה שבת משום דלא בקיאין בקביעא דירחא.

ותפס עליו בעל המאור דמגילה דרבנן אפילו הי' בקיאין בקביעא דירחא לא הי' דוחה. ותירץ הר"ן משום דתי' דלא בקיאין בקביעי דירחא צריכין לשופר ולולב וטעם זה מספיק למגילה. כתב טעם זה גם במגילה. הכא נמי הואיל וטעמא דאתי לאיסור דאורייתא הוצרכנו לערל הזאה וטעם זה מספיק גם באיזמל כתב טעם זה גם באיזמל]: כ) ועתה נבאר דברי תוספות זבחים שכתבו דבהני דפסחים אין שום חידוש על כן לא מנאו רבא. והוא ודאי גם כן מטעם הנ"ל דפשעי. אך דקשה על זה אם כן למה מנה רבא איזמל דפשע גם כן במה שלא הביא איזמל מאתמול ונראה דחילוק בין מילה לפסח. דפסח לא רמיא חיובא רק על המביא פסח אבל מילה רמיא חיובא על אב ואם. לא מלו אב ואם רמיא חיובא על בי"ד [והיינו על כל אדם כמבואר בתשובות רשב"א שהביא בית יוסף סימן רמ"ד] ועל כן החיוב להכין איזמל תחילה הי' רק על אב שכיון שיש אב החיוב עליו וכשלא הכין ואי אפשר לאב להביא איזמל דרך חצירות משום דפשע ולא ניקל גבי' חל חיוב על בית דין שלא פשעו שעליהם לא הי' החיוב להכין תחילה,. וכיון שהם לא פשעו יהי' מותר להם להביא איזמל למולו על כן הוי חידוש. דבכל מקום דאתי לידי איסור דאורייתא העמידו דבריהם. ומה שלא הביא הר"ח הקו' על האיזמל. היינו דר"ח לפי שיטתו דכרת דמילה היינו אם יתבטל על ידי זה מפסח. וחיוב זה אינו רק על האב והוא פשע. ודמיא ממש לתחומין לגבי פסח. אבל התוספות שכתבנו לפי שיטתם דמצוות מילה בעצמה אף בקטן מכל מקום חשיב מצוות כרת. על כן חשיב באיזמל לא פשעו הוי חידוש באיזמל. והנה גם תוספות דזבחים מסייעים לפי' מהרש"א שגוף מילה אף בקטן חשיב מקום כרת: כא) אך מדברי רמב"ם ורמב"ן משמע לי שמפרשים כפרש"י ור"ח. שרמב"ם הוכיח מדמכשירי מילה דוחין שבות דשבות דהוא הדין מכשירי לולב ושופר.

ומה ראי' הא שבות דשבות דהוי תרי דרבנן דומה לדבר שאין לו עיקר מן התורה כמו שכתב הרא"ש סוף פרק האיש מקדש ועיין ב"ש סימן כ"ח והיינו דרחוק מאיסור תורה דגזירה לגזירה לא גזרינן וכיון דלא אתי לאיסור תורה לא העמידו דבריהם במקום מילה מצוות כרת. ומה זה ראי' ללולב ושופר. ואף הרמב"ן לא דחה אלא משום דמילה גופה דחי שבת. אבל לא משום דמילה מצוות כרת. משמע דכרש"י ור"ח סבירא לי' דמילה דקטן לא חשיב מצוות כרת והא דאיזמל דקרי לי' כרת היינו במעכבו מפסחו: כב) העולה מזה דין שלפנינו שלא פשע. שאין המוהל מחויב לבטל שמחת יום טוב לבא שם קודם יום טוב ותלוי במחלוקת הנ"ל לפרש"י ור"ח וכן נטה דעת רמב"ם ורמב"ן לא חשיב מידי דכרת ואסור לילך. לעומת זה משמעות תוס' ומשמעות רמ"ה סנהדרין ודברי מהרש"א מפורשין להדיא דהוי מידי דכרת ומותר לילך: כג) מכל מקום לדינא אין להורות היתר בשבת וביום טוב ראשון על סמך תוספות ורמ"ה הנ"ל דמוכח מדבריהם דמילת התינוק חשיב כמו חיוב כרת. וכל שכן שאין לסמוך על גוף פי' מהרש"א שבת הנ"ל בפי' הרבוותא דמותר להוציא כלים ששבתו בבית לר"ש מאחר שרי"ף ותוספות סוברים להיפוך. מלבד זה אין להורות היתר כזה דאוושא מילתא ותמוה. אך ביום טוב שני של ראש השנה שכבר ידוע שמקילין בו לצורך מת אפשר המורה היתר בזה לילך חוץ לתחום למול [על סמך מהרש"א והוכחה מתוספות ורמ"ה שמוכח מדבריהם דמילה עצמה חשיב כרת ולא העמידו דבריהם בתחומין מאחר שאינו מביא לאיסור תורה] אין מזחיחין אותו. אך ביום טוב שני של גליות מותר ומותר בלי פקפוק: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן שצג. ב"ה ג' שלח סת"ר לפ"ק. שלום לכבוד ידידי וחביבי הרב הגאון המפורסם כקש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י: